פיריאל ופיתוי הבריחה מהגורל הטבעי

בכתביו של טולקין ישנם שמות, או ליתר הדיוק דמויות, המופיעות שוב ושוב בסיפורים שונים ובמספר גרסאות. חשיבותן היא רבה, מכיוון שהן קיימות על מנת להראות לנו נושא שהיה חשוב לטולקין להדגיש אותו דרכן.

אחת מן הדמויות הללו היא אישה, ושמה הוא פיריאל. כאשר טולקינאי שקרא את רוב כתביו של טולקין יראה את השם הוא יזהה אותו, אבל לא בהכרח יזכור מי היא ומה תפקידה, ובצדק; פיריאל בד"כ מוזכרת בתפקידים קטנים ובטקסטים קצרים ולא פופולאריים. כך שבמבט מיידי היא לא נראית חשובה, אך כשבוחנים היטב את פיריאל, ניתן לראות שמאחורי שמה יש דמות מסתורית שמבחינתו של טולקין הייתה בעלת חשיבות גדולה. פיריאל ניצבת על הגבול בין הדעיכה והמוות עקב הגורל הטבעי לבין אפשרות ההכחשה והבריחה אל האלמוות ו'גן העדן' הזוהר, ונאלצת לעשות בחירה לא פשוטה.

משמעות השם

לפני שנבדוק מי היא בדיוק, חשוב להבין את משמעות שמה מבחינה פילולוגית, וטולקין שהיה מומחה בתחום הפילולוגי נטה לייחס לכך חשיבות.

השם 'פיריאל' (F?riel) מקורו בשפת הקווניה, שפת בני הלילית מהמערב, והוא מורכב מהמילה f?r?, שפירושה היא באנגלית:'Expire', כאחד אשר נאנח או משחרר נשימה עמוקה. הסיבה לכך היא שהמוות לא היה ידוע לבני הלילית המערב עד למותה של מיריאל, וכאשר זה אירע היא נאנחה עמוקות ואלו שהיו לצידה תיארו את מותה במילה זו. לכן בני הלילית לאחר מכן השתמשו במילה הזו לתיאור מוות, והמילה fםrin כוונתה היא 'מוות טבעי'. ניתן לראות את היסוד הזה מרכיב מספר מילים כמו Fםrimar שכוונתו הוא 'בני תמותה' ומשמש כעוד שם לבני האדם, ויש גם את Dor Firn-i-Guinar שזה 'ארץ המתים אשר חיים', שבה שכנו ברן ולותיאן לאחר ששבו לחיים. במקרה של פיריאל כוונת השם ברוב המקורות זה 'בת תמותה', אך נאמר גם שניתן לפרש את השם בתרגום 'היא אשר מתה'.

העלמה היפה מגונדור

'הספינה האחרונה' הוא שיר שנמצא בקובץ השירים 'הרפתקאותיו של טום בומבדיל' והוא עיבוד שטולקין כתב לשיר שנקרא 'פיריאל' שכתב בשלב מוקדם יותר. השיר שייך למסורת גונדור, וזאת אנו יודעים בגלל הזכרת שבעת הנהרות (שזרמו מגונדור אל הים) והשימוש בשם פיריאל שהיה מוכר ברשומות ההיסטוריה של גונדור.

השיר מספר על עלמה בעלת יופי עם מגע של בת לילית, אשר יוצאת מביתה בעת הזריחה אל הנהר. הנוף של הארץ סביבה מתואר באופן פסטורלי, כתחילתו של יום מושלם, והעלמה רצה ומרקדת על הדשא הירוק ושיערה הגולש מתנופף חופשי ברוח.

לפתע היא שומעת מוסיקה קסומה ושירה צלולה, ורואה בנהר ספינה שטה ובה שלושה בני לילית אציליים. העלמה שואלת אותם לאן הם מפליגים, והם עונים לה שהם עוזבים את הארץ התיכונה שבה הטבע דועך וכיוונם הוא למערב; שהגיע זמנם לעזוב לעד ולהצטרף לבני עמם. לאחר מילים אלו הם עוצרים את ספינתם וקוראים לעלמה בשם פיריאל, בת תמותה, ומציעים לה לבוא איתם, ובכך לברוח מגורלה כבת אדם ומהדעיכה של הארץ התיכונה. פיריאל עושה צעד אחד קדימה בהיסוס, ורגלה נתקעת בבוץ, כך שהיא נעצרת והספינה מתחילה להתרחק, והיא קוראת לבני הלילית שהיא איננה יכולה לבוא מכיוון שהיא בת האדמה.

בחזרתה לביתה התיאור שלה הוא כבר באופן שונה. התכשיטים שהיו עליה נעלמו, וביתה מתואר כמקום קודר וחשוך. היא מחליפה שם את שמלתה בסרבל חום פשוט, שיערה כבר אסוף, והיא חוזרת לעבודתה עם שקיעת החמה. ההמשך של השיר (הבית האחרון שלו) מספר שהשנים חולפות ופיריאל כבר לא מוזכרת כי עבר זמנה; ניתן להבין שהיא הלכה לעולמה, וזיכרונה כזיכרון בני הלילית, כבר לא קיים.

בשיר קיימת תחושה של אובדן, של גורל שלא ניתן לשנותו, החל על בני האדם. הבוקר הזוהר והפורח לא יימשך לעד, וסוף היום הוא קודר, ללא תהילה והדר. האם ניתן לברוח מגורל זה? פיריאל עושה צעד אחד קדימה לעבר הספינה והמערב וגם הוא בהיסוס, אך גם אם הייתה רוצה לעשות צעד שני, היא לא יכולה להמשיך מכיוון שהאדמה עוצרת בעדה, ובשלב זה היא מכירה בעובדה שהיא בת האדמה, היא מכירה בגורלה כבת תמותה.

בגרסא הישנה יותר של השיר, פיריאל נעצרת רק בגלל שהיא לא בטוחה בליבה האם עליה לענות לקריאתם של בני הלילית, אך ב'ספינה האחרונה' גם האדמה עוצרת אותה; הבחירה לא שייכת לה. טום שיפי העריך כי תחושת האובדן והמוות חזקה יותר בגרסא הזו של השיר, וכי הוא סוג של אנטי-סיפור פיות, בו הבריחה מהמוות לגן עדן עלי אדמות נדחית.

פיריאל בנומנור

סיפור 'הדרך האבודה' אשר נמצא בכרך החמישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, הוא סיפור על חזרה בזמן של אב ובן לנומנור בימייה האחרונים. פיריאל ממלאת בו תפקיד אורח, והיא אחת מאנשיו של אלנדיל, הנאמנים לואלאר.

אין לה תפקיד חשוב בהקשר לעלילה, ומהפירוט הקצר אודותיה ידוע שהיא בת של חבר קרוב של אלנדיל, ושהיא יפה. אז מה בדיוק היא עושה שם? היא שרה שיר, שאלנדיל שומע וחושב על השורות האחרונות שלו. את השיר הוא שומע מחלון ביתו, והשיר הוא בשפה הארסאית (שפה של בני לילית, השם של השפה הוא בהתאם לעלילת הסיפור) וטולקין נתן גם תרגום צמוד אליו:

'Ilu Iluvatar en kare eldain a firimoin
ar antarota mannar Valion: numessier
Toi aina, mana, meldielto – enga morion:
Talantie. Melko Mardello lende: marie
En karielto eldain Isil, hildin Ur-anar.
Toi irimar. Ilyain antalo annar lestanen
Iluvataren. Ilu vanya, fanya, eari,
i-mar, ar ilqa imen. Irima ye Numenor.
Nan uye sere indo-ninya simen, ullume;
Ten si ye tyelma, yeva tyel ar-i-narqelion,
ire ilqa yeva notina, hostainieva, yallume;
ananta uva tare farea, ufarea!
Man tare antava nin Iluvatar, Iluvatar
enyare tar i tyel, ire Anarinya qeluva?

The father made the world for Elves and Mortals, and he gave it into the hands of the lords. They are in the west. They are holy, blessed, and beloved: save the dark one. He is fallen. Melko has gone from earth: it is good. For Elves they made the moon, but for men the red sun: Which are beautiful. To all they gave in measure the gifts of Iluvatar. The world is fair, the sky, the seas, the earth and all that is in them. Lovely is Numenor. But my heart rest not here forever; for here is ending, and there will be an end and the Fading, When all is counted, and all numbered at last, but yet it will not be enough, not enough. What will the father, O father, give me in that day beyond the end when my sun fail?'

את המילים האחרונות של השיר, אלנדיל מבחין, פיריאל שרה בעצב.

גם כאן שוב עולה נושא הדעיכה והמוות (מודגש בקו), ושוב פיריאל, בת התמותה, יודעת את מקומה בעולם ואת הגורל הבלתי נמנע, אך גם חוששת ממה שיבוא אחרי.

בדומה ל'ספינה האחרונה', השיר גם מראה שהעולם יפה מנקודת מבטם של בני האדם, אך לקראת הסוף הכל דועך (כולל החיים), אפילו בנומנור. השורה האחרונה של השיר מראה קבלה של המוות; כך שלמרות הביקורת על הדעיכה שלבטח גורמת למחשבות על רצון לבריחה מגורל בני התמותה, השיר מסתיים בשאלה מה יקרה לאחר המוות, לא בהכחשה שלו.

האם לפיריאל יש כאן בחירה בנוגע לגורלה? כמובן שכן. למרות שזו גרסא שונה וישנה לסיפור נפילתה של נומנור, המרד בואלאר והניסיון לכבוש את ארצות האלמוות כבר קיימים, ופיריאל, בדומה לאלנדיל ולשאר אנשיו, בחרה בדרך הנכונה, ולא בדרך המרד בגורל וההכחשה שהביאה למותם של רוב אוכלוסיית נומנור ולטביעת האי.

פיריאל מהמערב

מיריאל, אשתו של פינווה מלך הנולדור, היא אחת הדמויות היותר ייחודיות בין בני הלילית. היא היחידה שבחרה במוות מרצון חופשי, ולאחר מכן החליטה להישאר בהיכלי מאנדוס (ולא לשוב לחיי הגוף) למרות אזהרת הואלאר שהיא אולי תתחרט על כך; ואכן היא מתחרטת מאוחר יותר לאחר פגישתה עם פינווה לאחר מותו, וניתנת לה הרשות לשוב לבית ואירה שם היא אורגת את היסטוריית הנולדור.

הדבר המעניין כאן מבחינתנו הוא שלאחר חזרתה שמה השתנה, וקראו לה פיריאל. כאן כוונת השם זה 'היא אשר מתה' (She that Died), בהתאם גם לעובדה שבמקור המילה לתיאור המוות נבחרה בגללה (כפי שמוסבר בתחילת המאמר).

פיריאל הוא שם שמתאים למיריאל, שבדומה לאחרות שהזכרתי לפני כן שנשאו שם זה, גם היא מהססת בנוגע לגורלה הטבעי. היא אומנם לא בת אדם העומדת בפני הפיתוי לחמוק מן מהמוות, אבל היא בדיוק הקבלה הפוכה, בת לילית שבורחת מהגורל הטבעי שלה, החיים בארץ הברוכה.

פיריאל ב'ספינה האחרונה' נחסמת על ידי גורלה ומבינה שבכל מקרה היא לא יכולה לברוח מהמוות; פיריאל ב'דרך האבודה' מקבלת את גורלה ללא היסוס ומחשבה על ניסיון לברוח ממנו, אך עושה זאת בעצב ולא מקבלת תשובה לשאלתה; ומה אנחנו למדים בנושא על פיריאל מהמערב? היא עושה את הבחירה הלא נכונה, אך על ידי חסד הואלאר היא מורשית לחזור לחיי הגוף והגורל הטבעי שלה, ולבחירתה הקודמת יש מחיר: לבן לילית (פינווה במקרה הזה) אסור שיהיו שתי בנות זוג, ואינדיס הינה בחיים, כך שלפיריאל ניתנת הרשות לחזור לבית ואירה בלבד. על כך נאמר משפט מעניין:

'… although in that House none of the Living dwelt nor have others entered it in the body'

אולי 'מחיר' זו לא המילה המתאימה במקרה של מיריאל-פיריאל, כי היא רצתה להיות שם ולא לשוב לחיות בין בני עמה. אז מה ניתן להגיד על הבחירה האחרונה שלה? היא אומנם חזרה לגורלה הטבעי, אבל איפה היא בדיוק? היא במקום שאין בו אחרים שחיים בחיי הגוף (חוץ ממנה) אך גם זה לא מקום בו שוכנים המתים; נראה שפיריאל במקרה הזה מצאה מקום באמצע, ושם ליבה מצא מנוחה.

סיכום

לפני שנחתום את מסקנותינו, אולי חשוב לציין שיש עוד שתי פיריאל: אחת היא נכדתו של סאם (שעליה אין שום מידע חוץ משמה), והשנייה היא בתו של מלך גונדור שנישאה למלך האחרון של ארנור, ודרכה הייתה ליורשי איסילדור בצפון תביעה לגונדור.

קיימת השערה שהיא המקור למשורר מגונדור שכתב את ה'ספינה האחרונה' כי אין דרך אחרת שהם היו מכירים את השם וכוונתו (וזה לא השם היחיד שלא נשכח בגונדור; לאביו של דנתור קראו אקתליון שגם מקורו בקווניה). אין ספק שטולקין אהב שם זה ולא רצה שיישכח, אך לא קיים קשר ברור בין שתי האחרונות לנושא המאמר.

טום שיפי כתב על פיריאל מ'הספינה האחרונה' שהיא סימלה עבור טולקין תחושה שכיחה של אובדן וסוף עצוב. בת התמותה ננטשת על ידי בני האלמוות, וגורלה (כגורל יצירותיו של טולקין כפי שחשש) הוא לדעוך ולהישכח. אך הוא גם כתב שהיא, בנוסף לעוד כמה דמויות, קשורה לנושא גורל בני התמותה והניסיון לברוח ממנו. את הנושא הזה ניסיתי לפתח כאן עם מבט כללי יותר על פיריאל בכתביו של טולקין, מכיוון שאני מאמין שיש להן מכנה משותף.

למרות שפיריאל נמצאת במספר סיפורים ובזמנים שונים, הקשר ביניהן הוא לא פילולוגי בלבד, הוא גם אתי. פיריאל מקבלת הזדמנות לעשות בחירה בנוגע לגורל שלה, ולברוח למשהו שנראה זוהר יותר, סוג של פיתוי למנוחה ולשלווה נצחית. אך מגלה שיש דברים שלא ניתן לשנות, ולנסות לברוח מוביל לתוצאה הפוכה מהמצופה.

פיריאל מהארץ התיכונה לא יכולה לברוח ונעצרת בגלל הססנות וגם על ידי האדמה, כלומר על ידי הגורל הטבעי שלה. פיריאל מנומנור שנמצאת במקום שיותר קרוב למערב בשלמות שלו, יכולה לעשות בחירה להכחיש את גורלה ולמרוד כפי שעשו רוב עמה, אך לא עושה זאת ומקבלת בעצב ובאי-וודאות את גורלה. פיריאל מהמערב לא בטוחה לגבי גורלה וגם מנסה שביל אחר, המוביל אותה רק לצער לחרטה, ועל ידי חסד עליון היא מקבלת הזדמנות שנייה.

נראה כי טולקין התכוון בדמויות פיריאל להובילנו למסקנה לפיה גם אם סוף דרכם של בני האדם קודר, עליהם להסכין לגורל היותם בני תמותה.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות