הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 11 – קפריצב

הפואמה האחת עשר בספר היא קפריצב והיא אחת הפואמות החביבות עלי במיוחד. היא מספרת על יצור ימי, אגדי וענק שמפליג בימים ואחד מתחביביו הנודעים הוא לצלול מיד כאשר מישהו מתבלבל, חושב אותו לאי ונוחת על גבו. ההמלצה בסופו של דבר היא להתרחק מהחוף כמה שניתן.

גם לפואמה הזו יש שורשים קדומים יותר ממה שאנו רואים והיא פורסמה יחד עם Iumbo (מהפואמה הקודמת) ביוני 1927 תחת השם Fastitocalon. Fastitocalon הוא מונח שמופיע בפואמה אנגלית עתיקה בשם The whale. ה- Fastitocalon מתואר שם כשטן. בערך כמו שהוא מתואר פה.

טולקין מפרט במכתב לאחד הקוראות שלו מה-5 במרץ 1964 על מקור המילה:

משמעות Aspido-chelōne היא צב עם שריון עגול. ממנו התפתחה המילה astitocalon שעברה השחתה סבירה יחסית לחלק מההשחתות שקרו למילים בעבר. אני חושש שה-F הוצבה על ידי המשורר רק כדי להפוך את השם לאליטרטיבי יותר, זה היה נהוג בקרב משוררים בזמנו עם מילים אחרות נוספות. דבר שמזעזע, או מקסים, תלוי בטעם.

המשורר אמר pam is noma cenned/fymstreama geflotan Fastitocalon 'לו שם ניתן, לענק בימים הקדומים: קפריצב'. התפיסה של הלוויתן שמתחפש אי הבוגדני הגיע כנראה מהמזרח: הצבים הימיים הפכו לגדולים יותר על ידי מספרי המיתוסים ואני הותרתי את זה כך. אבל באירופה המפלצת הזו התערבה עם לוויתנים ובפואמה האנגלו-סקסונית הוא קיבל תכונות של ליוויתן כמו אכילה על ידי שחייה בפה פתוח. ב- bestiaries עם מוסר השכל הוא כמובן אלגוריה לשטן.

להלן תרגום הפואמה המקורית The Whale שהמחבר שלה הוא לא ידוע:

 

Now a fitt about a kind of fish

I will frame by my wit, a song

with words about the mighty whale.

To their sorrow he is often found

by seafarers, fierce and cruel

to every man; this name is given

to the ocean-floater: Fastitocalon.

His shape is like a rough stone,

as if great sea-weeds, girt

by sandbanks, floated by the shore,

so that seafarers suppose

their eyes behold an isle;

and then secure their high-prowed ships

by anchor-ropes to that false land;

stall their sea-steeds at the water's edge,

and then go up into that isle,

stouthearted; their ships stand

fast by the shore, engirt by streams.

Then the weary mariners

encamp, expecting no harm;

on that isle, they kindle fire,

build a great blaze; the men,

worn out, gladly long for rest.

When he, skilled in treachery, feels

the sailors settled firm upon him,

encamped, enjoying the clear weather,

then suddenly the ocean-spirit

dives down with his prey

into the salt wave, seeks the depths,

and in the death-hall tries to drown

ships and crews. Such is the wont of demons,

the way of devils, that, living, they

betray men through dark might,

draw them to ruin of their good deeds,

entice them to pleasure; so that they seek

solace from foes, till they firmly choose

a dwelling with the devil there.

When from his hell-torment the false

impious fiend knows that any one

of the human race is firmly fixed

on his round form, he then becomes

the slayer by artful sleights,

of high and low, who, in wickedness,

work his will here; with these he quickly,

helmet-hidden, void of virtue,

seeks hell, the bottomless surge,

under misty gloom, even as the mighty whale

who sinks seafaring

men and ships. Bold water-rusher, he

has yet another wondrous trait.

When hunger harries him on the wave

and the creature craves for food,

then the sea-warden opens his mouth,

his wide lips; a winsome smell comes

from within him so that other kinds

of fish are thereby deceived.

התרגום נעשה על ידי Louis J. Rodrigues

כמו ב'אוליפאנט' טולקין לקח את השיר המקורי והרציני ועשה ממנו מטעמים נפלאים ומצחיקים:

OLD Fastitocalon is fat:

His grease the most stupendous vat,

If He perchance were boiled,

Or tank or reservoir would fill,

Or make of margarine a hill,

Or keep the wheels well oiled

that squeak

On all the carts beneath the sun,

Or brew emulsion in a tun

For those whose chests are weak!

He wallows on a bed of slime

In the Ocean’s deep and weedy clime;

As merry organs roll,

So snores He solemn sweet and loud,

And thither tumble in a crowd

The sardine, and the sole

so flat,

And all the little foolish fry

Who pry about with goggle eye,

The skipper and the sprat

in glee

Approach the portals of His jaws ;

What feast or frolic be the cause

They enter in to see.

Alas: they come not ever thence;

The joke is all at their expense,

As is the dinner too.

Yet are there times of storm and strife,

When equinoctial gales are rife,

And there is much ado

down there.

He finds the depths devoid of rest,

Then up He comes and on His chest

Floats in the upper air.

His ribs are tender, and his eye

Is small and wicked, wondrous sly;

His heart is black and fickle.

Beware his vast and blubbery back;

His slumbrous sides do not attack,

Nor ever seek to tickle.

Beware!

His dreams are not profound or deep,

He only plays at being asleep;

His snoring is a snare.

He, floating on the inky sea,

A sunny island seems to be,

Although a trifle bare.

Conniving gulls there strut and prink,

Their job it is to tip the wink,

If any one lands there

with kettle

To make a picnic tea, or get

Relief from sickness or the wet,

Or some, perhaps, to settle.

Ah! foolish folk, who land on Him,

And patent stoves proceed to trim,

Or make incautious fires

To dry your clothes or warm a limb,

Who dance or prance about the glim–

’Tis just what He desires.

He grins.

And when He feels the heat He dives

Down to the deeps: you lose your lives

Cut off amid your sins.

Significacio sequitur.

This mighty monster teaches us

That trespassing is dangerous,

And perils lurk in wait

For curious folk who peep in doors

Of other folk, or dance on floors

Too early or too late

with jazz;

That too much grease in worse than none,

To spare the margarine on bun

Content with what one has

on hand ;

That many noises loud and strong

Are neither music nor a song

But only just a band.

גם הפואמה המקורית משעשעת יותר אף שלפי דעתי הקיצוץ שעשה טולקין ל- Fastitocalon עשה לו רק טוב. הגרסה הבאה כבר התפרסמה בטום בומבדיל.

למרות שטולקין מציין כי המפלץ הגיע מהמזרח, הוא גם מופיע במיתולוגיות מערביות ובראשן 'המסע של סט ברנדן' אותו קדוש נוצרי שניצר את אירלנד ועלילותיו מפורסמות באותה יצירה. סנט ברנדן השפיע בתורו על טולקין ביצירה 'הדרך האבודה'.

אחד הדברים שמוזרים לי כאשר אני קורא את 'קפריצב' היא ההערה הסופית:

" שנן פתגם ימי יקר:

רחק מחוף בלתי מוכר!

או אף מוטב:

בלה חייך עד הסוף

הרחק בחוף

באושר רב."

 

ההערה הזו לא נמצאת בפואמה The Whale שנתנה את ההשראה לטולקין וגם לא נמצאת בפואמה Fastitocalon המקורית. טולקין הכניס אותה בכוונה – כיוון שההוביטים ידועים בתור בריות ששונאות את הים.

אבל כפי שכל דרדק טולקינאי יודע לזמר מגיל 0, טולקין בעצמו אמר שההוביטים מבוססים על החייל הבריטי הפשוט ונעים ההליכות שטולקין הכיר במלחמת העולם הראשונה.

והבריטים? הם לא היו אומה של יורדי ים נועזים? מדוע ההוביטים שנעשו כצלמם וכדמותם עוצבו ככאלו ששונאים ים והפלגות כל כך, שלדידם הדרך הטובה ביותר להמנע מסכנת הקפריצב היא פשוט לא להפליג בים?

האם דמותו של האנגלי האולטימטיבי, אליבא דטולקין, הוא לא הבריטי הכובש והמפליג בימים? כיוון שמרגע זה והלאה אנחנו מתחילים להפליג על ים ההשערות ולא עומדים על הקרקע המוצקה של העובדות, אני אותיר את הנקודה הזו פתוחה.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות