על גולום ועל ג'קסון

כיצד מעוצבת דמותו של גולום בסדרת ספרי "שר הטבעות" וכיצד עיבד אותה פיטר ג'קסון למדיום הקולנועי?

מאמר מתוך עבודת הסמינריון של נטע טל

1. בכל פעם שהמאמר מזכיר את שמו של פיטר ג'קסון, הכוונה היא לבחירות שעשה כבמאי.
2. "גולום" הוא גם "סמיאגול", שתי ישויות שחולקות גוף אחד. למען הסדר חשוב לציין, שכאשר גולום מכונה בשם "סמיאגול" הכוונה היא לצד הטוב שבאישיותו, וכאשר הוא מכונה "גולום" הכוונה היא לצד הרע ששולט בו רוב הזמן.

למה גולום?
יש עיקרון אחד שמשותף לכל הדמויות הבדיוניות: כולן אנושיות בצורות שונות. סיפורים על חיות מעניינים אותנו, בגלל תהליך ההאנשה שהן עוברות. האלים במיתולוגיה היוונית היו בני אלמוות אבל הם בגדו, אהבו ופחדו ממש כמו בני האדם שעליהם שלטו. ואפילו אלוהי ישראל נגרר לוויכוחי אגו עם השטן. כלומר, דרושה לנו דמות שנוכל לראות בה את עצמנו.

"כשגולום מופיע בתמונה, הוא ממקד אליו את כל תשומת ליבנו. גולום שהוא מבחיל כמו אורק והרבה יותר מעצבן, מזכיר קרפדה גדולה בשל עורו החלקלק והקרומים בין אצבעות רגליו. לפעמים קשה לזכור שפעם היה גולום הוביט רגיל. אבל חרף הגועל שהוא מעורר, אנו מרחמים עליו בעל-כורחנו, מפני שאנו יודעים שהוא קורבן של הטבעת. ואישיותו המפוצלת והמסוכנת מרתקת ממש. ידו של איזה צד תהיה על העליונה? האם יעזור גולום לפרודו ולסם, או יזיק להם?"[1]

בחלק זה של העבודה יוצגו קטעים מהספרים והסרטים שעוסקים בגולום. חשוב לציין שאם ינותחו כל הקטעים, תהפוך העבודה ל"סמינריון שאיננו נגמר", לכן נערכה סלקציה ורק הקטעים היותר חשובים זכו לניתוח.

מקורותיו של גולום:
כפי שכבר צויין, 'שר הטבעות' קיבל השראה מאגדות-עם, גם גולום הוא חלק מהמיתולוגיה הסקנדינבית. האגדה מספרת על מלך הגמדים, שבבעלותו היתה טבעת קסמים ואוצר גדול. כיוון שפחד שיום יבוא יגזול מישהו מידיו את אוצרו, קילל המלך את האוצר והטבעת: כל מי שיעז לשדוד אותו יחווה אסונות ומוות, והקללה תחול גם על צאצאיו. האוצר אכן נגנב עבור אדם שלא האמין בקללה, ומלך הגמדים גלה למערה חשוכה, שם השתמש בקסמיו כדי לתפוס דגים חיים למאכל.
כשכתב טולקין את 'ההוביט', הוא שיבץ את דמותו של מלך הגמדים בעלילה, כדי שיעניק לבילבו ההוביט את טבעת הקסמים שהפכה אותו לבלתי נראה. חשוב לציין ש'ההוביט' (ספר ההקדמה ל'שר הטבעות') נערך ודמותו המקורית של גולום שונתה ונוסף לה מימד אפל. גולום המקורי הוא יצור חלש ונטול רשעות, הוא מוסר מרצון את הטבעת לבילבו, מלווה אותו בדרכו החוצה מהמערה ונפרד ממנו בידידות.
לאחר ש'ההוביט' רכש קהל קוראים, שהביעו את רצונם לשמוע עוד על עלילותיו של בילבו, הפך טולקין את סיפור המסע, לחלק מההיסטוריה של הארץ התיכונה. הטבעת קיבלה משמעויות שלא היו קיימות בסיפור המקורי והקטע במערה שוכתב כדי להוסיף לגולום קווים של רשע.
ג'קסון, שהבין את החשיבות של הקטע במערה, כלל את הסצנה בהקדמה לסדרת הסרטים שמוצגת בתחילת הסרט הראשון.
1. Tilt down הטבעת נופלת לאגם.
2. fade to black
3. Extreme. Long. Shot של האגם.
4. Close-up של יד שמנמנה וורודה שאוחזת בטבעת.
5. Close-up של יד שחורה ובעלת עור פגם שאוחזת בטבעת.
6. Extreme. Long. Shot של הנוף.
7. Dolly-in + tilt up של המערה החשוכה וגולום בתוכה.
8. fade to black
רצף ה-shooting script מראה רעיון קולנועי יפה של ג'קסון: בסעיפים 4 ו-5 יש שני תצלומי תקריב (Close-up), בשני התקריבים יש יד וגם אדם שלא קרא את הספר מחבר מיידית את היד הורודה לשחורה. כלומר, מבין שהיד הורודה שאספה את הטבעת, הושחתה ללא תקנה. כדקה מאוחר יותר, כשהטבעת נוטשת את גולום, אנחנו רואים עוד Close-up של יד, הפעם ידו של בילבו, וגם היד הזאת ורודה ושמנמנה. כך מקבל הצופה רמז קולנועי סמוי שגם גולום הוא הוביט.
בספר אין שום רמז בנושא, והקוסם גנדלף "מאכיל אותנו בכפית" את המידע הזה. הוא מספר לפרודו (ולקוראים) את עלילותיו של ההוביט סמיאגול, שמוכר לנו בשם גולום.

ההיסטוריה של גולום:
בתחילת הספר הראשון בסדרת 'שר הטבעות' ('אחוות הטבעת') יושבים פרודו וגנדלף בבית וגנדלף מספר את תולדותיה של הטבעת. בעמוד 65 (בגרסה העברית, במהדורה החדשה) מתאר גנדלף את מציאת הטבעת בנהר על-ידי דיאגול וסמיאגול (מי שעתיד להפוך לגולום).

אפיון הדמות בספר:
אפיונים ישירים:
1. אפיון באמצעות פעולות שמבצעים ההוביטים, בני הגזע שאליו משתייך סמיאגול: הם עם קטן, זריז ידיים ובעל הילוך שקט, עד כאן יש להם מאפיינים "הוביטים" אמיתיים. בניגוד להוביטים של הפלך (שעליהם נמנים פרודו וסם) הם חובבי שחייה ושייט.
2. אפיוני פעולה שמבוצעים ע"י סמיאגול:

  • הוא מתואר ע"י גנדלף כחקרן וסקרן, הוא מתעניין בשורשים, חופר באדמה וצולל לקרקעית האגם. לא ברור מה הוא מחפש שם, אבל אפשר להבין את זעמו על דיאגול שמצא את הטבעת מכוחו של המקרה, בזמן שהוא השקיע את חייו כדי לאתר משהו כזה.
  • כשדיאגול מוצא את הטבעת סמיאגול עוקב אחריו, מוסתר מאחורי עץ ומתקרב אליו בשקט. לא ברור מדוע הוא עושה זאת, דיאגול הוא ידידו ואנחנו מסיקים מהתנהגותו, שמשהו רע עומד להתרחש.
  • כשדיאגול מסרב לתת לחברו את הטבעת, סמיאגול מתנפל עליו וחונק אותו למוות. קשה לקבוע האם הרצח היה בהשפעתה הבלעדית של הטבעת, או שסמיאגול היה מראש חבר מסוכן. כך או אחרת מאפיין הרצח את הצד המסוכן שבדמותו.
  • כאשר מגלה גולום את כוחה של הטבעת, להפוך את נושאה לבלתי נראה. הוא מנצל את התגלית בצורה שלילית, כדי לזרוע כאוס בכפר הולדתו. עד שלא נשארת לקרוביו ברירה אלא לגרשו. אפשר להבין שלטבעת יש השפעה שלילית על גולום, אבל ידוע לנו על מקרים, שנושא הטבעת השתמש בה בצורה חיובית.
  • לאחר "גנבת" הטבעת ע"י בילבו ובריחתו, גולום יוצא ממחבואו תחת להר. הוא מתגלה כחוקר פרקטי ומצליח לאתר את מקום מגוריו של בילבו. בלי ספק היה מגיע לפלך ומחזיר לעצמו את הטבעת, אילולי נמשך בכוח למורדור, שם נתפס.
  • גולום מאופיין בקטע כדמות בעלת יכולת הישרדות חזקה: הוא חלש, זקן, רעב, מתקשה לתפקד באורם של השמש או הירח ולא מעט יצורים עוקבים אחריו בפקודתו של גנדלף. אבל במיומנות מופלאה הוא מצליח לשרוד ולהתחמק מכולם עד הגעתו למורדור, בהמשך ישמשו כישורי ההישרדות שלו את פרודו וסם.

3. אפיון רגשי והגותי של סמיאגול:

  • הוא חומד את הטבעת לעצמו, אבל לא מסוגל לומר זאת לידידו בצורה מפורשת. במקום זה הוא מבקש את הטבעת כ"מתנת יום-הולדת" ובכך מציג את דרישתו כדבר לגיטימי, כלומר פילוסופיית החיים של סמיאגול הייתה מלכתחילה בעייתית: להכפיף את העולם לרצונו, אבל לשמור על תדמית חיצונית של "הכול בסדר".
  • לאחר כמה מאות שנים מתחת להר, כשכל הסודות שפעם גירו את דמיונו מתגלים כלא-כלום. גולום הופך ליצור מריר אכול ע"י כוחה של הטבעת וחסר כוח רצון אינדיווידואלי, מלבד הכוח לספק את צרכיו הבסיסיים ובעיקר את רעבונו.
  • חוסר יכולתו של גולום להפטר מהטבעת מאפיינת את חולשתו ואת התלות הרגשית שהוא מפתח כלפיה. הוא מדבר לעצמו ולטבעת ובונה עולם דמיוני שבו דווקא הוא הקורבן. גם בהמשך, במסעו עם פרודו וסם, גולום ימשיך להבליט את הקורבנות האישיים שלו, כלומר דמות הקורבן התמידי הפכה לפילוסופיית החיים החדשה שלו.
  • גולום הוא שקרן, את זה קובע גנדלף בצורה מפורשת. השקר הוא הבסיס לעולם האלטרנטיבי של גולום, אבל הוא גם ההוכחה שגולום לא השלים מעולם עם רצח דיאגול ושמצפונו עדיין מציק לו, כלומר הוכחה לצד טוב שעדיין קיים בו.

אפיונים עקיפים:
1. אפיון באמצעות הדיבור של סמיאגול: מיד עם מציאת הטבעת הוא מתחיל לדבר בסגנון שהופך למוטיב בדמותו. "זה מה שאנחנו רוצה"[2] השימוש ביחיד ורבים במשפט אחד הופך לשתי דמויות שנאבקות בינהן: גולום – הדומיננטי והמרושע וסמיאגול החלש והטוב.
2. אפיון באמצעות תולדות חייו של גולום: אחרי שמגלה הקורא את סיפורו של גולום הוא חייב לרחם עליו. הקורא מבין כי בגולום נשאר גם צד טוב שלא הושחת ע"י הטבעת.

אפיונים מקבילים:
1. אפיון באמצעות הטבע והנוף:

  • שני הידידים לוקחים סירה ושטים לשדות הסיפנים שמלאים בפרחים, התיאור נעים ושלוו. אבל במקום ליהנות מהשלווה ולעסוק בדייג, סמיאגול עסוק בחיטוט בגדות הנהר. התעלמותו מיופיו של הטבע היא סימן ראשון לנטיותיו המושחתות.
  • לאחר גרושו מהכפר, גולום נודד ימים רבים ומתחיל לשנוא את השמש והירח, שנאתו לאור מאפיינת את נטייתו לאופל (תרתי-משמע). הוא בוחר לעצמו סביבת חיים חדשה שמתאימה לו, בשורשי ההר שתמיד סקרנו אותו.

2. אפיונו של גולום באמצעות דמות מקבילה: אפשר להשוות את גולום לשני ההוביטים שהלכו אותו למורדור (פרודו וסם), ולהוביט שנשא את הטבעת אחריו (בילבו).

  • בקטע שלפנינו גולום מבצע רצח, ועוד רצח של ידיד, כדי להשיג את הטבעת. סם, שחולק עם פרודו את תלאות הדרך, בקושי מושפע מהטבעת ומעולם לא שאף לבעלות עליה. הוא ידיד אמת לפרודו ומהווה אנטיתזה לבגידה של גולום בידידו.
  • גולום ניצל את כוחה של הטבעת להזיק, בילבו ניצל את כוחה כדי להציל את ידידיו וכדי למנוע מלחמה.
  • אחרי שגנדלף מסיים את הסיפור פרודו מצטער שבילבו לא דקר את גולום כאשר נתנה לו ההזדמנות וגנדלף פותח בדיון על חשיבותה של החמלה. החמלה שאפיינה את בילבו, הפכה אותו לאנטיתזה של גולום, והיא תציב את פרודו וסם בעמדה דומה ותאפשר את הצלחת השליחות.
  • התרגום למדיה הקולנועית:
    הקטע שנותח למעלה הוצג בסרטים בשני חלקים:
    1. רצח דיאגול – פתח את הסרט 'שובו של המלך'.
    2. השיחה בין פרודו וגנדלף על חמלה – מתקיימת ב'אחוות הטבעת' כשהחבורה נמצאת במוריה.

    סצנת הרצח
    הסצנה פותחת את הסרט השלישי בסדרה, ברוב המקרים סרטים נפתחים ב- Extreme. Long. Shot של סביבת החיים של גיבורי הסרט. לכן הshot הראשון בסרט של ג'קסון מעורר מיד את עניינו של הצופה. יש לנו Extreme. Close-up של תולעת שמתרחב ומתחדד בהדרגה, עד שאפשר לראות את האדם שמנסה להרכיב את התולעת על חכה. האדם (או ההוביט במקרה שלנו) נמצא בclose-up והצופה חש חוסר נוחיות בגלל הבעת פניו, הוא נהנה מסבלה של התולעת ונראה כמעט סדיסט. בספר יש תיאור של תחביביו האפלים של סמיאגול, וג'קסון, שרצה להעביר לצופה תחושה לא נוחה בshot אחד, נתן לשחקן הוראת בימוי להתרכז במשימה של הרכבת התולעת וליהנות ממנה.
    הקטע הבא כמעט מגרש את החשדות מלבנו, צמד החברים יושבים יחד בסירה ודגים. הshot הרחב מראה לנו את האגם, הצמחייה ושני החברים. בספר רק דיאגול דג, בזמן שסמיאגול מחטט בגדות הנהר, אבל לרשותו של ג'קסון עומדים האמצעים הקולנועיים שהוזכרו קודם, כדי להלחיץ את הצופה. לפתע מתחילה אחת החכות לנוע, הדג נתפס בחכתו של דיאגול שמנסה למשוך אותו למעלה. סמיאגול נשמע עליז וחברי והוא מעודד את ידידו במאבק, כשדיאגול נופל ונעלם במים הוא אפילו נשמע קצת מודאג. כשדיאגול יוצא מהמים ומגלה את הטבעת שבידו, בסאונד מתרחשים כמה שינויים:
    א. מרחוק שומעים את קולו של סמיאגול שמתקרב.
    ב. לקולות הרקע נוספים באסים עמומים, שמייצגים את כוחות האופל בסרט.
    כשסמיאגול מבחין בטבעת ודורש אותה כמתנת יום-הולדת, הצילום הוא בover the shoulder ומזווית גבוהה. שני הידידים נראים קטנים ופניו של סמיאגול ממלאות את רוב התמונה. Cut to close-up של הטבעת מבריקה בידיו של דיאגול ובחזרה לפניו של סמיאגול שמביעות חמדנות. המאבק בין השניים מתחיל כמעט בצחוק והופך מהר מאוד להיות אלים ומסוכן. קצב העריכה הופך למהיר, לסאונד נוסף צליל קבוע בתדר גבוה, שמיד מכניס את הצופה ללחץ ומתח. כשסמיאגול חונק את דיאגול, הסאונד מקבל גם ביטים של דפיקות לב מהירות. העריכה מתעכבת על close-up נוסף של סמיאגול, בזמן שהוא חונק את ידידו שערו פרוע ומפוזר על פניו שהבעתן מוטרפת, כנראה שנעשה שימוש בעדשה שמעוותת את הפנים עוד יותר. Shot דומה מאוד קיים בסרט אחר של ג'קסון ("יצורים שמימיים"), כשהשחקנית הראשית מחליטה לרצוח את אימה. כנראה ששנים של עשיית סרטי אימה טבעו אצל ג'קסון שפה קולנועית קבועה.
    הרצח התבצע וב shot האחרון בסצנה סמיאגול אוחז בטבעת, מתבונן בה בהערצה וממלמל את צמד המילים שיהפכו לסימן ההיכר שלו: "my precious".
    אסור לשכוח שזו תחילתו של הסרט השלישי, והצופים כבר ראו את גולום בסרטים הקודמים, הם מקשרים את ההוביט עם גולום עוד לפני הרצח.
    הקטע הבא הוא תוצר של עריכה, איפור וart: התדרדרותו של סמיאגול והפכתו ההדרגתית לגולום. סצנת הרצח התרחשה באור היום, הנדודים מתרחשים בלילה והניגודיות מבליטה את השינוי במצבו של גולום. כל פעם אנחנו רואים קטע של פחות מחצי דקה, בין הקטעים יש fade to black ובכל פעם שמתחיל קטע חדש פניו של גולום מעוותת יותר, יש לו פחות שער ועיניו בולטות יותר. שני אפיוני פעולה משולבים בקטע: הוא מתחיל להיחנק "גולום, גולום" (האם יתכן שגולום תקוע לסמיאגול בגרון?), והוא תופס דג ואוכל אותו נא (כשרון ההישרדות שנדון בקטע הקודם). בכל הזמן הזה הטבעת ממשיכה להבריק בכף ידו.
    הצליל הדומיננטי בסאונד הוא קולו של גולום שמספר על גירושו מהכפר, על הכינוי "רוצח" שדבק בו ועל אומללותו הרבה. לאט-לאט הוא שוכח את הדברים היפים בחיים: טעם הלחם, איוושת הרוח בעצים ואפילו את שמו. הסאונד משלב בין סיפורו של גולום, הצליל הגבוה ששמענו בזמן הרצח וקולו של גולום שמקבל את האיכויות המעצבנות שכבר מוכרות לנו מהסרט "שני הצריחים". הקול הזה קורא לעצמו רוצח, מקלל את המתנכלים לו ומזמר את "שיר הדג" שגם אותו כבר שמענו. הסצנה מסתיימת בדיוק כמו קודמתה בclose-up ובמלמול "my precious" של גולום, בסצנה הקודמת הוא עוד לא היה מעוות, עכשיו כבר אי אפשר בכלל לזהות שמדובר בהוביט, עכשיו הוא יצור חיוור, שלדי ובעל עיניים גדולות וזוהרות.

    אילופו של סמיאגול
    בספר 'שני הצריחים' (השני בסדרה), ממשיכים פרודו וסם במשימתה המקורית של חבורתם, להשמיד את הטבעת במורדור. כבר בתחילת הדרך הם מבחינים מדי פעם בזוג עיניים זוהרות שעוקבות אחריהם, אין להם ספק שהעיניים שייכות לגולום. אחרי שהם מנסים להתחמק ממנו ללא הצלחה, מנסים ההוביטים טקטיקה שונה: הם תוקפים את גולום, מכניעים אותו ודורשים ממנו להפוך למורה דרכם.

    אפיון הדמות בספר:
    אפיונים ישירים:
    1. אפיון באמצעות הפעולות שמבצע גולום:

    • העימות נפתח כשגולום יורד לאיטו לאורך מצוק מסוכן, שבתחתיתו מחכים פרודו וסם. נפילה במקום כזה פרושה מוות בטוח וגולום יודע זאת, אבל זה לא מה שיעצור אותו. כלומר הוא מאופיין כמי שלא מהסס לקחת סיכונים, בדרך להשגת מטרתו. ואפשר להבין את חוסר האמון שסם רוכש לדמות כזאת, המסוגלת לכל.
    • תגובתו המהירה של גולום להתקפה הפתאומית של סם, אופיינית לכשרון ההישרדות שלו שכבר נדון. הוא מתאושש בזמן, כדי להגיב להתקפה וכנראה שהיה חונק את סם, אם פרודו לא היה בא לעזרתו.
    • כניעתו של גולום, מהרגע שהבין שיחס הכוחות לרעתו והוא עלול למות, היא מוחלטת. יצורים אחרים בספרות הפנטזיה היו מעדיפים להילחם עד מוות, אבל גולום מבין שיש דרך טובה יותר אם לא לנצח, אז לפחות לשרוד ולחיות עוד קצת. בפרק על גולום וחטאי הנצרות (בעמוד 8), נכתב שהפחד מהמוות והשאיפה לחיות לנצח היא הסיבה המרכזית לעבור לשרת את הצד האפל. לכן אפשר להבין את בחירתו של גולום להיכנע לתוקפיו, מתוך אמונה שהם יגלו רחמים ולא יהרגו אותו.
    • הצעתו של גולום להוביטים "נהיה נחמדים אליהם,… אם הם יהיו נחמדים אלינו"[3] מעידה על חוש עסקי-פרקטי. הוא מציע להם להיות מורה דרכם ובתמורה מבטיח את עתידו בזמן הקרוב, וקצת חברה שכל-כך חסרה לו.

    2. אפיונים רגשיים והגותיים:

    • גולום פורץ בבכי כאשר סם מציע לקשור אותו ולהשאירו במצוק. הוא מבטא פחד אמיתי מפני המוות, פחד שמזהה אותו עם שאר יצורי האופל.
    • תגובתו להודעה של פרודו כי הם הולכים למורדור, היא רגשית. הוא באמת לא רוצה שההוביטים יפלו בידי האורקים, או יתענו בפקודת סאורון. הוא יודע מניסיונו האישי מה עלול לקרות להם ולמרות שהטבעת נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו, הצד הטוב שבו חרד לגורלם.
    • הויכוח הדמיוני של גולום עם סאורון מתחיל כשפרודו מזכיר לו את משיכתו למורדור ואת ביקורו האחרון שם. הוא לא טיפש ומבין שאם יתחייב להראות להוביטים את הדרך למורדור, הוא יאלץ לחזור איתם בעצמו. הזיכרונות מימי העינויים בכלא סאורון מציפים אותו, והוא נזכר שהבטיח לסאורון לאתר את הטבעת. הפחד והשנאה מעבירים אותו על דעתו והוא מנסה למרוד בסמכותו של סאורון, מרד חסר סיכוי עבור יצור חלש כמוהו.

    אפיונים עקיפים:
    1. אפיון באמצעות הופעתה החיצונית של הדמות: בקטע קצר של שני עמודים נדחסו שלל בעלי חיים שגולום מזכיר: הוא יורד ונופל במצוק כמו עכביש, מרחרח את דרכו ככלב, נשימתו מלחששת והוא מנסה לחנוק את קורבנו כנחש. המכנה המשותף לכל בעלי החיים שהוזכרו, הוא המעמד הנחות שספרות המערב העניקה להם.
    2. אפיון באמצעות הדיבור של הדמות:

    • בזמן שגולום יורד במצוק, הוא מדבר לעצמו בסגנון אופייני "אוף בזהירות, אוצר שלי!… אססור לנו לססכן את המפרקת"[4] הדיבור המסתנן והשורקני מזכיר לקורא נחש. הספרות יחסה לנחשים תכונות של פיתוי, בוגדנות וחלקלקות. לזכותו של גולום יאמר כי הרוויח ביושר את ההשוואה.
    • בזמן הוויכוח הדמיוני של גולום עם סאורון הוא מנסה בכל כוחו, לאחד את שני צדדיו ל"אני" ולהפסיק להיות "אנחנו", "אני, אנחנו, אני לא רוצה לחזור"[5] . יתכן שהוא מבין שאיחוד שני הצדדים בישותו, הוא סיכוי היחיד להשתחרר מהטבעת ומסאורון.

    התרגום למדיה הקולנועית:
    העימות עם גולום מוצג בסרט 'שני הצריחים' כיחידה אחת קצרה. לפני שהסצנה מתחילה אנחנו רואים את ההוביטים מנסים לאתר את הדרך למורדור, הסצנה מסתיימת בclose-up של פרודו ובידיעה שהם לא לבד.
    העימות מתחיל מ-medium. shot של סם ופרודו ישנים, לסאונד מסתנן קול נשימה שורקנית שמקדים את הlong. Shot של גולום היורד למקום שבו ההוביטים ישנים. המצלמה מלווה את גולום בcrane בתחילה מלמטה ואח"כ מלמעלה, כדי שהצופה יוכל לראות כמה הוא קרוב להוביטים, וייכנס למתח. אגב, חשוב לציין שגולום הוא תוצר של עבודת מחשב, ולכן יתכן שהירידה פשוט ממוחשבת. כבר צוין שגולום מאשים את כולם בצרות שלו ובהתאם לכך נשמעת בסאונד לחישתו הצרודה והמתאוננת, שמאשימה את ההוביטים בגנבת אוצרו.
    כשגולום כבר קרוב מאוד, ההוביטים קופצים פתאום ותופסים את זרועותיו, הצופה מופתע לרגע ואז נזכר באזהרתו של פרודו לפני פחות מדקה.

    ההבדלים בין הספר והסרט

    העימות עם גולום בספר העימות עם גולום בסרט
    רק סם תוקף את גולום ,פרודו מעדיף להיזהר ממנו. סם ופרודו תוקפים בכוחות משותפים.
    גולום מגיב להתקפת הפתע של סם ומנסה לחנוק אותו. גולום תוקף את פרודו בניסיון להגיע לטבעת.
    מאבק קצר: גולום חונק את סם ופרודו בא לעזרתו ומאיים על גולום בחרבו. מאבק ממושך יחסית למוצג בספר: גולום מנסה לקחת את הטבעת מפרודו כמה פעמים וסם מנסה לעזור לו. רק אז גולום מנסה לחנוק את סם.
    כשפרודו מציל את סם הוא מתואר כאמיץ ואצילי. הclose-up שניבחר לא מחמיא לפרודו ומבליט את עיניו, שנראות פתאום בולטות כמעט כעיניו של היצור שעליו הוא מאיים.
    גולום מקיים דיון דמיוני עם סאורון, כשהוא מתבקש להפוך למורה-דרך. גולום מסכים להפוך למורה דרכם, לאחר שפרודו מסיר ממנו חבל שמכאיב לו.
    סם לא מתערב בהחלטתו של פרודו לקחת את גולום אותם. סם מנסה להניע את פרודו מהחלטתו ומציין בפניו את הסיכונים שבלקיחת יצור כגולום עימם.

    מסקנות מטבלת ההשוואה:
    1. רשעותו של גולום והאובססיה שלו לטבעת מודגשות בסרט, יותר מאשר בספר.
    2. ג'קסון מנצל את המאבק כדי להתחיל לבנות את ההקבלה בין גולום ופרודו (בהמשך תידון ההקבלה בהרחבה) ובונה קומפוזיציה מאיימת של פרודו.
    3. היחסים הבעייתיים בין גולום וסם מוצגים בסרט במפורש, בספר הם נרמזים "בין השורות".

    דומים ואינם דומים
    "לרגע נדמה לסם כאילו גדלה קומת אדונו ונצטמקה קומתו של גולום…ועם זאת הייתה זיקה בין השניים, הם לא היו מנוכרים זה לזה: היתה ביניהם מידה של הבנה"[6]
    הפרק יעסוק באפיון באמצעות הקבלה שנוצרה בין גולום ופרודו. אין לה אזכורים רבים בספר מלבד השורות המצוטטות למעלה, אבל ג'קסון, שזיהה את הפוטנציאל הקולנועי הטמון בדמיון בין שתי הדמויות, לא ויתר ושילב את ההקבלה במספר קטעים במהלך הסרט.

    ההקבלה בספר:
    בספר יש הרבה פחות קווי דמיון בין פרודו וגולום, יותר מזה, בבחינת מעשיהם הם נחשבים ל"דמויות מראה" או לדמויות הפוכות.
    1. גולום מתחיל את הבעלות על הטבעת ברצח ידידו, פרודו מגלה חמלה ומותיר את גולום בחיים, למרות שיש לו סיבות רבות להרגו.
    2. גולום בוגד בידידו, פרודו נשאר נאמן לסם.
    3. גולום לא חלם להניח למשהו אחר לקחת את אוצרו, פרודו מציע את הטבעת לגנדלף, ארגורן וגלדריאל.
    4. פרודו התכוון להשמיד את הטבעת, אך מעד (רגשית) ברגע האמת בהר הגזירה. גולום מעולם לא התכוון להזיק לטבעת, אבל בהר הגזירה הוא מועד (פיזית) ונופל עם אוצרו ללהבות.

    אבל במהלך ההרפתקה יש כמה רמזים לקשר ולהבנה שקיימים בין גולום ופרודו.

    התרגום למדיה הקולנועית:
    פיטר ג'קסון בחר לבנות בשלבים את ההקבלה הקולנועית בין פרודו וגולום. ככל שהמסע מתקדם, הטבעת קונה יותר ויותר שליטה על פרודו והוא נעשה יותר דומה לגולום. חשוב לציין שג'קסון לא חושף את קווי הדמיון לפני שגולום השתלב בעלילה, כך שההקבלה לא קיימת כלל בסרט הראשון ('אחוות הטבעת') והופכת למשמעותית רק בהמשך.

    לגולום יש אפיונים מאוד ברורים, בעיקר במדיום הקולנועי:

    • אוצר המילים שלו, שמורכב מכמה ביטויים שחוזרים על עצמם.
    • יחסי האהבה-שנאה שלו עם הטבעת.
    • תנועות גוף חייתיות.

    מהרגע שאנחנו מכירים את גולום, אנחנו גם נעשים מודעים לדמיון שלו לפרודו. הקטעים מפוזרים בתוך הסרט השני והשלישי והולכים ומתרבים.
    הסצנה הראשונה משתלבת בזמן חציית ביצות המתים, בלילה.
    Peen left חושף בפני הצופה את המידע הבא: להבות וברקים באופק (מורדור), גופו הישן של סם וגבו של פרודו. הצופה ראה את סם ישן ולכן הוא מניח שגם פרודו ישן, כלומר נעשה שימוש מניפולטיבי באפקט קולושוב. אבל פרודו לא ישן, הוא מלטף את הטבעת ומביט בה כמו באישה אהובה. הצילום מתחיל בmedium. shot של פרודו ונחתך לclose-up של הטבעת בידו ובחזרה ל medium. shot. קולו של גולום נשמע פתאום ("כה מבריקה, כה יפה") ומקפיץ את פרודו. פרודו נבהל כי חשב שגולום "תפס אותו על חם", אבל גולום בכלל לא שם-לב אליו. המצלמה ממשיכה לtilt-up ומגלה שגולום יושב בגבו לפרודו ומלטף את כף ידו שם היתה פעם הטבעת, במילים אחרות ההקבלה נבנת בצורה ישירה ע"י ביצוע אותן פעולות בידי גולום ופרודו.
    המצלמה מבצעת dolly-in לכיוונו של פרודו, בשפת הקולנוע זה אומר, לרוב, שמישהו מבין משהו, במקרה שלנו פרודו הבין את אשר ראה וניגש לשוחח עם גולום. הצילום בזמן הדיאלוג ביניהם, מאוד קרוב medium-close up ומאוד אינטימי. בתחילת הדיאלוג פרודו מנסה לפתוח בשיחה, וגולום משיב בשיר ונמנע מלהביט בו, כלומר הוא מאופיין כמי שפוחד מאינטימיות. פרודו לא מוותר, הוא שואל אותו על חייו הקודמים ומזכיר לגולום את שמו האמיתי שנשכח "סמיאגול". רק אז גולום משיב לו מבט ואפשר לראות שלשניהם יש עיניים גדולות כחולות.
    בהמשך יאופיין פרודו בהתקפי זעם וזוויות צילום לא מחמיאות, והוא יתחיל להשתמש בביטויי החביב על גולום: "my, my-own" ביחס לטבעת. ההקבלה הקולנועית מתמקדת בפרודו, אבל דרכה אפשר ללמוד גם על גולום.
    *הערה: היות והקטעים דומים זה לזה ומתמקדים בפרודו, ניתוחם יהפוך לסטייה מנושא הסמינריון, כדי להימנע מכך לא אנתח את שאר הקטעים ואסתפק בציון עובדת קיומם.

    הטוב, הרע והמכוער
    "לפתע הקץ סם, כי סבור היה ששמע את קול אדונו הקורא לו. ערב רד. לא פרודו הוא שקרא לו, שכן הלה נרדם,…גולום נמצא לידו. לרגע סבר סם שהוא מנסה להעיר את פרודו, אך מיד נתחוור לו שלא כן הוא. גולום דיבר אל עצמו. סמיאגול ניהל וויכוח עם מחשבה אחרת, שהשתמשה בקולו, אך הוסיפה לו גוון צרחני ומלחשש. אור חיוור ואור ירוק התחלפו בעניו תוך כדי דיבור."[7]
    הפרק יעסוק בדיון בין שתי הישויות: גולום וסמיאגול, הנאבקות ביניהן בקרב אבוד מראש. כדי לא להתבלבל בין שתי הישויות תקרא דמותו הטובה "סמיאגול" והרעה "גולום".

    אפיון הדמות בספר:
    מאפיינים ישירים:
    1. אפיון באמצעות הפעולות שמבצע גולום:

    • ראשית הוא מנהל שיחה עם עצמו, כנוצרי-קתולי טולקין האמין שבכול רגע, נאבקים הטוב והרע בכל אדם. במקרה של גולום, הטוב והרע הם שני חלקים באישיותו.
    • בזמן שהישות הדוברת היא גולום, כלומר הצד הרע, נשלחות ידיו לכיוון צווארו של פרודו הישן, וכשהדמויות מתחלפות מושכת הדמות הטובה את הידיים בחזרה כדי לא לפגוע בו.
    • כשסם מעמיד פנים שזה עתה התעורר הויכוח מגיע לשיא וגולום נעמד במטרה לתקוף, שניה אחר-כך הוא מבין שיש דרך טובה מזו, צונח על ארבע ומתחיל לזחול. כלומר הוא מעדיף להעמיד פנים כרגע, כדי להשיג את הטבעת מאוחר יותר.

    1. אפיון רגשי והגותי: הצד הטוב של סמיאגול מאופיין באהבה כנה לפרודו וברצון לעזור לו, סמיאגול מייחס חשיבות להבטחה שנתן ולא רוצה להפר אותה. גולום לעומת זאת לא מייחס חשיבות להבטחה, וטורח לסלפה רק כדי לרצות את סמיאגול. הוא מאופיין בשנאה שלו לכל בני הבגינס שגנבו את אוצרו כולל לפרודו ובטינה שהוא שומר לסם. רגשי האהבה שלו מופנים לעצמו, לאוצרו ולדגים.

    מאפיינים עקיפים:
    1. אפיון באמצעות הדיבור של גולום:

    • בשיחה המוזרה הזאת משתתפות שתי ישויות שמובדלות באמצעות סגנון הדיבור. סמיאגול (הטוב) מציג את עצמו כמי שלא יכול לפעול בגלל הבטחתו. לפחות בהתחלה, הוא נמנע מלהזכיר את הטבעת גם לא בתור "האוצר", ולא משתמש בביטוי "אנחנו" או בלשון רבים. סמיאגול מנסה להמציא סיבות מדוע הוא נמנע מלפעול, לדוגמה: הוא הבטיח לעזור להוביט הנחמד שהסיר מרגלו את החבל. כאשר מסלפת דמותו הרעה (גולום) את ההבטחה, סמיאגול לא מתנגד לעצם הסילוף, אלא מבקש להבטיח שפרודו לא יפגע. פה מאופיינת חולשתו של הצד הטוב מול הצד הרע, שמציג טיעונים משכנעים יותר. הצד הטוב פשוט מתפשר גם כשהוא יודע שפרודו יפגע.
    • את גולום (הצד הרע) מאפיין סגנון דיבור צרחני ומלחשש, הוא מרבה לערבב לשון יחיד ורבים במשפט, ומצטיין בטיעונים מסולפים ונרקיסיסטיים שמצדיקים את דעתו (שצריך להרוג את פרודו ולקחת את הטבעת). בניגוד לצד הטוב, הצד הרע מאופיין באהבה עצמית ובביטחון שיוכל להתמודד עם סאורון ומשרתיו. גולום מזכיר לסמיאגול, את חשדנותו ויחסו הצונן של סם ואת העובדה שכל בני בגינס הם גנבים מקוללים (ולכן זה לא נורא לגנוב מהם את הטבעת).

    1. אפיון באמצעות המראה החיצוני של הדמות: פרט קטן, אך משמעותי, נוסף במימד החזותי של הויכוח: תוך כדי הדיבור מתחלפים בעיניו אור חיוור (שמייצג את סמיאגול) ואור ירוק (שמייצג את גולום). הצבע הירוק מייצג קנאה, במקרה שלנו קנאתו של גולום בפרודו נושא הטבעת.

    בסופו של הדיון גולום מציע פשרה ולסמיאגול אין ברירה אלא לקבלה:
    1. אף אחת משתי הישויות לא רוצה שהטבעת תגיע לידיו של סאורון.
    2. שתי הדמויות רוצות להישאר קרוב לפרודו (ולטבעת) ולכן נוקטות באמצעי זהירות.
    3. שתי הדמויות מעדיפות להשאיר את רצח פרודו לשילוב העכבישה, שאולי תשאיר את הטבעת.

    הקטע הנ"ל ריתק את סקרנותם של קוראים ונותח פעמים רבות. עד לאותו ויכוח לא נכתב שום דבר מפורש על שתי ישויותיו של גולום, הקוראים הבינו שהוא מתייסר ומתלבט וסם הבחין כמה פעמים בשינויי התנהגות מוזרים. אבל רק ברגע זה מבינים הקוראים מה הסיכוי היחיד שתמצא תקנה לגולום: הוא יוכל לחזור בתשובה רק אם הצד הטוב יגבר על הרע. ולאור הדיון בין הצדדים אפשר להיות סקפטיים.

    התרגום למדיה הקולנועית:
    בספר הויכוח הוא אחד הקטעים המרתקים, וניתן לשער שגם ג'קסון הוקסם ממנו. אני אסתכן בהכללה ואקבע שג'קסון אוהב ומטיב לביים טירוף, לכן "יצורים שמימיים" נחשב לאחד מסרטיו הטובים. הסרט, שזכה לשבחים, מתאר את התדרדרות שפיותן של שתי ילדות, עד לכדי ביצוע רצח אכזרי.

    המאבק בין טוב ורע
    הספר מעורפל מאוד לגבי התפתחות דמותו של גולום, וטולקין נשאל לא פעם האם היה שלב שגולום היה קרוב לחזור בתשובה. ג'קסון הבין שרמזים מעורפלים לא יתאימו למדיום הקולנועי ולכן הוא בנה את התפתחות דמותו של גולום תוך דגש על המאבק בין ישותו הטובה והרעה. הוא פישט את הדברים עוד יותר כאשר הפך את הויכוח לפיצול אישיות של ממש.
    פיצול האישיות מופיע בארבעה קטעים שונים בסרט.
    קטע מספר 1 – סמיאגול נפטר מגולום
    בסרט 'שני הצריחים' יש סצנה שמתחילה כששני ההוביטים ישנים, close-up על ידו של פרודו שסוגרת על הטבעת בכוח. הסאונד של גולום נשמע עוד לפני שאפשר לראות אותו, הוא זומם לקחת את הטבעת. המצלמה מבצעת dolly-out ומגלה את גולום שעומד במרחק קצר מההוביטים וממלמל לעצמו. cut והצילום הופך לclose-up גולום נמצא בשמאל הפריים (הישות הדומיננטית ברגע זה היא הרעה) ומקלל את ההוביטים הגנבים. רק לעיתים רחוקות שוברת מצלמה 180 מעלות ולעולם זה לא נעשה ללא סיבה, במקרה הזה המצלמה "משייטת" משמאל לימין, כך שדמותו של גולום מחליפה צדדים. החלפת הצדדים מייצגת את החלפת הישות, סמיאגול שממוקם עכשיו בימין הפריים מגן על פרודו וטוען שאדונו אינו גנב. לישות הרעה יש רכסי גווני בולטים, שיוצרים משולש מעל אף, לישות הטובה יש עיניים עגולות (תמימות) ומצח חלק.
    המצלמה משייטת בחזרה לשמאל ואיתה חוזרת הישות הרעה לעמדת כוח. אחרי שכל דמות קיבלה צד משלה בפריים (גולום הרע משמאל וסמיאגול הטוב מימין) יהפוך הויכוח לסטנדרטי והדמויות יתחלפו באמצעות cut. כלומר בשלב הראשון ג'קסון הבהיר לצופים שיש פה דמות אחת ולה שתי ישויות, ואחרי שהבנו את זה אפשר להמשיך לפי כללי הקולנוע ולמקם דמות אחת מימין ודמות שנייה משמאל.
    ההתרחשות: גולום משפיל את סמיאגול, מכריז שאיש לא אוהב אותו ומזכיר לסמיאגול מה הוא באמת ("רוצח"). סמיאגול שומע את הדברים בעצב ובראש מורכן, גולום זוקף את ראשו וחוגג את נצחונו. בספר מתוארת אבחנה של גנדלף, שגולום שונא ואוהב את עצמו, ג'קסון פישט את הדמות המורכבת למען הצופים ולכן סמיאגול מודיע לגולום בצורה ישירה: שהוא שונא אותו. גולום שואל בתורו איפה הם היו בלעדיו. הקטע מסתיים כשסמיאגול מודיע שהוא לא זקוק לגולום יותר, כיוון שפרודו ידאג מעכשיו להישרדותו. מרגע זה סמיאגול באמת משתדל לעזור לפרודו, והסצנה הבאה נפתחת במחווה של רצון טוב מצידו, הוא מביא לפרודו זוג ארנבות שצד. בספר הוא מביא את הארנבות לפי פקודתו של סם, כלומר ג'קסון הפך את גולום למרושע יותר ופישט את המאבק בין הישויות, אבל הוא העניק לצד הטוב יוזמות שלא הוזכרו בספר.
    קטע 2 – שובו של גולום
    לאחר שפרודו וסם נאלצים ללכת עם פרמיר, גולום נשאר לבדו. הוא סבור שאיבד את פרודו ובינתיים הוא יוצא למצוא לעצמו אוכל. הוא חודר בטעות לבסיסם הסודי של שומרי יתילין (בשביל למצוא דגים), ופרמיר מבקש להרגו. פרודו מסביר שלא מדובר במרגל ומבקש אישור לגשת לגולום, לפני שיילקח בשבי.
    מנקודת מבטו של גולום פרודו בגד בו, בספר הוא משתולל ומכנה את פרודו "רשע ערמומי ורמאי". בסרט הופכת בגידתו של פרודו לנקודת ה"אל חזור", השלב שבו חוזרת ישותו הרעה של גולום לעמדת כוח והצד הטוב נרמס ונעלם.
    מילה אחת בקשר לפרמיר. בספר הוא מצרף קטעי מידע ומבין בעצמו שפרודו נושא את הטבעת, בסרט פרט זה אינו ידוע לו והוא מגלה את המידע אחרי לכידת גולום.
    הסצנה נפתחת כשפרמיר יושב לבדו ואחד השומרים ניגש לבשר לו שגולום נמצא בבריכה האסורה. הוא נגש להעיר את פרודו והסצנה ממשיכה כפי שתואר לעיל, הקטע שחשוב למחקר נמצא אחרי שגולום ניתפס, פרמיר ניגש לחקור אותו, ודורש לדעת לאן הוא מוליך את ההוביטים. גולום בכלל לא מקשיב לו, הוא מוצא גומחה בתוך הקיר ושוכב בה, בגבו לפרמיר.

    עיקר המידע מגיע לצופה דרך הסאונד: סמיאגול בוכה, הוא נפגע בעיקר מבגידתו של פרודו. עכשיו מאופיינות שתי הישויות ע"י קולות שונים: סמיאגול מדבר תוך כדי בכי, גולום צרוד ומדבר ברכות, הוא מרגיע את סמיאגול וטוען שהזהיר שאין לסמוך על פרודו. בקטע הקודם כשהישויות התווכחו, גולום אכן טען שההוביטים שקרנים ובוגדניים. כלומר, לאור בגידתו של פרודו, הישות הרעה זוכה בניצחון.
    מבחינה חזותית נוספת תנועת גוף אחת שמבדילה בין גולום וסמיאגול. סמיאגול שוכב על הקרקע, מחבק את עצמו. בכל פעם שהדוברת היא ישותו הרעה, היד שמחבקת את כתפו העליונה (יד ימין), טופחת לסמיאגול על הגב. כשהדוברת היא הישות הטובה היד מתקמצת לאגרוף של התגוננות. כלומר, גולום מנסה לנחם את סמיאגול, כדי שזה יתרצה לקבל אותו בחזרה ולתת לו את השליטה, וסמיאגול מנסה להתגונן מכל העולם: מפרמיר ואנשיו, מפרודו ומאישיותו השנייה. לבסוף הוא חייב לקבל משהו שיהפוך לידידו, הוא בוחר באישיותו הרעה, שמשתלטת עליו, מול עיניו הנדהמות של פרמיר.
    קטע מספר 3 – הרעיון של גולום:
    בעמוד 22 בספר 'שני הצריחים', סם מתעורר ועד לויכוח בין סמיאגול וגולום, בסיומו של אותו ויכוח מסכימים שתי הישויות, לתת "לה" להרוג את פרודו. סם מניח, ובצדק, כי הכוונה היא לאחד היצורים המאוסים שגולום פגש בנדודיו. אח"כ נשכחת הישות האלמונית מזיכרונו.
    בסרט גולום עדיין מתלבט מהי הדרך הנכונה להיפטר מההוביטים ולקחת את הטבעת. הוא כבר עבר את נקודת ה"אל חזור", ומשלב זה הישות הרעה היא הדומיננטית.
    הקטע מתחיל אחרי נקודת השיא של הסרט, הקרב במצודת הלם הסתיים ופרמיר שחרר את ההוביטים. פרודו וסם מנהלים שיחה מבדחת, שמקלה את המתח והקתרזיס שבו הצופה שרוי. אבל לג'קסון יש שיקול נוסף, הוא חייב להבטיח את שובם של הצופים לקולנוע בעוד שנה, כדי לראות את 'שובו של המלך'. הוא חייב להשאיר להם חידה לא פתורה. ולכן במרחק קטן מפרודו וסם, גולום וסמיאגול ממשיכים להתווכח.
    עד לקטע הזה, חילופי הישויות בין סמיאגול וגולום צולמו בclose-up. עכשיו הפריים פתוח יותר (full shot) וחוץ מגולום אפשר לראות את גזעי העצים שביניהם הוא זוחל. בתחילת הויכוח ההבדלים בין הישויות מוכרים לצופה מהשיחה עם פרמיר: קולו של סמיאגול מעורב בבכי ובאנחות, קולו של גולום צרוד ותקיף. עכשיו נוסף אמצעי קולנועי חדש, המצלמה עוקבת אחרי גולום שמתקדם בזחילה על הקרקע, כשגולום עובר מאחורי עץ ומופיע מחדש, הישות שלו משתנה (זה קורה פעמיים). סמיאגול נמצא עם הגב לצופה, וכשהדמות מסתובבת, היא חוזרת להיות גולום (דיון על מאפייני הפנים נמצא בעמוד 25). בתחילת הויכוח נשמע קולו של סמיאגול באותה תדירות כמו קולו של גולום, לאט- לאט הוא מתמעט עד שהוא נעלם לגמרי והצופה נשאר עם גולום. בקטע האחרון הויכוח הופך לדיון על הדרך הטובה ביותר להיפטר מההוביטים, ואז מציע גולום לתת "לה" את המשימה. רק צופה שקרא את הספר מבין למי הכוונה, כל השאר יאלצו לחזור לקולנוע כדי לברר.
    קטע מספר 4 – ההשתקפות במים
    הקטע הנידון לא קיים בשום נקודה בספר, ההוביטים ישנים (long shot) בסאונד ממשיכים גולום וסמיאגול להתווכח בצורה שמוכרת כבר לצופה. עכשיו הטיעון היחיד של סמיאגול הוא שהמהלך המתוכנן מסוכן מידי (הוא כבר לא מסנגר על פרודו).
    אבל גולום ישן והישויות מתווכחות תוך כדי חלום, זהירותו מעירה אותו לפני שיותר מדי יאמר. השיחה נמשכת במרחק מפרודו וסם, ליד מעיין קטן. סמיאגול מתבונן בדמותו המשתקפת מתוך המים ועכשיו ההפרדה בין הישויות היא שדמות אחת אמיתית (סמיאגול) והאחרת משתקפת במים (גולום). קצת מזכיר את נרקיס מהמיתולוגיה היוונית, שמתאהב בדמותו שמשתקפת במים. יותר מזה גולום משתמש בביטוי "my love" ביחס לעצמו (עד עכשיו הוקדשו ביטויי האהבה לטבעת) ובוא לא נשכח שגולום הוא "נרקיסיסט" קלאסי. מבחינה קולנועית קיים רעיון דומה בספיידרמן, מר נורמן שמשתגע מנהל שיחה עם דמותו שבמראה. מעניין שגם שם ההשתקפות מייצגת את הצד הרע.
    גם בקטע הזה מאופיינים גולום וסמיאגול ע"י קולות שונים: סמיאגול היסטרי וגולום רך. גודל הפריים חוזר לclose-up, סמיאגול ממוקם בימין הפריים וגולום משמאל ממש כמו בקטע מספר 1. הדיון מתחיל כ"שיחת מוטיבציה", אבל אפשר לראות את התהלך שעברה הדמות. בקטע מספר 1 האזכור של רצח דיאגול מהווה "מכה מתחת לחגורה" עבור סמיאגול. הפעם גולום משתמש ברצח כדבר חיובי. שתי הישויות עוברות על התוכנית פעם נוספת, בלי לדעת שסם ער ומקשיב לדברים.
    נקודת ה"אל חזור" של גולום:
    "גולום התבונן בהם. הבעה מוזרה חלפה בפניו הכחושות, הרעבות…והוא הסב את פניו מעליהם והביט לאחור, אל המעבר שממנו בא, ונד בראשו כאילו דעתו חלוקה בתוכו…אילו ראהו אחד מן הישנים באותו רגע חולף, היה עשוי לחשוב כי רואה הוא לפניו הוביט ישיש ותש-כוח… ועתה אינו אלא שבר-כלי, זקן ורעב ומעורר חמלה."[8]
    לא פעם נשאל טולקין אם היה שלב שגולום היה קרוב לחזרה בתשובה. טולקין הצביע על הקטע הספציפי הזה. החזרה בתשובה לא התממשה, כי סם שהתעורר החל לצעוק על גולום ללא סיבה. התוקפנות שלו דוחפת את גולום לשלב הסופי של תוכניתו, להוביל את ההוביטים למערתה של שילוב.

    אפיון הדמות בספר
    אפיונים ישירים:
    1. אפיונים באמצעות פעולה שמבצע גולום: הוא שולח את ידו ומלטף את ברכו של פרודו, היצור היחיד שהראה כלפיו חמלה מזה זמן רב. האחיזה בברך סימלה תחינה שמפיל אדם נחות במיתולוגיה היוונית, בפני שליט או גיבור שיפרוש עליו את חסותו. רעיון דומה עומד מאחורי המחווה של גולום.
    2. אפיון רגשי והגותי: גולום מתלבט (ההתלבטות מאופיינת בתנועת ראשו למנהרה ובחזרה להוביטים). הוא רוצה את הטבעת אבל קשה לו לבגוד באדונו, שאותו הוא אוהב למרות הכול.

    אפיונים עקיפים:
    1. אפיון באמצעות המראה החיצוני של גולום:

    • בספר מובדלות הישויות בצבעי העיניים: לצד הטוב יש עיניים אפורות ולרע יש עיניים זוהרות וירוקות, בקטע העיניים הופכות לאפורות, עמומות וזקנות. הקורא ידע כל הזמן שגולום זקן מאוד, אבל התנהגותו ומעשיו שיוו לו תדמית צעירה וחיונית. זו הפעם הראשונה שהקורא יכול לחוש רחמים על חוסר האונים של גולום, עד שלב זה נראה תמיד שהוא מסתדר די טוב.
    • אפיון נוסף (שכתוב בצורה ישירה), הוא התיאור של ההוביט הזקן והבודד שיושב ליד פרודו וסם. קורא שלא הפנים את התיאור מעורר החמלה של העיניים העייפות, יפנים את הרעיון כעת.

    אפיונים מקבילים:
    1. האפיון של גולום כהוביט: לרגע קט הקורא יכול לראות את גולום, כפי שהוא באמת. אבל כל מה שאנחנו יודעים על ההוביטים סותר את התיאור הזה. ההוביטים הם עליזים, מלאי חיוניות והומור ולעולם אינם בודדים. אפילו בילבו העייף, מוצא חברה ונחת בריבנדל. כך מתואר גולום בעצם כפי שהוא תמיד, דומה ולא דומה להוביטים.
    2. אפיון באמצעות הנוף: בקטע הזה נמצאים גולום, פרודו וסם כמעט בראש מדרגות קירית אונגול. המדרגות מסוכנות ובוגדניות, מי שיגיע לראשן מוזמן להיכנס למנהרה שממנה אין דרך חזרה ומפלצת שוכנת בה. הנוף בהחלט מקביל לאופיו של גולום, מה שמסביר מדוע המנהרה היא דרך הכניסה החביבה עליו למורדור.

    התרגום למדיה הקולנועית:
    בתחילת העבודה כתבתי שאפיון הדמויות זכה למעט חשיבות במחקרי הספרות העולמיים. בקולנוע, לעומת זאת, אפיון הדמויות נעשה בשלב התסריט. ג'קסון הכיר טוב מאוד את הספר ושאף להישאר נאמן למקור, בגבולות ההיגיון. כמו בספר, הוא בנה את תהליך החזרה בתשובה של גולום ביחס ישר לאהדתו של פרודו. אבל אם תהליך התשובה קשור בפרודו, לא יתכן (לפי כללי כתיבת התסריט) שהמשבר יתרחש בגלל כמה צעקות של סם, מה גם שגולום יודע שסם לא מחבב אותו. המשבר חייב להיות קשור בפרודו ולכן נקודת האל חזור בסרט הועברה לשבייתו בבריכה האסורה ול"בגידתו" של פרודו.

    ג'קסון מביים את הsub-text

    כבר ציינתי שג'קסון הדגיש את הצד המרושע והערמומי בגולום על חשבון הרחמים שאנו אמורים לחוש כלפיו. רעיונות שנזכרו במשפט או שניים בספר זכו לדגש של ממש בסרט, אבל ברוב המקרים ג'קסון נשאר נאמן לכתוב. הפרק יעסוק בקטע שבויים בצורה שונה לגמרי מהכתוב.
    בין השורות אפשר להבין שגולום שונא את סם ומפחד ממנו, סם חסר את האמפתיה שקיימת בפרודו כלפיו. בנוסף על כך סם, החש אחריות לגורלו של פרודו, הוא הטיפוס הפרקטי, שקוצב את המזון וחושב מה יהיה הצעד הבא. קל להבין שדמות כזאת תמצא סיבות טובות רבות לשלול את נוכחותו של גולום במסע.
    הטבעת גורמת לפרודו עייפות קשה וגולום מבין שכוחותיו לא יעמדו לו במאבק ממושך. אבל הוא חייב להביא בחשבון התערבות של סם, שתכריעה את המאבק לטובת פרודו. כלומר לגולום יש את כל הסיבות לרצות להפטר מסם, אבל בשום מקום בספר לא נכתב שגולום מנסה לסכסך בין השניים.
    בסרט גולום "לוקח את העניינים לידיים", ועושה הכול כדי שפרודו יכנס למנהרה של שילוב העכבישה לבדו. הסצנה נפתחת בטיפוס של גולום, פרודו וסם במדרגות, בדרך למנהרה שמובילה לתוך מורדור. הצילום חשוך ובקושי אפשר להבחין בפרטים, המצלמה מלווה בcrane את המטפסים. חוץ מהמוזיקה, הצליל הדומיננטי בסאונד הוא אנחות המאמץ של פרודו וסם, שמבהירות לצופה כי מאמץ הטיפוס הוא מעל לכוחותיהם. ידו של פרודו מחליקה פתאום והוא מועד, גולום יורד בכוונה לעזור לו, אבל אז הוא מבחין בטבעת שעל צווארו של פרודו. הצילום הופך לתקריב ועובר לpoint of view של גולום ובמהלך קולנועי חריג נעשה שימוש בzoom-in במהלך סצנה. ידו של גולום נשלחת לטבעת והוא ממלמל "בוא(י) לסמיאגול" לפרודו ולטבעת. מבחינת המשחק גולום נראה בקטע כמעט מאוהב (הוא בוהה בטבעת בעיניים כלות, כמו שפרודו עשה ב'שני הצריחים') וידו הולכת ומתקרבת. בסאונד משתלב הצליל הגבוה שנשמע כשסמיאגול רצח את דיאגול, מעורר את זיכרונו של הצופה ומכניס אתו למתח. המתח נשבר כשסם מתערב, שולף את חרבו ומצווה על גולום להתרחק. במאמץ נפשי אדיר, גולום תופס את ידו של פרודו (במקום את הטבעת) ומסייע לו להגיע למדף אבן.
    בשלב הזה מנסה גולום להסית את פרודו כנגד סם, והוא עושה זאת בזהירות ובסגנון שלא היו מביישים את מקיאבלי.
    א. הוא מציג את עצמו בתור קורבן להתעללות של סם. חשוב לזכור שמנקודת מבטו של פרודו גולום הושיט לו יד ועזר לו להגיע למדף, לכן הדברים מתקבלים ללא ערעור.
    ב. הוא מראה אמפתיה לסבל של פרודו בגלל הטבעת ומזכיר שהוא חווה סבל דומה, כך הוא יוצר אהדה על בסיס מכנה משותף.
    ג. הוא מציב את סם מחוץ למכנה המשותף, כמי שלא מסוגל להבין את הסבל של פרודו, ומכנה אותו "שמן", כלומר הוא יוצר לסם תדמית שמזוהה עם גרגרנות.
    ד. הוא מבטיח שישמור על פרודו, ובאותה נשימה מסביר שסם רוצה לעצמו את הטבעת. גולום מכיר מניסיונו האישי את הפחד שהטבעת תיגנב ולכן הוא יודע שדבריו לא יפלו על אוזניים אטומות.
    ה. הוא מציע לפרודו מבחן (איש שיווק טוב תמיד יציע לצרכן לבחון את הדברים בעצמו) וחוזה שסם יבקש מפרודו את הטבעת. הוא מכיר את סם ויודע שנאמנותו לפרודו, תמימותו וחוסר הבנתו את השפעת הטבעת, יביאו אותו להציע עזרה שתיתפס כרצון לגנוב אותה.
    הקומפוזיציה של הshot משרתת את הסצנה: medium-close-up של גולום ופרודו בקדמת הפריים, פניהם חשוכות ורק עיניהם הגדולות והבולטות נראות היטב. סם מנסה לטפס למדף בביזאן-סצנה נראה בout of focus ומתחדד כשפרודו מתחיל לחשוד בו. הסצנה נקטעת והצופה עובר לגונדור המתכוננת להתקפה.
    ובחזרה למדרגות, שלושה תקריבים של הישנים – סם מנסה להיאבק בעצמו אבל נרדם (גם בספר זה קורה). בסאונד משתוללות ושורקות רוחות שבתוכן משתלבות נחירות קלות ומזויפות של גולום. ואז הוא קם וזורק למטה את הצידה של ההוביטים, לא לפני שהוא מפזר פירורים ממנה על סם. זה מעשה מחושב, כי שני ההוביטים יודעים שהוא שונא את הלחם שלהם ולכן אין לו סיבה לגעת בו.
    כשסם מבחין שגולום ער הוא בטוח שגולום זומם משהו (כמו, לדוגמה, להיפטר מהצידה ולהפליל אותו). הטקסט של הויכוח ביניהם הוא שחזור מדויק של הכתוב בספר, בהבדל אחד:
    בספר בשלב הזה גולום הוא פשוט הוביט זקן ועייף, שמנסה ללטף את היצור היחיד שנהג עימו ברוך ורחמים.
    בסרט סם כמעט תפס את גולום "על חם".
    כשסם מגלה שהצידה נעלמה הוא מאשים את גולום, שמתגונן וטוען שאין לו סיבה לגנוב אוכל שהוא לא יכול לאכול. זה הסבר הגיוני ופרודו מקבל את דבריו. כצפוי, גולום חושף את הפירורים שזרה ומביא את סם להתפרצות. פרודו מתמוטט וסם מציע לשאת את הטבעת בדיוק כפי שגולום חזה. הקומפוזיציה בתמונה בנויה היטב: בקדמת הפריים בצד שמאל יש Extreme. Close-up של פרודו בפרופיל, אף אחד לא יכול להצטלם טוב בתנאים האלו, אבל זו בדיוק הכוונה, פרודו עומד להתגלות לנו במלא כיעורו. סם לעומתו נמצא בclose-up פרונטלי ואנחנו מזדהים איתו הרבה יותר. Cut לעיניים של פרודו, שמתמלאות בזעם וcut נוסף לפיו של סם, הסאונד של קולו מעורפל, זה point of view של פרודו ואנחנו מבינים שהוא בקושי שומע את דבריו של סם, מעבר להצעה לתת לו את טבעת. גולום ניצח, הוא ממשיך עם פרודו וסם מצווה לחזור הביתה.
    לסיכום: לאחר שג'קסון עיצב בזהירות את מאפייני דמותו של גולום, הוא חש בטוח מספיק כדי ליצור קטע חשוב שלא היה קיים בספר וליצור אותו בצורה אמינה.

    סיכום ומסקנות

    לאחר ניתוח הקטעים בספר ובסרט אני יכולה לקבוע כמה מסקנות:
    1. בעיצוב דמותו של גולום השתדל ג'קסון להיצמד למקור. הטקסטים המדוברים זהים לאלו שבספר, והטקסטים שאינם זהים שאבו מהספר השראה. סגנונה של הדמות, תנועות גופה, הדיבור שלה והשקפת עולמה זהים לדמות שעיצב טולקין.
    2. טולקין יצר דמות מורכבת ורבת גוונים, ג'קסון נאלץ לפשט את הדמות עבור צופי הקולנוע. לכן גולום של ג'קסון מרושע, חלקלק וערמומי ממקורו הספרותי. בניגוד לטולקין, אצל ג'קסון גולום עובר תהליך ברור של חזרה בתשובה, משבר ופנייה מחודשת לרוע.
    3. לרשותו של ג'קסון עמדו כלים קולנועיים, שאפשרו הצגה חזותית מרתקת של מאבק הכוחות בין גולום וסמיאגול.
    4. כשג'קסון ביים קטעים שלא הופיעו בספר, אך היו נחוצים ליצירת מתח ודרמה, הוא פעל לפי כללי כתיבת התסריט. גם כשבחר לשנות את נקודת ה"אל חזור" של גולום, הוא עשה את הבחירה לפי רעיונות תסריטאיים.

    לסיכום: אני מאמינה שפיטר ג'קסון עשה עבודה יוצאת מהכלל, כשעיבד את דמותו של גולום למדיום הקולנועי.

    ביבליוגרפיה:
    1. 'הדמות בסיפורת', יוסף אבן, ספריית הפועלים, ת"א, 1983.
    2. 'העולמות הקסומים של שר הטבעות – אוצר של מיתוסים, אגדות ועובדות מרתקות', דיויד קולברט, מודן, מושב בן-שמן, 2004
    3. 'שר הטבעות' ('אחוות הטבעת', 'שני הצריחים' ו'שובו של המלך'), ג'ון רונלד רעואל טולקין, זמורה-ביתן, ת"א, 1998
    4. (מאמר) דוקטור סמיאגול ומיסטר גולום – יסודות דמותו של גולום ב'שר הטבעות', רמי שלהבת ורוני רוחקין, 'נומנור' האתר הישראלי על טולקין ויצירותיו (http://www.numenore.com/), מאמרים ומידע נוסף, הארץ התיכונה: היסטוריה, גיאוגרפיה ופיזיקה, 2003.

    ——————————————————————————–

    [1] 'העולמות הקסומים של שר הטבעות – אוצר של מיתוסים, אגדות ועובדות מרתקות', עמ' 51, דיויד קולברט, מודן, מושב בן-שמן, 2004

    [2] 'שר הטבעות – אחוות הטבעת', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 65, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    [3] 'שר הטבעות – שני הצריחים', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 211, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    [4] 'שר הטבעות – שני הצריחים', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 209, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    [5] 'שר הטבעות – שני הצריחים', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 212, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    [6] 'שר הטבעות – שני הצריחים', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 214, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    [7] 'שר הטבעות – שני הצריחים', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 228, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    [8] 'שר הטבעות – שני הצריחים', ג'.ר.ר. טולקין, עמ' 310, זמורה-ביתן, ת"א, 1998

    שמירת קישור קבוע.

    סגור לתגובות