מבוא למסמכי מועדון הרעיונות

במאמר זה אציג את 'מסמכי מועדון הרעיונות', אחד מהטקסטים המושמצים של טולקין, לדעתי שלא בצדק.

ראשית, כמה מילים על הטקסט: מדובר על סיפור מסע בזמן (פחות או יותר) שטולקין כתב בסביבות השנים 1945-1946 ולא השלים. הסיפור נמצא בכרך התשיעי של "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Sauron Defeated, ואורכו – כולל ההערות של כריסטופר – כ-150 עמ'.

לפני שאגיע לסיפור עצמו אסביר למה, בניגוד לטענותיהם של חברי קהילה מסוימים, מדובר בסיפור מעניין שכדאי לכל טולקינאי לקרוא. הסיבה היא, לדעתי, בשל העושר הרב שבו. הסיפור נוגע בשורה ארוכה של נושאים: מדע בדיוני ופנטזיה, מיתוס והיסטוריה, התפתחות שפות, התפתחות המיתולוגיה הטולקינאית ובפרט התפתחות של כתיבת המיתולוגיה מנקודת מבט אנושית (להבדיל מנקודת המבט האלפית ממנה מסופר הסילמריליון), סיפור נומנור, השפות הטולקינאיות )מדובר על אחד המקורות העיקריים לשפה האדונאית, שפתם של אנשי נומנור( מסעות בזמן, עיבוד טולקינאי למיתוסים שונים ועוד. הסיפור כולל דיאלוגים מלומדים, התרחשויות משונות וחזיונות משונים עוד יותר. הוא מתכתב עם מיתוסים עתיקים כמו סיפור המלך שיב (שיבולת) ועם סיפורי מדע-בדיוני כמו מכונת הזמן של ה.ג. וולס, וכולל התייחסויות למועדון ה"אינקלינגס", וגם סתם סַפָּר עם דעות נחרצות על ההיסטוריה של ימי הביניים. בקיצור, יש בו עושר שאני מאמין שכל טולקינאי (וגם כמה מד"ביסטים) יוכל למצוא בו דבר מה שמעניין אותו – ואני אתן במאמר רק כמה טעימות ממנו.

יתרה מזאת, כל העושר הזה מהווה ניסיון מאוד יומרני של טולקין לאגד ביחד נושאים שונים שהעסיקו אותו: מיתולוגיה, היסטוריה, שפה, ואפילו ביקורת על המדע הבדיוני, תחום שטולקין לא מרבה להתייחס אליו (במכתבים לא מצאתי התייחסות כזו כלל, אם כי יש אחת ב"על סיפורי פיות"[1]). לצד אלה מצויים גם חלקים מהמיתולוגיה הפרטית שלו, וכל אלה יחד מתחברים לסיפור קוהרנטי, גם אם מוזר ומסתורי. כך יש בסיפור מצד אחד הצצה מרוכזת ליצירתו של טולקין (אם כי בעיקר לנושאים פריפריאליים), ומצד שני ניסיון מפורט ומורכב לקשור את הלגנדריום לעולמנו, כי אחרי הכל, עברו בערך אלף שנה מאז ימיו של אלפווינה, הספן האנגלו-סקסוני שהגיע לאמאן וכתב את סיפורי הסילמרליון ששמע ממלומדים שם.

כמה הסברים על המבנה הכללי והדמויות המרכזיות: מדובר בסיפור מורכב, שבנוי כסיפור בתוך סיפור, עם חריגות באמצע לסיפורים קטנים אחרים ולדיונים מלומדים. מתוארות בו התרחשויות משונות שלא מקבלות הסבר מלא במסגרת הסיפור, והעלילה נקטעת לפני הסוף, במקום שבו טולקין הפסיק לכתוב. מדובר למעשה על אסופת מכתבים המתארת סדרת מפגשים של קבוצה בשם "מועדון הרעיונות" אשר התקיימו, על פי הסיפור, בשנות השמונים של המאה העשרים (כלומר כארבעים שנה אחרי זמן הכתיבה). בתחילה ניתן לנו סיפור מסגרת המתאר את מציאת הכתבים ומתרחש בתקופת הבחינות של 2012. לאחר מכן מובאים לנו 12 תיאורי מפגשים (חלקם קצרים למדי) הסובבים סביב התנסויות משונות שקרו בזמן סערה גדולה שהכתה באיים הבריטיים ב-12 ביוני 1987. אם מישהו במקרה היה באותו זמן באזור ולא זוכר סערה כזו, זה מפני שטולקין פספס בכמה חודשים (וזה עוד אחד הפיספוסים הקטנים שלו, אבל כלום לעומת הפיספוסים של ג'ורג' אורוול, שגם הוא הלא כתב בשנות הארבעים ספר שעלילתו מתרחשת בשנות השמונים).

המסמכים עצמם מחולקים לשני חלקים: חלק ראשון שהוא יותר תאורטי, "מד"ביסטי" גם בתוכן וגם בהתייחסויות, שבו טולקין מציג את התאוריה שמאפשרת מסעות בחלל ובזמן מבלי להיעזר במכונה, וכולל גם כמה דוגמאות למסעות כאלה, עם לא מעט רפרנסים לסיפורי המסע בחלל של ק.ס. לואיס; וחלק שני שסובב סביב הסערה הגדולה, ומתייחס יותר לנושאים מיתולוגיים/היסטוריים (אם תרצו פנטסטיים), וגם, איך אפשר לא, לסוגיות בלשניות. החלק השני הוא גם החלק שבו מובא סיפור מפלת נומנור, וכך נוצר הקשר למיתוס הטולקינאי. פרט להבדל בתוכן ובתחום העיסוק, החלקים גם נפרדים מבחינת זהותן של הדמויות המרכזיות. אציג, אם כן, את מי שמהווים את "הגרעין הקשה" של המועדון. חוץ מהם יש עוד אנשים שבאים לפעמים למפגשים ומקבלים תפקידים קטנים יותר.

  • ניקולס גילדפורד – בן 50, ארכיאולוג במקצועו. הוא מי שמתאר את מפגשי המועדון ולוקח בהם חלק. שמו הוא בעצם כינוי הלקוח מטקסט ימי-ביניימי: כאילו שמישהו יכתוב תיאור של מפגשי קהילת טולקין תחת כינוי בדוי כמו "ורגיליוס".
  • מייקל ג'ורג' ריימר – בן 58, יליד הונגריה, פרופסור לשפות פינו-אוגריות וסופר. הוא "הנוסע" בחלק הראשון, ומכאן גם הדמות המרכזית בחלק זה. הוא נעזר ב:
    • רופרט דוֹלְבֶּר – גם הוא בן 58, כימאי עם מגוון רחב של תחומי עניין, ביניהם פסיכואנליזה. הוא בעצם מי שפיתח את השיטה המאפשרת מסעות בזמן ובחלל.
  • ארי לאודהם – בן 49, מרצה לאנגלית, מתעניין בעיקר באנגלית עתיקה ובאיסלנדית, כותב טקסטים קומיים וסאטיריים. בחלק הראשון הוא בעיקר זורק הערות מבודחות פחות או יותר. בחלק השני הוא מקבל מקום מרכזי ואנחנו נחשפים לשמו המלא: אלווין ארונדל לאודהם, שם שהוא אינגלוז של השמות "אלפווינה", "ידידם של האלפים" – זהו גם פירוש השם "אלנדיל" – ו"אארנדיל", שמו של הספן המפורסם שבעצמו מבוסס על הדמות המסתורית "אארנדל" מהמיתולוגיה הנורדית. לא אתעכב על כל המשמעויות העמוקות שיש בבחירה בשמות הללו, רק אפנה אתכם למאמרו המצוין של רן בר-זיק על "המספרהנסתר" שנמצא באתר נומנור. כפי שריימר נעזר בדולבר בחלק הראשון גם ללאודהם יש עוזר והוא:
    • ווילפריד טְרֶווין ג'רמי – בן 45, מרצה לספרות אנגלית שמתמחה באסקפיזם. כתב ספרי ביקורת על סיפורי רוחות רפאים, מסעות בזמן וארצות דמיוניות. כמו לאודהם גם לו יש שמות משמעותיים. את שניהם ניתן לתרגם כ"חבר אמת" או "חבר נאמן" שם שבמיתולוגיה הטולקינאית מתקשר הן עם דמויות כמו הורין והן עם וורונווה, אותו בן לילית שהוביל את טואור לגונדולין ובגרסאות מסוימות שמו של אחד מבני הלוויה של אארנדיל. בכל מקרה, זהו בהחלט שם מתאים למי שנלווה לנוסע בחלק השני. בחלק הראשון הוא תורם מהיכרותו הנרחבת עם הספרות האסקפיסטית (היום אולי היו אומרים "ספקולטיבית") של שנות הארבעים ולפני כן.
  • פיליפ פרנקלי – בן 55, משורר, סובל מ-"horror borealis": הוא מתעב כל דבר צפוני, כלומר גרמאני או נורדי (ובכל זאת הוא ידיד טוב של לאודהם); הוא מי שמהווה סוג של "משקל נגד" בדיונים בתוך הקבוצה. על העמדות שלו אפשר לומר שהן בדרך כלל מנוגדות לאלו שיש לטולקין בעניין הנדון, אבל בחלק השני גם הוא תורם חלק.
  • שתי דמויות פחות מרכזיות שעדיין ראויות לאזכור:
    • שטיינר – בנקאי, חובב אופרה (הוא אפילו כתב אחת) שממלא את התפקיד של הספקן שבחבורה, מי שמחפש פתרונות יותר הגיוניים – ובצורה כזו מאפשר לטולקין לענות על ספקות שיכולים לעלות אצל הקוראים. לא מוזכר מה המוצא שלו.
    • מרקינסון – נזיר בנדיקטיני מלומד עם ידע נרחב שהתפקיד שלו הוא בדרך כלל לבקש הבהרות מהדובר. מי שיצא לו להיתקל בספרות דיאלוגים (כמו אלו של אפלטון) מכיר את הטיפוסים הללו.

ועכשיו לסיפור עצמו.

הסיפור מתחיל, כאמור, בהקדמה שמתרחשת בעתיד (מנקודת המבט של זמן הכתיבה), בתקופת בחינות הקיץ של 2012 באוקספורד, ובה פקיד בשם הווארד גרין מתעתד למצוא (לצערי אין בידי את המילון של סטריטמנשונר), זרוקים במרתף, חבילה של דפים קשורים ברפיון בסרט אדום המתארים מפגשים של קבוצה בשם "מועדון הרעיונות", שהתרחשו, לפי המתואר, בשנות השמונים של המאה העשרים. ניסיונותיו לברר למי שייכים הדפים לא צלחו ועלו כמה תהיות מסתוריות לגביהם: לא ידוע על אנשים המזכירים את אלו המתוארים במסמכים; סוג הנייר, השפה והעובדה שנכתבו בעט ולא במכונת כתיבה מרמזים שהטקסט נכתב בשנות הארבעים, אלא שמוזכרים בו אירועים שהתרחשו הרבה אחר-כך – פיצוץ בשנות השבעים, הסערה הגדולה (בשנות השמונים, כזכור) ואפילו התייחסות לרוח רפאים שהייתה פעילה סביב שנת 2000. הרעיון, כך נראה לי, הוא לתאר מצב שבו כל הסבר פרט להתרחשות על-טבעית מניח קונספירציה או התנהגות לא סבירה אחרת. במאמר מוסגר, במכתביו טולקין נותן הסבר דומה לאמונתו הנוצרית: לטענתו האלטרנטיבה היא שהייתה קונספירציה לאורך מאות שנים.

לאחר ההקדמה והצגת הדמויות מגיעים לחלק הראשון בו יש שני מפגשים משמעותיים, מס' 60 ומס' 61, שמתרחשים בפברואר 1987. אני אעבור עליהם בקצרה ואנסה להתייחס לכמה אירועים בולטים לפני שאעבור לחלק השני, המיתולוגי. אפתח בלילה מס' 60, ב-16 בנובמבר 1986. התיאור מתחיל מהאמצע, לאחר שג'ורג' ריימר סיים להקריא סיפור פרי-עטו על ביקור בעולמות אחרים, ומבקש ביקורת מחברי המועדון. לאחר סירוב מעושה גילדפורד טוען שהחלקים של המסע בחלל חלשים בעיניו ולא נעשו אף פעם באופן משכנע, מה שמביא לוויכוח לוהט וייצרי שכולל ביקורת על עצם האמינות של שימוש בכלי שכזה. ציטוט לדוגמה:

זה לא עניין של חוסר חיבה, כרגע, זה עניין של אמינות. אני לא אוהב לוחמים הרואיים, אבל יכול לסבול סיפורים עליהם. אני מאמין שהתקיימו אנשים כאלה, או יכלו להתקיים. אני לא מאמין שחלליות קיימות או יכולות להתקיים. ובכל אופן, אם מעמידים פנים שהן קיימות ומשתמשים בהן למסעות בחלל, הן יכניסו אותך להרפתקאות של חלליות. אם יש לך נטייה מדבידיונית וחיבה לחלליות, או אם אתה אפילו רק מאפשר לדמויות שלך להיות כאלה, סביר להניח שתמצא דברים בסגנון הזה בעולם החדש שלך, או שתראה מראות שמעניינים טיפוסים כאלה.

ניקולס גילדפורד, מפגש 60, 20 בפברואר 1987

(מסמכי מועדון הרעיונות, עמ' 163).

הוויכוח כולל התייחסות לספרים ספציפיים, ובפרט לה.ג. וולס (שהסיטואציה מזכירה את "מכונת הזמן" שלו), לק.ס. לואיס – ידידו הטוב של טולקין, שמקבל את רוב ההתייחסויות, ושבמובן מסוים אפשר לראות את החלק כביקורת על סדרת המסע בחלל שלו – וגם לספר "המסע לארקטורוס" של דיוויד לינדסי, סופר מד"ב סקוטי שהשפיע על לואיס. לאחר דיון ארוך דולבר טוען שהפרק הראשון והאחרון נשמעו כאילו הם הומצאו אבל חושד בריימר שהיתר לא הומצא. בסופו של דבר ריימר מודה שהוא אכן ראה את המקום במו עיניו.

בשבוע שלאחר מכן ריימר מתאר את השיטה שלו, שמתבסת על סוג של חלום או חזיון שבו נפשו של האדם נמצאת כביכול במקום אחר (באופן שדומה ל"חלומות צלולים" אבל מכוון יותר), וכיצד הוא אימן את עצמו לקבל חזיונות כאלו בעזרתו של דולבר (אם כי דולבר מסביר שהעזרה שלו היתה בשלבים ראשוניים והוא לא ידע לאן החזיונות של ריימר הובילו אותו). בהמשך הוא גם מתאר כמה מהמקומות שביקר בהם. ריימר מאריך מאוד בהסברים, תיאורים ודוגמאות שלא אייגע אתכם בהם. הרעיון, כמו שהציטוט הראשון מדגים, הוא לתת לתודעה "לקרוא" תודעות אחרות – ואלה לא חייבות להיות תודעות של יצורים תבוניים, שכן גם לעצמים יש סוג של זיכרון. ריימר, למשל, משתמש בדוגמה של בית רדוף, וזה מזכיר גם את יכולתו של לגולאס לשמוע את הזכרונות של האבנים בארגיון בשר הטבעות (חלק שני פרק 3). לצורך מסעותיו הוא השתמש, לטענתו, ב"רשומות" הזיכרון של קרני אור וכך "ביקר" בכוכבי הלכת השונים ואף בכוכבים מרוחקים יותר כמו אֶמְבֶּרוּ, בציטוט שלהלן:

לא הלכתי לשום מקום, כפי שניסיתי להסביר, אבל נראה לי שניתן לומר שביקרתי באי אלו מקומות […] זה שעליו סיפרתי לכם, אֶמְבֶּרוּ הירוק, שבו היו חיים אורגניים – עשירים אך בריאים ומאריכי ימים – זה היה המקום שבו נחַתִּי כששקעתי לראשונה בשינה פקוחה. נדמה לי, עכשיו, כאילו זה קרה מזמן, ועדיין הזכרון חי, או היה כך עד לשבוע שעבר.

ריימר, מפגש 61 של מסמכי מועדון הרעיונות, 27 בפברואר 1987)

(שם, עמ' 198)

בכוכב אחר, אֶלוֹר אֶשׁוּרִיזֶל, הוא פוגש יצורים שהוא מכנה "אֶן-קֶלָדִים" והם ככל הנראה סוג של אלפים. הוא נתקל גם בסיפור המזכיר את סיפור אטלנטיס, אבל לא עונה ללאודהם ששואל אותו לשם המקום. בסופו של דבר ריימר חוזר לכדור הארץ ומתעורר בזמן למיסה של הקדושים פטר ופול, ב-29 ביוני 1986 (כלומר כ-8 חודשים לפני המפגש בו סיפר על כך). כאן מסתיים גם החלק הראשון.

נעבור עכשיו לחלק השני, שעוסק במיתוסים, בהיסטוריה ובשפה. בחלק הזה אנו נחשפים לסיפור נומנור – כולל קטעים בשפות טולקינאיות – והוא מסתיים במבנה מורכב ביותר של סיפור בתוך סיפור. הוא נפתח בתקרית קצרה אך מפורסמת בחוגים הטולקינאיים: ריימר, גילדפורד ולאודהם עוברים בככר ליד הרֶדְקְלִיף קָמֶרָה (Radcliffe Camera), מבנה בעל כיפה בולטת שמהווה חלק מהספריה הבודליאנית באוקספורד. למראה ענן לבן מעל הכיפה של רדקליף קמרה לאודהם מקלל נמרצות מישהו, לא ברור מי ולמה. זוהי הקדמה למה שקורה כשהקבוצה מתכנסת שוב, לאחר חופשת הפסחא.

גם פה, כמו בחלק הראשון, הנושא עולה תוך דיון מלומד, ובהתאם לתמה הכללית יש לנו דיון על שינויים בשפה, שלהם פרנקלי מתנגד ואילו לאודהם מגן עליהם. הדיון גולש לדיון על מיתולוגיה, היסטוריה והיחס ביניהן, ובהקשר של הדיונים מהחלק הראשון עולה השאלה האם מישהו שינסה לצפות אחורה בזמן, בשיטה של ריימר, יוכל לחזור לימיו של המלך ארתור, ואם כן, מה יראה שם. הדיון הזה מוביל בתורו להתבטאות מוזרה נוספת של לאודהם. לאחר סיפור קצר על הסַפָּר המכונה (על ידי החבורה) "נורמן קיפס" (Norman Keeps, "המצודות הנורמניות") בשל האופן הפשטני בו הוא רואה את ההיסטוריה של ימי הביניים, לאודהם אומר שזִיגוּר נותן תשומת לב מיוחדת לאנשים מהסוג הזה. בעוד חברי המועדון תוהים מה זה לעזאזל השם הזה לאודהם מסתכל מהחלון על שני המגדלים של אוֹל סוֹלְס קולג' (All Souls College), ואחרי כמה קריאות בשפה לא מובנת קורא: "ראו את הנשרים של אדוני המערב! הם באים מעל נומנור!". בנקודה זו ריימר שואל את לאודהם היכן הוא נתקל בשם נומנור, ומסביר שזה היה שמה של אטלנטיס בחזיונותיו. מסתבר שגם לג'רמי היה השם מוכר ומוסכם שלאודהם וג'רמי ינסו את השיטה של ריימר כדי לבדוק מאיפה הגיע לכולם השם המוזר הזה.

שבועיים אחר כך, בלשכתו של לאודהם, לאודהם מתחיל בסיפור חייו המסתורי. שמו המלא הוא אלווין ארונדל לאודהם ושם אביו אדווין. אביו היה בלשן כמוהו, עם חיבה לשיט, ונעלם מהעולם באופן מסתורי מעט לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הספינה שלו, אגב, נקראה The Earendel. זה הוביל את אלווין הצעיר להתעניין בשפות, ביניהן אנגלית עתיקה, וכך הוא גילה את המשמעות של שמותיו. לאודהם ממשיך בהצגת "מילות הרפאים" שלו, מילים משונות שצצו במוחו כשהיה ילד: כמה מהמילים הללו, הוא גילה אחר כך, היו בעצם באנגלית עתיקה, ואחרות היו בשפות לא-מוכרות אותן הוא מכנה אַבָלוֹנִית (ומוכרת לנו כקווניה) ואַדוּנָאִית – השפות שהיו מדוברות בנומנור.

למפגש הבא לאודהם מביא טקסט רציני יותר – סיפור טביעת נומנור באדונאית ואבלונית. הקטע המלא נמצא בעמודים 246-247, ואביא כאן משפט אחד לדוגמא:

באבלונית:

O sauron túle nukumna lantaner turkildi And ? came humbled fell ?  

ובאדונאית:

Kadō zigūrun zabathān unakkha ēruhīnim And so ? humbled he-came ?

כשלאודהם, תוך עיסוק באספקטים הלשוניים, מזכיר שוב את השם זיגור, ג'רמי מתחיל להתנהג מוזר. להלן כמה ציטוטים מדבריו:

"'זִיגוּר!' קרא ג'רמי שוב, קולו מרוחק ומאומץ. 'דיברת עליו בעצמך, לא מזמן, וקיללת את שמו, האם ייתכן ששכחת אותו, נִימְרוּזִיר?'"

"אל תגעו בי! בָּה כִּיתַבְּדַהֵי!"

"נַרִיקָה נְ'בָּארִי נְ'אַדוּן יַנָאחִים… הנשרים של אדוני המערב הולכים וקרבים!"

"בוא, אַבְּרַזָאן, עבודה רבה לפנינו. הבה נדאג לאנשינו ולנתיבינו, לפני שיהיה מאוחר מדי!"

(עמ' 250)

השם "נימרוזיר", בו הוא קורא ללאודהם, הוא המקבילה האדונאית של "אלנדיל". תוך כדי כך, כששאר חברי הקבוצה לא ממש יודעים מה לעשות, פורצת הסערה הגדולה, ובסופו של דבר לאודהם וג'רמי יוצאים אל הסערה. מאוחר יותר האחרים עוזבים, לא לפני שריימר אוסף נייר שלאודהם השאיר מאחוריו.

המפגש הבא נערך בעיצומה של תקופת הבחינות; הגיע מכתב מלאודהם וג'רמי שבו הם כותבים שהם בסדר וקובעים לפגוש את החבורה ב-25 בספטמבר. מה שיותר מעניין הוא הנייר שריימר מצא בסוף המפגש הקודם שבו נכתב בכתב מוזר טקסט באנגלית עתיקה. ריימר נעזר בפרופ' ראשבולד הישיש בפמברוק קולג' לפענוח הטקסט. השם "ראשבולד" הוא תרגום של השם טולקין (שבעצמו לימד בפמברוק קולג'), אבל בסיפור הוא לא ראה את הכתב הזה מעודו. זה קטע שמדבר על המנוסה של אלפווין (הוא, כאמור, אלנדיל) מנומנור. סטיינר מנסה להציע פתרון פשוט ובתגובה מתנהל בינו לבין דולבר הדיאלוג הבא:

"באמת שלא ניתן ללמד אותך, סטיינר, מדוע אתה מעדיף תמיד תאוריה שלא יכולה להיות אמיתית אלא אם כן מישהו משקר?"

"את מי האשמתי בשקר?"

"ובכן, חכה עד ספטמבר ואז תחזור על מה שאמרת לאט ובזהירות ל'ארי ותגלה בהקדם."

דולבר וסטיינר, סוף מפגש 68, 26 ביוני 1987

(שם, עמ' 260)

המפגש הבא הוא זה שבו לאודהם וג'רמי חוזרים, ומספרים את הסיפור שלהם – לא לפני שפרנקלי מקריא פואמה על הקדוש ברנדן (שאותה טולקין כתב ופרסם בזמנו בגליון של כתב העת הספרותי Time and Tide, בגרסה שונה). אחרי הסערה, שממנה לאודהם וג'רמי לא זוכרים הרבה, הם שטו סביב האיים הבריטיים, בין אנגליה ואירלנד. באירלנד הם שומעים סיפורים על גלים ענקיים שחלפו בלי לגרום נזק ודמויות רפאים שהגיעו מהים – אבל החלק המשמעותי ביותר היה כשלאודהם וג'רמי הגיעו לפּוֹרְלוֹק (Porlock) והתחילו להשוות חלומות עד שבסופו של דבר חלמו את אותו חלום. כאן כדאי לשים לב למבנה הסיפור בתוך סיפור: עד כאן המבנה היה של סיפור מסגרת שבו נמצא הטקסט שבו מסופר על המפגשים בהם מסופרים סיפורים שונים. כרגע בתוך הסיפור שמספרים לאודהם וג'רמי מסופר לנו על חלום, וזה עוד לא נגמר, כי בחלום לאודהם וג'רמי חולמים שהם שני אנגלוסקסונים, אלפווינה וטראווינה, שנמצאים באותו אולם ביחד עם המלך אדוארד, לאחר שהאנגלים הצליחו להדוף פלישה וויקינגית. אלפווינה מתבקש לשיר שיר, ובמקום השיר שתכנן הוא שר קטע מ"הנודד" (עם שינויים קטנים שטולקין הכניס). בעקבות מחאות מהקהל מחליף אותו טראווינה והוא שר על המלך שיב – כלומר, בתוך הסיפור על החלום ישנם סיפורים שמסופרים על ידי הדמויות של החולמים. סיפור החלום עצמו ממשיך גם במפגש של השבוע שלאחר מכן כשמסופר שאלפווינה וטראווינה עלו על סירה שנלקחה מהויקינגים ושטו בה מערבה, וטראווינה ראה חזיון של הדרך המישירה. כאן נקטע הסיפור כולו, ומעבר לכך יש רק כמה הערות של טולקין כיצד להמשיך, עליהן לא אתעכב.

לסיכום, תקציר של מה שדיברתי עליו:

ב- 2012 פקיד בשם הווארד גרין מוצא מסמכים המתעדים פגישות של מועדון מסתורי של מלומדים, שלא ברור מיהם או אם בכלל הייתה קבוצה כזו, מה גם שנסיונות לתארך את הטקסט מעלים סימני שאלה נוספים: האם הוא נכתב בשנות הארבעים בהשראה נבואית, או בתקופה מאוחרת בהרבה תוך שימוש בנייר וסגנון כתיבה משנות הארבעים?

באסופת המסמכים שמוצגת לנו אנו מתחילים מניסיון של ריימר להסוות מסעות בחלל שערך בכוח התודעה כסיפור (בדיוני) על מסע בחלל. לאחר שהסיפור האמיתי נחשף הוא חושף את השיטה שלו ומספר על מסעותיו.

בחלק השני לאודהם, שהיו לו חוויות מסתוריות משלו, משתמש בשיטה הזו ומגלה את סיפור נומנור, ואז סערה מסתורית שפורצת שולחת אותו ואת ג'רמי לשיט סביב אנגליה, שבסופו הם מתאכסנים בפורלוק ושם חולמים שהם אלפווינה וטראוווינה ורואים חיזיון של הדרך המישירה.

בין לבין מתועדים גם הדיונים של חברי המועדון ואנחנו נחשפים לסיפורים שונים שטולקין כתב גרסאות אחרות שלהם במקומות אחרים.

התוצאה של כל זה היא שהסיפור הטולקינאי של נומנור ניתן בהקשר בו הוא משתלב עם סיפורים מיתולוגיים אחרים על אנשים שבאו מהמערב ומסעות לארץ הפיות – סיפור מיתי שנראה שיש לו כוח לפרוץ ולגרום להשפעות בעולמנו ממש, אבל לכל הפחות מעורר חזיונות באנשים כבר אלפי שנים. באמצעות שימוש במדע בדיוני ובכתיבה המתרחשת כביכול בעתיד טולקין מנסה לטעת את המיתולוגיה שלו כחלק לגיטימי מהמיתולוגיה האירופאית.

תוך כדי כך אנחנו גם נחשפים לעמדותיו של טולקין, דרך השיחות שמנהלות הדמויות על מיתולוגיה והיסטוריה, על שפה והשינויים החלים בה, על מדע בדיוני מול פנטסיה, על העתיד ועל העבר, וגם מקבלים כמות גדושה של מסתורין וכמה דוגמאות לשפות הטולקינאיות.

אם כן, אולי לא מדובר על טקסט שישנה את ההבנה של הטקסטים המרכזיים של טולקין, שר הטבעות והסילמריליון – זה בכל זאת טקסט אזוטרי – אבל הוא מלמד הרבה על טולקין ומרכז הרבה מיצירתו, וככזה אני סבור שמדובר באחד הטקסטים שחשובים למי שרוצה לנסות "להיכנס לראש של טולקין" ולהכיר אותו קצת יותר, וגם בטקסט מעניין ומורכב (אם כי מייגע לעתים) ששווה קריאה בזכות עצמו. אישית, בעיקר בזכות העובדה שיצא לי להיות חלק מקבוצה אינטלקטואלית, סכוליסטית והזויה לא פחות, מצאתי כל מני נקודות דמיון שהגבירו את ההנאה והשעשוע. על כך, וגם על העצות המחכימות שקיבלתי בפיילוט אני רוצה להודות לחברי המחתרת הטולקינאית הירושלמית. כמו-כן ברצוני להודות לאחותי יעל בן-ישראל על שעזרה לי בתרגום הציטוטים המופיעים במאמר זה ובעריכת המאמר.


[1] "מדוע נאסר עלינו לברוח מפני הגיחוך 'האשורי הקודר' שבכובעי-צילינדר, או הזוועה המורלוקית שבבתי-החרושת, או לגנותם? אפילו הסופרים המשתייכים לזרם הספרותי האסקפיסטי ביותר, המדע הבדיוני, מגנים אותם. נביאים אלה מרבים בתחזיות עולם (שרבים מהם עורגים אליו כמדומה) שכולו תחנת-רכבת אחת גדולה, מקורה זכוכית. אולם ככלל קשה מאוד להציל מפיהם מה יעשו הבריות באותה קריה עולמית." ("עץ ועלה" עמ' 77. תרגום: מיכל אלפון.)

אודות עמוס בן ישראל

מתכנת JAVA בחברת AlphaCSP, בעל תואר ראשון בפילוסופיה, סולטאן המחתרת וסוכן כפול
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות