הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 15 – פעמון הים

הפואמה החמש עשרה במספרה, פעמון הים, היא הפואמה המעניינת ביותר לטעמי ומכילה משמעויות רבות וניתן לתת לה מספר פרשנויות.

הפואמה הזו, כמו רבות אחרות, היא גרסה חדשה יותר לפואמה אחרת שפורסמה במגזין אוקספורד (18 לינואר 1934). הפואמה הזו נקראה Looney שזה 'משוגע' או 'מתבודד'. והקריאה שלה היא חיונית על מנת להבין את הניתוחים הבאים:

Looney

“Where have you been; what have you seen Walking in rags down the street?”

“I come from a land, where cold was the strand,

Where no men were me to greet.

I came on a boat empty afloat.

I sat me thereon; swift did it swim;

Sail – less it fled’ oar – less it sped;

The stony beaches faded dim.

It bore me away, wetted with spray,

Wrapped in the mist, to another land;

Stars were glimmering; the shore was shimmering,

Moon on the foam, silver the sand.

I gathered me stones whiter than bones,

Pearls and crystals and glittering shells;

I climbed into meadows fluttered with shadows,

Culling there flowers with shivering bells,

Garnering leaves grasses in sheaves.

I clad me in raiment jewel – green,

My body enfolded in purple and gold;

Stars were in my eyes, and the moonsheen.

There was many a song all the night long

Down in the valley, many a thing

Running to and fro: hares white as snow,

Voles out of holes, moths on the wing

With lantern eyes. In quiet surprise

Badgers were staring out the dark doors.

There was dancing there, wings in the air,

Feet going quick on the green floors.

There came a dark cloud. I shouted aroud;

Answer was none, as onward I went.

In my ears dimmed a hurrying wind;

My hair was a – blowing, my back was bent.

I walked in a wood; silent it stood

And no leaf bore; bare were the boughs.

There did I sit wandering in wit;

Owls went by their hollow house.

I journeyed away for a year and day –

Shadows were on me, stones beneath –

Under the hills, over the hills,

And the wind a-whistling through the heath.

Birds there flying, ceaselessly crying;

Voices I heard in the grey caves

Down by the shore. The water was fore,

Mist was there lying on the long waves.

There stood the boat, still did it float

In the tide spinning, on the water tossing.

I sat me therein; swift did it swim

The waves climbing, the seas crossing.

Passing old hulls clustered with gulls,

And the great ships laden with light,

Coming to haven, dark as a raven,

Silent as owl, deep in the night.

Houses were shuttered, wind round them muttered;

Roads were all empty. I sat by a door

In pattering rain, counting my gain:

Only withering leaves and pebbles I bore,

And a single shell, where I hear still the spell

Echoing far, as down the street

Ragged I walk. To myself I must talk,

For seldom they speak, men that I meet.”

בקצרה, 'לוני' או 'פעמון הים' מספרת על אדם שמפליג לארץ זרה ומוזרה, עם יהלומים לחופיה. בארץ יש אנשים, קולות ושירה אך הוא לא מצליח ליצור איתם קשר או אפילו לראות אותם.

כאן יש את ההתפצלות בין לוני לבין פעמון הים.

בפעמון הים: אחרי שהוא לא מצליח ליצור קשר עם תושבי הארץ הקסומה הוא ממליך עצמו למלך ומצווה עליהם להתייצב בפניו, רוח סוערת מגרשת אותו והוא גילה שהוא הזדקן. הוא חוזר לארצו ומגלה שגם היא נהרסה וננטשה. פעמון הים, שהביא אותו לארץ הפיות נהרס והוא גם לא יכול לחזור. הוא משוטט כנווד מטורף.

בלוני: לאחר שנה ויום מגיעה אפלה ורוח והוא גם כן מזדקן וחוזר חזרה, הוא מגלה שהוא חוזר רק עם עשבים כמושים וחצץ.פעמון הים עדיין מנגן לו, למרות שהוא נחשב כנווד מטורף.

אם נשווה בין שתי הפואמות נראה שיש כאן שינוי רציני בטון ובאווירה. לוני (למרות שהוא עדיין קודר) קודר הרבה פחות מפעמון הים. לוני מתחיל בשאלה: "איפה היית? מה עשית? למה אתה מסתובב בבלויי סחבות?" והתגובה של הדובר בעצם מהווה את הפואמה. לא ניתנת סיבה לצאת למסע והסיבות לחזרה נותרות לא ברורות. כשהוא חוזר הוא מדבר מעט עם האנשים סביבו. חשוב לראות כיצד אופן השאלה מונעות מלוני להתפס בכלל כחלום.

הפתיחה של פעמון הים מתחילה ישר בסיפור, גם סוף הפואמה שונה. במקום For seldom they speak, men that I meet יש לנו את for still they speak not, men that I meet. בעוד שבלוני יש שאלה (כלומר מישהו אחר ששואל) ואיזושהו רמז לאינטראקציה אנושית, בפעמון הים אין שום דבר כזה. אף אחד לא אכפת, אף אחד לא שואל.

בעוד שטולקין, כאשר הנחה את פולין ביינס בנוגע לאיורים בספר, ביקש באופן מפורש מהציורים להיות ריאליסטיים ולא 'חלומיים', את פעמון הים הוא מציין במפורש כמשהו 'מהחלום' – החלום של פרודו. וגם הפואמה, בניגוד ללוני, מתחילה כמו חלום שהופך לסיוט.

הקישור לפרודו ולחלומות שלנו מזכיר לנו חלום נוסף שלו שבו יש מסע – החלום שאותו הוא חולם אצל טום בומבדיל. החלום שבו הוא נוסע אל ואלינור. באותו חלום אנו לא יודעים מה קורה אחרי הנחיתה, ואלינור רק נגלית במעומעם. האם הסיוט שמוזכר ב'פעמון הים' הוא ההמשך שפרודו חשש ממנו? ההמשך שבו החיזיון היפה מתגלה כזהב שוטים? פעמון הים הוא האלטרנטיבה הגרועה ביותר עבור פרודו – התממשות הסיוט שבו ואלינור לא מתאימה להוביט, שואלינור היא מציאות שהוביט לא יכול לחיות בתוכה והיא תימוג כמו חלום וכיוון שאינו יכול לחזור לאחור, הוא יוותר תקוע בין שני עולמות – זר, לא שייך, מדבר רק לעצמו.

אבל 'לוני' נכתב הרבה לפני שר הטבעות. והמשמעות החדשה שיש בו- כהתממשות הסיוט של פרודו, היא משמעות חדשה שטולקין הכניס אליה. אך מה היתה המשמעות המקורית? הנושא של מסע לארץ הפיות, שמתברר כעקר והרסני הוא לא חדש עבור טולקין שכתב על נושא זה משנות העשרים ועסק בו שוב ושוב.

'שירים לפילולוגים' אוזכר באחד המאמרים הקודמים, אי.וי גורדון וטולקין כתבו מספר שירים לשעשוע שפורסמו מאוחר יותר. בספרון הזה יש לא פחות מ-13 שירים של טולקין. רובם אכן נעשו עבור שעשוע, אך יש ביניהם כאלו שהיו רציניים יותר. אחד מהם, שבו נדון כעת נקרא (גבירת בני הלילית הבהירה(

הנה הוא לפניכם יחד עם התרגום לאנגלית מאת Bertrand Bellet and Benjamin Babut מקהילת טולקין בצרפת: http://www.jrrvf.com/~glaemscrafu/texts/index-a.htm

Þa ǽr ic wæs cniht, þa cóm ic on pliht: Sum mægden mé métte and mǽlde: 'Lá, léofa, wes hál ! Sceal uncer gedál nú nǽfre má weorðan on eorðan!' Nó má weorðan on eorðan. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Sceal nǽfre má weorðan on eorðan. Héo cyste me sóna, þǽr líxte se móna; on clommum me clypte ond sǽlde; on ofste me nóm mid hire under glóm, þǽr sceadugong ǽfre wæs wǽfre, wælmist ǽfre wæs wǽfre. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! þǽr sceadugong ǽfre wæs wǽfre. Hwǽr wǽre hit ic nát: we stigon on bát, þǽr murcnede mere on mealme. Ofer lagu ic láð, ond módes ic máð, ac ǽfre me strongode longað, áwa strongode longað. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Þǽr ǽfre me strongode longað. Þǽr gréne wæs grund, ond hwít hire hund, ond gylden wæs hwǽte on healme, on fyrlenum londe, on silfrenum stronde, þǽr darode dweorg under beorgum, darode dweorg under beorgum. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Þǽr darode dweorg under beorgum. To Gode ic gebæd, elþéodunga sæd be dimmum ond dréorigum wǽgum. Þǽr sunne ne scán, ac micel gimstán on lyfte þǽr gléow mid his léomum, léohte gléow mid his léomum. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! On lyfte þǽr gléow mid his léomum. Ofer missera hund ic wǽdla ond wund eft cyrde to mennisce ond mǽgum: on moldan wæs nú se ðe cúðe me iú, ond hár ic nu wánige ána, sáre wánige ána. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Ond hár ic nu wánige ána.

Before I was so much as a boy, I came into danger; a maiden met me and said: 'Greetings, my darling, from now on the two of us must never be separated on earth' – never be separated on earth. Alas! elair lady, and my friend, alas! must never more be separated on earth.

She kissed me straight away, where the moon was shining, she embraced me and bound me in her grasp. Quickly she took me with her under the gloom, where the shadow-way always flickered – where the death-mist always flickered. Alas! elair lady, and my friend, alas! where the shadow-way always flickered.

I don't know where I was, we stepped in a boat, where the sea moaned on the sand. I travelled over the ocean, and hid my thoughts to myself, but always my longing grew stronger – always longing grew stronger. Alas! elair lady, and my friend, alas! where longing always grew stronger.

There the ground was green, and her hound was white, and the wheat on the stalk was golden – in the far-off land, on the silver strand, where the dwarf lurked under the mountains – the dwarf lurked under the mountains. Alas! elair lady, and my friend, alas! where the dwarf lurked under the mountains.

I prayed to God, tired of my exile by the dim and dreary waves, where the sun did not shine, but a great gem-stone glowed there in the sky with his beams – glowed brightly with his beams. Alas! elair lady, and my friend, alas! glowed there in the sky with his beams.

Fifty years later I returned again, poor and hurt, to men and my family. The one who had known me before was now in the mould, and now I dwindle, grey and alone – dwindle alone and in pain. Alas! elair lady, and my friend, alas! and now I dwindle, grey and alone

השיר מספר על צעיר שמפותה על ידי בת לילית לעזוב את ביתו ולעלות על ספינה לארץ רחוקה, שם הגמדים נמצאים מתחת להר. לבסוף, עייף מגלותו, הוא מתפלל לאלוהים שיחזיר אותו. אך חמישים שנה עברו, הוא זקן ועייף וכל מכריו או משפחתו מתים משכבר.

כך שהמוטיב הזה של ללכת לארץ הפיות ולחזור משם שבור ודואב אינו זר לטולקין והאמת היא שהוא נמצא בכמה וכמה אגדות פנטסטיות שקדמו לזמנו של טולקין.

האם זה גם גורלו של פרודו? טולקין אינו מסביר בפרוטרוט את הקושי של פרודו להסתגל חזרה לחיים בפלך ולחלק מהקוראים לא מובן הצורך של פרודו להרפא. הרי גם סאם, מרי ופיפין התנסו בסכנות מרובות ולמרות זאת הם מצליחים לפרוח בפלך? ופרודו? האם פרודו לאחר המסע להשמדת הטבעת הוא לוני? האם גם הוא מוצא את עצמו בין העולמות? ללא יכולת לחזור לעולם הפנטזיה הזר והמוזר שבו הוא לקח חלק וללא יכולת לחזור אל העולם שלו?

התחושה הזו של 'בין העולמות' כאשר אתה לא מצליח להיות קשור לשום עולם וכמו כן חוסר היכולת של לוני לתקשר עם הפיות בארץ הפיות ועם בני האדם בארץ שלו קשורה גם לתחושה של הרבה חיילים כאשר הם חזרו הביתה. ראיון עם רוברט גרייבס, גם הוא סופר מפורסם וחייל במלחמת העולם הראשונה מבהיר את העניין היטב:

"הדבר הכי מצחיק היה שהלכת הביתה לחופשה של שישה שבועות, או שישה ימים, אבל המחשבה על להיות בבית היתה נוראית, כי היית עם אנשים שלא הבינו את כל העניין."

המראיין: "לא יכולת לומר להם?"

גרייבס: "לא, אתה לא יכולת. אי אפשר לספר רעש. הרעש אף פעם לא הפסיק ולו לדקה אחת – לעולם לא."

ואם רוברט גרייבס, סופר מקצועי לא הצליח, זה לא פלא שרבים כל כך לא הצליחו. הדור של טולקין, שלחם במלחמת העולם הראשונה נחשב כ'דור אבוד', שלא ניתן לתאר במילים את חוויותיו המחרידות. אני אצטט כאן את אריך מאריה רמרק בספרו האלמותי והמומלץ 'במערב אין כל חדש':

"… כשנשוב עתה, נשוב עייפים, מתפוררים, שרופים, עקורי שורשים, חסרי תקווה. לא נדע עוד למצוא את דרכנו. הבריות אף לא יבינו אותנו: כי לפנינו גדל דור, שבניו בילו אמנם את השנים הללו יחד עמנו, אבל היו להם מיטה ומקצוע, והם ישובו עתה לעיסוקיהם הקודמים, וישכחו את המלחמה: ומאחורינו גדל דור, הדומה לנו בראשיתנו, אך הוא יהיה זר וידחק אותנו הצדה. מיותרים אנו לעצמנו, אמנם נגדל. אחדים יסתכלו, אחרים יצייתו ורבים יהיו אובדי עצות. השנים יימוֹגו ולבסוף נלך לאיבוד"

(במערב אין כל חדש, עמ' 179 בתרגומו היפה של צבי ארד)

ואני אהדק את החיבור שעשיתי, אם נקרא פואמה קצרה ואחרונה בשם The house of the Eld.. הפואמה נכתבה על ידי ג'פרי סמית. צעיר בריטי שלא מלאו לו 22 ונהרג במלחמת העולם הראשונה – כתוצאה מזיהום של רסיס פגז שפגע בו. הצעיר היה נותר אלמוני למדי בין מיליוני החיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה אלמלא עובדה אחת: הוא היה חבר ב T.C.B.S המפורסם וחברו הטוב של ג'.ר.ר טולקין.

במכתב מצמרר ונבואי שנכתב ב-3 לפברואר 1916, סמית כותב ביקורת על דבר מה שטולקין שלח לו:

"אני מעריץ פראי ונאמן, והנחמה היחידה שלי היא שאם אני אמות הלילה… עדיין יהיה חבר אחד במועדון ה T.C.B.S הגדול שישמיע את מה שחלמתי ואת מה שכולנו מסכימים עליו…. המוות יכול להפוך אותנו לאינדבדואלים עלובים וחסרי ישע. אך הוא לא יכול לשים קץלארבעת בני האלמוות!… כן, פרסם. אני בטוח בכך שאתה נבחרת, כמו שאול מבין בני ישראל… שאלוהים יברך אותך, ג'ון רונלד היקר שלי, ומי ייתן שאתה תגיד את הדברים שאני ניסיתי לומר אותם זמן רב אחרי שאני לא אהיה שם כדי לומר אותם, אם זה יהיה גורלי."

ב-3 לדצמבר, כאמור, ג'פרי סמית נהרג. רות סמית, אמו השכולה, הוציאה לאור ספר בשם Spring Harvest שכלל כמה משיריו (שאותו טולקין ו-וויזמן, שני חברי ה T.C.B.S היחידים שנותרו בחיים, ערכו). רוב השירים שם הם אופטימיים וסובבים סביב הטבע. אך כמה שירים מאוחרים יותר שנכתבו כשסמית היה חייל הפכו לקודרים הרבה יותר. The house of the Eld הוא אחד מהם:

Now the old winds are wild about the house,

and the old ghosts cry to me from the air

Of a far isle set in the western sea,

And of the evening sunlight lingering there.

Ah! I am bound here, bound and fettered,

The dark house crumbles, and the woods decay,

I was too fain of life, that bound me here;

Away, old long-loved ghosts, away, away!

הדמיון ללוני ולחלומו של פרודו הוא ברור ואני לא חושב שהוא מקרי, טולקין היה חייב להכיר היטב את השיר הזה ואני מעריך במידה גבוהה של סבירות שטולקין חשב על השיר הזה כאשר הוא כתב את לוני.

חלומו של פרודו לפיכך הופך להיות יותר ברור – לא רק שהוא מבטא את החשש של פרודו (מבחינה פנים סיפורית), לא רק שהוא מראה לנו את הסכנות שיש בפנטזיה – הוא מראה לנו גם את ההרגשה של דור החיילים של מלחמת העולם הראשונה, אותו דור שטולקין משמש לו כפה ומנסה להעביר את מה שאי אפשר להעביר במילים.

אני אביא לסיום את תרגומו היפה של דני אורבך לפואמה:

עת אביט ואחלוף שוּט הַלֵך על החוף,

באורת כוכבים בחולות, לא בכדי

קונכיית ים צחורה, כאומרת שירה,

אאסוף פעמון ים רוטט בידי.

ים מלוח גועש ושמעתי רוגש

עת תרעד כף ידי צלצול עֶרֶב קלוש

כדנדון פעמון, מהאופק ייכון,

מעברם של ימים רחוקים עד ייאוש.

אז ראיתי סירה בעַלֶטֶת שחורה,

מפליגה לעברי, ואקרא לה בקול:

"השעה נתאחרה ונפלה הגזרה!

אז מדוע נמתין? אל הים הגדול!"

לקחתני מיד, לא יחוש בי אחד

לקצפם הלבן של גלים מלוחים,

אפופה בשינה ורגשה בה טמונה,

אל שונית מסתורית בארצות השכוחים.

ערפילי דמדומים באוויר עמומים,

וצלצול פעמון הקרב והולך,

דינג ודונג, דינג ודונג, מסתורי וענוג,

גועשים מִשְבָּרִים עת הים בם מולך.

עד שרטון מסוכן במי קצף לבן,

הַגִיעִי לבסוף לגדה ארוכה,

בלבן נוצצים מי הים, מתנפצים

לכודה בם אורת כוכבים מתוקה.

מצוקי אדירים בלבן מזהירים,

יתנפץ אור הסהר כקצף גלים.

עת שפשפתי עיני ואבק בידיי

מאבקת תרשישי הספיר הכחולים,

חצוצרה עלומה וחליל אַחְלָמַה,

וורדי נוגה לֶשֶם טהור שם גדלים.

במצוק מערות נפערו כבירות,

בסיפן וילונות של אצה רטובים,

בעורפי רוח קר, שערי שם סמר,

עת עגנתי בחוף האורות הגוועים.

על גבעה ירוקה שיובל בה פיכה,

כרעתי ואת צימאוני ארווה,

כי אהיה מאושר בארצות הנכר,

זאת ליבי עת טיפסתי בלאט יצווה.

למחוזות ערב עד בם מראה ים יאבד,

התהלכתי הרחק מהחוף למרחב,

חורשים ירוקים עבותים וקרים,

בם כצבא כוכבים אלף פרח ילהב.

בריכת סתר תכולה, כמַרְאָה הצלולה,

ועליה פרחי הנופר משייטים,

כאלפי ירחים שבצל מְהַלְכִים,

מפליגים הם במים, קמעה מאֵטִים.

אלמונים רדומים ופרחים אדומים,

בצילו של נהר עשבים מלחש,

שם יבכו ערבות, בצללים עצובות,

ומשמר גבעולים על הדרך רוחש.

חניתות ירוקות, חרבות ארוכות,

אגמונים שדמותם היא כחץ השנון,

ואשמע בנפשי הד שירה חרישי,

כל הערב נוגן בלא אות וכיוון.

ובעמק צלילים שבלאט בו עולים,

ארנבות הצחות כשלגים וזכות,

אוץ לכאן ולשם וסביבן לא נדם

ענן עש הדולק בעיני אבוקות.

לראותי הופתעו, עכברים אף יצאו

מחורים עמוקים, בי הביטו היטב,

עיניהם עגולות מדלתות אפלות.

ריקודים ושירה עַרֵבָה עד כאב,

ואי מי מטופף, על הדשא חולף,

וזהה הוא העמק, לאן שאלך.

נמלטים מפני, נחבאים מעיני,

נעלמו הרגליים ודֶמֶם מולך.

נסתרו הצלילים וניגון חלילים,

ואיש לא יברכני, ההלך הזר.

ושנית נשמעים בצללי עפאים,

כינורות, נבלים ותרועות קול שופר.

מצמחי צל ההר וקַנֵי הנהר,

לי חישלתי שריון אחלמה ירקרק,

נס זהב מתנוסס ושרביט רם מעץ,

ואורה בעיני בתפארת תבהק.

על ראשי עטרה של פרחים מזהירה,

על גבעה אעמוד ואקרא בעזוז:

"למה זה תיחבאו? מול פני נא כרעו!

אנוכי הריבון על הארץ כולה.

לא תידומו מולי! התרפסו מול צילי

לי פטיש עשבים וגלימת תהילה!

נא הגיעו מיד! כל כולכם, עד אחד!

לי הַרְאוֹת את פניכם והשמע מילה!"

עוז שלטון על פני, נוצצות שתי עיני,

זאת צווחתי כגבר גאה על גבעה.

ענן מוות שחור, החונק את האור,

בי הכה בצלמוות, על קרקע אפול,

כעכבר מגשש, ותצרוב בי האש,

ואזחל כנחש ולקום לא יכול.

ודרכי ללב יער וסבך חד כתער,

בכאב מר צורב אנוכי אפלס,

צמרותיו עירומות, יבשות וקדומות,

את עליו המתים בזוחלי מֵרַמֵס.

שם לשבת מוכרח, ולנדוד במחשך,

ינשופים נחרו בביתם החלול,

לשנה ועוד יום, כסיוט, כחלום,

בלא אור ואוויר העולם הצלול.

שם נקשו חִיפּוּשִים על עצים יבשים,

ובני עכביש יֵרַקְמוּ את רשתם,

אבקנים על ברכיי ועַלֶטֶת עיני,

לא אשמע שום דבר מלבד קול ענותם.

ולפתע האור בלב נצח שחור,

בי הכה ואראה: שערי הישיש,

מדובלל ואפור, בליבי צל הכפור,

ואמרתי: "את רוח הים עוד ארגיש!

כה הינני כפוף כקשיש ושפוף,

לי אבד הנתיב, אך לאם דרך חיש

אדדה ואכשול, אל הים הגדול!",

כך מילמלתי וצֵל מעלי כרודף,

נשמתי מֶקַלֵף כשיני עטלף,

באוזני תוף הסער הולם וחולף.

בחוֹחֵי עֶצְבוֹנִית דוקרנית כחנית,

אנסה לכסות על גופי הדואב,

בידיי יבלות וברכיי חבולות,

על גבי מונח עול השנים הכואב.

ואחוש במטר שיסער עז וקר,

וניחוח מלוח קלוש של גלים,

ריח געש הים, ורוחות מאי שם,

יֵנַשְבוּ בעשבי הימים התכולים.

עופות מים צווחו וכלבי ים נבחו,

ייללו עת יִסְעָרוּ גלים ברוחות,

בניקרות הצורים צלילי לעג מרים,

וסלעים מֵרַטְנִים בליחוש ואיבחות.

והחורף חדר עת הכה בי מטר,

ערפילי צל יגון וכפורים בעיני,

ושלגים בסופות מול פני עייפות,

קרח בשערי וקמטים בפניי.

מחשכי היגון על חוף ים אחרון,

ובצל ממתינה לי בדד הסירה,

שם עולה ויורדה, בין גלים בודדה,

ומיד תתרומם, בה שכבתי תשוש.

לקחתני לים, לארצות האדם,

ועוברה מרחקים בכפור ערב קלוש.

בימים תטפס וספינות- שלדי עץ,

תעבור בדממה עת כוסו בשחפים,

אף סירות בהירות שבאור זוהרות,

שייטו לידה בימים החולפים.

בסופו של היום כמוּתוֹ של חלום,

מפליגה היא לנְמָל בני תמותה מעורפל,

בדממה כלֵיל כפור בצל ערב אפור,

ושחור כעורב במשכן מקולל.

עת הוגפו חלונות, ברוחות מעונות,

יחרקו התריסים בליל גשם אפל,

לצד דלת אשב, בליבי הדואב,

וטפטוף כפור קלוש לבגדיי יחלחל.

מידי הקמושה, כה קפואה, אדישה

טול אטיל רכושי מימי נדודי.

באגרוף הסגור מעט חול האצור,

וגוויית פעמון הגלים בידי,

כה דומם הוא וקר, כצל קבר אכזר,

וצלילו לא תשמע עוד אוזני לעולם.

ועל אלה חופים כה קרים וסחופים,

בין רגליי ובינם אינסוף קצף הים.

וכעת מרופט ברחוב כושל אט,

כקבצן בסמטת הסומים אתהלך,

כך לכאן ולשם, באוזני קול הים,

ואיש לא מדבר עימי, אֵי שאלך.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות