כל אנשי המלך ופרשיו

כל אנשי המלך ופרשיו
מייקל מרטינז http://www.ray-baneyewear2015.com
מתרגמת: אילנה בוגוד
Humpty Dumpty sat on a wall,
Humpty Durnpty had a great fall.
All the king's horses and
All the king's menhttp://www.airmaxrunningsneaker.com
Couldn't put Humpty Dumpty together again
ה"אוסנווה-קנטה"[1] הוא חיבור מעניין, אם כי מבלבל. כריסטופר טולקין מאמין שהוא נכתב באותו זמן כמו "קוונדי ואלדר" (בסביבות 1959) שרובו פורסם ב"מלחמת הסילמארילים"[2]. "קוונדי ואלדר" הוא אוסף מאמרים קצרים הדנים בהתפתחות אטימולוגית של מילים שבהן כינו בני לילית את עצמם ועמים אחרים, או הורו על אנשים ספציפיים. http://www.oakleyeyewear2015.com
הטקסט המרכזי עמוס בהערות היסטוריות ואנקדוטות אשר מגלות הרבה יותר על ההיסטוריה המוקדמת של בני לילית מאשר קטעים מהסילמאריליון. לרוע המזל, החומר ב"קוונדי ואלדר" אינו תואם את הכתוב בסילמאריליון. למרות שאנו מבינים שהחלטות העריכה של כריסטופר השפיעו על הטקסט של הסילמאריליון במידה ניכרת, אי ההתאמה בין שתי העבודות הללו היא הרבה מעבר לטעויות עריכה.
"קוונדי ואלדר" נושא את כותרת המשנה "מקורות ומשמעויות של כינויים של בני לילית לבני לילית לסוגיהם, עם נספחים על שמותיהם עבור בריות אחרות". כותרת המשנה של ה"אוסנווה-קנטה" היא, "חקירה בנושא תקשורת מחשבות", ואם הנושאים המובטחים של שתי העבודות אינם נבדלים זה מזה בצורה משמעותית, הרי שגוף נוסף של כתבים משוייך גם הוא אליהם: החיבור הנוגע למקורות האורקים אשר פורסם ב"טבעת מורגות"[3] עם הקדמה בעמ' 415 המזכירה גם את "קוונדי ואלדר" וגם את "אוסנווה-קנטה".
כריסטופר פרסם תחילה את החיבור על האורקים כחלק מהאוסף "מיתוסים ששינו צורתם"[4] שכלל את העבודות המאוחרות יותר של אביו. בעבודות אלה, הוא הרחיב על הקוסמולוגיה של הארץ התיכונה ושכלל אותה בהדרגה, ותוך כדי כך השמיט סופית כמה מן המסורות הקדומות ביותר שנכתבו בין 1916 ל-1917.
הקשר בין "אורקים" לבין "קוונדי ואלדר" נמצא בפתיחה לנספח ג' של "קוונדי ואלדר", שם מציין טולקין:
"האורקים של המלחמות המאוחרות, לאחר בריחתו של מלקור-מורגות ושובו לארץ התיכונה, לא היו רוחות או רפאים, אלא יצורים חיים המסוגלים לדבר ואף לעסוק במיני אומנויות וסדרים, או לפחות מסוגלים ללמוד דברים אלה מיצורים נעלים יותר או מאדוניהם. הם פרו ורבו במהירות כל אימת שנעזבו לנפשם. עיון במקורו הראשוני של גזע זה יבהיר שהקוונדי פגשו אורקים מסוג זה לפני שאורומה מצאם ולפני היפרדותם של האלדר והאבארי."http://www.airjordansneakerretro.com
כריסטופר כותב: "אין ספק שהמילים 'עיון במקורו הראשוני של גזע זה' הן שהניעו את אבי לכתוב את החיבור הזה", וזהו החיבור על האורקים, אשר כריסטופר סיפק ב"טבעת מורגות" יחד עם מה שהוא בוודאי אחת ההקדמות המבלבלות והמכשילות ביותר בתולדות המחקר הספרותי.
"טבעת מורגות" יצא לאור ב-1993, ו"מלחמת הסילמארילים" ב-1994. שנה לאחר קריאת ההקדמה לחיבור על האורקים, יכולנו לראות לבסוף את העבודה המורחבת יותר כמעט בשלמותה. עם זאת, רק ביולי 1998, כשיצא ויניאר טנגוואר[5] (גליון 39) הוצג לפנינו סוף-סוף קטע נרחב מנספח ד' של "קוונדי ואלדר" שאותו השמיט כריסטופר "בעיקר מסיבות של העדר מקום".
טוב, אף אחד לא יכול להתווכח עם סיבות של העדר מקום. קוראים חיכו למעלה מ-40 שנה בשביל לראות איך הנספחים האמיתיים של שר הטבעות היו יכולים להראות, תודות ל"סיבות של העדר מקום" שאילצו את ג.ר.ר. טולקין לקצץ את החומר שלו לכדי מחצית התוכן המקורי. אבל "סיבות של העדר מקום", הותירו את "קוונדי ואלדר" כולו כמרקחה. רואים אתם, חלק נוסף של "אוסנווה-קנטה" פורסם ביולי 2000, בויניאר טנגוואר (גליון 41) בשם: "הערות אטימולוגיות על אוסנווה-קנטה" שלא היה מוכר לקרל הושטטר כשפרסם את "אוסנווה-קנטה" בגליון מוקדם יותר של ויניאר טנגוואר.
הסיפור המלא הוא משהו כזה:
בסביבות שנת 1959, הניח ג.ר.ר. טולקין מידיו את העבודה על הסילמאריליון כדי לספק לעצמו מעט היסטוריה. בראיון טלוויזיוני מאמצע שנות ה-60, אמר טולקין על עצמו שאינו מחבב היסטוריה אלא אם כן זו היסטוריה של מילים. מילים מספרות הרבה על האנשים שהשתמשו בהן, והוא אהב לחקור עניינים כאלה. "קוונדי ואלדר" הוא, אם כן, סטייה מן העיקר לתוך ההיסטוריה באמצעות המילים. המילים כשלעצמן משמעותן מעטה אלא אם יש להן היסטוריה, ולכן המציא טולקין את ההיסטוריה הזאת.
בחקירתו את שורשי המילים של בני לילית ל"אנשים" (ומילים קרובות) טולקין גילה מניין באו שלושת העמים, ומשם למד מי היו אבותיהם של בני לילית. בדרך זו הוא הסיק כי יתכן שבני הלילית מקויווינן פגשו קבוצה של פרוטו-אורקים אבל לא באורקים האמיתיים של המלחמות המאוחרות, והיה עליו לברר בדיוק מאיפה הגיעו האורקים כדי להבין את העניין.
אבל תוך כדי תיעוד ההיסטוריה של השפה, על שימושיה והתפתחותה, טולקין לא יכול היה לעצור בעצמו מלסטות הצידה מן הדרך על מנת לדון בשפה וכיצד הנולדור חקרו אותה. הם חקרו את שפתם שלהם ואת הוואלארין (השפה הוואלינורית), כמו גם את הדיאלקטים של הקווניה שבפי הטלרי באלקוולונדה והוואניאר. הסילמאריליון מעיר כי שפתם של הטלרי השתנתה במהלך מסעם על טול ארסיאה, ואין ספק שמסורת עתיקה זו אשר היא שהשפיעה (לפחות חלקית) על טולקין לנדוד בנתיב האפלולי של ההיסטוריה הלשונית של בני לילית.
אבל איך מתאים ה"אוסנווה-קנטה" לסיפור?
הקשר נמצא כנראה בדמותו החמקמקה של פנגולוד[6], אשר מופיע פה ושם ב"היסטוריה של הארץ התיכונה". פנגולוד היה מחכמי המסורה של הנולדור, ואחד מהלאמבנגולמור (lambengolmor) – חכמי הלשונות. הוא היה מאנשיו של טורגון בגונדולין ונדד (יש להניח) דרומה עם חבורת הגולים של טואור ואידריל. בסופו של דבר הגיע לארגיון בעידן השני, ונמלט מהארץ התיכונה לאחר שהממלכה חרבה.
פנגולוד היה השריד האחרון ללאמבנגולמור בעת שהפליג מעבר לים. ה"אוסנווה-קנטה" פותח בפסקה הבאה:nike air jordan
בסוף הלאמאס דן פנגולוד בקצרה בהעברת מחשבות ישירה (סאנווה-לאטיה – פתיחת מחשבות), והשמיע לגביה כמה הצהרות, אשר תלויות בבירור בתיאוריות ותצפיות של האלדאר שפורטו באריכות במקום אחר על ידי חכמי המסורה של הנולדור. הן עוסקות בעיקר באלדאר ובוואלאר (כולל המאיאר, הפחותים באותו סוג). בני אדם אינם נידונים באופן מיוחד, למעט הכללתם בהצהרות כלליות לגבי כלל הברואים (מירואנווי Mirroanwi). עליהם אומר פנגולוד רק זאת: "בני אדם הם בעלי אותה יכולת כמו הקוונדי, אבל היא חלשה יותר בפעולתה בשל עוצמת ההרואה, אשר לרוב בני האדם יש עליה שליטה מועטה בלבד של הרצון.
לפיכך ה"אוסנווה-קנטה" מוצגת כעבודתו של מחבר לא ידוע – כנראה בילבו באגינס, למרות שקרל הושטטר מציין כי "…מפתה לזהות את העורך הזה, ואת זה של "קוונדי ואלדר" כאלפויין, המלח האנגלו-סקסוני שהיה המתרגם/מעביר והפרשן של עבודות אחרות של פנגולוד, כגון הקוונטה סילמאריליון, וראוי במיוחד לציון לאמאס ד' (Lhammas D)". אלא ש ב-1959 אלפויין כבר נעלם מזמן מן המיתולוגיה וכל התרגומים בני הסמכא משפות בני לילית יוחסו לבילבו (המחבר המקורי של הספר האדום של שפלת המערב[7]), ומלומדים מאוחרים יותר כגון מרי, טוק אחד או יותר, ולפחות מלומד אחד מגונדור (פינדגיל, סופר המלך, אשר יצר עותק של ספר התאין, שטולקין טען שהיווה את המקור לשר הטבעות). טולקין מתקף את ספר התאין כסמכות הסופית בנוסף לסיפוריהם של בילבו ופרודו (בנספח לשר הטבעות) :
ספר התאין היה העותק הראשון שנעשה מהספר האדום, והכיל חומר רב שהושמט או אבד לאחר מכן. במינאס טירית נתווספו לו הערות ובוצעו בו תיקונים, במיוחד של שמות, מילים וציטוטים בשפות בני לילית. כמו כן נתווספה גם גרסה מקוצרת של סיפור אראגורן וארוון, אשר מצוי מחוץ לתולדות המלחמה. נאמר על הסיפור המלא שהוא נכתב בידי בראהיר, נכדו של הסוכן פראמיר, זמן קצר לאחר פטירתו של המלך. אבל חשיבותו העיקרית של העותק של פינדגיל היא בכך שהוא מכיל את כל "תרגומים מלשון בני לילית" של בילבו. שלושת הכרכים האלה נתגלו כעבודה של כשרון וידע גדולים, שבהם הוא השתמש בכל המקורות שעמדו לרשותו בריוונדל, הן חיים והן כתובים בין השנים 1403-1418. אבל פרודו מיעט להשתמש בהם, בהיותם נסובים ברובם על ימי קדם, ועל כן לא נאמר עליהם עוד דבר כאן.air max 1
יתכן שהדובר חסר השם הוא פינדגיל או מלומד גונדורי אחר (זה היה הניחוש הראשון שלי), אבל בילבו מקבל כאן סטטוס של מופת על ידי המילים "עבודה של כשרון וידע גדולים". כאן עלינו לשאול, מיהו זה המחשיב אותה לעבודה גדולה כל כך? מן ההכרח הוא שעבודתו של בילבו זכתה להערכה מלאה רק בגונדור, וכנראה רק לאחר שפרש לשם פרגרין בשנת 64 לעידן הרביעי, בלוקחו עימו את ספר התאין (לבקשת אלסאר).
חלק מההערות בנספחים לשר הטבעות מצוטטות, זו דרכו של טולקין לרמוז שהוא מצטט ישירות מן הספר האדום. למשל:
"מלכנו, אנו קוראים לו; וכשהוא עולה צפונה לביתו באנומינאס הבנויה ומתגורר שם לזמן מה לחוף אגם אוונדים, הכול בפלך שמחים. אך אין הוא נכנס לפלך משום שהוא כבול בחוק שחוקק הוא עצמו שלא יכנס מי מהאנשים הגדולים בגבולות הארץ הזו. ואולם לעתים תכופות הוא רוכב עם בני העם הנאווה אל הגשר הגדול, ושם מקבל בברכה את פני רעיו, ואחרים שחפצים לראותו; ויש שרוכבים איתו משם ושוהים בביתו ככל העולה על רוחם. התאין פרגרין היה שם פעמים רבות, וכן גם האדון סאם החכם ראש העיר. בתו, אלאנור הנאווה היא אחת מנערותיה של המלכה כוכב-הערב. "
פסקה זו צריכה היתה להכתב בין השנים 15 ע"ר לבין 30 ע"ר, בין השנה שהפכה אלאנור לנערת המלכה, לבין השנה שבה נישאה לפסטרד מגרינהולם. השפה שונה לחלוטין מן ההערות על "אוסנווה-קנטה" ועבודות אחרות הנוגעות לימי קדם. לא יתכן שזוהי הערתו של בילבו כיוון שהוא לא היה בפלך בשנים אלה. ה"תרגומים מלשון בני לילית" אשר לבילבו מהווים איפוא דף ריק שהיה על טולקין למלא בחלוף השנים. "קוונדי ואלדר", "אוסנווה-קנטה" ו-"אורקים" (שלא לדבר על הסילמאריליון עצמו) הם, אם כך, חלק מהעבודות העתיקות יותר שבילבו תרגם ושימר.
בילבו היה אם כך בלשן מומחה, ויש לראות את טביעת ידו בכל סיפור שנשאב מן הספר האדום. הוא דיבר קווניה וגם סינדארין, ובוודאי למד הרבה מבני הלילית בריוונדל שחלקם ללא ספק הכירו את פנגולוד. יתכן שבני עמו של אלרונד, שהיו בעיקר נולדור, הכירו את פנגולוד טוב יותר מאשר חכמי מסורה אחרים מבני לילית, שמהם מעטים בלבד מוזכרים בשמם. ההתמוטטות של תרבות האלדאר בעידן הראשון ואובדן בני לילית רבים כל כך בסוף העידן השני הקטינו בוודאי את המשאבים שעמדו לרשותו של אלרונד, ולפיכך גם משאביו של בילבו היו מוגבלים.
"אוסנווה-קנטה" מנסה להסביר איך ומדוע שני יצורים יכולים לתקשר בדרך המחשבה. אבל עד מהרה הוא סוטה לדיון באופיו ומניעיו של מלקור בניגוד לאלה של מאנווה. מלקור השתמש ביכולת המולדת של כל היצורים התבוניים (אם גם היא פחותה בקרב סוגים חלשים יותר כגון בני לילית ובני אדם), לתקשר בכוח המחשבה, בשביל להתקרב אל יצורים חלשים יותר ולפתותם. היה ביכולתו לכפות על רצון אחר לציית לדרישותיו, רק לאחר שהוא היטה אותו מדרך הישר.
זאת אומרת שמלקור לא יכול היה להשפיע ישירות על מחשבות של יצורים אחרים, אך הוא יכול היה להוביל אחרים באופן עקיף לחשוב כפי שרצה שיחשבו. בינות לאלדאר של אמאן הוא הסתמך בעיקר על השפה, ושליטתו בה הדהימה אפילו את הוואניאר, למרות שמאנווה הזהיר את האלדר שמלקור ירכוש יכולת כזאת בשפתם.prescription oakley sunglasses
החיבור מסתיים בדיון בשאלה האם מאנווה צדק בהעניקו למלקור את חירותו. הנקודה המרכזית היא שאילולא עשה מאנווה כך, הוא היה הופך להיות כמו מלקור, ומורד בעצמו כנגד אילובאטר. אחת מן ההערות המצורפות לחיבור עוסקת גם בראיית הנולד. תקשורת מחשבות, מהות הטוב והרע, ראיית הנולד – ואפילו התהייה האם יכולים הוולאר להילכד לאחר שנטלו לעצמם גוף – ה"אוסנווה-קנטה" מכסה שטח רחב ומדלג מרעיון לרעיון מהר ממה שהמחבר מסוגל לרשום בפועל.
החומר משנות ה-50 המאוחרות מייצג תקופה יצרנית אך מתסכלת בקריירת הכתיבה של טולקין. ככל שהרבה לכתוב על הארץ התיכונה, כך היה עליו לכתוב יותר כדי להסביר את מה שכתב. תשובות הולידו שאלות, שאלות נותרו ללא מענה, והרעיונות התגלגלו מידו כמו סלעים המתרסקים במורדות קאראדראס.
עם זאת נראה היה שהכול חוזר אל המיתולוגיה שיצר עבור שר הטבעות. אותו חלק מנספח ד' ל"קוונדי ואלדר" שכריסטופר השמיטו מ"מלחמת הסילמארילים" עוסק בעיקר בקריירה המוקדמת של של פיאנור כחכם מסורה נולדורי. חקירתו של פיאנור בשפה ושאיפותיו הפוליטיות מובהרות בצורה מלאה ב"שיבולת פיאנור"[8], אשר כריסטופר פרסם ב"עמי הארץ התיכונה"[9], הכרך ה-12 והאחרון של סדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה.
החלק הראשון של ה"שיבולת" הרגיז בלשנים בגלל שהוא מספק נתונים הנוגעים להתפתחות הקווניה הנולדורית (נולדורין), בעוד היסטוריונים התרכזו בחלק השני של ה"שיבולת" כי הוא מכיל פרטים על הגיניאלוגיה הסופית של הנולדורין. "שיבולת פיאנור" חובר ב-1968 או מאוחר יותר, ולפיכך הוא מאוחר מ"קוונדי ואלדר" כמעט בעשור. נראה שטולקין לא הסתפק במה שכתב ב"אוסנווה-קנטה" והחליט להרחיב עוד על ההיסטוריה של פיאנור. כריסטופר מסיק שאביו השתמש בגניאלוגיות שכתב בשנות ה-50 המאוחרות בזמן העבודה על "שיבולת פיאנור". יתכן, ואפילו סביר להניח שחלק או כל הניירות של "קוונדי ואלדר" היו זמינים גם כן.ray ban wayfarer
עם זאת, כמו אלפויין, שהופעתו האחרונה בטקסט היתה אי-שם בשנות ה-50 המוקדמות (בהתאם לניתוח של כריסטופר עצמו), פנגולוד שקט באופן מוזר ב"שיבולת פיאנור" ובטקסטים נלווים. הזמן פורר את הטקסטים של פנגולוד והמסורת על פנגולוד עצמו סר חינה בעיני טולקין. הצורך לספק קול קדמון לתרגומים של בילבו נדחק הצידה על ידי הצורך של טולקין לתקן את הקוסמולוגיה ולכך את הצורך הבלתי נלאה שלו בשלימות.  במהלך שינויים אלה, הוא נטש באופן בלתי נמנע כמה רעיונות מבטיחים שרק נגע בהם.
אנו יודעים כעת שהוואניאר לא סתם שוטטו בין עצי ואלינור או ישבו באולמות מאנווה ושרו שירים כל היום. "שיבולת פיאנור" (בקטע שפורסם ביולי 2000 בויניאר טנגוואר) ובמידה פחותה יותר "אוסנווה-קנטה", מראים כי לוואניאר היו חכמי מסורה משלהם, שחלקם התדיינו עם פיאנור לגבי עקרונות בלשניים. נראה, אם כן, שסקרנותם של הוואניאר בנוגע לשפה לא היתה פחותה מסקרנותם של הנולדור. אבל יתכן שהוואניאר היו פחות מעוניינים בהיסטוריה של השפה מאשר בשימושיה. בעקרון הסכימו חכמי המסורה הוואניאריים עם פיאנור בקשר להתנגדות שלו להחלפת הצליל, אבל בגלל עוז התקפתו כנגד ההחלפה, פיאנור הרחיק מעצמו את תומכיו הפוטנציאליים, הן מבין הנולדור והן מבין הוואניאר.
מכתבים אלה וטקסטים אחרים אפשר גם להסיק משהו על ההיסטוריה של אמאן אחרי סוף העידן הראשון. טולקין זורק מדי פעם התייחסות לאמאן בזמן הווה, אולי בלי כוונה ואולי במחשבה להשאיר קשר עם ארצות האלמוות בגדר אפשרי. נאמר לנו שרוב רשומות נומנור אבדו בעת שקיעתה. לפיכך, כל התכתובת עם האלדאר של טול ארסיאה ו/או כל היומנים או דיווחים אחרים על ביקורי האלדאר אבדו בוודאי. אלנדיל ואנשיו יכלו להוציא מנומנור רק ספרים מעטים במקרה הטוב, ומאלה אפשר שאבדו רבים במהלך השנים והמלחמות. אובדן המקורות הנומנוריאניים פוטר את טולקין מהחובה לכתוב סיפורים נומנוריאניים רבים. אבל הוא גם מחזק את ההשקפה שכל טקסט שלם העוסק בימי קדם מוכרח להיות כלול ב"תרגומים מלשון בני לילית" של בילבו.
אף על פי כן, למרות שטולקין אולי השתעשע בזמן מן הזמנים ברעיון לספק את שלושת הכרכים של ה"תרגומים", ברור שלא הרחיק לכת בדרך זו מעבר לכתיבה וכתיבה מחדש של הסיפורים ב"קוונטה סילמאריליון" והטקסטים הנלווים. החיבורים הבלשניים הם ניסיוניים, ומספקים הצצות לשכבות בתוך התהליך ההתפתחותי. בשיר הילדים הידוע, המפטי-דמפטי הוא יצור בצורת ביצה. כשהוא נופל מן החומה ונשבר, שולח המלך את כל צבאו כדי לאחות את הרסיסים אולם כל אנשי המלך ופרשיו לא מצליחים במלאכה. התרגומים מלשון בני לילית מייצגים מורשת אבודה שאפילו צבא של חוקרים לא יוכל לשחזר. למען האמת אין שום דבר לשחזר, אבל יתכן ש"קוונדי ואלדר", "אוסנווה-קנטה" ו-"אורקים" יהיו ראויים לתשומת לב בעתיד. נראה שזה אך התחלנו לאסוף את הרסיסים.
 



[1] Osanwe-Kenta
[2] War of The Jewels
[3] Morgoth's Ring
[4] Myth's Transformed
[5] Vinyar Tengwar
[6] Pengolodh
[7] Westmarch
[8] The Shibboleth of Feanor
[9] The Peoples of Middle Earth

 

 

אודות מייקל מארטינז

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות