האם הנומנורים, שבתחילה בחרו בעצמם את יום מותם, לא ביצעו למעשה התאבדות?

אין ספק שטולקין, גם על פי אמונתו כקתולי וגם לפי הדרך בה מוצגת התאבדות ביצירתו (למשל במקרה של דנתור) שלל התאבדות וראה בה חטא ממדרגה ראשונה, ולכן ודאי שלא התכוון במותם של הנומנורים לציין מעשה של התאבדות. ואמנם, ניתן להצביע על מספר הבדלים מהותיים בין צורת מוות זו ובין התאבדות. ראשית, מותם של הנומנורים, גם אם שעתו נקבעה על ידם, היה מוות טבעי מתוך זיקנה (והרי הנומנורים התברכו במשך חיים ארוך במיוחד לעומת שאר בני האדם, ומלכי הנומנורים אף יותר מכך), בעוד התאבדות היא צורה מובהקת של מוות לא טבעי. שנית, הסיבה שהתאבדות נחשבת כחטא מבחינה דתית, היא בכך שהאדם קובע את מותו, בניגוד לרצון האל. מהרגע שהאל איפשר לנומנורים לקבוע את שעת מותם, מעשה זה איננו עבירה על רצונו, ולכן אינו פסול כמעשה ההתאבדות. שלישית, במותם לא חשו הנומנורים את תחושות הייאוש, הדיכאון או הריקנות המאפיינים אדם שמתאבד.

כוונתו של טולקין בהצגת הבחירה הזו (כפי שניתן לראות בדבריו של אראגורן לארוון לפני מותו) הייתה להמחיש כי המוות הוא "מתנה" לבני האדם, והבחירה במוות היא אקט של השלמה עם גורלו של האדם, כפי שהוכתב על ידי האל. דווקא ההיאחזות בחיים היא זו שמוצגת בסופו של דבר כגורם המדרדר והמשחית בקרב הנומנורים, שניסו להפר את צו האל ולזכות בחיי נצח. זוהי כמובן אמירה הרחוקה מאוד מהצדקה של התאבדות, שבמהותה היא העדפת המוות מתוך מיאוס בחיים עצמם.

באנציקלופדיה של ארדה יש מידע נוסף על נומנורים, דנתור, בני אדם, אראגורן השני ו ארוון.