הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 16 – הספינה האחרונה

'הספינה האחרונה' היא הפואמה האחרונה בספר. אני אביא את התרגום היפה של דני אורבך לפואמה:

אל השחר נשאה מבטה פִירִיאֵל,

ושלוש לפנות בוקר- שעון מצלצל,

עת הלֵיל האפור לאיטו כך ידעך,

וחמה תעלה לאיטה ממזרח,

תרנגול מרוחק של זהב לה יקרא,

האפילו עצים בצללים ואורה,

וציפור מקדימה אורת בוקר צעיר,

בציוץ ושירת טרם שחר תעיר.

ובינות לעלים רוח קל וקריר,

שבדי אילנות בזהב אור יסעיר.

ותשקיף מחלון על האור הגובר,

על העשב הרך שבזְהַב טל זוהר,

וזאת עד כי היתה לאורה ממשלה

עלי ארץ, עלה ופיסת יום תכולה.

ותאוץ לה חיש קל במורד מדרגות,

ממפתן משכנה שתי רגליה דולגות,

בכר דשא בוהק מטללים היא ריקדה,

בדילוג קל הגיעה לשפת הגדה.

ויזהר דש בגדה באור אבן יְקַר,

חיש קלות פיזזה עד לשפת הנהר.

על גבעול ערבה ירוקה נשענה,

והביטה בנוף המקסים כתמונה.

ממרום השלדג אז צלל כברק,

וכחול הנהר כראי החלק

יִבַּקָע בהבזק של מי נתז קרירים,

ותשמע ממרום קול שירת ציפורים.

יֵרַקְדוּ עשבים לקול רוח עדין,

ומלא הנהר בפרחים כסדין.

ולפתע בין מים ובין אדמה,

קול שירה היא שמעה העולה ברמה,

מסוער וחופשי שיערה הגולש,

על כתפיה בבוהק השחר כאש.

ותשמע את הקתרוס ונבל מרהיב,

ושירה הצלולה כיומו של אביב,

כינורות, חלילים וקולות צעירים,

כדנדון פעמון מרוחק ניעורים.

לעיניה ספינת משוטים בהירה,

בנהר שייטה ובאור מזהירה,

כה לבן חרטומה, מעצי ארזים

עת מימי תכול צלולים משוּטַה ניתזים.

וישחו ברבורים לבנים בקדמה,

קול שירת ספנים מתוקה ברמה.

בני לילית הם, שלושה, יפי תואר, גבוהים

בשיער מתנופף וזהוב נישאים

וחותרים ברכות, לראשם עטרות,

עטויים בגלימות ירוקות בהירות.

וקלות ידיהם ככנפי הציפור,

על הנבל פרטו בפיוט לאמור:

"כה נאה היא הארץ עוטת הירוק.

ציפורים בה יפליאו שירן המתוק.

ולוואי וימים של חמה בהירה,

יזכוה בשלל נפלאות ואורה,

יִפַּתְחוּ הפרחים בהדר תהילה,

בזהב שדות דגן וקמה מבשילה".

"איה תפליג אונייתכם, הו ספנים נאים?

האם ליער עד נסתר בינות לעפאים?

שמא לצל צפון קודר וערפילי יגון

לשוט בינות איי ציה ושם בדד לשכון?

חופי הסלע הבודד במרחבים אי שם,

הפלג לצד שחפים צווחים בינות גלי הים?"

"לא כך יהי", אמרו הם לה, "בדרך אחרונה

נפליג מאלה החופים בשיר ומנגינה.

מחוף נמל אפור בהיר במרחבים אי שם,

לשוט נרהיב הרחק הרחק למחוזות הים,

גלי צללים מרוחקים בארץ מכורה,

שבה יצמח עוד עץ לבן בבוהק האורה.

מולדתם של בני לילית בחוף האחרון,

כי שם יקרא לנו הרחק קולו של פעמון.

שלום לארץ תיכונה! למרחבים תכולים,

אי אור זהב בוהק לעד על קצף הגלים,

ושם כוכב אֵלִים בודד בשחק רם ייכון,

זוהר לעד על מרחבי החוף האחרון.

לשם נפליג! ובמהרה חופי תמותה מרים,

בהם עלים נושרים מעץ, גוועים מעברים,

אורת ירח וחמה דוהים באופל מר,

ועלטת יגון עולה מאופל צל ההר,

ניטוש לעד ולעולם! כי ממעמקים,

בני עמנו לנו שם קוראים ממרחקים".

לרגע קט חדלו משוּט, קפאו במי נהר,

ובוהַק עיניהם מולה בנוגה קר יזהר.

"הסכיתי, בת האדמה, שמעי את קריאתנו!

הו פיריאל! הו פיריאל! עצרנו משוטינו!

ליבך הטי, עלמה נאווה, מקום אחד נותר,

חיש קל עלי על הספינה, הַפְלֵג בצל נהר

למערב עם בני לילית, כי דוהרים ימייך

חולפים כצל במהרה ומתקדרים שמייך.

אחת נקרא לך, הו עלמה, אחת ואין שנית,

כי בת אדם את, אך יופייך זוהר כבת לילית".

ופיריאל מגדת נהר המה ליבה כים,

השקיפה על ספינת לילית וחרטומה הרם.

העזה רק אחת לצעוד, אחת ואין שנית,

הרחק שקעה רגלה בבוץ מספני לילית.

"זאת לא אוכל!", היא זעקה, אחר דום נעלמה,

"לא, לא אוכל! נולדתי כאן כבת האדמה!".

נוּגַה במעלה משעול הביתה היא חזרה,

בגלימתה גוועה אורה של אבן יקרה,

בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח,

ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח.

צמות קלעה מחלפותיה ולמלאכה,

בלב כבד וגֵב כפוף בדרך כך הילכה.

לא עוד תזרח אורת חמה על אחו בשלווה,

ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה.

שנים חולפות עד לאין קץ במי יובל נהר,

ימים של שמש בהירה, לילות לאין מספר.

תוסיף הרוח להרעיד את שלל עשבי הים,

ענן לבן עוד מרחף במרחבים אי שם.

אך לא עוד ספני לילית יפליגו בנהר,

במי תמותה כקדם אז, כי גורלם נגזר,

נמוגו מלבב אנוש ואף נשכח זכרם,

ברַחָבֵי ארצות אדם גווע לעד שירם.

בקצרה, השיר מספר על פיריאל (בשפת בני לילית – בת תמותה) שרואה ספינה של בני לילית ששטה למערב, בני הלילית מזמינים אותה לעלות לסיפון. היא נעתרת להזמנה אך לא יכולה לעלות על הספינה ולהפליג למערב. היא חוזרת לעולם, שהפך לקודר ופונה לעיסוקים היומיומיים המשמימים.

הפואמה הזו מדברת בעיקר בעד עצמה – ניסיון של בת תמותה לצאת אל המערב שנבלם על ידי האדמה עצמה. בני הלילית עוזבים והיא עוברת מטאמורפוזה, מבת תמותה צעירה לאישה מבוגרת, קלועת שיער החובשת רדיד חום ועובדת בבית מלא הצללים. תחושת האובדן המועברת בפואמה היא אמיתית ומתחברת יפה עם תחושת האובדן שכולנו מרגישים בשר הטבעות, כשבני הלילית וכל מה שיפה וקסום עוזבים את הארץ התיכונה.

גם ל'ספינה האחרונה' יש פואמה מקדימה שנכתבה על ידי טולקין בשם 'פיריאל' שפורסמה ב The Chronicle of the Convents of the Sacred Heart בשנת 1934 (היא נכתבה באוקטובר 1933). ההשוואה ביניהם יכולה להראות לנו כמה דברים מעניינים:

Firiel looked out at three o’clock:

The grey night was going;

Far away a golden cock

Clear and shrill was crowing.

The trees were dark, the light was pale;

Waking birds were cheeping;

A wind moved cool and frail

Through dim leaves creeping.

She watched the gleam at window grow,

Till the long light was shimmering

On land and leaf; on grass below

Grey dew was glimmering.

Over the floor her white feet crept,

Down the stairs they twinkled,

Through the grass they dancing stepped

All with dew besprinkled.

Her gown had jewels upon its hem,

As she ran down to the river,

And leaned upon a willow-stem,

And watched the water quiver.

A kingfisher plunged down like a stone

In blue flash falling,

Bending reeds were softly blown,

Lily-leaves were sprawling.

A sudden music to her came,

As she stood there gleaming

With free hair in the morning’s flame

On her shoulders streaming.

Flutes there were; and harps were wrung,

And there was sound of singing

Like wind-voices keen and young

In green leaves swinging.

A boat with golden beak and oar

And timbers white came gliding;

Swans went sailing on before,

Her swift course guiding.

Fair folk out of Elvenland

Robed in white were rowing,

And three with crowns she saw there stand

With bright hair flowing.

They sang their song, while minstrels played

On harp and flute slowly

Like sea heard in a green glade

Under mountains holy.

The beak was turned, the boat drew nigh

With elven-treasure laden,

“Fireil! Come aboard !” they cry,

“O fair earth-maiden!”

In Elvenhome a clear bell

Is in white tower shaking!

To wood and water say farewell,

The long road taking!

Here grass fades and leaves fall

And sun and moon wither;

And to few comes the far call

That bids them journey hither.”

“O whither go ye, Elvenfolk,

Down the waters gliding?

To the twilight under beech and oak

In the green forest hiding?

To foam that falls upon the shore

And the white gulls crying?

To Northern isles grey and frore

On strong swans flying?”

“Nay! Out and onward, far away

past oak and elm and willow,

Leaving western havens grey,

Cleaving the green billow,

We go back to Elvenhome

Beyond the last mountains,

Whose feet are in the outer foam

Of the world’s deep fountains.

Firiel looked from the river-bank,

One step daring;

And then her heart misgave and shrank,

And she halted staring.

Higher climbed the round sun,

And the dew was drying;

Faint faded, one by one,

Their far voices crying.

No jewels bright her gown bore,

As she walked back from the water,

Under roof and dark door,

Earth’s fair daughter.

At eight o’clock in green and white,

With long hair braided,

She tripped down, leaving night

And a vision faded.

Up climbed the round sun,

And the world was busy,

In and out, walk and run,

Like an anthill dizzy.

Inside the house were feet

Going pitter-patter;

Brooms dusters, mats to beat,

Pails, and dishes clatter.

Breakfast was on table laid;

There were voices loud and merry;

There was jam, honey, marmalade,

Milk and fruit, and berry.

Of this and that people spoke,

Jest, work, and money,

Shooting bird, and felling oak,

And “please, pass the honey! “

ישנם שני הבדלים מהותיים בין 'פיריאל' ל'ספינה האחרונה':

הראשון הוא שבפואמה 'פיריאל' היא לא עולה לספינת בני הלילית בגלל ליבה ורגשותיה: And then her heart misgave and shrank, וב'הספינה האחרונה' היא לא עולה כיוון שהאדמה עצמה עוצרת בעדה. השינוי הזה יכול להיות מוסבר בקלות יחסית – טולקין פשוט הדגיש את העניין שבני האדם לא יכולים לעזוב לואלינור כחלק ממכלול ההתאמות שהוא עשה לכל הפואמות על מנת שיתאימו ללגנאדריום ולהגיון הפנימי של שר הטבעות.

השני הוא יותר משמעותי, בפואמה 'פיריאל' האישה, לאחר שלא עלתה על הספינה חוזרת לעולמה וגם בו יש יתרונות: הוא עסוק, יש בו תנועה ומלאכות לבצע, ארוחת בוקר מוגשת לשולחן לקול צלילי שיחה ומתנהלת שיחה ערה ליד השולחן העמוס בכל טוב. בפואמה 'הספינה האחרונה' פיריאל לא חוזרת אל עולם שמח אלא אל עולם אפור ועצוב: בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח/ ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח. וכמובן: ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה. – הסיום הטראגי הזה שונה מהותית מהסוף הטוב יחסית שמוצע בפואמה 'פיריאל', שם אולי היא לא תגיע אל העולם הקסום של בני הלילית אבל יש תחליף ארצי ושמח. פה אין שום תחליף.

ראינו בכל הפואמות הקודמות שטולקין הכניס לא מעט שינויים, חלקם גם גרמו לשינויים באווירה. אך לא היתה שום פואמה שטולקין שינה בצורה כל כך דרמטית שממש משנה את האווירה הכללית. מפואמה חצי עצובה חצי שמחה לפואמה מדכאת ואפורה. מדוע טולקין הכניס את השינוי הזה? אין לי תשובה מלבד התשובה הכרונולוגית. 'פיריאל' האופטימית יותר נכתבה בשנת 1934, השכתובים נעשו בסביבות +/- תחילת שנות השישים. האם טולקין הזדקן ונעשה פסימי עם השנים?

טולקין היה בן אדם דואלי: מצד אחד היתה לו שמחת חיים ורוח חיים יוצאת מהרגיל: הוא אהב תעלולים, גם בגיל מבוגר. הצליח להסתדר עם אנשים צעירים מאד, אהב ילדים וכן יצר את גזע ההוביטים מלא החיים והמשעשע עד מאד. מצד שני לטולקין היתה השקפת עולם פסימית מאד ואנו רואים זאת היטב בשר הטבעות – כיצד העולם שוקע, ה Long defeat ותחושת התוגה והעצבות הכללית שיש גם כאשר הנצחון מושג. מעיון בלגנדאריום אפשר לראות כיצד הפסימיות הזו מעמיקה עם השנים. בטקסט שטולקין כתב בשנות ה-60 לערך (בערך באותה תקופה שהפואמה 'פיריאל' שוכתבה) הוא אפילו גרם להוביטים להראות רע:

"התמעטות קומתם של ההוביטים, הרבה יותר מאוחר, נבעה בלי ספר מן השינוי במצבם ובאורח חייהם; הם נעשו עם חמקן ונסתר, שנאלץ למצוא מקלט (ככל שנעשו בני האדם, האנשים הגדולים, מרובים יותר ויותר, ולקחו להם בחוזק-יד את הארצות הפוריות והנוחות יותר ליישוב) ביערות ובישימון: עם נוודים עני אשר שכח את תבונת-כפיו, חי מן היד אל הפה ונתן את כל מעייניו לחיפוש מזון, ופחד להיראות לעין." (סיפורים שלא נשלמו, עמ' 318-319.)

זה טקסט דכאוני אפילו יותר מ'הספינה האחרונה' – במיוחד למי שמחבב הוביטים.

האם הפסימיות הזו קשורה לאירועים שטולקין עבר בחייו? למה שהתרחש בין שנות ה-30 לשנות ה-60? או שמא מדובר בהתגברות של נטייה טבעית בשל הזדקנותו של טולקין? אני אותיר את השאלה הזו פתוחה.

להרחבה מומלץ לקרוא גם את מאמרו של טל כץ המופיע בנומנור וסוקר את התפתחותה של פיריאל במהלך הלגנדאריום.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות