איך קרה שאיאווין התאהבה לפתע בפאראמיר?

התאהבותה הפתאומית של איאווין בפאראמיר בבתי המרפא וזניחתו של אראגורן, מושא אהבתה הקודם, נראית מעט תמוהה. אבל טולקין מצליח כאן, בלי רגשנות מיותרת ובלי ערימות מילים נבובות, לתאר את אחד העקרונות הפסיכולוגיים החשובים ביותר: עקרון ההקרנה (PROJECTION) וה-ANIMA/ANIMUS (כפי שהם מתבטאים בכתבין של C.G.JUNG). בלי להכנס להסברים ארוכים מדי, איאווין לא באמת *אהבה* את אראגורן אלא היתה מאוהבת בו - כלומר, היא הקרינה עליו תכנים לא-מודעים מסוימים של עצמה שלא יכלו לבוא לידי אינטגרציה על הצד המודע שלה. פאראמיר, בזכות סבלנותו הרבה, מצליח בסוף לשבור את ההקרנה הזאת (גם היעדרותו הממושכת של אראגורן מסייעת בידו), וגם זאת רק בזכות העובדה שאיאווין "הפעילה" את הלא-מודע שלה ע"י כך שבמקום להתאהב בגבר "חזק, לוחם, גיבור" וכו' – היא מצאה בעצמה את כל אותם אותם צדדים. ההריגה של הנאזגול היא בשבילה גם ההריגה של הצל הפנימי שלה – רגשי-הנחיתות שלה מול הגברים הלוחמים, הפחד מכך שתהיה "לא ראויה", וכו'. על ידי כך שהיא מתמודדת עם הנאזגול וגוברת עליו, היא גם יכולה להתחיל את תהליך ההשלמה (מהמלה "שלם") הפנימי שלה, עד שהיא מסוגלת להשיל מעליה את ההקרנה ולאהוב את מי שנכון לה לאהוב.

באנציקלופדיה של ארדה יש מידע נוסף על איאווין, פאראמיר, בן דנתור, אראגורן, בן אנאתורן ו נאזגול.