לא כל כך נוצרי – השפעות פגאניות בשר הטבעות

מתוך הרצאה שנערכה בכנס עולמות 2006

קוראים רבים של "שר הטבעות" ושל כתביו האחרים של טולקין שמו לב לעובדה המוזרה שבעולם כה מושלם ומדויק לפרטיו אין כמעט שום אזכור לדת. ההוביטים נולדים, נישאים, מולידים צאצאים ומתים. אך לעומת הטקסיות שקיימת בכל החברות האנושיות כשהאדם מגיע לאירועים משמעותיים אלה בחייו, אין לנו שמץ של מושג כיצד ההוביטים מציינים אותם.

לגמדים יש מצבות (כמו זאת של באלין בן פונדין במוריה), והם כנראה האמינו בגלגול נשמות. אנשי גונדור קמים ופונים למערב טרם הסעודה, "לנומנור של ימי קדם, למולדת בני לילית שמעבר לה, ולזה אשר מעבר לבני לילית וימיו נצח." הרוהירים עורכים לתיאודן מסע לוויה, שבסופו נטמן המלך עם כלי זינו ושכיות חמדתו, לא לפני שכיאה לרוהירים נערך בהיכל הזהוב משתה גדול. גם אחרי הלוויה נערך בהיכל הזהוב משתה גדול. קבורתו של תיאודן נראית סולידית למדי, בהתחשב בזה שהקוברים והנקבר לא היו נוצרים. לשם השוואה, מנהגי הקבורה של הגרמאנים הקדומים, "אבותיהם" של הרוהירים, כללו קורבנות אדם לאלה בשם נרת'וס, שהייתה מעין אמא-אדמה גרמאנית.

אולי לכך התכוון גאנדאלף במלותיו לדנתור טרם האחרון עלה על המוקד: "'לא ניתנה לך סמכות, סוכן גונדור, להועיד את שעת מותך,' אמר גאנדאלף. 'כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור, שהיו טורפים נפשם בכפם מרוב גאווה ויאוש, והיו רוצחים את בני משפחתם עמם, להקל על מותם שלהם.'" טולקין, המדבר מפיו של גאנדאלף, משתמש במובחן במלה Heathen, המקבילה האנגלית למילה הלטינית Paganus. כלומר גאנדאלף, ואני חושב שזה בלי שום קשר למוצאו כמאיא, יודע להבדיל מיהו פגאן ומיהו לא , למרות שלכאורה כולם פגאנים. לקבור את המת בטקס שקט ועצוב זה לא פגאני ואילו לשרוף אותו יחד עם כל רכושו ומשפחתו זה כן פגאני. כיצד טולקין עושה את ההבחנה הזאת? הרי לאיש כנסייה קתולי גם קבורתו של תיאודן המלך תחשב פגאנית, כיוון שלא נעשתה על פי כללי הטקס הנוצריים. שלא לדבר על הטקס הקטן של פאראמיר, שכולל, שלא במפורש, עבודת אלילים.

בסצינת מותו של אראגורן, מתוך הסיפור על אראגורן וארוון המופיע בנספחים של "שר הטבעות", אראגורן אומר כך: "בעצב עלינו ללכת, אך לא בייאוש. הביטי! לא נועדנו להיקשר לנצח למעגלי העולם, ומעבר להם יש הרבה יותר מסתם זיכרון. היה שלום!". דבריו של אראגורן מצביעים על אמונה נוספת של הדונאדאיין, אמונה בסוג כלשהו של "חיים שלאחר המוות". לא בדיוק מאנדוס או גן עדן, אבל משהו ישנו. גם דבריו של טום בומבאדיל לוויט על כך שעליו ללכת ל"היכן שהשערים תמיד סגורים, עד אשר ישתנה העולם" מצביעים על אמונה שכזאת. ומה יקרה אחרי שישתנה העולם? אולי השערים ייפתחו והמתים יתעוררו.

דבר אחד וודאי. הדמויות יודעות הדבר ב"שר הטבעות" – גאנדאלף, אראגורן וטום בומבאדיל – יודעות דבר מה על חיים שלאחר המוות, אמונה שמשותפת במידת מה גם לרוהירים ולגמדים, אך ההוביטים חסרים אותה לחלוטין. צריך לומר זאת בפה מלא – טולקין, הפרופסור הקתולי האדוק, באוטופיה ההוביטית שיצר, נמנע אפילו משמץ של דת.

למה הוא עשה זאת? על כך אנסה לענות בהרצאה הקרובה.

טולקין, כידוע, היה נוצרי אדוק והשתייך לזרם הרומי-קתולי. אף על פי כן, הוא אהב מאוד מיתולוגיות, בייחוד את אלה הגרמאניות – ובראש ובראשונה את המיתולוגיה הנורדית והאנגלו-סקסונית. בתגובה לדבריו של חברו הטוב, קלייב סטייפלס לואיס, על כך שהמיתוסים (מלבד המיתוס הנוצרי כמובן) הם שקרים, ולפיכך חסרי ערך, טולקין כותב את הפואמה "מיתופיאה". בפואמה זאת מציג טולקין את משנתו, שעיקרה הוא עיקרון הבריאה המשנית. טולקין דוגל בכך שמטבע היותנו ברואיו של האל ובעלי בחירה, אנו בעלי יכולת יצירה ולפיכך יצירותינו הן בבחינת בריאה משנית. בכל יצירה ישנה אמת כלשהי, כיוון שהיא נגזרת מהאל. אפילו במיתולוגיות של עובדי האלילים ישנה אמת כלשהי, ועל כן גם הן יצירות לגיטימיות שניתן לקרוא אותן או (כמו במקרה של טולקין) לכתוב אותן. "מיתופיאה" (פירוש השם הוא "יצירת המיתוסים") נכתבה כמכתב תשובה של אוהב המיתוס (פילומיתוס) לשונא המיתוס (מיסומיתוס).

אבל המאבק בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס לא נפתח בשנת 1931 (שנת כתיבת "מיתופיאה"). עם כמה שזה יישמע מוזר, המאבק הזה הוא עתיק יומין, עתיק כימיה של הנצרות באנגליה.

בשנת 797 כותב אלקואין, שהיה מלומד אנגלי נודע, את הדברים הבאים לספראטוס, שהיה הבישוף של מנזר לינדיספארנה:

"מה לאינגלד ולצלוב? הבית צר, ולא יוכל להכיל את שניהם. מלך השמיים לא מעוניין בשותפות עם עובדי אלילים נשכחים המכונים "מלכים". המלך הנצחי מושל ברקיע ואילו עובדי האלילים הנשכחים מתאבלים בגיהינום". מילים כדרבנות.

ועל מה כל המהומה? מסתבר שלנזירים בלינדיספארנה, ובוודאי גם במנזרים נוספים ברחבי אנגליה, היה תחביב כזה – בשעות הפנאי שלהם הם אהבו להאזין לאותן סאגות פגאניות עתיקות, שבראשן עמדה, כנראה, "ביאוולף". נזירים אנגלים קתולים, בימי הביניים, שנוהגים להאזין לסאגות פגאניות? לא יקום ולא יהיה.

"ביאוולף", למי שלא מכיר, היא היצירה האנגלו-סקסונית האולטימטיבית. היא מהווה משהו כמו 10% מהקורפוס הקיים של השירה האנגלו-סקסונית. היצירה מספרת את סיפורו של ביאוולף, גיבור מעם ה-Geats (אחד משלושת העמים שפלשו לאנגליה במסגרת הפלישה האנגלו-סקסונית). ביאוולף מפליג עם אנשיו ממולדתם שבדרום שבדיה כדי לעזור להרוד'גאר, מלך הדנים, שמפלצת בשם גרנדל אוכלת לילה אחר לילה, במשך 12 שנה, את האנשים בהיכלו הנודע Heorot. הרוד'גאר עזר בעבר לאביו של ביאוולף, Ecgtheow, כאשר זה נצטרך לשלם את הוורגילד, כופר הנפש, לאחר שרצח אדם מחמולה אחרת (הגרמאנים הקדומים חיו בחמולות). לאחר שהרוד'גאר שילם את הוורגילד, Ecgtheow נשבע לו אמונים, ועל כן ביאוולף התגייס לעזרת הרוד'גאר – הוא היה נאמן לו מתוקף שבועתו של אביו. ביאוולף נלחם בגרנדל בהיכל Heorot, ולבסוף תלש למפלצת את היד. גרנדל בורח למערה של אמו כדי למות. למחרת כולם חוגגים את מותו של גרנדל, כשבלילה שוב נרצח אחד מלוחמיו של הרוד'גאר. הפעם זאת אמו של גרנדל. ביאוולף, הרוד'גאר ואנשיהם עוקבים אחרי אמא של גרנדל לאגם בו נמצאת המערה שלה. ביאוולף צולל, אמא של גרנדל מנסה לפגוע בו אבל לא מצליחה בגלל השריון שלו, והוא לא מצליח לפגוע בה בגלל החרב שלו. לבסוף הוא נוטל חרב מהאוצר של אמא של גרנדל, עורף לה את הראש, נכנס למערה, עורף לגופה של גרנדל את הראש, וחוזר להרוד'גאר עם אבטיח בשל. הרוד'גאר מרעיף עליו אוצרות, אך למגנת ליבם של כולם ביאוולף חוזר הביתה, שם הוא זוכה לכבוד רב כאחיין המלך. לאחר מותו של מלך ה-Geats ושל בנו, ביאוולף הופך למלך והארץ שוקטת למשך 50 שנה. בזקנתו של ביאוולף, עבד נמלט גונב גביע מאוצרו של הדרקון. כשהדרקון מגלה שהגביע נגנב הוא יוצא ממערתו בזעם ומשמיד את כל מה שנקרה בדרכו (כמו ב"הוביט"). ביאוולף יוצא עם 11 מאנשיו להילחם בדרקון, אבל כולם בורחים מאימת הדרקון מלבד אחד, גיבור בשם וויגלאף. יחד הם נלחמים בדרקון וקוטלים אותו, אבל ביאוולף נפצע אנושות והוא גוסס. טרם מותו הוא מבקש לראות את אוצר הדרקון, כך שהוא ימות בידיעה שהאוצר יחולק לאנשיו. לאחר מותו של ביאוולף, הלוחמים שברחו מקבלים שטיפה מוויגלאף, שאחר כך שולח שליח שיבשר על מותו של ביאוולף. נערכת מדורה גדולה וגופתו של ביאוולף נשרפת. אפרו נטמן בתל גדול יחד עם טבעות ואוצרות כאלה או אחרים. בסוף הסיפור וויגלאף ועוד 11 לוחמים מקיפים עם סוסיהם את קברו של ביאוולף, מהללים אותו ומספרים את קורות חייו.

עד כאן העלילה.

"ביאוולף" נכתב, כנראה, בידי משורר נוצרי, אבל משורר נוצרי שהמנהגים הפגאניים לא היו זרים לו. הוא הכיר היטב גם את האמונות הנוצריות וגם את תולדות עמו. ביאוולף, על אף היותו פגאן בהגדרתו, הוא גיבור שנוצרים יכולים להזדהות איתו, כיוון שהוא נלחם ברשע – רשע שמקורו הוא ללא ספק בשטן. גרנדל המפלצת, האמא של גרנדל המפלצת שגם היא מפלצת, ולבסוף הדרקון שגם הוא מפלצת, כולם שלוחיו של השטן. לעומת "ביאוולף", שכולל אי אלו אזכורים של האל, "שר הטבעות" לוקח צעד אחד קדימה לכיוון של מיתולוגיה חסרת דת. אך עם זאת, אמונותיו של ביאוולף, בדיוק כמו אלה של גיבוריו של טולקין, אינן מתוארות. גם גיבוריו של טולקין, וגם ביאוולף הם מה שמכונה פגאנים צדיקים.

פגאן צדיק הוא מונח נוצרי הבא לבטא אדם אשר לא היה נוצרי לא מכיוון שדחה את הבשורה אלא פשוט מאוד מכיוון שלא שמע אותה. פגאנים צדיקים הם כאלה אשר למרות היותם לא נוצרים עשו מעשים בעלי ערך נוצרי. ביאוולף ואראגורן הנלחמים בשלוחי השטן זוכים בצדק במעמד של פגאנים צדיקים. מעמדם של הפגאנים הצדיקים דומה למעמדם של תינוקות שמתו בטרם הוטבלו – הם לא נוצרים ולא פגאנים אלא משהו באמצע. הפגאנים הצדיקים הולכים במותם אל הלימבו – חלק מהשאול שאינו גיהינום במובן המקובל אלא מעין האדס, מקום של נשמות. יש לציין שהלימבו הוא לא גיהינום, והיו תיאולוגים נוצריים כמו תומאס אקווינאס שאמרו שהוא אפילו מקום בכלל לא רע.

הלימבו מחולק ללימבו האבות וללימבו הילדים. הלימבו של האבות הכיל אנשים טובים שמתו לפני תחייתו של ישו ולא עלו לגן עדן (כי גן עדן עוד לא היה קיים). הם היו צריכים להמתין עד שישו יפתח את שערי גן עדן. בימי הביניים הייתה אמונה שבשלושת הימים שבין צליבתו של ישו (ביום שישי הטוב) לפסחא (ביום ראשון שאחריו) ישו הוביל התקפה על הגיהינום שבמהלכה שוחררו כל הפגאנים הצדיקים, ומאז לא קיים לימבו האבות. לימבו הילדים מכיל את כל התינוקות שמתו טרם הוטבלו. הם לא טוהרו מהחטא הקדמון אבל הם גם לא ביצעו שום חטא מעבר לו. מעמדם של התינוקות בנושא הזה הוא די מעורפל, ולמרות שאנו עוסקים בעניינים שלכאורה שייכים לימי הביניים, יש כאן גם אקטואליה – האפיפיור הנוכחי, בנדיקטוס ה-16, עתיד כנראה לקבוע שכל התינוקות שמתו בטרם הוטבלו הולכים לגן עדן, וכי אין כזה דבר לימבו הילדים. סוף טוב הכל טוב.

ומה בנוגע לגיבורים שלנו? הם כנראה יצטרכו לחכות זמן רב עד שהם יגיעו לגן עדן, בהתחשב בכך שהאירועים המתוארים ב"שר הטבעות" מתוארכים לאלפי שנים טרם התגלמות האל בבשר. זאת הסיבה שמותם של אראגורן ושל ביאוולף, אף על פי שהוא מכילים תקווה מסוימת לגבי העתיד, הוא בעיקר אפלולי ועגמומי. אותה אווירת עצב של עולם בו מועטה התקווה, קיימת גם במותו של הגיבור הצפוני אשר הנהיג את עמו על הדרך הטובה ביותר וגם במותו של העידן השלישי בארץ התיכונה, שיוביל לדעיכתם של כל אותם דברים קסומים השייכים לעידנים הקודמים.

אווירה זו אופפת לא רק יצירה מודרנית כמו "שר הטבעות" או עתיקה כמו "ביאוולף". זאת האווירה ששלטה בחייהם של האנגלו-סקסונים טרם הגעת הנצרות.

כמו כל העמים הגרמאנים הקדומים, גם האנגלו-סקסונים הקדומים עבדו את האלים הצפוניים – W?den, ?unor, T?w, Fr?ge ו-Ing (אם להזכיר אחדים). היו להם אלים שהפולחן שלהם, גם אם היה קיים אצל שאר העמים הגרמאנים, היה נפוץ יותר באנגליה. אלה הם – וויילאנד, הנפח האגדי, Eor?e , אלת האדמה, ?ostre אלת האביב ועוד. את האלים עבדו באתרים קדושים כגון יערות, מעיינות ועוד מקומות בהם הטבע מורגש. הסמלים הקדושים לאנגלו-סקסונים היו צלב הקרס, שסימל את השמש והיה מקושר לת'ונור, חזיר הבר, שהיה מקושר לאלי הפריון – Freo ו-Frea, העורב שקושר לוודן והפטיש של ת'ונור. אבל מעבר לאותו פולחן אלים המוכר לכל חובב מיתולוגיה, אפיינו את התרבות האנגלו-סקסונית האלילית שני אלמנטים חשובים ביותר המתקשרים לאמונה (או יותר נכון לחוסר האמונה) בחיים שלאחר המוות. אלה הם Lof ו-Wyrd.

בניגוד לנורדים ולוואלהאלה שלהם, אין לנו שום תיעוד לגבי סוג כזה של אמונה בחיים שלאחר המוות אצל האנגלו-סקסונים. קבורת המתים עם כלי נשק, מטבעות, תכשיטים וחפצים אחרים מצביעה על אמונה בעולם הבא, אבל לא באותה מידה שהאמונה הזו התקיימה אצל הסקנדינבים. ועם זאת, האנגלו-סקסונים כן יכלו לזכות בחיי נצח, כפי שהשירה האנגלו-סקסונית מראה. זהו הלוף, בו ניתן לזכות באמצעות גבורה בשדה הקרב. הלוף מתבטא בשבח ובהלל שמקבל הגיבור לאחר מותו. גליאווינה, משורר החצר של תיאודן, המחבר עליו שיר בלווית המלך, מעניק לו לוף, וכך גם המשורר האלמוני שכתב את השיר המדהים המוזכר לאחר הקרב בשדות הפלנור. כל אותם גיבורים המוזכרים בשירים – הן באנגליה והן ברוהאן – זכו בלוף. לוחם הגדל בחברה כזו, המדגישה את אידיאל הגבורה, לא יראה שום חשיבות בשמירה על חייו, שכן האמיץ יזכה בלוף, ואילו הפחדן כנראה סתם ימות צעיר.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מסוימת שברצוני להדגיש. תיאודן בסצינת מותו אומר: "אני נאסף אל אבותי. אך גם בחברתם הנעלה לא אבוש מעתה. כי מיגרתי לארץ את הנחש השחור". יש כאלה שרואים בכך רמז לאמונתם של הרוהירים בעולם הבא. אני, לעומת זאת, רואה כאן הוכחה לאמונתו של תיאודן ואנשיו בלוף. תיאודן נאסף אל אבותיו לא מכיוון שהוא הולך לפגוש אותם בגן עדן. הוא נאסף אל אבותיו במובן של זיכרון – מוטיב מכריע ב"שר הטבעות". תיאודן ייקבר לצד אבותיו ומעתה יוזכר בשיר יחד עם כל המלכים הגדולים שקדמו לו. על קברו יצמחו צמחי הזיכרון – Symbelmyne. הוא זכה בדבר הכי קרוב לגן עדן שרוהירי יכול לזכות בו – בלוף.

אם אנחנו כבר בכנס שעוסק בגורל בפנטזיה, בואו נראה מה היה יחסם של העמים הצפוניים לגורל. ווירד הוא הגורל חסר המשמעות, אשר לעיתים פוסח על האמיצים. הפירוש המקורי של המילה הוא "מה שקרה". במיתולוגיה הנורדית הוא מודגם באמצעות "הבאר של ווירד" ו"המארג של ווירד".

הבאר של ווירד היא הבאר הנמצאת באסגארד, משכן האלים במיתולוגיה הנורדית. היא אחת משלוש הבארות שמזינות את איגדראסיל, עץ העולם. הבאר של ווירד מדגימה כיצד לפעולות שנעשו בעבר יש השלכה לגבי העתיד. מאיגדראסיל יורד טל שנופל לתוך הבאר. זה מדגים כיצד פעולות שנעשות בהווה הופכות לחלק מהעבר. אח"כ העץ שותה את הטיפות ומצמיח בעזרתן פירות. וזה מדגים כיצד לפעולות שנעשו בעבר יש השלכה לגבי העתיד.

המארג של ווירד מדגים כיצד כל הפעולות קשורות, וכיצד לכל מה שאנו עושים יש השלכות לגבי העתיד הרחוק. המארג של ווירד מיוצג כבגד שנטווה על כישור בידי הנורנות. הנורנות הן שלוש אחיות העונות לשם Urd, שהוא המקבילה הנורדית לווירד, Verdandi, שפירוש שמה הוא "מה שקורה" ו-Skuld, שפירוש שמה הוא "מה שיקרה". (סקולד מקביל ל-Should באנגלית). הנורנות הן אחיות הגורל, הטוות את גורלם של בני האדם והאלים (בדיוק כמו ואיירה במיתולוגיה הטולקינאית). הרעיון שאפילו האלים אינם יכולים להימלט מהגורל הוא אלמנט חשוב מאוד במיתולוגיה הנורדית. ובחזרה לווירד. הערב (חוטי הרוחב) של הבגד נארג לתוך השתי (חוטי האורך), כשהראשון מסמל מעשים שנעשו בעבר והאחרון מסמל את ציר הזמן. הבגד הוא הדגם הכולל. הדגם הקודם הוא התשתית שעליה ייארג הדגם בהמשך. את מה שנארג אי אפשר לשנות, אבל הדגם הכללי לעולם אינו גמור. על כן ניתן, בעזרת מחשבה ותכנון, לשנות את הדגם הכללי של המארג. האנלוגיה ברורה – לא ניתן לשנות את העבר, אבל בעזרת מחשבה ומעשים נכונים בהווה אפשר לשנות את העתיד ובכך להשפיע השפעה מכרעת על התמונה הכוללת.

ואיך ניתן להשפיע על הווירד, שכמו שראינו הוא יותר חזק אפילו מהאלים עצמם? הדרך הכי טובה להשפיע עליו, הייתה באמצעות ה-Symbel. הסימבל היה טקס שתייה קהילתי, שנערך בהיכלו של המנהיג. הטקס כלל שתיית שכר או תמד מתוך קרן שתייה, נשיאת נאומים שכללו דברי רהב ושבועות וכמובן – נתינת מתנות (מתנה באנגלית עתיקה היא כמובן M??um, כמו מאת'ום ההוביטי). אחרי הלוויתו של תיאודן מתכנסים כל המכובדים בהיכל הזהוב, וכחלק מטקס הסימבל הסועדים קמים ומרימים כוס לזכר המלכים. את הכוס הראשונה מרים ?omer, לאחר ש- ?owynמגישה לו את הגביע. איאווין מופיעה כאן על תקן ה-Ealu Bora, תפקיד חשוב בטקס הסימבל. פירוש השם הוא "נושאת השכר". התפקיד מולא בידי אישה מן האצולה, בדרך כלל אשתו של המנהיג (במקרה של הרוהירים המנהיג עוד לא נשוי, אז אחותו ממלאת את התפקיד). האיאלו בורה הייתה זאת שהגישה את המשקה הראשון, ובכך קידשה את הטקס – על ידי ההסמלה של השכר למי הבאר של ווירד ושל "נושאת השכר" לווירד עצמה. היא גם זאת שמצווה על המשרתים למלא את הכוסות. לאחר מכן קם משורר הבקיא במסורה, ומונה את שמות המלכים. איאומר המארח הנדיב מכריז קבל עם ועדה על אירוסיהם של איאווין ופאראמיר, ואיאווין, באקט אמיתי של ווסאליות, אומרת לאראגורן:

"Wish me joy, my liege-lord and healer!"

הסימבל המפורסם ביותר בשירה האנגלו-סקסונית הוא כמובן ב"ביאוולף". בסימבל הראשון ב"ביאוולף", הגיבור מספר על אביו ועל מעשי הגבורה שחולל בצעירותו. זה ה-Gielp, ההתרברבות. לאחר מכן נושא ביאוולף שבועה קדושה לקטול את גרנדל. זה ה-b?ot, שבועה להשלמת משימה מסוימת. בשלב זה לוחם בשם Unfer?, מאנשיו של הרוד'גאר, מקניט את ביאוולף על כך שהוא ערך תחרות שחייה נגד נער בשם Breca והפסיד. הדבר כמובן עומד בניגוד למנהג הכנסת האורחים האנגלו-סקסוני, אבל מתאים לתפקידו של אונפרת' בתור ?yle. תפקידו של הת'ילה היה לבחון את אלה שנשאו שבועות או סיפרו ילפ, כיוון ששבועות שווא פגעו בווירד של הקהילה. ביאוולף האציל מתייחס לסיפור וממשיך את הילפ שלו בכך שהוא מספר על תחרות השחייה, בה הוא היה צריך לעצור באמצע להילחם בכמה מפלצות ים ועל כן הפסיד. אונפרת' בוחן את יכולתו של ביאוולף לעמוד בשבועתו. ביאוולף עומד במבחן ונושא שנית את השבועה שלו. בסימבל הזה מילאה את תפקיד האיאלו בורה W?alh??ow, אישתו של הרוד'גאר.

נראה כי כל הטקס הזה של התרברבויות והעלבות נועד למטרה אחת. הרעיון הוא לציין את מעשיו המוצלחים של הגיבור בעבר כדי שישפיעו ממזלם על מעשיו בהווה. על פי הווירד, תוצאותיהם של מעשי הגיבור בהווה מבוססות על תוצאות מעשיו בעבר (אם נחזור רגע לבאר ולמארג של ווירד). הצלחתו של ביאוולף במלחמה נגד מפלצות ים בעבר תשפיע, על פי הווירד, על הצלחתו במלחמה נגד מפלצות ים בהווה.

השירה האנגלו-סקסונית עוסקת רבות בזמניותם של החיים. המשורר האנגלו-סקסוני שר על ?is l?ne lif, החיים הזמניים האלה. יש חוקרים שאומרים שהנושא הזה הוא ייחודי לשירה הגרמאנית הפגאנית, אבל די לתת דוגמאות מהתנ"ך כגון משלי או קהלת כדי להבין שזה לא נכון. הנושא של זמניות החיים הוא נושא אוניברסלי המשותף לכל התרבויות.

הפואמה "סולומון וסאטורן", או "שלמה ושבתאי", בנויה כמשחק חידות (קונספט שבוודאי מוכר לכם) בין שלמה, המלך החכם באדם, לסאטורן, זקן האלים במיתולוגיה הרומית, אם כי סאטורן מוצג בפואמה משום מה כ"מלך הכשדים". כלומר יש לנו כאן שתי דמויות תנכיות שמוכנסות לתוך תבנית של שירה גרמאנית. המשורר ב"סולומון וסאטורן" כותב כך:

Lytle hwile leaf beoנ grene;
נonne hie eft fealewiaנ, feallaנ on eorנan
and forweorniaנ, weorנaנ to duste.

"לעת עתה העלים ירוקים. אז הם הופכים לצהובים, נושרים על הארץ ומתכלים, והופכים לאבק."

זה מאוד "שר טבעותי"! (אם מותר לי להשתמש בשם תואר כזה) זה לא כל כך שונה מנאמארייה של גאלאדריאל – "חיש-מהר חלפו השנים הארוכות, כלגימות התירוש המתוק באולמות-הפאר".

בפואמה נוספת בשם "הנווד", שואל המשורר:

Hw?r cwom mearg? Hw?r cwom mago?

שזה בתרגום חופשי לעברית – "היכן הם הסוס ורוכבהו". המשפט הזה מייצג נאמנה ז'אנר בספרות האנגלו-סקסונית שנקרא Ubi sunt, קיצור שלUbi sunt qui ante nos fuerent, שפירושו "היכן אלה שהיו כאן לפנינו" (בלטינית). לאנגלו-סקסונים הקדומים, הנתונים במאבק מתמיד כדי לחיות, הבשורה הנוצרית הייתה הדבר הנכון במקום הנכון. אולי זאת הסיבה שרק חמישים שנה עברו בין הגעתה של הנצרות לאנגליה למותו של המלך הפגאן האחרון (Penda). רק חשבו איזה אושר הביאה הנצרות לאנגלים! לאנשים ששאלו היכן נמצאים עתה יקיריהם ניתנה תשובה – בגן העדן. המשורר של "ביאוולף" מדבר על כך ש"שום נבל לא יעיר את הלוחמים אלא העורב השחור". אבל עתה, עם בוא הנצרות, יכולים הלוחמים לנוח בבטחה תחת חסותו של האל הכל יכול ולקום כששמו של הצלוב על שפתיהם.

אבל מה הייתה אותה נצרות שהובאה לאנגלו-סקסונים? איך לוקחים דת שמקורה בהרים הצחיחים של יהודה והופכים אותה לראויה לאנשי היערות של Nor?hymbre? זה כמו להכריח צמחוני לאכול בשר. איך עושים את זה? אומרים לו שזה טופו.

וזה מה שהמשוררים האנגלו-סקסונים הראשונים עשו. הם אמרו להם שזה טופו. הראשון שעשה את זה, היה משורר בשם C?dmon. קאדמון היה משורר שחי באמצע המאה ה-7. היצירה היחידה הידועה שלו היא ההמנון המפורסם של קאדמון, אותו הוא שר בין השנים 657 ו-680. בדומה למיסיונרים של ימינו, ששרים מיסות לקול תיפוף של שירי מלחמה בקונגו או מנגינות מקומיות בגינאה החדשה, כך גם קאדמון נטל את השירה האליטרטיבית הפגאנית והלביש עליה מילים נוצריות. את כל הסיפור הזה על קאדמון אנחנו מקבלים דרך בדה המכובד, ההיסטוריון האנגלי הנודע בן המאות ה-7 וה-8. כל הסיפור הוא, בלשון המעטה, מצוץ מהאצבע. לפי בדה, קאדמון היה נזיר במנזר בשם Streoneshalh. לילה אחד, כשכל הנזירים חגגו ושרו, קאדמון חיית המסיבות הלך לישון מוקדם כי הוא לא ידע לשיר. בלילה הוא חלם חלום שבו "מישהו" אומר לו לשיר "על ראשיתם של דברים". כמובן שאחרי סירוב אחד הוא מסכים, והוא שר את ההמנון שלו. בבוקר, הוא קם כשהוא זוכר את כל ההמנון, מעלה אותו על הכתב והשאר היסטוריה.

קאדמון, אם הוא באמת היה הראשון ששילב בין התבנית האליטרטיבית של השירה האנגלו-סקסונית למסרים נוצריים, עשה מהפכה אדירה שתשפיע על כל ההיסטוריה של השירה האנגלו-סקסונית. בפואמות כגון "יורד-הים" אנו רואים את "הטבלתו לנצרות" של אידיאל הלוף הפגאני. עתה הוא כולל בתוכו גם את שבחיהם של השוכנים על הארץ וגם חיים בגן עדן, והוא מושג באמצעות מלחמה בשטן ועשיית טוב. גם הווירד קיבל פירוש חדש. מגורל חסר משמעות הוא קיבל פירוש של גורל או ייעוד כפי שהוא נקבע בידי האל. אבל "ההטבלה" הזאת של סממנים תרבותיים פגאניים לא מוגבלת רק לתחום השירה. אנו יודעים, למשל, על מקדשים פגאנים רבים שהוסבו לכנסיות או למבני דת נוצריים אחרים.

אבל אם נחזור רגע לשירה האנגלו-סקסונית, אולי הדוגמא הכי טובה לניצור התרבות הפגאנית נמצאת בפואמות של Cynewulf. קינוולף (למה שלא היה בהרצאה הקודמת שלי או שסתם רוצה לרענן את הזיכרון) הוא משורר אנגלו-סקסוני בן המאות ה-8-9. באחת הפואמות שלו, הנקראת Crist, מופיעות השורות: "יחי ?arendel, המלאך הבוהק מכולם, מעל הארץ התיכונה נשלח לאדם, וזוהרה האמיתי של השמש בבהירות מעל הכוכבים, בכל עונה אתה את עצמך מאיר." משם כמובן, נטל טולקין את הבסיס לסיפור שלו על איארנדל. על הנושא הזה כבר דובר רבות – איארנדל או Aurvandil בנורדית עתיקה, הוא גיבור גדול שמקושר למיתוסים קוסמולוגיים כאלה או אחרים. במיתולוגיה האנגלו-סקסונית הנשכחת הוא היה וונוס, כוכב השחר. קינוולף, כחלק מתהליך הניצור המסיבי של מוטיבים אנגליים פגאניים, נטל את איארנדל המיתולוגי ונתן לו פירוש חדש. מעתה הוא יסמל את יוחנן המטביל – כוכב השחר המבשר על בואו של ישוע, השמש.

ה"בליקלינג הומיליאס" הוא קובץ של ספק דרשות ספק נבואות מהמאה ה-10. באחת הדרשות שם מופיעה נבואת אחרית הימים הכוללת את המשפט הבא: "ועתה הולדתו של הצלוב תהיה בהופעתו, ואיאורנדל החדש יהיה יוחנן המטביל. ואז זוהרה של השמש האמיתית, היא אלוהים, יבוא." זה מלמד אותנו שהרעיון שאלפווין הציג בקריסט תפס, ולטווח הארוך מי שניצח במערכה היו דווקא הפילומיתוסים ולא המיסומיתוסים.

כמו שאתם מבינים, טולקין בהחלט ראה את עצמו כממשיך דרכם של המשוררים האנגלו-סקסונים, כיוצר מיתוסים נוצריים בעלי מאפיינים אליליים לא מזיקים. אולי כניסיון ליצור לשורה הידועה מתוך קריסט של קינוולף איזשהו אילן יוחסין ששורשיו בקריאתם של בני לילית, הוא שם בפיו של פרודו במאורתה של שילוב את המשפט הבא בקווניה:

“Aiya E?rendil Elenion Ancalima!”

שפירושו בלשון הקודש – "הללו את איארנדיל הכוכב הבוהק מכולם."

אבל טולקין הולך בעקבות אבותיו הרוחניים לא רק בכתיבת משפטים דמיוניים שיתאימו להטפות של קינוולף לנטוש את הדרך הישנה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, העולם כולו התמכר למודרניזם ולביקורת החריפה שלו כנגד כל דבר העלול להיות קשור לגבורה בשדה הקרב. הגיבורים יצאו מחוץ לאופנה, והסאגות הגדולות לא נלקחו יותר ברצינות. זאת הגישה ששלטה בעולם באותה תקופה, גישה שהתבטאה בהצהרתם של אנשי אוקספורד בשנת 1936 שהם לעולם לא ילחמו למען המלך והמדינה. אך כעבור שלוש שנים בלבד, האומה שהצהירה שהיא יותר לא תלך למלחמה, התגייסה כולה למלחמה בנאצים – 250,000 איש רק ביום הראשון ובסך הכל מיליון איש בשבוע הראשון התגייסו לצבא הבריטי.

אלו התנאים בהם החל טולקין לכתוב את הסאגה הגדולה שלו, סאגה המוכיחה כי האנושות תמיד תזדקק לסיפורי גבורה כדוגמת "ביאוולף".

אבל מהו המכנה המשותף העמוק ביותר של "שר הטבעות" ושל הספרות המיתית של הצפון, מכנה שקושר אותה למאבקם של הבריטים בנאצים? זהו חוסר התקווה והעצבות. "שר הטבעות" עוסק לא במציאתו של אוצר, אלא בהשמדתו. והמחיר של השמדתו הוא כיליון – כיליון בני הלילית, ואנטים וגמדים והוביטים וכל מה שקסום בארץ התיכונה. פרודו, הגיבור, נפצע באופן קשה בפצע שלעולם לא יחלים. הוא נלקח מעבר לים, אבל רק בכדי למות. סופו של הספר עומד בסימן האפור – מרי, פיפין וסאם החוזרים מהנמלים האפורים רוכבים בדרך ארוכה ואפורה. הספינה מפליגה על ים אפור, ולפרודו נדמה שמסך הגשם האפור ניסוט לאחור.

אבל העצב הזה הוא תוצר ידוע מראש, ובכל זאת פרודו וחבריו ממשיכים במשימתם עד הסוף. כי זאת חובתם, בדומה לחובתם של הגיבורים הנורדים – להילחם במפלצות עד הסוף, למרות שאין סיכוי לנצח. אלרונד אומר: "שלושה דורות ראיתי במערבו של עולם, והרבה מפלות והרבה נצחונות של סרק". גאלאדריאל מדברת על "התבוסה הארוכה". הן לגיבוריו של טולקין והן לגיבורים הצפוניים יש לא יותר ממושג קלוש בקשר לניצחון סופי על הרשע, כי להזכירכם הבשורה הנוצרית טרם הגיעה.

כמו שציינתי קודם, המחסור הזה בתקווה מאפיין גם את "שר הטבעות" והספרות המיתית הצפונית, וגם את האווירה בבריטניה של תחילת מלחמת העולם השנייה, בהבדל אחד. וההבדל הזה גלום בנאום שנשא ראש ממשלת בריטניה דאז, סיר ווינסטון צ'רצ'יל, ברביעי ביוני 1940. וכך הוא אומר:

“We shall go on to the end, we shall fight in France, we shall fight on the seas and oceans, we shall fight with growing confidence and growing strength in the air, we shall defend our Island, whatever the cost may be, we shall fight on the beaches, we shall fight on the landing grounds, we shall fight in the fields and in the streets, we shall fight in the hills; we shall never surrender, and even if, which I do not for a moment believe, this Island or a large part of it were subjugated and starving, then our Empire beyond the seas, armed and guarded by the British Fleet, would carry on the struggle, until, in God's good time, the New World, with all its power and might, steps forth to the rescue and the liberation of the old."

לא שיש לי משהו נגד אראגורן, אבל צ'רצ'יל נותן תקווה בהזכרתו את האל. ואולי זאת הסיבה שהתפקיד של נותן התקווה העיקרי בסיפור מוטל על לא פחות מאשר שליח האל. כל מונותיאיסט יודע שבסוף יהיה טוב, אבל אנשי הארץ התיכונה לא ידעו את זה, ועל כן הם נזקקו למתווך של האל כדי שזה יביא להם תקווה. ואת התפקיד הזה של נותן התקווה ממלא בהצלחה גאנדאלף, שנושא את נאריה, טבעת האש.

אבל נחזור לטולקין. כפרופסור לאנגלית עתיקה ולספרות אנגלית, טולקין מצא את עצמו יום יום מלמד או לומד יצירות כגון "ביאוולף" (שעליו דיברתי), האדה הקדומה (שהיא טקסט של המיתולוגיה הנורדית בצורת שירה) ואדת הפרוזה (שהיא המיתולוגיה הנורדית בצורת פרוזה). קתולי אדוק המתעסק באופן יומיומי בטקסטים לא קתוליים בעליל. יצירות כאלו הועלו על הכתב,כמעט תמיד, בידי נוצרים כמו המחבר של "ביאוולף" או כמו סנורי סטורלוסון, שכתב את אדת הפרוזה. לעיתים הן נכתבו בידי פגאנים, כמו הפואמות של האדה הקדומה. או שהן הכילו חומרים פגאניים למרות שנכתבו בידי נוצרים, כמו אדת הפרוזה, או שהן נכתבו על גיבורים שהיו פגאנים, כמו ביאוולף.

איך עלינו להתייחס לטקסטים כמו "ביאוולף"? שאלו עת עצמם האנגלו-סקסונים. לאנשים ההולכים בדרכו של אלקואין הייתה תשובה ברורה – אין לטקסטים האלה זכות קיום. זאת הדרך בה הלך סי.אס לואיס, הדרך האומרת שכל מי שלא שמע את הבשורה הנוצרית הוא בהכרח כופר ונידון לגיהינום ולכל הטקסטים העוסקים באנשים כאלה אין מקום.

אבל טולקין הולך בעקבות המחבר האנונימי של "ביאוולף", ובעקבות משוררים אנגלו-סקסוניים אחרים. למרות שהם אינם אומרים זאת במפורש, הם מאמינים בקיומו של עולם טרום-נוצרי, שלמרות הצנזורה שהם מטילים עליו (בלי עבדות, בלי קורבנות אדם, בלי פגאניזם) הם אוהבים אותו מאוד. הם מציגים עולם שבו צדיקות יכולה להציל אותך מלרשת גיהינום גם אם אינך נוצרי. במובן הזה הארץ התיכונה היא גן-עדן לפגאנים צדיקים, מקום בו כל אלה שליבם טהור יוכלו עם בוא המשיח לעלות לגן עדן.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות