הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 12 – חתול

'חתול', הפואמה השתים עשר ב'הרפתקאות טום בומבדיל' בהחלט גורמת להרמת גבה בקרב אלו שמכירים את טולקין היטב. טולקין כידוע לא ממש התלהב מחתולים ואף די שנא אותם. אפילו סאורון בגלגולו הראשון היה ידוע כ'טווילדו החתול' ובמכתב 219 הוא מתוודה שלדידו:
I fear that to me Siamese cats belong to the fauna of Mordor,

האמת היא שמדובר באחת הפואמות הבודדות בספר שאין להן פואמה קדומה יותר אלא רק סיפור מעניין שאולי מסביר מדוע טולקין כתב פואמה על יצור שהוא די שונא. בשנת 1956 נכדתו ג'ואן (בתו של מייקל טולקין) ביקשה ממנו לכתוב שיר על חתול והסב נעתר לבקשה וכתב לה את השיר. לנו נותר רק להצטער שהיא לא ביקשה ממנו לכתוב את הסילמריליון.

לפיכך אין לי גרסה קודמת להראות כאן, אך אני כן אביא את התרגום היפהפה שדני אורבך עשה לשיר:

חתלתול מדושן הרובץ על מרבד,
היחלום על עכבר לבנבן ונחמד?
העל מֶתֶק שמנת לבן הוא יחלום?
או אולי מתהלך הוא בארץ חלום
עוד זקוף וגאה אי צדים בני עמו
דקיקים, מהירים, ינצרו עוד את שמו.
או שמא בין הרים במזרח הוא נדד,
בשבילי ישימון ונתיבי יער עד,
אי אחיו בני גזעו יסעדו את ליבם
בחיות דשנות ובשר בני אדם.
הארי הגדול שטפריו כבירים
בלועו האיום מלתעות אדירים.
כל טופר כברזל היצוק מחודד,
שידהר כסופה בשבילי יער עד,
ויקפוץ בדממה על טרפו ממרום,
בנושאו צל מיתה אכזרי ואיום.
אך שבילי יערות- הם כל כך רחוקים,
לחתול על מרבד בין קרקע ושחקים.
וכל בני עמו נטשוהו זה כבר,
כנוע ליבו, מאולף כעכבר.
אך חתול מדושן הרובץ על מרבד,
כחיה של מחמד- הוא יזכור זאת לעד.
"טענתי כאן שהבריחה היא אחת הפונקציות המרכזיות של סיפורי פיות, ומאחר שאיני מסתייג מהם ברור שאיני מסכים עם נימת הבוז או הרחמים בה מרבים כיום לבטא את המילה 'בריחה': נימה אשר השימוש במילה זו מחוץ לתחום של ביקורת הספרות אינו מצדיק אותה כלל. במה שאותם משבשים אוהבים לכנות 'החיים האמיתיים' אין ספק שהבריחה ככלל היא דבר מעשי מאוד ולעתים אף נועז. בחיים האמיתיים קשה להטיל בה דופי, אלא אם כן היא נכשלת בתחום הביקורת דומה שהיא מעוררת מורת רוח ביחס ישר להצלחתה. אין ספק שבפנינו טעות בשימוש במילים ובצידה גם אנדרלמוסיה מחשבתית. מדוע לבוז לאדם המנסה, לאחר שגילה כי הוא נתון בכלא, לצאת ולשוב לביתו? או, אם אינו מסוגל לכך, חושב ומדבר על כל דבר מלבד סוהרים וחומות? העולם שבחוץ לא איבד מממשותו עכשיו שהאסיר אינו יכול לראותו."
(עץ ועלה, עמ' 73)

המונח 'בריחה' או 'אסקפיזם' הוא ביקורת שמוטחת בעיקר בטולקין וגם בסופרי פנטסיה ומדע בדיוני. לדוגמא אופיינית לביקורת כזו, ראו את תגובתה של המורה ג'רמן גריר: "החלום הרע הפך למציאות. בראש הרשימה, במקום הכבוד כ"ספר הטוב של המאה", עומד "שר הטבעות". ספרים לא יכולים להיות בדיוניים יותר מזה. רוב הרומנים מתרחשים במקום מוכר ובזמן מוכר. טולקין ממציא את התקופה, את המקום וגזע של יצורים בדיוניים על מנת לאכלס אותו. הספרים שבאו בעקבותיו הם פחות או יותר מה שניתן לצפות. הבריחה מהמציאות היא המאפיין העיקרי שלהם"."

אני חושב שהשיר על החתול בעצם מספר על האנשים המודרניים של ימינו. אנחנו בעצם החתולים – בתחילתה פואמה טולקין מספר על החתול, הוא שמן, הוא מאולף והריגושים בחייו הם עכבר או שמנת. אבל במחשבה, בחלום הוא הרבה יותר.

החתול השמן והמודרני הופך במחשבה ובחלום לאריה טורף. האריה מתואר בפרוטרוט – שיניו ואורח חייו השונים לחלוטין מזה של החתול המאולף. הוא לא יכול להיות חיית פרא מארצות המזרח – אבל הוא לא שוכח, למרות שהוא חתול שהפך לחיית מחמד.

לדעתי מדובר במשל, משל על כל אותם אנשים מודרניים שדוחקים את סיפורי הפיות והמיתוסים לחדר הילדים. אך אותם מיתוסים ו'אסקפיזם' הם בעצם השורשים האמיתיים שלנו – יש בנו משהו מאותם גיבורים מיתיים – מבייוולף וסיגורד ולמרות שאנחנו כעת מבוייתים בקדמה, אנחנו עדיין יכולים לזכור ולחלום.

כפי שציינתי במספר מקומות בעבר – המתח בין המודרני למיתי, בין ההווה לעבר מהווה אלמנט חשוב מאד ביצירתו של טולקין. גם בפואמות בספר זה הוא השתעשע בזריקת דמויות מיתיות לסיטואציות מודרניות (פרי וינקל למשל) ובמקומות אחרים זרק דמויות מודרניות לסיטואציות מיתיות. כאן הוא מראה שגם אם אתה לא נזרק לסיטואציה מיתית במציאות – ייתכן שתגיע אליה בחלום. הייתי יכול לפרט כאן על חשיבות החלום כגשר בין עולמות אצל טולקין ועל דוגמאות כיצד כן ניתן להגיע באמצעות החלום לסיטואציה מיתית, אבל נראה לי שהבהרתי את הנקודה היטב גם בלי דוגמאות נוספות.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות