מעבר לגבולות ארדה – טולקין ומורשת הרנסנס באיטליה

ערכה: שירלי לירון

דיו רב נשפך כבר על השאלה, מהו המתח בין בחירה חופשית לבין גורל בכתבי טולקין. מצד אחד אנו קוראים ב"סילמריליון" אודות גזירות אלוהיות ברורות, המעצבות את גורל העולם עד קץ הימים. ואכן, לפי הנבואה קשור גורל בני לילית קשר בל ינתק בטבח השארים, ולכן כל מלחמתם כנגד מורגות הנה, למעשה, לשווא. "את דם אחיכם שפכתם בעוולה ואת ארץ אמן הכתמתם," אומר שר הגורל מנדוס לבני לילית, "על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באיאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם וקטול תיקטלו: בנשק ובעינוי וביגון… והנותרים בארץ התיכונה… יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הולאר." (סילמריליון, עמ' 83)

בני לילית, אם כן, כבולים לגורלה של ארדה – ולא רק הם. גם הולאר והמאייר כבולים לאותו גורל ב"גבולות העולם", כפי שנקבעו בשירת האיינור. "אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון אינו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. כי כל המנסה זאת יווכח כי לא היה אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו…" (סילמריליון, עמ' 17). שירת האיינור היא גורל העולם, כפי שנתכן בידי אילובטר. הולאר אינם מסוגלים להימלט מגורל זה, וגם המנסה למרוד (כמו מלקור), יגלה שבסופו של דבר הם משרתים את התוכנית האלוהית. מעמדם של הולאר, אם כן, ידוע וקבוע מראש. הם גם כפותים לגבולות העולם, הפועל לפי תוכנית השירה. "אבל תנאי התנה עמם אילובטר… כי מכאן והלאה יגביל תחום העולם את כוחותיהם, ולעד ישררו בתוכו… אשר על כן נקראו הם ולאר, כוחות העולם."

במאמרי "הכל צפוי והרשות, האם היא נתונה? נבואה, גורל ובחירה חופשית בלגנדריום הטולקינאי", טענתי כי גם בני לילית, הולאר והמאייר (כולל יצורים פלאיים כמו הואן, הכלב הנבון בשירת ליתיאן) אינם כבולים לחלוטין לגורל שנקבע להם. הגורל יוצר את התנאים החיצוניים, אבל מציב מסגרת מוגבלת שבתוכה ניתן לפעול. לרוב, ניתן להגדיר את גורלם האישי של בני הלילית בארדה כשילוב בין גזירה אלוהית לחטאים שלהם עצמם, כאשר הגורל הוא רק פוטנציאל המתממש באמצעות החטא ובגללו.

קביעה זו נכונה ביתר שאת גם לבני האדם, שאינם כבולים לגורל ארדה ושירת האיינור. היות ועם מותם הם יוצאים מגבולות העולם, "וזוהי מתנת אילובטר לאדם", הגורל לרוב אינו יכול להשפיע עליהם באופן אישי, אלא רק על הנסיבות החיצוניות בהן הם נתונים. מקרה חריג לכלל זה הוא סיפורו של טורין טורמבר, שבו דנתי בפירוט ובהרחבה במאמרי הקודם. כאן אסתפק באמירה, שלא הגורל גוזר את דינו של טורין, אלא דווקא שחצנותו וחטאיו הרבים. רק הם מממשים את אותו הגורל, שכביכול נקבע מראש. בידינו דוגמאות רבות מיצירותיו של טולקין לבני אדם או הוביטים, שרק אומץ ליבם החריג ונכונותם להקרבה או לחמלה הגשימו את גזירות הגורל ואת הנבואות. אילו לא היו נוהגים כך, קשה להניח שהגורל היה מתממש באותו אופן. כך למשל, אילו בילבו לא היה מרחם על גולום ורוצח אותו כאשר היתה לו ההזדמנות, בוודאי היה מושחת בידי הטבעת. אם איאווין לא היתה מרהיבה עוז לצאת למלחמה, בניגוד לעצתו המפורשת של אראגורן, המלך המכשף לא היה נהרג, נבואת מותו לא היתה מתממשת ותוצאת הקרב בשדות הפלנור היתה שונה לחלוטין. ומעל הכל, אם פרודו לא היה מגלה חמלה כלפי גולום והורג אותו (למרות שהיו לו כל הסיבות לעשות זאת) הטבעת לא היתה מושמדת – והסיפור לא היה מסתיים כפי שהסתיים.

לפיכך אנו למדים שבני אדם (וכמותם גם הוביטים), משמשים כסוכני גורל עצמאיים ביצירה הטולקינאית. גזירות הגורל מקיפות אותם, יוצרות חלק מהנסיבות החיצוניות שמשפיעות עליהם, אולם אינן מחייבות אותם באופן ישיר. אילובטר לא אילץ את בילבו ואת פרודו לגלות חמלה, ולא גרם לאיאוון להיות אמיצת לב. ביצירה הטולקינאית אין לנו תיאורים של האל ה"מקשה את לבו" של אדם (כדוגמת פרעה בספר שמות) או שותל בקרבו רגשות, כפי שניתן למצוא במיתולוגיה היוונית או בתנ"ך. הבחירה החופשית היא זכותו של האדם, שאינו כבול לגבולות העולם כבני לילית, המאייר או הולאר. ניתן איפה להסיק כי טולקין מעניק לאדם מעמד אוטונומי, עצמאי, שאינו נחלתם של שאר הברואים.

רבות נכתב על הקשר בין טולקין ויצירותיו לבין הנצרות, ובפרט התיאולוגיה הרומאית-קתולית. נושא זה עומד במרכז ספרו של ג'וזף פירס, "טולקין – אדם ומיתוס", ותופס מקום חשוב גם במחקריו המקיפים של טום שיפי, מחבר הספר "הדרך אל הארץ התיכונה". טולקין אמנם הדגיש, בצדק, כי הוא אינו "מטיף או מלמד", אולם רוב החוקרים מסכימים כי לנצרות היתה השפעה מקיפה על יצירותיו. הדוקטרינה של החטא הקדמון המעצב את גורל העולם (גזירת מנדוס על בני לילית), המרד האלוהי שיוצר את הרוע (מלקור באיינולינדלה), וההקרבה העצמית המושיעה את העולם (פרודו והטבעת), כולן נוכחות ובולטות ביצירותיו. אולם רוב הכותבים אינם מתייחסים לשאלה – מאיזו נצרות בדיוק מושפע טולקין? ג'וזף פירס, למשל, מתייחס לנצרות כאילו מדובר במהות אחת, שלא השתנתה כהוא זה במהלך השנים. אולם אנו יודעים שהמסורת הנוצרית, כמו כל רעיון אנושי, התפתחה והשתנתה לבלי היכר. תורת ישו שונה מתורת פאולוס ואוגוסטינוס, ששונה מאד מתורתו של יוחנן פאולוס השני.

כביכול, מפתה לומר ששר הטבעות מושפע ממסורת הנצרות של ימי הביניים. העולם המתואר בו הוא עולם ימי-ביניימי לכל דבר ועניין: אופן הלחימה, הטירות, האמונה בשושלות מקודשות וסמכותם האלוהית של מלכים – הללו שייכים לתרבות האירופית כפי שהתפתחה באותה התקופה. אולם האם תפיסתו של טולקין את מקום האדם בעולם אכן תואמת לנצרות של ימי הביניים, או לנצרות מאוחרת יותר? ברצוני לבחון שאלה זו לעומק.

במסורת הנוצרית לדורותיה יש התייחסות נרחבת לאדם, גורלו ומקומו בעולם. ישו, שהיה יהודי לכל דבר ועניין, האמין בכל ליבו במסורת היהודית שגרסה כי מעשיו הטובים של אדם נושאים עמם שכר. בניגוד לרוב היהודים בני תקופתו, האמין ישו כי השכר האלוהי אינו ניתן בעולם הזה, אלא בעולם הבא. יתר על כן, דרישותיו של ישו ממאמיניו היו חמורות יותר מדרישותיה של ההלכה היהודית. "אל תחשבו כי באתי להפר את התורה ואת דברי הנביאים… לא באתי להפר כי אם למלאות," אומר ישו לחסידיו (מתי ה 17-18, תרגום פרנץ דליץ'). הוא דורש מהם לשמור על טוהר מוחלט לא רק כלפי העולם החיצון, אלא גם בליבם פנימה. למשל, לדעתו כל החומד אישה "נאפה בליבו", ועל כן עובר על מצוות התורה. אם רוצה אדם להיות אהוב באמת על ידי אלוהים, לא די שקיים את המצוות. חובה עליו למסור את כל רכושו לעניים וללכת אחרי ישו לעתיד לא ידוע. אולם עד כמה שדרישות אלו קשות, אין ספק שישו האמין שהן אפשריות. על כן, לפי תורת ישו ניתנה לאדם בחירה חופשית: היה וימלא את המשימות הקשות הנדרשות ממנו, ויהיה מוכן להתאמץ ולסבול, ממתין לו שכר גדול בעולם הבא, גמול על כל מאמציו.

אך הנצרות של ימי הביניים, למרבה האירוניה, הושפעה פחות מתורתו של ישו ויותר מזו של ממשיכיו הגדולים, פאולוס ואוגוסטינוס (מהמאה השנייה והמאה הרביעית לספירה, בהתאמה). פאולוס, שניתן לתארו כמהפכן תיאולוגי, שלל לחלוטין את יכולתו של האדם להשפיע ולעצב את גורלו. עצם המחשבה כי מעשים טובים יכולים לזכות את האדם בשכר, אינה אלא מחשבת עוועים שחצנית וחסרת שחר. כל אדם הוא חוטא מרגע לידתו בשל החטא הקדמון של אדם וחווה, ובמהלך חייו, בין אם ירצה ובין אם לא, הוא צובר אינסוף חטאים נוספים. הדרישות של האל הנוצרי, מבחינה זו, הינן בלתי אפשריות. לכן, לפי מידת הדין, כל אדם ראוי לגיהנום. האדם מסוגל להגיע לגן עדן לא בשל מעשיו הטובים ובחירותיו השונות, אלא רק בשל החסד האי רציונלי של ישו, המסוגל למחוק את חטאיו של האדם ולהובילו למלכות השמיים. על כן, מייתרת תורת פאולוס לחלוטין את בחירתו החופשית של האדם, והופכת אותו לתלוי (באופן מוחלט) בחסד האלוהי. "לפי תורת פאולוס", כותב חוקר הנצרות פרופ' אביעד קליינברג, "חייב האדם לכרוע ברך בחיל ברעדה בפני האל ולהתחנן לרחמיו."

אם גישתו של פאולוס שוללת את השפעתו של האדם עצמו על גורלו, אך עדיין אינה דטרמיניסטית ממש, הרי שעמדתו של אוגוסטינוס מהווה הקצנה ניכרת. לפי תורת אוגוסטינוס, משוייכים בני האדם לשני מחנות: עיר האלוהים ועיר השטן. אלו שייכים לגן עדן, ואלו שייכים לגיהנום – וגורל שני המחנות קבוע מראש. גם אם אדם השייך ל"עיר השטן", יעשה כביכול מעשים טובים, לבו יהיה עדיין רע, ועל כן לא ניתן לשנות את גורלו הנצחי. התקווה היחידה של האדם, אם ניתן לכנות זאת תקווה, היא באי הוודאות: איש אינו יודע מראש לאיזה מחנה הוא משתייך.

גישות אלו, כאמור שלטו בכיפה בנצרות המלומדת של ימי הביניים. לא נדרש מאמץ רב כדי להוכיח כי הן מנוגדות מכל וכל לתפיסתו של טולקין. בכל כתבי הלגנדאריום אנו רואים שמעשיו של האדם משפיעים הן על גורלו והן על גורל העולם. אמנם לא נאמר לנו דבר על גורל האדם מחוץ לגבולות ארדה, אולם ברור לנו שלבחירותיו של האדם ישנה השפעה ניכרת ומוחשית בעולם הזה. בני המזרח בוחרים להצטרף למלקור, ולא נאלצים לעשות זאת. האדאין בוחרים לתמוך בוולאר- ואיש לא מאלץ אותם לעשות זאת. אמנם גם טולקין, כמו אוגוסטינוס, מחלק את העולם האנושי לטוב ורע, "עיר האלוהים" ו"עיר השטן", אולם התנועה בין שני המחנות היא וולונטרית. ניתן להפוך להיות רע (בגידתם של בני המזרח), וגם ניתן, אם כי קשה מאד, לעבור לצד הטוב (גולום היה על סף מעבר כזה). לאחר תבוסת סאורון, כורתים מלכי המערב שלום עם ההארדרים, הוכחה ניצחת שעמים אלה, ששירתו את סאורון, אינם שייכים אינהרנטית ונצחית לעיר השטן.

יתר על כן, השפעתו של האדם על העולם תלויה בהחלט במעשיו ומחדליו: הקרבתם העצמית של ההוביטים, אומץ לבם של אראגורן ואיאוון, אצילותו של פאראמיר, אהבתו העזה ממוות של ברן – כל אלו משפיעים שוב ושוב על מהלך המאורעות בשר הטבעות והסילמריליון. תיאורו של האדם כבלתי תלוי בשירת האיינור, היא התוכנית האלוהית, סותר באופן מהותי את התיאולוגיה הפאולינית והאוגוסטינית כאחד.

תפיסת האדם הטולקינאית, איפה, שונה באופן מהותי מזו שהיתה מקובלת בנצרות של ימי הביניים. לדעתי, טמונים השורשים שלה בתיאולוגיה אחרת, מאוחרת ושונה לחלוטין, שהחלה לצמוח באיטליה של תקופת הרנסנס. תיאולוגיה זו, ששמה את האדם במרכז, הושפעה מתופעה שההיסטוריון סטיבן גרינבלאט מכנה "Renaissance Self Fashioning" – הגישה החברתית ההומניסטית שנפוצה באליטה האיטלקית במאה ה-15, לפיה האדם יכול לעצב ולשנות את עצמו כראות עיניו. אין להסיק מכך שברנסנס היו בני האדם, אפילו במעמדות הגבוהים, חופשיים יותר מאשר בימי הביניים. במאה ה-15, כמו במאה ה-12, היו רוב מוחלט של האנשים נתונים באילוצים ומגבלות של מעמד, חברה ומוצא, ורק מתי מעט הצליחו לעצב באמת ובתמים את חייהם באופן עצמאי. אולם בימי הביניים גרסה האידיאולוגיה הרשמית שהאדם לעולם איננו עצמאי, אלא תמיד חלק ממעמד, משפחה, גילדה או מסורת. גם אלו שבאמת עיצבו את חייהם בעצמם, לא ניסו להתגאות בכך. גישה זו מתאימה ככפפה לתיאולוגיה הפאולינית-אוגוסטינית שתוארה לעיל. אם גורל האדם קבוע מראש במישור הדתי-רוחני, אך טבעי לחשוב שגורלו קבוע מראש גם בעולם הארצי.

בתקופת הרנסנס החלה גישה זו להשתנות. ההיסטוריון יאקוב בורקהרט, בספרו הקלאסי "תרבות הרנסנס באיטליה", מסביר זאת באירועים ההיסטוריים והפוליטיים של התקופה. לא נאריך בעניין; נסתפק בכך שבאיטליה של אותה תקופה שלטו נסיכים רבים, שתפסו את השלטון בכוח הזרוע בלא לגיטימציה דתית או חילונית כלשהי. כדי לספק לגיטימציה תרבותית לשלטונם, אספו אנשים אלו מסביבם אמנים, אינטלקטואלים, הוגים ופילוסופים שהדגישו (כמה נוח) את אי תלותו של האדם במסורת העבר ואת יכולתו לעצב את גורלו בעצמו. אם הנסיך יכול לצאת חוצץ כנגד המסורת ולתפוס את השלטון בכוח הזרוע, אזי גם אחרים יכולים לצאת כנגד המוסכמות ולעצב את גורלם בעצמם. זהו, לפי בורקהארט, הרקע הפוליטי להתפתחות "תרבות הרנסנס באיטליה", שהיו לה, מדרך הטבע, השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת.

אחד המסמכים המאלפים והאופייניים ביותר לתיאולוגיה החדשה, הוא טקסט בשם "נאום על כבוד האדם", שנכתב בידי האינטלקטואל האיטלקי הצעיר ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה בשנת 1486. מסה זו עוסקת ישירות בשאלת גורלו של האדם ומקומו בעולם, ויש דמיון מסויים בינה לבין תפיסתו של טולקין, כפי שהיא מובעת בסילמריליון וביתר פירוט גם באתארבת. מדובר בטקסט מרכזי בהיסטוריה של המחשבה ההומניסטית האירופית, וסביר להניח שטולקין, כאדם מלומד, הכיר אותו היטב. הדמיון כה גדול, עד שלא יהיה מופרך לציין שגישתם של פיקו והדומים שלו היא המקור הישיר לתפיסה התיאולוגית הטולקינאית בכל הנוגע לאדם ויכולתו לעצב את גורלו במו ידיו.

בראשית דבריו, מביא פיקו ראיות ממסורות שונות, נוצריות, יהודיות, מוסלמיות ואליליות, עדויות על חשיבותו העצומה של האדם בבריאה:

"קראתי בספרי הערבים, אבותיי הנכבדים, כי כשנשאל עבדאללה הסרצני [מוסלמי] מהו הדבר המופלא ביותר עלי אדמות, הוא ענה: 'אין דבר מופלא יותר מן האדם'. מסכים עמו הרמס טריסמגיסטוס באמרו: 'נס גדול הוא האדם…' אנשים העלו הנמקות שונות להצטיינות שבטבע האדם, כגון שהאדם הוא יצור ביניים בין הברואים, קרוב לאלים, מלכם של היצורים התחתונים, בעל החושים החדים ביותר, בעל כושר אבחנה, המסוגל לפרש את הטבע באמצעות בינתו. האמצע בין הנצח הקבוע לזמן החולף, קשר הכלולות של העולם, לטענת הפרסים. נמוך בדרגתו מן המלאכים, לפי עדות דוד [בספר תהילים]…"

אולם פיקו טוען כי הנמקות אלו אינן מספקות אותו כלל וכלל. מהי חשיבותו האמיתית של האדם? מדוע ברא אותו אלוהים, ולא הסתפק בבריאתם של המלאכים, שהם בלא ספק נעלים יותר מבחינה מוסרית? כאן נמצא החידוש הגדול:

"הואילו לשמוע נא, רבותי, מהו מקומו של האדם בבריאה, והטו נא אוזן קשבת לדברי… [נקבע כי] האדם, שלא היה יכול לזכות בדבר השייך רק לו, ישתתף בכל התכונות המיוחדות לכל אחד משאר היצורים. משום כך קבע האל את האדם כיצור בעל טבע משתנה, ובהציבו אותו במרכז העולם פנה אליו בזו הלשון: 'אדם! לא הענקנו לך משכן קבע או צורה משלך, ולא תפקיד משלך, וזאת כדי שתוכל לבחור בהתאם לרצונך ושיפוטך במשכן, בצורה ובתפקיד לפי רצונך. טבעם של כל היצורים מוגבל ומתוחם בהתאם לתוכניתנו. אתה, שהנך חופשי ממגבלות, תוכל לקבוע בעצמך את טבעך על פי רצונך החופשי, שבידיו הפקדנו אותך. שמנוך במרכז העולם כדי שתוכל להשקיף משם ביתר קלות על היקום כולו. בראנו אותך לא שמימי ולא ארצי, לא בן תמותה ולא בן אלמוות, כדי שתוכל לעצב את עצמך בכל צורה שבה תבחר, באופן חופשי ומכובד יותר כבורא וכיוצר של עצמך. יהיה בכוחך להידרדר לדרגות החיים הנחותות ביותר, אלה של חיות הפרא, ויהיה באפשרותך להיוולד מחדש בצורות העליונות, האלוהיות, בכוח שיפוטה של נשמתך…"

אין ספק שגישה זו אינה זהה לחלוטין לגישתו של טולקין. האחרון בוודאי לא הגזים בכוחו של האדם, וראה בו יצור הנמצא במרכז העולם וראוי להערצה. לפי טולקין האדם חי בעולם פגום, נתון תמיד לפיתוייו של הרוע וזקוק לעיתים קרובות להדרכה מצד בריות אלוהיות כמו גאנדאלף. יתר על כן, ראייתו של טולקין את בני האדם, ההוביטים ובני לילית כנתונים בתבוסה מתמדת מול הרוע, חרף הנצחונות הזמניים, מתאימה יותר לתיאולוגיה הפסימית של פאולוס ואוגוסטינוס מאשר לתיאולוגיה האופטימית של פיקו. יחד עם זאת, בכל הנוגע ל"Self fashioning" של ההוביטים ובני האדם, מתאימים דברי פיקו לטולקין כמעט במדויק. בילבו, פרודו, מרי ופיפין, למשל, הם דוגמא קלאסית ל"Self fashioning" רנסנסי, אנשים פשוטים העולם לגדולה בזכות מעלותיהם ומשנים את עצמם ואת סביבתם.

מלבד זאת יש לציין כי אצל טולקין, כמו אצל פיקו, שמור לאדם גם תפקיד קוסמי מרכזי בבריאה. הבה נבחן את גישתו של האחרון, כפי שהיא מופיעה ב"אתראבת פינרוד א-אנדרת", אולי אחד מחיבורי ההגות החשוביים ביותר המופיעים בלגנדאריום.

חיבור זה, שהוא למעשה מסה פילוסופית לכל דבר, מתאר דיאלוג בין פינרוד פלגונד, אחד מנסיכי בני הלילית בעידן הראשון וידיד אמת של בני האדם, לאנדרת, חכמה ידועה בקרב שבטי האדאין. במהלך הדיאלוג, העוסק בשאלות של טוב ורוע, מוות ואלמוות, צל והשחתה, דן פלגונד באריכות בתפקידם של בני הלילית ובני האדם בעולם. מתכונת העולם, שהוא פגום מעיקרו, נקבעה מראש בידי שירת האיינור. בני לילית כבולים לחלוטין לעולם זה. רק לאדם ניתנה יכולת להתעלות מעל הגורל ולמלא בעולם תפקיד עצמאי של ממש. אמנם אין באפשרותו תמיד לשנות את העולם מקצה לקצה, אך הוא בהחלט יכול להשפיע על עצמו וסביבתו. "לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו," אומר גאנדאלף לפרודו (חבורת הטבעת, עמ' 61). מוסיף על כך פינרוד פלגונד באתראבת:

כך ראוי שאכריז: 'אין אתם המאחרים לבוא, כי אם היורשים אשר ימלאו בבוא יום את החסר. עתידים אתם להביא מרפא לארדה הדווייה, שהצל נגע בה עוד בטרם הושלמה… להעצים את שיר היצירה ולהתעלות מעל חזיון העולם.

טולקין, אם כן, מייחס לבני האדם תפקיד קוסמולוגי מרכזי בבריאה. הם, ולא שום גזע אחר, יכולים "להעצים את שיר היצירה ולהתעלות מעל חזיון העולם". משמעות הדבר: ביכולתם להתעלות מעל התוכנית האלוהית עצמה. מחשבה זו היתה בלתי נתפסת בנצרות של ימי הביניים, ומקורה, כפי שהראינו, בתיאולוגיה ההומאניסטית של הרנסנס. טולקין, שנחשב בידי רבים לנושא הדגל של השמרנות הדתית-נוצרית, יכול להיחשב בהקשר תיאולוגי זה להומניסט. לאדם שמור תפקיד מרכזי בבריאה, כמעט כשותף משני למעשה האלוהי. מסקנה זו מתחזקת גם כאשר בוחנים את קונספט "הבריאה המשנית", הדומיננטי בכתביו ההגותיים של טולקין, כמו גם בסיפור "עלה של קטנוני": האדם היוצר בורא בדמיונו עולם מיתי, ובכך משמש מעין "בורא משני" לצד האל.

סיכום

מאמר זה הוא ניסיון ראשון לבחון את הקשר בין ההגות הטולקינאית לבין תרבות הרנסנס באיטליה. בתקופת הרנסנס עסקו רבות בתיאולוגיה, מיתולוגיה וקוסמולוגיה, במסגרתה הדגישו גם את "היררכיות הקיום", שיש דמיון רב ביניהן לבין ההיררכיה של ארו-ולאר-מאייר בעולם הטולקינאי. מעל הכל, יש להיזהר כאשר אומרים ששר הטבעות מושפע או "נובע" מהתיאולוגיה הנוצרית. כאשר אומרים "נצרות", יש להבין כי לא מדובר בנצרות הפאולינית-אוגוסטינית של ימי הביניים, אלא דווקא בנצרות ה"חדשה" שהתפתחה באיטליה בתקופת הרנסנס.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות