קדירת ההוביט

מתוך הרצאה שנערכה בכנס עולמות 2010

אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל מכיר את ההוביט, ספר הילדים המופלא שכתב ג'.ר.ר טולקין. כמה מכם היו מכירים אותו בלי שר הטבעות? זו שאלה שקשה לענות עליה. אבל אני בטוח שהרבה היו מכירים את ההוביט בדיוק כפי שהרבה מכירים את אליס בארץ הפלאות או הרוח בערבי הנחל. הבעיה היחידה של ההוביט היא דווקא הסיבה שפרסמה אותו – שר הטבעות. הצל הכבד של שר הטבעות גרם להוביט להחוויר. מי יכול לקרוא באותו אופן את עלילותיו המשעשעות של בילבו באגינס כאשר הוא יודע היטב שהטבעת התמימה למראה היא מכשיר של רשע? שלא לדבר על בני הלילית המרקדים של אלרונד שהיו מתקבלים בהערכה ובהבנה אילולא שר הטבעות.

הפרסום של שר הטבעות לא שינה את האיכויות הספרותיות של ההוביט אבל כן שם אותו בצל והגחיך, שלא בצדק, חלק מהתוכן שלו. על מנת להוסיף חטא על פשע, היוצר של ההוביט עצמו, מיודענו ג'.ר.ר טולקין, אף שינה חלק מהעלילה של ההוביט, כולל שכתוב של פרק שלם – הפרק על מציאת הטבעת – על מנת ליישב אי התאמות בין ההוביט לבין שר הטבעות ובכך בעצם סימן באופן לא מודע לקהל המעריצים ולקהל החוקרים מה יותר חשוב.

יציאת הטקסטים הכרוכים בהיסטוריה של הארץ התיכונה – אותם טקסטים שמכנים אותם כיום לגנדאריום – אוסף האגדות שטולקין כתב המתייחסות לארץ התיכונה – ויציאת הטיוטות של שר הטבעות גם כן גרמו לפריחת המחקר בשר הטבעות והסילמריליון ועדיין ההוביט היה בצל.

רק בשנים האחרונות ההוביט הולך ותופס לעצמו מקום של ממש – לא כאיזה פריקוול משונה לשר הטבעות. לא בתור האח הבכור אך המוזר והילדותי שמעדיפים שלא לדבר עליו בארוחת ליל הסדר – אלא בתור יצירה ספרותית שלמה שיש להתייחס אליה ככזו. לא כסרח עודף של שר הטבעות אלא כמשהו שעומד בפני עצמו כמרכיב עצמאי של מערך היצירה של ג'.ר.ר טולקין. בשנת 2002 יצאה הגרסה המוערת של ההוביט במהדורה החדשה שלה. המהדורה הזו כללה שפע אדיר של חומרים מרתקים ששפכו אור רב על תהליך היצירה של ההוביט. ובשנת 2007 יצאו לעולם שני כרכים עבים של ההיסטוריה של ההוביט – סוף סוף ניתנה האפשרות, גם לחוקרים שאין להם גישה לאוקספורד או לכריסטופר, לקרוא את הטיוטות של ההוביט.

חשיבות הטיוטות של ההוביט

אני כבר רואה שחלק מכם מתחילים לחפש את דלת היציאה. למי בדיוק אכפת מטיוטות עבשות ומשמימות? אז רק בכמה מילים על החשיבות של קריאת הטיוטות – הטיוטות מראות לנו לא רק את הכיוון הראשוני שג'.ר.ר טולקין כיוון אליו אלא גם את הכיוונים שנפסלו. גם ביצירה כמו ההוביט, שהטיוטות שלה לא מאד מורכבות, אנו יכולים לראות כיוונים שנפסלו, כיוונים שהתחזקו ולהסיק מסקנות על תהליך היצירה והקשר בינה לבין יצירות אחרות.

בנוסף למידע האצור בטיוטות, כריסטופר טולקין בחר בטולקינאי בשם ג'ון רטליף על מנת שיערוך, יעיר ויאיר. מדובר בחוקר משכמו ומעלה והמאמרים וההפניות שהוא מספק בטיוטות הופכות אותן למקור עשיר למידע עבור החוקר שמתעניין בהוביט.

המידע שנחשף לאחרונה, בנוסף לשינוי כיוון מבורך אצל חוקרי טולקין הביא לסוג של אינפלציה במחקר על ההוביט – במקרה שלנו אינפלציה מבורכת שמאפשרת לנו לגלות כמה תובנות מעניינות על ההוביט.

קשה לדבר על ההוביט בלי לדבר על Tales and Songs from Bimble Bay  – קובץ של 6 פואמות, לכמה מהן כמה גרסאות, שחלקן התפרסמו במקורות שונים. בימבל טאון (כך אתייחס ליצירה מעכשיו) נכתבה באיזור שנת 1928 ונחשבת מזה זמן לגביע הקדוש של ההוביט. חלק מהן פורסמו בהוביט המוער ובמקומות נוספים אך חלק מהן כלל לא פורסם. הן מעולם לא יצאו במהדורה מסודרת אך אין כמעט שום חוקר של ההוביט שלא מכיר אותן. אבל אני מקדים את המאוחר.

למרות שכולם בוודאי מכירים את הסיפור על כתיבת ההוביט – הסיפור שבו הפרופסור בא ושרבט על עמוד מאיזו בחינה 'בחור באדמה גר לו הוביט'. חלק מכם יופתעו לגלות שיש מחלוקת קשה בדיוק מתי השורות האלו נכתבו. אפילו טולקין בעצמו לא היה בטוח. הפולמוס על הזמן שבו השורות האלו נכתבו הוא ארוך ויכול למלא בעצמו הרצאה שלמה (שתהיה משמימה להפליא). הכתיבה כנראה התרחשה בין קיץ 1930 ל-1935 כאשר סביר להניח שמדובר בתאריך שיותר קרוב לשנות ה-30. טולקין, כאשר הוא החל לכתוב את הסיפור לא היה ילד, הוא היה גבר בוגר, גדול ממני בכמה שנים. בדומה לי הוא גם היה כבר אב לשלושה ילדים. בניגוד אלי, טולקין כבר היה מלומד בעל קריירה באקדמיה ואפילו פרסם כמה פואמות במספר עלונים ספרותיים שיצאו באוקספורד. חלק מסיפורים אלו הם סיפורי בימבל טאון.

סיפורי בימבל טאון

הפואמות של בימבל טאון לא קשורות זו לזו מבחינה עלילתית. הן מספרות על עיירה קרתנית ומוזרה בשם בימבל טאון שבה הפנטסטי נפגש עם הלא פנטסטי. אחת הפואמות החביבות עלי היא The Dragon's visit המספרת על דרקון חביב ותרבותי שבא לנוח בחצר של מר היגינס. למרות תחנוניו של הדרקון שיניחו לו לנוח, התושבים הקרתנים והמבוהלים קוראים למכבי האש ואלו מציקים לדרקון עד שהוא אוכל אותם. בגרסה השלישית אשתו של מר היגינס מחסלת את הדרקון תוך כדי דו שיח משעשע.

כל הפואמה היא מצחיקה עד דמעות. אני לא אצטט את כולה אלא רק חלקים מאד קטנים – שימו לב למשל לנימה המאד משועשעת שבה מתארים את מציאת הדרקון:

"Please Mister Higgins, do you know

What's a-laying in your garden?

There a dragon in your cherry trees!"

"Eh, what? I beg your pardon?"

דו שיח זהה יכול להתרחש בכל עיירה בריטית ואפילו בשכונה שלכם, אם הייתם מדברים אנגלית. אבל הטוויסט הוא שיש כאן דרקון. היגינס מתיז על הדרקון מים מהצינור, אך הדרקון מקבל את זה ברוח טובה ואף מתחיל להנעים בקולו על מנת להנעים את זמנם של אנשי העיירה. אלו בתגובה קוראים למכבי האש שמגיעים ותוקפים את הדרקון שמצידו, לאחר אזהרות מספר, שורף את העיירה:

Mister Higgins was tough, and as for Box

just like his name he tasted.

ושוב, גם כאן האלמנטים הפנטסטיים מתערבלים עם האלמנטים של ימינו. כאשר המשפט הראשון מובן בצורה ה'מודרנית' שלו – מר היגינס הקשוח, אך במשפט השני אנו מבינים שהוא לא היה קשוח אלא פשוט קשה – כמו בשר ישן שקונים בסופר. הטוויסט הזה בין העתיק למודרני ועם חידודי הלשון חוזר על עצמו לאורך כל הפואמה.

בסוף, כשהגברת היגינס הורגת את הדרקון:

"I regret this very much," she said.

"You're a very splendid creature,

And your voice is quite remarkable

for one who has no teacher;

But wanton damage I will not have,

I really had to end it."

The dragon sighed before he died:

"At least she called me splendid."

אני מאמין שהפואמה הזו, שכאמור נכתבה בשנת 1928 קשורה מאד להוביט ומהווה שער אל הלך הרוח של טולקין שבסופו של דבר גרם ליצירת ההוביט. כאן אנחנו ממש יכולים לראות את תנועת המטוטלת בין המודרני והעכשוי למיתי – כאשר בית אחד מוקדש לדרקון המיתי ולרגשות והמחשבות המיתיים שלו והבית השני מוקדש לבני האדם המודרניים והארציים – המתח המתמיד ביניהם הוא חלק מהקסם של הפואמה.

המתח בין המיתי למודרני

גם ההוביט מכיל את המתח המתמיד בין המיתי למודרני. כאשר בילבו הוא גיבור מודרני עם גינונים של אדם מודרני. יש לו ממחטה, יש לו נדל"ן, יש לו חיים מסודרים שזורקים אותו באחת אל סיטואציה מיתית, קדמונית ומפחידה. יכולת ההתמודדות של בילבו המודרני עם הסיטואציות שעד כה היינו רגילים לראות רק גיבורים מיתיים שמתמודדים מולם בסיפורי מיתולוגיה היא מרכיב חשוב בהוביט וגם בפואמה הזו מבימבל טאון.

דמות חשובה בפואמה היא הדרקון הסופר אינטלגנטי והמקסים עד אימה. כבר בטיוטות של ההוביט אנו רואים את הנטייה של טולקין לתת לדמות של הדרקון שבטיוטות נקרא פריפטן הרבה מאד קסם אישי שאנו לא רואים אצל דמויות אחרות. אין כמעט בשום יצירה של טולקין דיאלוג עם דמות מרושעת כמו שיש בין בילבו לסמוג. לימים טולקין התוודה על הרצון שלו ליצור דרקון מדבר והקושי שלו בהעדרו של דרקון כזה. דבר שאולי מתקשר להרצאה הקודמת שלי על המניע של טולקין ליציקת משמעות חדשה באלמנטים ישנים. דמות נוספת שמככבת בהוביט אנו מוצאים בפואמה נוספת מתוך בימבל טאון ששמה הוא גליפ. הפואמה הקודרת הזו, שהגוון שלה שונה לחלוטין מהפואמה הקודמת, מספרת על יצור גועלי למדי שמתגנב לאחר שעות החשיכה וגונב עצמות של מלחים טבועים. ליצור הזה יש עיניים גדולות והוא עושה קולות מבחילים (gurgling). בסופה של הפואמה מובהר שהיצור הזה הוא לא היצור הכי נורא שיש בחופים האפלים של מפרץ בימבל, אבל הוא גועלי למדי. מקריאה בפואמה צריך להיות מישהו עם מנת משכל של ילד בן 4 כדי לא לראות את הקשר ההדוק בין גליפ לבין גולום. ללא ספק הדמות גולום היתה בהוביט הרבה לפני שהמוטיב של הטבעת נוצר בכלל.

בטיוטות גם מובא הפרק המקורי של גולום. בפרק המקורי, שיפתיע מאד את מי שלא הכיר את הסיפור. גולום בכלל מציע לתת את הטבעת לבילבו, משל כאילו היתה חפץ רגיל ולא ה-טבעת בה"א הידיעה. לאחר שהוא לא מוצא אותה, הוא מוביל מרצונו את בילבו אל היציאה והשניים נפרדים ממש כידידים. חשוב לציין שגולום עדיין מתואר כיצור גועלי למדי, אך עדיין יותר טוב מהאורקים. בטיוטות הוא מתואר באופן שונה לחלוטין מהוביט. לאחר ששר הטבעות נכתב, טולקין החליט לבצע את השינוי בפרק ושכתב אותו כך שיתאר את מקרה הטבעת באופן הולם יותר – גולום לא וויתר עליה מרצונו אלא איבד אותה. הוא לא ליווה את בילבו באגינס מרצונו אל היציאה ובטח שלא נפרד ממנו כידיד.

השינויים שנעשו בפרק של גולום, על מנת שיתאימו אותו יותר לשר הטבעות ופחות לגליפ מבימבל טאון הם לא השינויים היחידים שטולקין ערך על מנת להתאים את ההוביט לשר הטבעות. נעשו לא מעט שינויים כאלו וחלק מהם עדיין נראו מאולצים. בעוד שאנו יכולים 'להחליק' את הסיפור של גולום, יותר קשה לנו 'להחליק' את ההתאמות האחרות.

לא מעט אנשים באו וטענו בזמנו שבעל האוב, שבהוביט ברור שהוא משמש איזושהו תירוץ של טולקין להרחיק את גנדאלף מהחבורה, הוא קישור די רופף לשר הטבעות שנראה כאילו נעשה כלאחר יד והאמת היא שבמבט ראשון זה באמת נראה כך. טולקין לקח את בעל האוב, איזושהי דמות ערטילאית למדי שהוא יצר לשימוש מקומי בהוביט, ושילב אותה באופן מאולץ משהו במיתולוגיה שלו.

אבל היום, לאחר פרסום החומרים המוקדמים, אנו יודעים מעיון בטיוטות. כאשר טולקין כתב את ההוביט, הוא השתמש בשיטה הידועה שלו, שהפכה לממש סמל מסחרי, של פיזור רפרנסים ואיזכורים של עלילות שונות על מנת לתת עומק ליצירה. בניגוד ליוצרים אחרים שמשתמשים בשטיקים זהים, במקרה של טולקין הרפרנסים היו קיימים. כאשר טולקין כתב את ההוביט, הוא השתמש ברפרנסים לסיפור של ברן ולותיין. איפה? בסיפור על בעל האוב. כאשר הקוסם בלדורתין (שמו של גנדאלף בטיוטות) מספר על בעל האוב לגמדים, הוא מספר גם על ברן ולותיין! שימו לב מה בלדורתין אומר לגנדאלף (שמו של תורין בטיוטות):

That is a job quite beyond the powers of all the dwarves, if they could be all gathered together again from the four corners of the world. And anyway his castle stands no more and he is flown to another draken place – Beren and Tinuviel broke his power, but this is quite another story.

ההוביט כאמור נכתב בין שנת 1930 לשנת 1935, בשנת 1930 נכתב גם הסיפור של ברן ולותיין ואפשר למצוא אותו בכרך השלישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה. לא פלא שטולקין קישר בין שתי היצירות האלו שנכתבו בערך באותה עת. לא צריך להיות מומחה גדול כל כך לסילמריליון כדי להבין שהשורה הזו יוצרת בעית כרונולוגיה רצינית ביותר – היא רומזת במפורש על כך שההוביט מתרחש לא מעט זמן לאחר שסאורון הושפל על ידי ברן ולותיין – כלומר לפני שבלריאנד שקעה ומורגות הוכרע. דבר שלא יכול לקרות – מקום כמו הפלך לא יכול להתקיים בעידן שבו מורגות קיים ולפיכך השורה הזו נמחקה בשלב שטולקין עשה רוויזיה בהוביט. אבל הקישור בין בעל האוב לסאורון היה קיים שם עוד לפני שר הטבעות – ותודו שאתם מופתעים.

סיפורי אב חג המולד

דיברנו על שתי יצירות שנכתבו בערך באותו הזמן שבה ההוביט נכתב או לפחות התבשל – הסיפור של ברן ולותיין ובימבל טאון. אבל ישנה עוד יצירה, קוהרנטית, מדהימה ביופיה שנכתבה במשך שנים והיתה חשובה מאד לטולקין שהשקיע בה לא מעט. היצירה הזו נכתב מדצמבר שנת 1920 עד דצמבר שנת 1943 – לא, זו לא טיוטה של הסילמריליון אלא יצירה מוגמרת שמעט מכירים ומעט מדברים עליה – אני מדבר על סיפורי אבא חג המולד – Father Christmast.

אני בטוח שתפסתי חלק מכם. אני גם בטוח שמעטים קראו את היצירה הזו. חלק מכם בוודאי חושבים שמדובר בממורביליה זולה נוסח 'הסיפורים של אח של טולקין שמצאנו בעליית הגג' ואלוהים עדי שיש ספר כזה. אבל לא, מדובר באוסף של מכתבים שטולקין כתב לילדיו כל חג מולד. מכתבים אלו נשלחו מסנטה קלאוס דמיוני שסיפר על עלילותיו בקוטב. יחד עם סנטה קלאוס גם חי דוב קוטב חביב שהיו לו עלילות מרובות וגם קרבות. המכתבים האלו היו מושקעים לא פחות מפואמה או ציור 'רגיל' של טולקין. הם היו מאוירים, היתה בהם גם שפה מיוחדת, לוגיקה, עקביות וגם רפרנסים כמיטב המסורת של טולקין. הדמות היותר בולטת בסיפורי אבא חג המולד היא דוב הקוטב. דוב הקוטב הוא עוד דוגמא כיצד טולקין היה יכול לברוא דמות משכנעת בעלת אישיות של ממש עם כמה משפטים בודדים. הדוב הזה מזכיר מאד את ביאורן, או יותר נכון, את MEDWED. MEDWED היא דווקא מילה ברוסית שפירושה הוא אוכל דבש. עד כאן למי שחושב שלא היתה השפעה רוסית על טולקין!

ל-MEDWED היו בעצם שתי אישויות – האישיות הראשונה של גבר פשוט וקשוח אך לבבי וחביב כאשר מתחברים אליו. האישיות השניה היא האישיות של הדוב – רצחנית, אלימה, משהו שלא הייתם רוצים להתקל בו בשעת לילה מאוחרת אם הייתם גובלינים. אותו הדבר עם דוב הקוטב. טולקין לא בחל בתיאור קרבות במכתבי אבא חג המולד, במיוחד קרבות של דוב הקוטב עם הגובלינים. דוב הקוטב היה מאד לבבי במכתבים – אך נורא ואיום בקרבות עם הגובלינים. טולקין לא בחר סתם בדוב קוטב שישמש כסוג של side kick לסנטה קלאוס, דובים היו חביבים במיוחד על בנו הבכור, ג'ון. דוב הקוטב חולק עם MEDWED תכונות נוספות – כמו למשל שנאה נוראית לגובלינים, שניהם היו שרידים של עידן קדום (MEDWED היה שריד לגזע קדום בטיוטות ודוב הקוטב גם הוא היה שריד לגזע של דובים שהיה קיים בעבר) אבל המאפיין העיקרי שלהם הוא הדואליות. לאו דווקא של דוב/אדם אלא של דואליות באישיות. עוד אלמנטים שטולקין השתמש בהם בסיפורי אבא חג המולד ומצאו את דרכם להוביט הם הגובלינים, כתב הרונות, ואפילו בני הלילית המשעשעים של אלרונד שמופיעים גם בסיפורי אבא חג המולד.

קפיצה קטנה למר בליס

עוד שימוש שטולקין עשה בדובים הוא בסיפור אחר שלו, שאני באופן אישי לא סובל שנקרא מר בליס. מר בליס הוא ספר ילדים נורא ומאויר שמתאר את עלילותיו של מר בליס האומלל שרוכש מכונית. למרות שטולקין רכש מכונית בשנת 1932, מתארכים את כתיבת הסיפור ל1928-1932. גם שם מופיעים דובים, אך הפעם אין דואליות – הדובים הם מרושעים למדי. אין זה פלא שמאפייני דוב הקוטב וגם הדובים של מר בליס מצאו את עצמם בהוביט ובטיוטות של MEDWED אנו רואים את זה בצורה מאד מאד יפה. אני לא אומר, אגב, שהדמות של ביאורן מבוססת כולה על דוב הקוטב או על הדובים של מר בליס. לטולקין היו לא מעט גורמי השפעה וסיפורים שהשפיעו עליו. אחד מהסיפורים שהשפיעו יותר מכל הוא הפואמה הנורדית  bothvar bjarki. הפואמה הזו אבדה אך אפשר לשחזר חלק מהמשמעות שלה מביוולף ומסיפור אחר בשם רולך קראקי סאגה. הסיפור מספר על ילד שגדל אצל דובים ומקבל תכונות שמזכירות את התכונות של MEDWED. טולקין, שמי שהיה בהרצאה הקודמת שלי יודע שהיה להוט במיוחד אחר הזדמנויות שבהן הוא היה יכול לצקת מחדש משמעות או ליצור משמעות קיימת, כתב את הסיפור מחדש בשם Sellic Spell. סיפור נפלא ונהדר שמעולם לא פורסם. יום יבוא והוא יפורסם – מישהו אמר טופאק שאקור ולא קיבל?

התחלנו בבימבל טאון, עברנו לאבא חג המולד ובמר בליס ואנחנו נחזור לבימבל טאון.

ביקורת על החברה המודרנית

בניגוד לשר הטבעות, בהוביט אין כמעט ביקורת על החברה המודרנית. להיפך, ההתנהגות של בילבו כגיבור מודרני מועצמת ומתועדפת על פני ההתנהגות המיתית של תורין ושל מלך היער (למשל). אבל כן יש ביקורת על רדיפת הבצע. טולקין ביקר את רדיפת הבצע לא רק בהוביט אלא גם בשלל יצירות אחרות. בספר 'הרפתקאות טום בומבדיל' ישנה פואמה בשם האוצר שבה מוסבר על אוצר שלא מביא תועלת לאף אחד ובה רואים ממש את הביקורת כנגד רדיפת הבצע. גם בהוביט יש ביקורת נגד רדיפת הבצע – גם זו של הגמדים ומלך היער אבל בעיקר זו של ראש העיר שעל האגם שגם מקבל את העונש האולטימטיבי – מוות. טולקין ביקר גם את ראש העיר בפואמה PROGRESS IN BIMBLE TOWN שמוקדשת במקור לכל התאגידים וראשי העיר. בפואמה המרירה הזו, שבניגוד לאפלוליות של גליפ ולעליצות של ביקור הדרקון – שתי הפואמות האחרות שדיברנו עליהם. היא סאטירית ומרירה ויכולה לשבת בנוחות באיזה טור עוקצני שמופיע במוספי סוף השבוע. באופן מאד לא טולקינאי, טולקין מתאר עיירה מבחילה כלשהי, שבה יש עודף של חנויות חסרות טעם שמוכרות קקי בלבן. לדוגמא:

a pharmacy with sunburn-lotion

and picture-cards (of Godknowswhere,

and fat women dipped in ocean) ;

מדובר בביקורת של ממש, מרירה מאד, כנגד הסחורות הזולות ועודף המסחור. ביקורת כזו מן הסתם לא מצאה את עצמה בשר הטבעות או בסילמריליון. וגם נמצאת באופן מאד מרומז בהוביט ובפואמה שיש בטום בומבדיל. אבל בבימבל טאון אפשר לראות את הביקורת הזו שחושפת לפחות חלק מדעתו על תופעה שמאד אופיינית לתחילת המאה ה-21. אפשר רק לשער איזו פואמה טולקין היה כותב אם היה רואה את כל המרצ'נדייזינג סביב הסרט.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות