מדוע לא תבעו אבותיו של אראגורן, כמו אביו, סבו ואבותיהם, את המלוכה בגונדור עוד קודם?

למעשה, ניתן להגיד כי העניין נובע משאלה של תזמון ואישיות. לאחר שלא שב המלך לגונדור, התבססו העוצרים שם במשך מאות השנים כשליטים לכל דבר. האמרה "לכשישוב המלך" הפכה לאמרת שפר ריקה מתוכן, או נושאת נבואת תקווה ותו לא. שושלת הצפון אמנם התמשכה, אך יורשיה היו זקוקים להכרתם של הציבור והאצילים. הזמנים שחלפו לא הביאו לתנאים מתאימים שיניעו את יורשי הצפון לתביעת הכתר בדרום. עם סיום קרב הפלנור, אראגורן הוא המצביא שהביא לניצחון במלחמה, מרפא החולים ומוכר על ידי רבים מהאצילים, הן בגונדור והן מחוצה לה. בנוסף על כך, בורומיר ודנתור אינם. מכיוון שכך נוצר מצב היסטורי, שבו יכול היה לבסוף יורש איסילדור לטעון לכתר המגיע לו. מבחינת אישיות, הרי שאראגורן הוכשר בצורות רבות להיות מלך, ולא תפקד רק כמפקדם ומצביאם של אנשי הצפון - הוא התחנך על ידי גאנדאלף, יצא למסעות רבים וארוכים להכרת העמים עליהם ישלוט ושאיתם יבוא במגע. הוא קשר קשרים רבים וניסה כוחו בהנהגת קרבות ומערכות. אראגורן שילב בידיעותיו ובהכרתו את המסורה, יחד עם הכרות צבאית ומדינית, את התכונות שהיו דרושות למלך. לסיכום, שילוב זה, של חינוך מדיני ורחב, יחד עם התזמון האמור, בתוספת תמיכתו של נציג הואלאר וארו בארץ התיכונה (גאנדאלף), הם שהביאו בסוף את חלון ההזדמנויות הראוי. במקרים אחרים, אם היה מגיע לפתע מנהיג דונאדאין כזה או אחר מהצפון וטוען לכתר, הוא היה מסולק מגונדור בבוז, ואולי אף מדרדר את מעמד השושלת, שמצבה היה רעוע ונחבא אל הכלים גם ככה.

באנציקלופדיה של ארדה יש מידע נוסף על אראגורן השני, בני אדם, גונדור, בית הסוכנים, קרב בשדות הפלנור, ה, דנתור השני, בורומיר, בן דנתור, איסילדור, אנשי הצפון, גאנדאלף , ואלאר, אילובאטאר ו דונדאין.