'הדרך האבודה' – הספר שלא נשלם

מבוא

'Westra lage wegas rehtas, nu isti sa wraithas' , ציטט אלבוין את המשפט שהיה חקוק במחשבותיו. למרות שהוא לא הבין את משמעותו, הוא ידע כי פירוש המשפט הוא 'דרך מישירה הייתה למערב, עתה היא כפופה', אך על איזו דרך מדובר, לא היה לו מושג…

בכרך החמישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, אשר נקרא 'הדרך האבודה וכתבים אחרים', קיים סיפור שנזנח בשלב מוקדם, אך מופיעים בו רעיונות ושאיפות שהיו מאבני הדרך ביצירת המיתולוגיה של טולקין ויש בו גם פן מעניין על החיים האישיים שלו. 'הדרך האבודה' הוא סיפור שטולקין החל לכתוב בשנת 1936, כחלק מספר שנועד לשלב סיפורים בעלי אופי מיתולוגי-היסטורי עם הלגנדריום שהחל לפתח עוד קודם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולשלבם ליצירה אחת הומוגנית.
התכנון השאפתני הזה לא היה בממדים אלו כאשר טולקין התחיל לכתוב את הסיפור. הרעיון המקורי לכתוב אותו עלה בשיחה שלו עם ק.ס לואיס. בתקופה ההיא השניים עסקו רבות בביקורת ובדיונים על ספרות, ולואיס הציע שהם ינסו לכתוב בעצמם משהו חדש ומקורי כסוג של אתגר. הם הסכימו שלואיס יכתוב על מסע בחלל, וטולקין יכתוב על מסע בזמן *1. טולקין ראה בפרויקט אפשרות לכתוב גרסה חדשה לאגדת אטלנטיס, ולחבר אותה לרעיון נומנור, שהיה בחיתוליו בתקופה הזו.

תקציר סיפור החזרה בזמן

הסיפור מתחיל בבית בקרבת הים, בקורנוול אשר בדרום-מערב אנגליה, בתחילת המאה העשרים. בבית זה חיים אב ובנו לבדם (האם הלכה לעולמה בטרם עת), שם האב הוא אוסווין ארול
(Oswin – ידיד האל *2) והוא פרופסור להיסטוריה, לבנו קוראים אלבוין (Alboin), על שם מלך לומברדי *3, ופירוש השם הוא 'ידיד בני הלילית'.
מאז תקופת הילדות, לאלבוין יש חלומות ורגעים מוזרים של מעין טראנס, כאשר הוא נזכר באירועים שהוא לא הכיר ולא שמע אודותם, אך הם טבועים במחשבותיו, וקשורים לנומנור בשלהי ימיה. לדוגמא, במקרה אחד, כאשר הסתכל מהחלון על השקיעה וראה עננים מתקרבים מהמערב עם רוח קרירה, הוא אמר בקול: "הם נראים כמו הנשרים של אדון המערב בבואם אל נומנור", אבל הוא לא ידע למה הוא אמר זאת.
לאלבוין הייתה משיכה טבעית לשפות, וכבר בגיל חמש עשרה ידע ולמד שש שפות, ובעיקר נמשך לשפות העתיקות מהצפון (אנגלית עתיקה, נורדית, וולשית ואירית). באותו הזמן גם 'פיתח' את השפה שהייתה בתת המודע שלו, בדומה לאירועים שחלם עליהם, והוא קרא לה ארסאית (Eressean), והיא הייתה שפת בני הלילית באי טול-ארסיאה. הפרק הראשון הוא מעין מבוא על אלבוין, על אהבתו לשפות ועל החלומות שיש לו. הדיאלוגים בינו לבין אביו הינם קצרים; הראשון עוסק בבחירת שם בנו, והשני בשפה הארסאית שאלבוין פיתח, ואביו מבקש ממנו להתרכז יותר בלימודים מתוך דאגה לעתידו.

בדומה לפרק הראשון, גם בפרק השני הזמן חולף מהר. אלבוין רכש ידע רב בהבנת השפה הארסאית והתחיל להבין גם שפה חדשה ואת הקשר שלה לארסאית – בלריאנדית, הפאזל של האירועים במחשבותיו מתחיל להתחבר. זמן קצר לאחר תחילת הפרק אלבוין כבר בן עשרים ושמונה (פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, כפי שהיה אביו) ויש לו ילד ששמו הוא אודוין (Audoin) , שם המבטא את המשך המסורת הלומברדית, מתוך כבוד לאביו שנפטר. בדומה לאימו, גם אשתו נפטרה, כנראה, זמן קצר לאחר הלידה, הסיבות למותה לא מוסברות, אם כי נרמז שהיה זה בגלל מחלה כלשהי. הסיפור מתמקד ביחסי האב והבן, ובהתקדמותו של אלבוין בהבנת העולם המסתורי שחבוי בחלומותיו ובאהבתו לשפות ולאגדות עתיקות. כעבור מספר שנים, כאשר אודוין כבר בן שש עשרה ודומה לאביו בכישרונותיו ובחיבתו שלו לשפות, חלומותיו של אביו מתחילים להופיע בתכיפות גבוהה, הוא נעשה חסר מנוחה בגללם ומכריז בקול שהוא היה רוצה לבדוק את אמיתות הזיכרונות הללו, שהעניקו לו הרגשה של שייכות לתקופה היסטורית אבודה, ולחזור אחורה בזמן.
באותו הלילה, כאשר אלבוין ישן, הגיחה בחלומו דמות מסתורית, שהזכירה לו את אביו במראה פניה. האיש הגבוה הכריז ששמו הוא אלנדיל, ופירוש השם הוא 'ידיד בני הלילית' בארסאית, ומקום הולדתו הוא בנומנור. אלנדיל מציע לו למלא את משאלת ליבו לחזור בזמן אך גם מזהיר אותו שיש מספר תנאים שעליו לקבל – הוא לא יוכל לחזור כאשר ירצה זאת, כי הוא לא יהיה 'כאחד הקורא ספר או מסתכל במראה', אלא כאחד החיים בתקופה רבת הסכנות, והתנאי השני הוא שהוא חייב לקחת את בנו עימו, 'כי אתה האוזניים, והוא הפה', ובכך רמז על הקשר החשוב שיהיה ביניהם ותלותם זה בזה. אלבוין שאל את אלנדיל האם הוא מיעץ לו להסכים לתנאים, אך אלנדיל השיב לו שהוא רק השליח, אין זה תפקידו לייעץ והוא נותן לאלבוין זמן להגיע להחלטה. אלבוין מסכים לתנאים, לאחר חשיבה עמוקה, ואודוין בנו רואה אותו ממלמל בשנתו וחושב שעובר עליו איזה חלום מוזר, אך כאשר הוא יוצא מהחדר לפתע נופלת עליו אפלה, וכך מסתיים הפרק השני.

בפרק השלישי אנו נפרדים מאנגליה של המאה העשרים. הסיפור ממשיך בנומנור, בתקופה בה סאורון 'שבוי' באי והוא צובר כוח על ידי השפעתו הרבה על המלך, שכוללת מתן ידע חדש על יצירה ובנייה ושקרים על הואלאר. השמות אלבוין ואודוין כבר לא מוזכרים; אך שתי הדמויות שעליהם מסופר הן עדיין אב ובנו – אלנדיל ובנו הרנדיל; אלו הם אכן אלבוין ואודוין, אך הם אינם מודעים לכך.
אלנדיל מוצא את בנו טרוד בחצר ביתם, ומתחילה ביניהם שיחה על המצב הנוכחי בנומנור. אלנדיל שם לב שבנו מושפע משאר בני עמו (שמושפעים משקריו של סאורון) ומפקפק בסמכות הואלאר ובהיסטוריה של עמו. אלנדיל מספר לו את הסיפור של אארנדיל, ומתווכח עימו בנושא המוות, בניסיון לגרום לו לראות את האמת, אך בנו עדיין לא בטוח בדברי אביו, גם בסיום השיחה והפרק.

הפרק הרביעי והאחרון ממשיך זמן קצר לאחר השיחה האחרונה של אלנדיל ובנו, שוב הם מדברים על אותו הנושא, אך הפעם יותר לעומק. אלנדיל מספר לו על ההיסטוריה של נומנור עוד מהימים של בני האדם שנלחמו לצד בני הלילית נגד מלקור, בעידן הראשון, וכמתנה קיבלו את האי מהואלאר. הוא מספר לו על סאורון ועל המעשים הנוראים שלו, ולבסוף גם מגלה לבנו שהוא ואנשיו פועלים כמחתרת נגד סאורון, ונותן לו את אפשרות הבחירה באיזה צד להיות, שלו או של סאורון. הרנדיל בוחר את צידו של אביו. בכך מסתיימים הפרק והסיפור החלקי.

טולקין השאיר מספר דפים של הערות ורעיונות בנוגע להמשך הסיפור, אך לא חזר אליהם. נראה כי היחסים בין האב לבן היו אמורים להיות החלק הקרדינאלי בסיפור. שלא בדומה למה שכתב בשלבים מאוחרים יותר בחייו על נפילת נומנור, אלנדיל, נגד רצונו, מפליג עם הרנדיל בנו (שלבסוף בחר להיות נאמן למלך) בצי הספינות של נומנור במטרה לכבוש את ואלינור. קיימת גם הערה בודדת שמציינת את סופו המתוכנן של הסיפור: "אם אחד יכשיל את השני, הם ימותו ולא יחזרו. כך שברגע האחרון (בעת המתקפה) אלנדיל מחויב להצליח ולשכנע את הרנדיל לסגת לאחור. ברגע זה הוא רואה את עצמו כאלבוין: והוא נעשה מודע לכך שאלנדיל והרנדיל נהרגו"

הערות על הסיפור

ניתן למצוא בסיפור הקצר מספר נקודות דמיון בין טולקין לאלבוין. שתי הבולטות שבהן הן – האהבה והכישרון של שניהם להבנת שפות עתיקות, והשניה, היותר משמעותית בעיניי – המחשבות והרגשות שלהם על העולם והידע האבוד. על טולקין עברו אירועים דומים לאלו של אלבוין, ואת זאת אנו יודעים ממספר לא קטן של דוגמאות מהמקורות שיש לנו על חייו; במכתבים וגם בביוגרפיה של המפרי קרפנטר, נאמר שבילדותו היה לו חלום שהטריד אותו שנים רבות, ובו נחשול ענק שבולע שדות ירוקים ועצים, טולקין התייחס לחלום זה כתסביך אטלנטיס שלו. עוד דוגמא בנושא ניתן למצוא במכתב ששלח לבנו מייקל ב-1972, בו הוא כתב שבעבר, לאחר מות האב פרנסיס (איש דת שהיה האפוטרופוס של טולקין ואחיו הקטן לאחר מות אימם) הוא אמר לק.ס לואיס: "אני מרגיש כניצול אבוד שהגיע לעולם חדש וזר לאחר שהעולם האמיתי חלף". טולקין גם העיד כי פארמיר הוא הדמות שהכי דומה לו וקרובה לליבו, ועל כן העביר אליה גם את חלומותיו, כפי שראינו בשר הטבעות, בשיחה של פארמיר עם איאווין, בה הוא מספר לה על החלומות שיש לו על נומנור.
כך שאולי אין לנו גישה מלאה למחשבותיו של טולקין, כפי שיש לנו לאלו של אלבוין, אבל מהדוגמאות הנ"ל (ומדוגמאות נוספות) ומההתייחסות של טולקין לשפות בני הלילית וסיפורי הלגנדריום, ניתן להבחין שהוא ראה בהם יותר מהמצאה פשוטה שנכתבה למען שעשוע פרטי, שהוא התייחס אליהם כאל ידע שחבוי בו ועליו להוציאו החוצה באופן הטוב ביותר. אלבוין חזר בזמן, אלפווין *4 לקח ספינה למערב, וטולקין התבטא בכתב. קיימת גם דוגמא נוספת לכך שטולקין, בתקופה הזו, כתב דמויות שייצגו אותו באופן מסוים – הסיפור 'עלה של קטנוני' שהוא כתב שנתיים לאחר שנטש את סיפור הדרך האבודה, בשנת 1939.

עוד נקודה חשובה בנוגע לסיפור, היא דרך החזרה בזמן. אני מאמין שהדרך שבה אלבוין ובנו חזרו בזמן היא רעיון מתקדם יותר של 'דרך החלומות' (Olore Malle), שמוזכרת בספר הסיפורים האבודים *5, כדרך סודית למערב שלוריין יצר לאחר שהואלאר הסתירו את ואלינור. הדרך הזו, בסיפור הנוכחי, אמורה להתקיים לצד הדרך המישירה למערב, דרכה עוברים בני הלילית, לאחר שהעולם נעשה עגול, מהארץ התיכונה למערב.
על מנת שבני אדם יעברו בדרך החלומות, האירוע צריך להיות דומה לאלו אשר עברו בדרך המישירה, כלומר על ידי חסד הואלאר בלבד; ואכן היו כאלו, כמסופר בסוף האקאלבת' בסילמריליון, ואלפווין – הספן האנגלו-סכסי שהגיע לטול-ארסיאה, הוא גם דוגמא טובה לכך. אלנדיל, בחלומו של אלבוין, הוא ללא ספק שליח של הואלאר, ומשימתו היא אכן לתת חסד לאלבוין ולמלא את משאלת ליבו – לחזור בזמן לנומנור.

הספר אשר לא נכתב

לאחר סיום הפרק הרביעי, טולקין לא היה מרוצה מהתפתחות הספר, וחשב על אפשרות של שינוי המבנה, והכנסת הנשרים של אדון המערב כמוטיב ראשי ומסתורי לאורך כל העלילה, שהכוונה שלו תתגלה רק בסיום, כלומר, העברת הפרק על נפילתה של נומנור לסוף הספר. הוא חשב על מקבץ אגדות שיהיו בין (ואפילו אולי לפני) אלנדיל והרנדיל מנומנור לאלבוין ואודוין מהמאה והעשרים. בכל אחת מהאגדות האלו הדמות הראשית תהיה דומה לאלבוין מבחינת החלומות והזיכרונות, ותגיד את המילים על הנשרים של אדון המערב (כמוזכר בתקציר סיפור החזרה בזמן) מבלי שתדע את משמעותן, וזו תתגלה רק בפרק האחרון.
שמות הפרקים, או הנושא בקצרה של תוכן הפרק, כתובים ללא הרצף בו היה מכניס אותם לספר, ועל חלקם הוא נתן מעט מידע (הסיפורים של אלפווין, גאלדור ואלבוין), אך על שאר הפרקים קיימים כותרות בלבד ללא פירוט. חשוב לציין שמדובר בהערות ורעיונות, וכפי שאנחנו מכירים אותו, אם היה ממשיך בכתיבת הספר, בוודאי היה משנה את המבנה וגרסאות הסיפורים לפחות מספר פעמים.
להלן שמות הפרקים וסדרם כפי שהם מופיעים בכרך החמישי:

1. "אגדה לומברדית" – הסיפור של אלבוין ואביו כבר ידוע (הערה מס' 3) ואני בספק אם היה משתמש באותן הדמויות, למרות חיבתו לשם 'אלבוין' שכוונתו היא 'ידיד בני-לילית'. שתי הדמויות לפי המסופר עליהם באגדות הן אכזריות וקרות, ואינן מתאימות לאופי של גיבורי הסיפור הנוכחי. אולי הוא תכנן להמציא משהו חדש. אני חייב גם לציין שהבחירה בלומברדים הלא-סימפטיים מוזרה לעיניי, היות והסיפורים הכלליים על העם מתארים אותו כעם מיליטנטי.
2. "אגדה נורדית על קבורה ימית (וינלנד)" – קבורה ימית היא קבורה בספינה בד"כ של דמות חשובה, לעיתים קרובות עם כלי נשק ואוצרות. את הספינה שולחים ללב-הים. בכרך התשיעי של ההיסטוריה יש יותר מידע על נושא הקבורה הימית שפיתח, ושם כתוב שהאנשים המתים נשלחים עם ספינה למערב, לארץ עתיקה, שם האלים שולטים. התוספת המעניינת בסוגריים שנקראת 'וינלנד' (Vinland) גרמה לי לחשוב על תיאוריה נחמדה לתוכן הסיפור. 'וינלנד' פירושו הוא 'ארץ הענבים', וזהו שמה הראשון שאירופאי נתן לצפון אמריקה. ליף אריקסון שהיה איש-ים נורבגי ממעמד אריסטוקראטי, הוא זה שגילה את המקום בתחילת המאה ה-11 וקרא לו בשם זה, ואפילו ניסה להקים שם התיישבות קבועה. האם הוא היה אמור להיות הדמות הראשית בסיפור? כלומר שהוא יהיה זה אשר יושפע מהחלומות והמחשבות אפופות הערפל, ובגלל זה הוא הפליג למערב והגיע לצפון אמריקה בטעות? אם זה אכן היה הרעיון של טולקין, אני חייב לתת לו נקודות זכות על המקוריות המשעשעת. עוד דבר שמחזק את התיאוריה שמדובר בליף אריקסון, הוא שטולקין אמר שיחסי האב והבן יהיו משמעותיים לאורך כל הספר, וליף היה קרוב לאביו (אריק האדום) שגם היה איש-ים מפורסם שקידם את ההתיישבות בגרינלנד ונתן לה את שמה.
3. "סיפור אנגלי – על האדם שחצה את הדרך המישירה" – אלפווין הספן האנגלו-סכסי אשר הגיע לטול-ארסיאה. טולקין כתב לפרק זה מספר טיוטות קצרות על התקופה שקדמה להפלגתו למערב.
4. "סיפור על הטוטה דה דאנאן, או על טיר נאן אוג" – הטוטה דה דאנאן הם עם מיתולוגי ומסתורי ששלט באירלנד בזכות הקרבה שלהם לאלים וכוחות קסם ייחודיים. טיר נאן אוג לפי האגדות האיריות היה אי קסום במערב, ופירוש שמו הוא אי-הנעורים. רוב הגרסאות מקשרות את האי לטוטה דה דאנאן בטענה כי האי היה בשליטתם, ובני אדם לא יכלו למצוא אותו בלי עזרתם. תיאור אי-הנעורים שבמערב מזכיר את טול-ארסיאה, אי של פיות שחיות בשלום ובשלווה, ולא מתבגרות. קיימת הערה יותר מתקדמת הרומזת שטולקין התכוון לכתוב בפרק על בראנדן הקדוש האירי והגעתו לטיר נאן אוג (אפילו כתב על זה שיר קצר), אבל זה לא ברור.
5. "סיפור על המערות המעוטרות" – הכוונה של טולקין לא ידועה, ואין כאן כל נקודת אחיזה.
6. "עידן הקרח – דמויות אדירות בקרח" – גם כאן הכוונה לא ברורה. בקונספציה יותר מתקדמת של הספר טולקין כתב בנושא הפרק: "הצפון הפרהיסטורי – מלכים עתיקים מתגלים קבורים בקרח", אבל גם זה לא מוסיף למידע.
7. "לפני עידן הקרח: סיפורו של גאלדור" – ממה שטולקין כתב על הפרק ניתן להבין שגאלדור חי בתקופה של נומנור בצפון-מערב הארץ התיכונה ביישוב על החוף. החלומות והמחשבות שלו בנוגע לסופה של נומנור הן נבואות, ולא זיכרונות, כי בזמנו נומנור רק התחילה להידרדר ולהפוך את אנשי הארץ התיכונה לעבדים.
8. "סיפור פוסט-בלריאנדי והסיפור על אלנדיל וגיל-גאלאד וההתקפה על פ'ו" – הפרק הזה גורם למספר תהיות. המעשים של פ'ו (Thu) בבול"ט בגרסאות מאוחרות מיוחסות לסאורון, האם כאן סאורון ופ'ו הן דמויות שונות ? בעיה דומה יש עם אלנדיל-אלבוין שנהרג במתקפה על ואלינור, ואלנדיל מס' 2 שנלחם לצידו של גיל-גאלאד, שני אלנדיל ? גם נושא הזמן של הפרק הזה לא ברור, האם הוא לפני נפילת נומנור או אחריה.
9. "האגדה על נומנור" – סיפור החזרה בזמן של אלבוין ובנו אודוין.

כאשר טולקין החל לפתח את הסיפור של אלפווין במסגרת הספר המתוכנן הוא שקל לראשונה לשלב את הסיפורים של אלפווין על יצירת העולם והעידן הראשון כמסופר בבול"ט, בספר אחד עם זה של נומנור ועוד עידנים מההיסטוריה. בכך ניתן לראות לראשונה תכנון שמזכיר את הסילמריליון המוכר לנו, מבחינת שילוב סיפורים ממספר עידנים עם קשר ללגנדריום, כיצירת פאר מיתולוגית אחת. כתוצאה מהרעיון החדש טולקין שוב שינה את מבנה הספר. הוא הוציא את האגדה הלומברדית מהתכנון, ונתן לחלק מהפרקים שמות והתחיל לסדר אותם. השינוי המשמעותי ביותר בנוסף לסיפורו המלא של אלפווין, הוא שילוב סיפור זה עם אגדת המלך שיו (Sheave). *6

טולקין שלח למוציאים לאור שלו 'Allen & Unwin' את התוכנית הזו לספר עם חלק מהפרקים והתקצירים, אבל עוד לפני שקיבל תגובה רשמית הוא כבר נטש את הכתיבה של הספר בגלל 'האיטיות וחוסר הוודאות שלו' בנוגע להמשך כתיבתו (כנאמר במכתב שלו לסטנלי אנווין). גם הביקורת מצד ההוצאה לאור הייתה נגד פרסום הספר בתקופה הנוכחית, בטענה שלמרות שהוא נמצא בעיניהם מעניין, הוא יתקבל רק בחוגים אקדמאים. אך יום לפני שטולקין קיבל את התגובה הרשמית שלהם, הוא כתב להם שהוא סיים את הפרק הראשון בסיפור חדש על הוביטים, הפרק הראשון של מה שעומד להיות שר הטבעות.
למרות שטולקין נטש את הספר, הוא חזר לפתח מספר מוטיבים ראשיים ממנו אפילו באמצע כתיבת שר הטבעות. הוא בעיקר שקד על הדרך למערב, ושילב את הסיפור של בראנדן הקדוש עם 'אגדת נומנור' וכתב על המסע הימי שלו שיר שנקרא 'Imram' שנמצא בכרך התשיעי עם שאר הרעיונות שחזר לעבוד עליהם. ניתן גם לראות בגרסאות המתקדמות של הקוונטה סילמריליון והאקאלבת' השפעות מסיפור 'הדרך האבודה'.

סיכום

כריסטופר טולקין הגדיר בצדק את 'הדרך האבודה' כאחת העבודות היותר מעניינות ומרתקות שאביו לא סיים. בסיפור זה התפתחו רעיונות שיהפכו למרכזיים בלגנדריום; נפילת נומנור, השתנות צורת העולם לעגול והדרך למערב. גם החלקים של הסיפור שלא באו לביטוי בכתביו לאחר מכן, מלמדים אותנו רבות על המקורות המיתולוגיים של טולקין.
חשיבות נוספת לדעתי קיימת בסיפור של אלבוין כשיקוף לחלק עיקרי ומסתורי בחייו של טולקין. למרות שלבסוף חלק זה לא יצא לאור דרך דמויות 'הדרך האבודה', אופן הביטוי שלו עבר שינוי של מבנה וניסוח, וניתן לראות זאת בין השורות ב'שר הטבעות'.
חשוב לציין ש'הדרך האבודה' הוא סיפור המהווה שאיפה להרחיב את מתחם המיתולוגיה שטולקין כתב. מהמסופר בסיפורים האבודים שהיה קשור לאנגליה האנגלו-סכסית (מכאן עלתה הטענה המקורית שהוא ניסה ליצור לאנגליה מיתולוגיה חדשה בגלל שזו של האנגלו-סכסים לאחר הכיבוש הנורמני ירדה למחתרת וגוועה לבסוף), עתה המיתולוגיה הייתה של עמי צפון-אירופה *7, פרושה כאגדות במשך אלפי שנים עד למאה העשרים.

החוקר הטולקינאי המסור יגיע למסקנה שהדרך הסודית למערב כנראה כבר לא כל כך אבודה. האם השיר הקצר על האיסטארי בספר 'סיפורים שלא נשלמו' מרמז על טולקין (the sleeper's ear, searching thought) כאחד אשר נישא ב'דרך החלומות' למערב ולמד על ה'היסטוריה האבודה', בדומה לאלו שהגיעו אל המערב בשימוש ב'דרך החלומות' כמסופר עליה בסיפורים האבודים? קל ללכת לאיבוד במבוך התיאורטי כאשר מנסים לחבר את הפאזל הטולקינאי. המשמעות העקרונית הברורה לי במיתולוגיה שטולקין כתב ביצירתו 'הדרך האבודה', היא שהוא רצה להראות שלמרות שהמערב אבד ונשכח, הקשר בין בני-האדם בארץ התיכונה למערב עדיין קיים, ואפילו שקשר זה קלוש ונדיר, הוא אמור להיות סימן של תקווה למין האנושי.


        

הערות

1. כנאמר במכתב מס' 294 – "The Letters of J.R.R Tolkien"

2. לא מדובר בידיד האל הנוצרי, אלא באלים האנגלים שמקורם בצפון-גרמניה. זאת ניתן לדעת בגלל הקידומת Os. דוגמא דומה היא הקידומת As אצל הנורדים, שמציינת שייכות למשפחת האלים השולטת, האאסיר (Aesir). כמובן שזה רק המקור הראשוני של שימוש בשם, והיו ועדיין יש נוצרים עם שמות אנגלו-סכסים שהקידומת שלהם היא Os (כמו- Osric, Oswald, Osmund וכו')

3. האגדה הלומברדית (על פי ההערות שבכרך החמישי על הפרק הראשון בסיפור, המקור הכתוב של האגדה הוא מהמאה השמינית)
'הלומברדים (פירוש השם המקורי: ארוכי הזקן) היו עם גרמאני שהיה ידוע בעיקר בגלל האכזריות שלו. הם נדדו דרומה ממולדתם הקדומה בסקנדינביה, אך ידוע קצת על ההיסטוריה שלהם לפני אמצע המאה השישית.
בשנים אלו מלכם היה אודוין (Audoin) ולבנו ויורשו קראו אלבוין. במלחמה גדולה בין הלומברדים לעוד עם גרמאני, הגפידים, אלבוין הרג בקרב פנים מול פנים את ת'וריסמוד, בן המלך הגפידי ת'וריסינד; כאשר הלומברדים חזרו לממלכתם, הם ביקשו מאודוין לתת לבנו את הכבוד לשבת איתו בשולחן הסעודה, כי בזכות אומץ ליבו הם ניצחו במלחמה. אודוין לא הסכים לכך, והוא נימק החלטתו: "אין זה המנהג של אנשינו, שבן המלך ישב עם אביו לפני שקיבל כלי נשק ממלך של עם אחר". כאשר אלבוין שמע על כך, הוא הלך אל המלך ת'וריסינד עם ארבעים מאנשיו, כדי לבקש את הכבוד הזה ממנו. המלך אירח אותו ואת אנשיו והזמין אותו למשתה חגיגי, והושיב אותו בכיסא לימינו, בו נהג לשבת בנו המת, ת'וריסמוד. אך בשלב מאוחר של הסעודה המלך התחיל לחשוב על מות ת'וריסמוד, ולמראה אלבוין, אשר הרג את בנו, היושב במקומו, יגונו לפתע התפרץ: "מאוד נאה לי המושב, אך קשה לי להביט על זה אשר יושב בו". מילים אלו עוררו את בנו השני כונימונד (Cunimund) לגדף את האורחים הלומברדים; עלבונות הוטחו משני הצדדים וחרבות נשלפו. אך לפני שהתחיל הקרב, המלך ת'וריסינד התייצב בין הגפידים והלומברדים ואיים להעניש את האדם הראשון שיתחיל להילחם. כך הוא הרגיע את הרוחות. הוא נתן לאלבוין את כלי הנשק של בנו המת, ושלח אותו בבטחה לממלכת אביו.
אודוין מת בערך עשר שנים לאחר המלחמה, ואלבוין נהיה מלך הלומברדים בשנת 565 לסה"נ. מלחמה שנייה פרצה בין הלומברדים והגפידים, ובה אלבוין הרג את המלך כונימונד ולקח את בתו רוסאמונדה (Rusamunda) כאסירה. בחג הפסחא בשנת 568 לסה"נ, אלבוין יצא למערכה לכבוש את איטליה, אך בשנת 572 לסה"נ הוא נרצח במיטתו בלילה, בעקבות מזימה של אשתו רוסאמונדה. הסיבה העיקרית לשנאתה לאלבוין הייתה שבעת משתה בורונה (עיר באיטליה), אלבוין נתן לאשתו לשתות יין מגביע שנעשה מהגולגולת של המלך כונימונד, ואמר לה לשתות עם אביה בעליצות.

4. אלפווין הוא אחת מהאניגמות המפורסמות בלגנדריום הטולקינאי. מה שכן מוסכם לגביו, בגרסאות הרבות לסיפור חייו, זה שהוא היה יורד ים אנגלו-סכסי, שהגיע לטול-ארסיאה אשר במערב על ידי הדרך המישירה, שם הוא למד מבני הלילית על יצירת העולם וסיפורי העידן הראשון (כמסופר בסיפורים האבודים).

5. הסיפורים האבודים או בול"ט – Book of Lost Tales 1,2 , שני הכרכים הראשונים בסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה.

6. אגדת המלך שיו נכתבה על ידי טולקין והייתה יקרה לליבו, ובדומה לסיפורים המיתולוגיים בדרך האבודה, גם היא סוג של עריכה של המקורות האלו, אבל עם תפקיד שונה בסיפור. המקורות של האגדה הינם עתיקים וניתן למצוא את השורשים שלהם בצפון-גרמניה ובסקנדינביה. נקודת ההשוואה הלא משתנה בין כל הגרסאות השונות של האגדה היא המלך המושלם, שמלמד את עמו ידע ונותן שלום לבני האדם, ושהצאצאים שלו הם המלכים של עמים רבים.
אצל טולקין המלך שיו מגיע לבדו בספינה בעודו ילד (בדומה למסופר בגרסאות הגרמאניות) וזמן קצר לאחר שהאנשים מקבלים אותו לארצם הוא מתחיל לשיר בשפה מוזרה, וזו הפעם הראשונה שהם שמעו מישהו שר, והם מבינים כי הוא שליח של האלים כנראה, ובוחרים בו להיות מלכם. המלך שיו לימד אותם שירה, כתיבה ואת אומנות היצירה, תקופת שלטונו הייתה לתקופת הזוהר של האנושות, בה היה שלום והתקדמות של בני האדם. הבנים שלו הקימו את הממלכות של העמים הגרמאנים והנורדים, כלומר שושלת המלוכה של כל העמים במקורה ממנו. במותו הוא זכה לקבורה ימית כבקשתו, והוא נשלח עם ספינה חזרה למערב, ויש האומרים שהגיע לשם על ידי הדרך המישירה.
ב'דרך האבודה' אלפווין שר את אגדת המלך שיו, אבל טולקין גם כתב גרסא חופפת לאגדה של המלך כסיפור, ושתי הגרסאות נמצאות בכרך החמישי.

7. המיתולוגיות הצפון-אירופאיות הן חלק בלתי נפרד מיצירותיו של טולקין (במקרה של 'הדרך האבודה' מדובר בעריכה שלהם על מנת ליצור משהו חדש), והעניקו חומר רב לחוקרים טולקינאים, שבחנו (ועדיין עושים זאת) את הקשר הזה עם המקורות הללו. החוקר המוביל בתחום הוא טום שיפי, אשר פרסם שני ספרים מרתקים בנושא (עם שילוב כלי מחקר נוספים- היסטוריים ואפילו פילוסופים) שעוסקים בניתוח ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון, שעליהם אני ממליץ לכל טולקינאי: 1. The Road to Middle Earth.
2. J R R Tolkien: The author of the century.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות