הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 14 – האוצר

הפואמה הארבע עשר בספר, המטמון, היא אחת מהפואמת היותר אהובות ומצוטטות מהספר. אני אביא את הפואמה בתרגומו הנפלא של דני אורבך ואני מצרף גם את דברי הפרשנות שכתב (ב italic) :

בנעורי התבל עת אורה של חמה,

עול ימים ובוהק עוד על פני אדמה,

והסהר צעיר בנעוריו הרכים,

על זהב ועל כסף זימרו מלאכים

ואלים על שכיות החמדה שוררו,

עלי דשא ירוק נוגה פז הם פיזרו,

במימי הנהר טוהר כסף זרם,

בימי בני לילית עת צעיר העולם.

עוד בטרם דרקון במחשך התפתל,

ובטרם מלאה ברשעה התבל,

כסיוט נפתחו שערי גיהנום,

ובטרם ראו גמדים אור היום,

בני לילית פייטו על יפי התבל,

וידם יד אומן תכשיטים תחשל,

בבטנה של גבעה ירוקה קסמיהם,

בזהב ובכסף מלאו ידיהם,

עת יצרו שלל שכיות חמדת עין ולב,

ואורת כתריהם בהירה עד כאב,

אך נגזר גורלם ויומם נארר,

ותהומה שקעו בשְאוֹן קטל אכזר,

נכבלו בשלשלת, גווע אף שירם,

כך נגנז ונשכח אט מלב אוצרם.

לב חמדן בלא שיר או חיוך טוב וחם,

בחשכת מערות זהבם כך ערם,

אָגַרוֹ במסתור היכלות אפלים,

ועולם בני לילית נתכסה בצללים.

——————————————————————————————

זוהי למעשה ההקדמה לשיר, המתארת את השחתת האוצר. מה שהיה יפה בהתחלה, הפך בגלל החמדנות (שמקורה במורגות- הרמזים על הפלדה הם חזקים וברורים מאד) לקללה מרבת צרה, דבר שיבואר בשיר עצמו. הבית הראשון מתאר את קורותיו של גמד שמצא את אוצר בני הלילית.

במאורה אפלה חי גמד מקומט,

שכחה קומתו, יתהלך בה אט אט,

באורת הזהב הוא מילא את ידיו,

וליבו זוֹהַר כסף טהור כה יאהב,

בם הכה בקורנס מחודד עד זוב דם,

בפטיש וסדן הוא חישלם ועיבדם,

הוא יצר לו טבעת בוהקת באור,

מַטְבֵּעוֹת מזהב ומכסף טהור,

כך חשב הוא לקנות שועי ארץ רמים,

מלכים ותפארת שרים איומים.

אך עורו צהבהב על גולגולת קמוטה,

וכבדו שתי אוזניו, בעיניו עלטה.

בידיו הכחושות הוא היפך מטילים,

תרשישי יהלום זוהרים בן נופלים.

הוא דבר לא שמע עת רעד במחשך

ההיכל בשאון אש קדום ונשכח,

מחלום הזהב איש אותו לא העיר,

עת הרווה צמאונו הדרקון הצעיר,

וישטוף הקיטור את דלתו השחורה,

ריחשו להבות על ריצפת מאורה,

ובדד הוא גווע בלא איש וגלמוד,

ואבק עצמותיו במחשך עוד אבוד.

——————————————————————————————

החטא של הגמד האומלל ברור היטב: הוא הפך לעבד לחמדנות, קבר את האוצר, אותו פיזרו האלים בנדיבות בתוך הטבע החי, במערה מתה וחשוכה, ורצה באמצעותו לקנות את כוחם של מלכים. החמדנות וההקשרות לאוצר כל כך עיוורה אותו, עד שלא הבחין בדרקון הצעיר שבא לרשת את האוצר. כאן מפנה הזקן את מקומו לצעיר, שיורש את האוצר, ועושה את אותן הטעויות בדיוק. הבית השני מתאר את קורותיו של אותו דרקון צעיר, שהרג את הגמד הזקן ולקח את אוצרו לעצמו. כמובן שהעלילה קופצת זמן רב קדימה:

 

תחת סלע אפור חי שלדו של דרקון,

עצמותיו דואבות ובַּעֶלֶט ישכון,

וגוועו נעוריו בצללים זה מכבר,

כל שמחת בחרותו נקברה בעפר.

וכבדו אבריו, כה רפוי, מקומט

וראשו בכבדות על הקרקע נשמט.

בכבשן לבבו להבה כבר כבתה,

ולרמץ קפוא ודומם היתה.

כבר שנים ארוכות התמסר לזהב,

בנחושתיים לכסף כבול, מאוהב,

ודבקו הפנינים לבטנו בְּרִפְשָה,

לשונו יהלום ותרשיש אך ביקשה,

הוא שאף לקרבו וליקק יום וליל,

מטילים של זהב בהיכל אבן צל.

הוא ידע אי תשכון כל טבעת קטנה,

שבצל כנף שמאלו באוצר עגונה.

וכך על מצע זהבו הקישח,

בלא אור חמה, כוכבים או ירח,

על גנב הוא יחלום שיגזול אוצרו,

את דמו הוא ישתה וימלוק צווארו,

עצמותיו ירסק ויטרוף בשרו,

אך אוזניו כה כבדו ובקושי ינשום,

לא ישמע מסביבו עת הסהר ייהום.

שריון של פלדה שם שקשק וצלצל,

הלוחם הצעיר העטוי בברזל,

וקולו מהדהד במחשך מאורה,

הוא שלף את חרבו- חזקה, בהירה

ויזעק לדרקון בקריאת התיגר-

כי ימוש ממרבץ ויגן על אוצר.

ושיניו נועזות כסכין מחודד,

ועורו כה נוקשה לא יבקע אף אחד,

אך ברזל קְרָעוֹ ודמו שם נשפך,

הוא חרחר וכבה לבבו במחשך.

——————————————————————————————–

הדרקון, בדיוק כמו הגמד, מתעוור ומורעל בידי החמדנות. גם הוא רובץ על האוצר במערה חשוכה, לא עושה איתו כלום וניזון מחמדנות אפלה, שמגבירה את האכזריות הטבועה בו גם כך. גם הוא מזדקן, מתבלה ומתנוון על האוצר המקולל, ומרוב שהוא עסוק במחשבות על גנבים, לא מבחין בלוחם הצעיר, שהורג אותו ולוקח, בפעם השנייה, את האוצר. לכאורה, סצינה ידועה וחיובית. לוחם צעיר, המתואר כגיבור, הורג דרקון מרושע ולוקח אוצר. האם ישתמש בו למטרות צודקות, או יהפוך לחמדן ויתנוון בעצמו? הבית השלישי מבהיר לנו מה קרה לאותו הלוחם הצעיר, היורש השלישי של האוצר, כעבור שנים:

 

 

על כס קר ודומם של מלכות ישב שר,

חלולות הן עיניו וקמוט הצוואר,

וזקנו הלבן בצל כתר אפל,

על ברכיו הגרומות מתפזר ונופל.

ופיו מאכל ומשקה לא טעם,

משירה ושמחת בני אנוש כבר נדם,

רק לחשוב מסוגל על אוצר זהבו,

שמכל חי על פני אדמה אהבו,

חתמו בתיבות, במנעול ובריחים,

במרתף האוצר האפל מושלכים.

על זהב ועל כסף, פנינים בהירות,

שבבוהק חולה ומחוויר זוהרות.

בעמקי אדמה הן טמונות וקבורות,

בדלתות פֶּלֶד עז ויוקד נשמרות.

וחרבות אביריו נתכסו חלודה,

תהילת נעוריו בצללים כבר אבדה,

שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח,

וחוטמו לא הריח הדם הניטח,

עלי דשא ירוק בו תקעו שופרות,

וראֹה לא ראו שתי עיניו העיוורות,

להבי חרבות של נקם בהירות.

בהיכל מלכותו אש יוקדת שילחו,

ושרידיו לבור קבר קפוא הושלכו.

——————————————————————————————–

למעשה, גורלו של הלוחם אינו שונה מגורלם של הגמד והדרקון. הוא אינו משכיל להשתמש באוצר בתבונה, אלא שוגה באותה החמדנות ההרסנית. גם הוא קובר את האוצר באדמה, ושומר עליו בכזאת קנאות חמדנית, עד ששום דבר אחר לא מעניין אותו. הוא מאבד את כל העונג והעניין שבחיים, החרב שלו, שפעם היתה בהירה ובוהקת, מחלידה, וכמו הדרקון והגמד הוא חוטא בחטא העוול. הקטע " שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח," מלמד כי השלטון שלו אינו צודק, ככל הנראה בהשפעת תאוותו לזהב.

ומה קורה לאוצר, שהרס את חייהם של שלושת המחזיקים בו?

 

במחשך עוד שוכנה תחת צוק סלע קר,

שכוחה מכל לב ערמה של אוצר.

נעולה בבריח דלתות של פלדה,

מכל חי לעולמי עולמים אבודה.

במרום הגבעה יצמח דשא ירוק,

יזמרו ציפורים את שירן המתוק,

וכבשים ליחכו עשב טוב שעָרַב,

יֵנַשְבוּ הרוחות מחוף ים מערב.

רק האופל ישמור האוצר העתיק,

ובְּעֶלֶט קפוא וטחוב בו יחזיק,

לעדי עד בצל הניקרה הסלעית,

עת הארץ ערה ונמים בני לילית.

האוצר המקולל, מרבה הצרה, שהושחת בידי הרוע שמקורו במורגות, נשמר בסופו של דבר במקום הראוי לו- בור חשוך ואפל. ובסופו של דבר הכל חוזר למסלולו- כבשים רועות בדשא הירוק בגבעה שמתחתיה קבור האוצר והרוח מהים נושבת. בסופו של דבר- כך אומר טולקין- הזהב והיהלומים שנוצרו בידי בני הלילית, ומטרתם האמיתית עוותה כל כך- נשארים חסומים בפני כל היצורים החיים, ומוטב כך.

עד כאן דני אורבך.

החמדנות היא אכן מוטיב משמעותי ביותר בספר. טולקין אינו רואה את החמדנות בעין יפה במיוחד ועורך הרבה פעמים הנגדה בין יצירה של דבר מה לבעלות על דבר מה (כמו למשל במקרה של הסילמריל. החמדנות מהווה תמה מרכזית ב'ההוביט' – היא מהווה מניע של הגמדים לצאת לעלילה (בניגוד לבילבו), מהווה מניע להתלקחות המלחמה וגם למות שר העיר שנמלט אל הישימון עם האוצר. אפילו בהוביט בני הלילית שרים לבילבו:

The moon is far brighter than gems without measure
The stars are far better than silver in treasure

החמדנות תמיד מוצגת באור שלילי – בין אם מדובר בחמדנות של דבר מה מוחשי (כמו בהוביט) או בחמדנות במובן הפחות פיסי – רצון לכוח ולשליטה.

נשאלת השאלה מדוע טולקין התנגד כל כך לחמדנות. יש כאלו שיגידו שמדובר במשהו הקשור לרובד הדתי דווקא – במיוחד כאשר גם ק.ס לואיס עצמו, בספרו 'המסע בדורך השחר' שמהווה את הספר השלישי בסדרת 'נרניה' כתב על חמדנות בצורה שלילית כאשר יוסטס הופך לדרקון כתוצאה מחמדנותו. יכול להיות שהסלידה מחמדנות היתה בגלל שמדובר באחד משבעת החטאים הגדולים שיש בנצרות. יכול להיות שזה נובע מכך שטולקין היה אדם עני רוב ימי חייו ויכול מאד להיות שהוא פשוט שנא חמדנות כי הוא היה אדם טוב ורוב האנשים הטובים לא ממש מתלהבים מחמדנות מוגזמת.

זהרה צעירי (דמוסתנס) העירה באחד מהדיוני ש"גם ב"ספר הג'ונגל" של קיפלינג יש סיפור מאוד דומה, "דרבן המלך", בו מוגלי לוקח מאוצר נטוש של עיר הודית עתיקה דרבן יקר ערך לדיקור פילים, לאחר שנחש הקוברה השומר על האוצר אמר ש"המוות בו". מוגלי זורק את הדרבן ואחר כך עוקב אחריו ביחד עם בגירה. בתחילה אוסף אותו צייד שאחר כך נהרג על ידי צייד אחר בשבילו שבתורו נהרג על ידי חבורה שמתה לאחר שאחד מחבריה מנסה להרעיל את השאר בשביל הדרבן… רעיון זהה בעטיפה שונה."

ההשראה לפואמה באה דווקא משורה אחת הנמצאת בביוולף: Iumonna Gold Galdre Bewunden – 'זהב האנשים שכושפו לפני זמן רב'. גם בביוולף יש דרקון ואוצר (בחלק השני, כאשר ביוולף הוא כבר מלך). דרקון משתלט על אוצר של אנשים "קדומים"  ויושב עליו להנאתו. צמית שנמלט מאדונו גונב גביע מהאוצר. הדרקון שם לב ויוצא למסע הרס ונקמה. בייוולף, המלך, יוצא לקרב האחרון. הוא הורג את הדרקון אך מת בעצמו. הזהב והאוצר שנמצא רק מגרים את האומות השכנות לפלוש לארצו של בייוולף וכך הפואמה מסתיימת, בהלוויתו של המלך כאשר עתיד האומה קודר.

כמובן שלא ניתן להשוות בצורה רצינית את ביוולף ל'המטמון' אבל ללא ספק המטמון מושפע מביוולף לא רק בעלילה ובכותרת של הגרסה המוקדמת יותר אלא גם באווירה הקודרת והפסימית.

פולין ביינס, המאיירת של הספר, ציינה בפני טולקין שזו הפואמה שהיא הכי אהבה בספר. טולקין די התפלא לשמוע שזו הפואמה האהובה עליה כיוון שהיא נכתבה בכוונה בנוסח מיושן הדומה לנוסח האנגלי העתיק והוא חשב שמעטים יוכלו להתחבר אליו. אולי דווקא הנוסח העתיק והמחורז נותן לשיר את הייחודיות שלו.

כפי שציינתי קודם הכותרת המקורית של הפואמה " Iumonna Gold Galdre Bewunden" פורסמה, יחד עם גרסה קודמת של השיר שפורסמה ב'גריפון', בטאון של אוניברסיטת לידס בינואר 1923.

אני מציג כאן את הגרסה המוקדמת יותר של 'המטמון' שהיא זהה כמעט אחד לאחד עם הגרסה שפורסמה:

 

Iumonna Gold Galdre  Bewunden

 

WHEN the moon was new and the sun young

of silver and gold the gods sung:

in the green grass they silver spilled;

and the white waters they with gold filled.

Ere the pit was dug or Hell yawned,

ere dwarf was bred or dragon spawned,

there were elves of old, and strong spells

under green hills in hollow dells

they sang as they wrought many fair things,

the bright crowns of the Elf-kings.

But their doom fell, and their song waned,

by iron hewn and by steel chained.

Greed that sang not, nor with mouth smiled,

in dark holes their wealth piled,

graven silver and carven gold:

over Elvenhome the shadow rolled.

 

THERE was an old dwarf in a dark cave,

to silver and gold his fingers clave;

with hammer and tongs and anvil-stone

he worked his hands to the hard bone,

and coins he made, and strings of rings,

and thought to buy the power of kings.

But his eyes grew dim and his ears dull,

and the skin yellow on his old skull;

through his bony claw with a pale sheen

the stony jewels slipped unseen.

No feet he heard, though the earth quaked,

when the young dragon his thirst slaked,

and the stream smoked at his dark door;

the flames hissed on the dank floor.

He died alone in the red fire,

and his bones were ash in the hot mire.

 

 

 

 

THERE was an old dragon under grey stone;

his red eyes blinked as he lay alone.

His joy was dead and his youth spent,

he was knobbed and wrinkled, and his limbs bent

with the long years to his gold chained;

in his heart's furnace the lire waned.

To his belly's slime gems stuck thick,

silver and gold he would snuff and lick:

he knew the place of the least ring

beneath the shadow of his black wing.

Of thieves he thought on his hard bed

and dreamed that on their flesh he fed.

their bones crushed, and their blood drank;

his cars drooped and his breath sank.

Mail-rings rang.  He heard them not.

A voice echoed  in  his deep grot:

a young warrior with a bright sword

called him forth to defend his hoard.

His teeth were knives, and of horn his hide,

but iron lore him, and his flame died.

 

 

 

THERE was an old king on a high throne:

 his white beard lay on knees of bone;

his mouth savoured neither meat nor drink,

nor his ears song; he could only think

of his huge chest with carven lid

where pale gems and gold lay hid,

in secret treasury in the dark ground

whose strong doors were iron-bound.

The swords of his thanes were dull with rust,

his glory fallen, his rule unjust,

his halls hollow, and his bowers cold,

but king he was of elvish gold.

He heard not the horns in the mountain-pass,

he smelt not the blood on the trodden grass,

but his halls were burned, his kingdom lost;

in a cold pit his bones were tossed.

 

THERE is an old hoard in a dark rock,

forgotten behind doors none can unlock;

that grim gate no man can pass.

On the mound grows the green grass;

there sheep feed and the larks soar,

and the wind blows from the sea-shore.

While gods wait and the elves sleep,

its old secret shall the earth keep.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות