המספר הנסתר

הרצאה שהועברה לבאי כנס עולמות 2006
רן בר-זיק

 

ההרצאה הזו תתחלק לשלושה חלקים:

בחלק הראשון אני אספר על הסילמריליון ועל המספר שלו – אני אפרט על הסילמריליון האמיתי, זה שסביר להניח שאתם לא מכירים וגם אספר על התהליכים שעבר המספר שלו.

בחלק השני אני אספר על התפקיד של המספר, למה בדיוק היה צריך אותו.

בחלק השלישי, והמעניין יותר, אני אראה כיצד המספר נוכח בכל היצירות של טולקין כמעט ללא יוצא מהכלל ואני אנסה להסביר גם למה.

חלק 1: על הסילמריליון ועל אלפווין

על הסילמאריליון

כשאני מדבר על הסילמריליון, אני לא מדבר על הספר בעריכתו של כריסטופר טולקין שיצא לאור בשנת 1977 וגם תורגם לעברית בשנות השמונים על ידי ד"ר עמנואל לוטם. הסילמריליון הזה, מסיבות אלו ואחרות שלא אחזור עליהן כאן, הוא אינו רלוונטי לדיון ביצירתו של טולקין. תשכחו את כל מה שאתם יודעים או חושבים שאתם יודעים על הסילמריליון כיצירה מוגמרת. הסילמריליון שאני מדבר עליו הוא לא יצירה מוגמרת, הוא מכלול שלם של יצירה שהתפתחה החל משנות העשרים ועד למותו של טולקין, יצירה כוללת שיש לה יותר ממאה טקסטים ומופיעה רובה ככולה ב'היסטוריה של הארץ התיכונה'.  לא להבהל מההיסטוריה בבקשה! אנחנו נצא עכשיו למסע עמוק לתוכה, אבל יש לכם מדריך טוב, שזה אני.

אז כמה מילים על ההיסטוריה על מנת שנבין אחד את השני – לסילמריליון אין גרסה מוגמרת ואין גם שאיפה לגרסה כזו. במקום התקדמות עליליתית לינארית – קרי סדרה של "טיוטות" שמתקדמות לעבר טקסט אחד סופי, אתם צריכים לחשוב על עץ, עץ שמתפתל ומסתעף וממנו יוצאים עוד ועוד גבעולים ועלים. כשאני מדבר במונחים על התפתחות אני מתכוון אך ורק להתפתחות של ציר הזמן. גרסה משנת 1923 אינה בהכרח עדיפה או מפותחת פחות מגרסה של אותו הסיפור משנות החמישים. לכל טקסט וטקסט יש את היופי שלו. אז בואו ונראה מי זה המספר הזה, שהנוכחות שלו משפיעה על כל הסילמריליון.

כל מי שהציץ בשנים עשר הספרים המאיימים של ההיסטוריה, יודע היטב על המספר. אני לא רוצה לשעמם אתכם בסקירה מורחבת ומפורטת על כל הופעותיו של המספר הזה, זה לא מה שחשוב בהרצאה הזו – אבל אני אצטרך לעשות סקירה קצרה בכל זאת על מנת שנוכל, ביחד, לעמוד על החשיבות של המספר הזה.

את המספר אנחנו פוגשים לראשונה בתור 'אריול', אריול הספן שמגיע בדרך כלשהי אל טול ארסאה, האי הבודד. דרך עיניו של אריול אנחנו לומדים על מנגינת האיינור ועל עלילות נוספות של הואלאר ובני הלילית. אריול הוא לא סתם מספר סתמי, אלא אדם שאמור לקשור את עלילות הימים הקדומים של בני הלילית לזמננו אנו.

אריול הוא שם שטולקין עצמו המציא ופירושו הוא "האיש אשר חולם לבדו". אבל בהמשך לכוונתו המוקדמת לקשר את המיתולוגיה שלו להיסטוריה האנגלית, טולקין העניק לו מספר תארים בשפה האנגלית העתיקה. על פי כריסטופר טולקין אריול נקרא בשם 'אנגול… על ידי הנוֹמִים, בגלל ביתו'. אנגול הוא המקבילה הנומית לאריול וכנראה שמתייחסת למולדת העתיקה של ה'אנגלים' לפני ההגירה שלהם מעבר לים הצפוני אל בריטניה. טולקין עוד מוסיף על מגוון השמות של הדמויות ונותן לאריול שם נוסף – אריול קורא לעצמו W?fre – מילה באנגלית עתיקה שמשמעותה 'חסר מנוחה, נודד'.

כריסטופר טולקין מדגיש את המרכזיות של הדמות הזו לתוכניתו המקורית של טולקין:

"מההתחלה של ההיסטוריה הזו, הופיע הסיפור של אלפווין האנגלי, שנקרא גם אריול, המקשר באמצעות המסע המוזר שלו בין עולמם הדועך של בני הלילית עם חייהם של בני האדם המאוחרים יותר. וכך נאמר במילים האחרונות של הקוונטה נולדרינווה (כרך 4 של ההיסטוריה) :

לבני אדם משושלתו של איארנדל סופרו [סיפורי הקוונטה] ורובם סופרו לאריול, שלבדו מבני התמותה של הימים המאוחרים, הפליג אל האי הבודד וחזר אל מקום מגוריו, ארץ ליתין (בריטניה), וזָכַר סיפורים שהוא שמע בקורטיריון היפה, עיר בני הלילית בטול ארסאה."

אז כפי שהבנו, אריול הוא הדמות המספרת שאנו נתקלים בה לראשונה כאשר אנחנו צוללים אל תוך המיתולוגיה. הספן אשר מגיע אל עיר הנוֹמים ושומע מהם את סיפורם.

שמו של אריול משתנה כאשר אנו זזים קדימה בציר הזמן, כשאני אומר ציר זמן אני מתכוון לתאריכים של הטקסטים השונים. אריול הופך מהר מאד לאלפווין, שם שאולי מוכר קצת יותר מאריול, אלפווין הוא ספן אנגלוסקסי, שכמו אריול, גם הוא מתעד ומספר את סיפורם של העידנים הקודמים. אנחנו פוגשים אותו לראשונה בטַבְרוֹבֵּל שנמצאת בטול ארסאה, מתרגם את 'רשומות ואלינור' ו'רשומות בלריאנד' שמהוות חלק מעבודתו של פנגולד החכם מגונדולין, חלק מהטקסטים האנגלו-סקסונים שלו אפילו "מתועדים". רומיל מטון מספר לו על האיינולינדאלה. הוא רואה את הלהאמאס של פנגולד כאשר הוא מגיע אל המערב. ההערות שלו מצורפות לקוונטה סילמריליון ועוד ועוד…

וכך אלפווין אומר: "את רוב עבודתו של פנגולד שיננתי בליבי ותרגמתי אותה לשפתי, חלק בזמן שהותי במערב אבל את הרוב לאחר חזרתי לבריטניה."

ישנן גרסאות שבהן אלפווין מעולם לא מגיע אל האי הבודד אך ברוב הגרסאות הוא מגיע. טולקין כתב לא מעט קטעים וטקסטים על דמותו של אלפווין שהמרשימה ביניהם היא 'שירו של אלפווין' שנכתבה שנים לאחר כתיבת שר הטבעות. באחד מהקטעים האלו טולקין מספר בקצרה על דמותו של אלפווין:

"אלפווין היה ימאי מאנגליה העתיקה, שלאחר שנהדף אל הים מחופי ארין (שם עתיק לאנגליה) עבר אל המים העמוקים של המערב. האגדה מספרת שהודות ליד הגורל או לחסד הוא מצא את הדרך הישרה של בני הלילית והגיע לבסוף לאי ארסאה במולדתם העתיקה.  יש כאלו שאומרים שבהיותו לבדו, צמא ורעב, הוא נכנס לטרנס והוענק לו חזון על האי כפי שהוא היה פעם, לפני שרוח המערב קמה ודחפה אותו חזרה לארץ התיכונה."[1]

(הערה קצרה: למרות מקרה אחד שבו טולקין כתב על שתי הדמויות האלו כנפרדות, במהלך הזמן שתי דמויות אלו התאחדו)

אז בואו ונסכם את דמותו של אלפווין/אריול בקיצור נמרץ. אלפווין היה ספן אנגלוסקסי בן המאה ה 8 שהצליח למצוא את הדרך הישירה ולהגיע לטול ארסאה, שם הוא שומע מבני הלילית את ההיסטוריה "האמיתית" של האי ושל העולם. הוא קורא ומתרגם טקסטים רבים וחוזר לאנגליה, שם הוא מספר את סיפורו וכך סיפור זה מגיע אלינו. כאמור זה מופיע בסילמריליון האמיתי, לא זה האנמי של שנת 1977

מדוע אלפווין לא נכנס אל תוך הסילמריליון של שנת 77? יש לא מעט סיבות ואני לא אפרט את כולן כיוון שהן לא במסגרת הרצאה זו. אפשר לומר שדמותו של אלפווין כל כך מסובכת ומפותלת וכיוון שיש טקסטים שבהם הוא לא נמצא, כריסטופר טולקין העדיף להשמיט אותו מהגרסה המלאכותית שהוא יצר אי שם בשנת 1977.

אבל אלפווין לא נעלם מעל דפי ההיסטוריה, קורא זהיר יכול לראות את העקבות שלו גם בגרסה המלאכותית וחסרת הבשר של הסילמריליון 77. וכמובן הוא יוצא במלוא חיותו וכוחו בסילמריליון האמיתי, המסובך והנפתל.

חלק 2: על תפקידו של אלפווין

אז למה בעצם אני מבלבל לכם את המוח על אלפווין? מה הוא בעצם עשה בסילמריליון? למה הוא כל כך חשוב? התשובה נעוצה באופן העברת הסיפור. כל דרדק טולקינאי מכיר ויודע את חשיבות הספר האדום בשר הטבעות – אותו ספר מיתולוגי שפרודו כתב וסאם המשיך והוא זה המהווה את מקורו של שר הטבעות אליבא דטולקין. מדוע יש צורך בספר האדום? טולקין מסביר לנו באחד המאמרים החשובים ביותר שהוא כתב, "על סיפורי פיות":

"תנאי הכרחי לקיומו של סיפור פיות ממש, הוא שהסיפור יוצג כ'סיפור אמיתי'"[2]

טולקין טוען, גם במקומות אחרים במאמר ובמכתבים שונים – שכל סיפור טוב צריך מסגרת טובה. וזו הסיבה שבעטיה הוא בעצם הציג את הספר האדום ואת כל הנספחים וההקדמות על תרגום. כל בריאה משנית משובחת צריכה סיפור מסגרת שיחזיק אותה.

עבור טולקין, חלק מערכו של הסיפור הוא גם בצורת הסיפור שלו, לא רק בתוכן. הסיפור של הסיפור הוא חלק מהקיום שלו. הסיפור קיים רק כאשר הוא מסופר. וכדי שהוא יסופר צריךל להיות מספר, קישור בין האירוע לקורא או למאזין. "אני… אניירין… שר את האִי גודודין' כך מצהיר קול ספרותי בפואמה המתארת קרב ביינימי. אניירין היה משורר מהמאה השישית לספירה, אבל הטקסט הכי מוקדם של הגודודין מופיע בספר בן המאה השלוש עשרה. הפואמה ששרדה עד היום שרדה לא רק בגלל שאניירין שר אותה אלא בגלל שאחרים שמעו אותו ולבסוף אחד מהמאזינים כתבו את הפואמה. כך הפואמה הועברה וכך היא שרדה. הסיפור הוא ששר הטבעות לא היה שורד היום אם בילבו לא היה כותב את ספרו ופרודו לא היה ממשיך אותו. טולקין היה מספר יותר מדי כשרוני על מנת לא לדעת ולהצהיר על חשיבות המספר לסיפור. הספר האדום הוא חלק מהעניין.

כך גם בנוגע לסילמריליון, אלפווין/אריול על שלל תאריהם השונים מילאו את אותו התפקיד של הספר האדום בשר הטבעות – הם אלו שסיפקו מסגרת. הם אלו שהעבירו את הסיפור.

ועכשיו אסביר על העניין:

אחד משמות התואר של אריול, [3]W?fre מזכיר את בן דמותו של אריול מהמיתולוגיה האמיתית: גאנגלרי (בנורדית עתיקה: הנודד) בספר שטולקין הכיר היטב: ה Prose Edda של סנורי סטורלסון מהמאה הארבע עשרה שהוא אחד המקורות הראשיים לידע שלנו על המיתולוגיה הנורדית. כמלומד-פוליטיקאי ונוצרי מאמין, סנורי הכיר את המיתולוגיות הפאגניות שהיו לפני בוא הנצרות. אך למרות שהוא לא האמין בהן הוא חש שהאלים והגיבורים העתיקים ודבריהם ההרואיים והפיוטיים הם חומר הולם לשירה. הוא רצה לחנך את המשוררים של אותו הזמן ולמען מטרה זו הוא שימר עבורם וגם עבור  הדורות הבאים את אחת המיתולוגיות הגדולות בעולם.

הכל שבו סנורי השתמש על מנת להציג את המיתולוגיה הזו לקהל נוצרי הוא מספר בדיוני, מלך פגאני שמו הוא גילפי שהתחפש לגאנגלרי "הנודד" ונסע אל עולמם של האלים במסע לחיפוש ידע.
 בחלק הראשון והמקיף ביותר של האֵדָה שנקרא 'התעתוע של גילפי' בתרגום חופשי ביותר[4] , כולל תשאול שנעשה על ידי גאנגלרי לשלוש דמויות מסתוריות: H?r (הגבוה), Jafn?r (גבוה גם הוא) ו ?ri? (שלישי). שלושת הדמויות המסתוריות הללו עונים על שאלותיו ונותנים את הסיפור שלהם על הבריאה, טבעו של העולם והשמות, הטבע וההרפתקאות של האלים והאלות. גאנגלרי מקבל את כל הסיפורים האלו ולומד אותם. למה סנורי מסתמש בגאנגלרי? כי באמצעותו סנורי שומר על מרחק בטוח ולא מעורב בעלילה אך מעניק לקוראיו דין וחשבון חיים ומפורטים על המיתולוגיה הנורדית.

אז למה בלבלתי לכם את המוח על גנגלרי? כי אריול, אלפווין או W?fre עושה את איתו שירות עבור טולקין. אלפווין מתואר כאדם בעל סקרנות מרובה וכמו גאנגלרי הוא גם נודד. אלפווין הימאי מגיע אל האי טול ארסאה ושם הוא שואל את הנומים על ההיסטוריה שלהם.  כדי לגלות את האגדות הנורדיות, גאנגלרי שואל שאלות כגון 'מי האל הראשי או העתיק מכל האלים?', 'מה המקור לכל הדברים?', 'איך התרחשה הבריאה?' 'מה הדרך מהארץ לשמים?', 'איזה אלות נמצאות שם?' סנורי מדגיש את חשיבות תגובתם של האלים בכך שהוא גורם לגאנגלרי לומר 'גדולות הן הבשורות הללו שאני שומע' [במקור: mikil ti?indi]. השאלות של אריול, בספר האגדות האבודות הן בדיוק באותו נוסח: 'ספרו לי על האי הזה', 'מי הם הואלאר? האם הם אלים?', 'מי הוא אילובאטאר?'. טולקין מדגיש את החשיבות של הדיאלוג בגך שהוא שם בפיו של אריול משפט דומה להפליא למשפט שסנורי נותן לגאנגלרי, הדמיון אינו יכול להיות מקרי: 'גדולות הן הבשורות הללו'.

אלפווין, כמו גאנגלרי כביכול שייך לסיפור, נמצא במקום אך עדיין זר ויכול לשמש כמקבל העיקרי של הסיפורים ומאפשר לטולקין, הסופר, להיות בלתי נראה. העדות התומכת הסופית המבססת את הקשר הסופי בין גאנגלרי לאלפווין היא המשמעות הזהה של השם גאנגלרי ושל השם W?fre: 'נודד' או 'נדידה' וכן שבשני המקרים המילים משמשות כשם תואר וגם כזהות – מצביעות על שאילה מכוונת.

שאלה אחת ראויה לתשומת לב מיוחדת, 'ספר לי', אמר אריול, 'כיוון שאני משתוקק לדעת, מה היתה מוסיקת האיינור?'". 'וכך סיפור האינולינדאלה זכה להשמע באזני בן תמותה, כאשר אריול ישב בגינה לאור השמש בטול ארסאה'. המשפט 'באזני בן תמותה' הוא המפתח, כיוון שאריול הוא העד, המספר והמעביר של הסיפורים האלו, הקישור בין המספרים בני הלילית ובני האדם ששומעים (וקוראים) את הסיפורים האלו. מן סוג מסוים של עד המעיד על המיתולוגיה בפני אחרים, למרות שהוא זר לתרבות שיצרה אותה.

יש חשיבות לכך שהעד צריך להיות בצורה מסוימת זר למיתולוגיה המתואר. כיוון שכזר אבל זר שהוא עד הוא יכול לקשר את הקורא או השומע ה"זר" לתרבות ה"פנימית" שמייצרת את המיתוסים. והעניין הזה חשוב ביותר. המספר צריך גם להיות זר (ובכך בעצם להצליח ולדווח לקהל המקבלים) אבל גם להיות מעורב. מעין איש ביניים כזה. למה הוא צריך להיות מעורב? כי למילה 'מיתולוגיה' שפירושה הוא 'אוסף של מיתוסים' יש פירוש נוסף: "איסוף שיטתי ולימוד מיתוסים' (מתוך American Heritage Dcitionary) , המילה עצמה היא בפירוש מונח חיצוני שבו משתמשים מלומדים כדי לתאר סיפורים של תרבויות של אנשים אחרים – המיתוסים המכוננים שלהם, אגדות הגיבורים, ההיסטוריה המקודמת והאמונות הדתיות שלהם. הדגש הוא על 'לימוד מיתוסים' שמנוגד לניסיון או אמונה. משמעות המילה 'לימוד' מרמזת על מרחק מהחברה המתוארת בסיפורים.

מיתולוגיות מתומצתות ומלומדות  הן לא סיפורים המסופרים על ידי מספר לקהל שבוי היושב על יד האח בליל חורף. הן אוספים של הסיפורים האלו, הם הפכו לטקסט שמועבר על ידי 'הסמכות' – אנתרופולוגים, פילולוגים, היסטוריונים וחוקרי פולקלור – כולם מלומדים מסוג זה או אחר שמוסיפים לטקסט הערות שוליים וביאורים מלומדים, וכולם אנשים ששומעים ומתעדים ספורים של אחרים, בעולמות אחרים. הם זרים שכותבים לזרים. ולכן למיתולוגיות האלו חסר את הכוח המקורי שלהן.

בהגדרה, טולקין כמחבר מיתולוגיה חייב להיות כזה זר. מיתולוגיה ראשית אינה יכולה 'סתם' להכתב – צריך לכתוב עליה או לכתוב אותה. וזו היתה הבעיה של טולקין כממציא מיתולוגיה. קולו הסמכותי, שמעביר ישירות את העלילה, יגלה שהמיתולוגיה שלו היא אמנות, לא מיתוס חי. הוא יכול לנסות להיות סנורי אבל הוא היה צריך גאנגלרי, אדם מהימן, לא מלומד, שיוכל להיות בתוך הסיפור אבל לא חלק ממנו, ושיוכל גם לחוות אותו אבל גם לספר אותו. וכך, על מנת להעניק למיתולוגית בני הלילית שלו את ה"עקביות הפנימית של המציאות" הוא יצר את הגאנגלרי שלו. מישהו שיכול, במסגרת העלילה להיות המקבל המודע של המיתוס שזר לניסיון שלו. אחד מתפקידיו הספציפי של גאנגלרי הוא חוסר ידיעה (כמו רוב הקהל הקורא של סנורי) על הסיפורים שאותם הוא שומע. לכן הוא רוב הזמן ננזף על ידי הגבוה, הגבוה גם הוא והשלישי בגלל שהוא 'אדם שאין לו ידע רב'. אבל אם לגאנגלרי לא היה ידע רב, לקהל של סנורי היה אפילו פחות מכך, כיוון שרצונו לשפר את בורותם הוביל אותו לכתיבת הספר. אותו דבר בנוגע לאלפווין, שגם הוא לא יודע כמעט דבר ודרכו אנחנו לומדים את כל מה שאנחנו רוצים.

המערך המקורי של טולקין שמורכב משאלה-תשובה נזנח בסופו של דבר, כמו שמותיו המרובים של אריול. אבל הדמות עצמה נשמרה, במהלך התהליך של שינויים רבים הוא הפך להיות יותר אנגלי (אוקדם אנגלי) ושמו התבסס בסופו של דבר כאלפווין. אבל בלי שום קשר לשמו, תפקידו כעד ומקשר נותר כחלק חיוני מהתוכנית.

אז אני מקווה שהבנו למה בדיוק צריך את אלפווין – אלפווין הוא בעצם סיפור המסגרת. תפקיד זה הוא תפקיד לא פשוט, במיוחד שמדובר על משהו נפתל כמו הסילמריליון. בשלב מסוים טולקין החליט לנטוש את אלפווין, כחלק מהרוויזיה הגדולה שנעשתה במיתולוגיה שלו, אך העקבות היו מרובים מדי, תפקידו של אלפווין היה חשוב מכדי לנטוש אותו לחלוטין. רק באמצעות רוויזיה הרבה יותר מעקרת, כמו זו שעשה בנו של טולקין ב 77, היתה יכולה להסיר את אלפווין לחלוטין. אך במחיר כבד מאד של עיקור הספר מרוח החיים וממסגרתו האמיתית.

חלק 3: החשיבות של אלפווין, ידיד בני הלילית

עברנו עד כה על שני סעיפים מרכזיים בדרך להבנת דמותו של אלפווין.

הסעיף הראשון היה הבנה בכלל מי זה אלפווין והיכן הוא מופיע. אני מקווה שהבנתם שאין טעם למצוא אותו ביצירה המלאכותית של הסילמריליון 77. הוא נמצא רק ביצירה החיה, היפה של הסילמריליון האמיתי שנמצא בין כרכי ההיסטוריה.

הסעיף השני היה הבנה של תפקידו הראשוני, כמסגרת וכמעביר המיתולוגיה אל קהל הקוראים. כעד שהוא לא זר אך גם לא שייך. איש ביניים שחי בעולם הדמדומים בין לבין. בין העולם שלנו לעולם המיתולוגי – והוא היחיד שיכול להעביר לנו את המיתולוגיה הזו.

אז הבטחתי לכם שאני אראה לכם גם כיצד הוא מופיע לא רק בסילמריליון, אלא גם בכל היצירות ועכשיו אני גם אעשה זאת. המפתח להבנת התפקיד של אלפווין הוא בפירוש שמו – ידיד האלפים. Elf Friend. לא מדובר בשם שהומצא על ידי טולקין אלא בשם קיים. וכך טולקין כותב על כך באחת מיצירותיו "מסמכי מועדון הרעיונות":

"'אלפווין ידיד בני הלילית? זה למראית עין פחות או יותר המשמעות המילולית. למרות שחלק מכם יודעים… שמות בני שני חלקים אלו הם רגילים למדי, ולא ניתן להסיק רבות ממשמעותם הספרותית.'

'אבל במקור הן היו חייבות להכיל משמעות.' אמר ריימר.

מתוך The Notion Club Papers

למרות שעכשיו לא ניתן למצוא אותם אלא כמשתתפים במיתולוגיה ובפולקלור, בני הלילית או האלפים היו חלק ממערכת האמונות הפאגניות בצפון אירופה, את זה אנו יודעים על פי איזכורים רבים בשירה הנורדית והאנגלוסקסונית ובכלל על פי קיומה של המילה – Alf בנורדית ו ?lf באנגלוסקסונית. למרות שהשם אלפווין כבר הפך לשגרתי משמעותו, כפי שריימר הדמיוני מציין, היתה לשם זה משמעות ספרותית כלשהי המתארת מישהו שהיה ידיד בן לילית במציאות. אלפווין  המשיך להיות שם נפוץ, אתם מכירים את זה כיום בתור השם אלווין או אלבוין. גם לאחר שהאמונה בבני לילית הפכה להיות אמונה טפלה בלבד ואחר כך הפכה לאמונה אבודה שאיש לא זוכר אותה. המילה עצמה איבדה ממשמעותה המקורית ואינה אומרת דבר מלבד לתלמיד לינגוויסטיקה. אין לה שום מקור ספרותי, אפילו לא מטפורי. בהופעה המודרנית שלה היא נראית כמאובן, כמו חלק מהמילים הרבות באנגלית או בשפות אחרות שעצמותיהן השתמרו בצורתן ובצלילן, אך משמעותן החיה נרקבה ואבדה.

אבל בעולם הדמיוני של המיתולוגיה של טולקין, שם בני לילית הם גזע חי המאכלס את הארץ התיכונה המילה חזרה וקיבלה את משמעותה המקורית. טולקין שחזר בדמיונו את המושג ידידי בני הלילית, יצר עולם שבו דמות כזו יכולה לחיות ולנוע. 'ידיד בני לילית' נראה טבעי לגמרי בעולם הטולקינאי. עכשיו חלק מכם בטוח תופסים את הראש ואומרים: "רגע אחד! השם 'ידיד בני לילית' מוכר לי מאיזשהו מקום!" וזה נכון, לא סתם טולקין בחר באלפווין או יותר נכון ב'ידיד בני לילית' כאחת הדמויות החשובות שלו. כיוון שהמונח עצמו מופיע לאורך כל יצירותיו.

ועכשיו אני מתכוון לקשר את כל הקצוות הפרומים – שימו לב היטב:

קוראי שר הטבעות פוגשים לראשונה את המונח בתרגומו המילולי די מוקדם בסיפור, בחילופי דברים שבקריאה ראשונה נראית די חסרי משמעות. בתגובה לברכתו של פרודו בשפת בני לילית, 'אֵלֶן סִילָה לוּמֵן אוֹמֶנְטִילְבוֹ, גילדור משיב לו 'תבורך, ידידם של בני לילית!'. בנקודה זו בסיפור זה נראה כמו שיחת נימוסין פשוטה בין הוביט לבן לילית. אבל לאחר מכן, ברגע רציני הרבה יותר, גילדור אומר לפרודו: "הנה קראתיך ידידם של בני לילית" אך המילה עדיין נראית כברכה רשמית מאשר שם עצם ספציפי. אבל עם כל חזרה, ניתנת יותר משמעות למילה. כאשר בבית של טום בומבדיל גולברי אומרת לפרודו: "אך רואה אני שאתה ידידם של בני לילית. האור בעיניך וצליל דיבורך יעידו בך." אנחנו מתחילים להבין כי במילה הזו יש יותר מאשר תואר נימוסי גרידא. ידיד בן לילית הוא סוג של זהות מיוחדת.  השערה זו מתאמתת כאשר, מאוחר יותר, לגולאס מציג את אראגרון להאלדיר מלוריין כ"ידיד לבני הלילית בקדמת מערב."

רק בפרק 'מועצת אלרונד' אנו מגלים שלמשפט הזה יש היסטוריה מעבר להווה הנוכחי. לאחר שאלרונד הסכים להצעתו של פרודו לשאת את הטבעת להר האבדון הוא אומר לו: "ואילו נאספו כאן יחד כל ידידיהם של בני לילית מימים מכבר, האדוֹר, והוּרין, וטוּרין ובֶּרֶן עצמו, היה מקום מושבך נכון ביניהם.". מה שנראה לראשונה כצורת פניה מנומסת, ולאחר מכן כמחמאה – נראה כעת כסימן להתשייכות לקבוצה נבחרת. קבוצה של אנשים שיש בינהם תכונה משותפת, שכרגע עדיין לא ברורה לנו.

כאשר אנו נחשפנו לכל המבחר של המיתולוגיה הטולקינאית, אנו יכולים סוף סוף לבחון את ההקף המלא של הדמויות שנראו 'ידיד בני הלילית' ואת התייחסותו של טולקין אליהן ולהבין את מקומן ואת חשיבותן בסיפור המלא. אנו יודעים כעת שפרודו, אראגורן ואפילו הורין, טורין וברן היו רק חלק מידידי בני לילית. עכשיו אתם גם יודעים ש'ידיד בני לילית', הוא יותר משם תואר המשמש לפניה מנומסת. 'ידיד בני הלילית' הוא בעת ובעונה אחת שמו, תיאורו ותפקידו של אחת מהדמויות המוקדמות והרב משמעותיות ביותר במיתולוגיה, דמות שהיא גם בתוך ומחוץ לסיפור, שהיא גם דמות בעלילה וגם משמשת כמסגרת לסיפור.

הרשימה של הדמויות שהן ידידות בני הלילית משתרעת על פני כל יצירותיו של טולקין:  מ The Lost Road ועד ה The Notion Club Papers, (שני סיפורי המסע-בזמן הבלתי גמורים שלו) שם אנו פוגשים את אלנדיל (בקווניה: ידיד בני לילית) הנומנורי והגלגולים האנגליים שלו אלבוין (אנגליזציה של אלפווין) וארול (אנגליזציה של אריול) .וכמובן את אלווין (אנגליזציה של אלפווין) לואודהם ואביו, אדווין לואודהם הזקן (שהיה, ולא במקרה, ימאי). 

בסיפורו הקצר האחרון של טולקין 'הנפח מווטון רבא' רשימת ידידי בני הלילית תכלול לא רק את הנפח עצמו אלא גם את סבו המסתורי, הטבח הראשי הראשון. לדמויות האלו יש מאפיינים מגוונים ושונים וכן הן ממלאות תפקידים שונים בעלילות הסיפורים שבהם הן מופיעות.

לא הייתי מטריח אתכם בהרצאה הזו רק כדי לתת לכם רשימה סתמית. אני רוצה שתשימו לב לדמויות האלו: פרודו, הכותב של הספר האדום, אלנדיל שמדריך את אלבוין הנוסע בזמן, אלווין לואודהם שמספר למועדון הרעיונות על המסע בזמן, הנפח מווטון רבא שנוסע לארץ הפיות וכמובן אלפווין, שנוסע גם הוא לארץ הפיות ומתעד את סיפורי בני הלילית.
השמות או הכינויים שלהן זהים – 'ידידי בני הלילית', המקור של כולם מגיע מאריול/אלפווין, דמות ידיד בני הלילית המקורי שעליו סיפרתי מספיק בהרצאה זו  – אבל חוץ משמן יש עוד משהו שהדמויות האלו חולקות והוא תפקידן בעלילה. התפקיד החשוב  שכולן חולקות הוא הקישור, היותן המחבר או המגשר בין העולם הטבעי או "האמיתי" לבין עולם הפיות – העולם העל טבעי, המיתי והדמיוני. תפקיד שמשותף לכולן מאלפווין ועד הנפח מווטון רבא.

למרות שהמגשר או הקישור הוא פריט מכריע בהעברת הסיפור, אנו עדיין יכולים לשאול מדוע הדמות המקשרת צריכה להיות 'ידיד בני לילית' במקרה של טולקין. טולקין היה יכול בקלות להשתמש בסוג אחר של מגשר כדרך למיתולוגיה שלו – עורך בדוי או מלומד דמיוני שאוסף סיפורים ישנים. בכמה הזדמנויות כמו למשל בהקדמה להרפתקאות טום בומבדיל או במסגרת ל The Notion Club Papers הוא עשה כן. אבל ברוב הסיפורים החשובים  הוא השתמש בידיד בני לילית. למה זה כל כך חשוב? למה טולקין ממשיך להתעקש שוב ושוב על הכנסת ידיד בני לילית לתפקיד המקשר? מה יכול לעשות ידיד בני לילית עבור הסיפור מלבד לאשר את אמיתות החומר? הרי אישור זה יכול להתבצע גם על ידי דמויות מסוגים אחרים. תשובה אפשרית לשאלה זו היא שכפי שהשם שלהם מרמז, ידיד בני הלילית משתייכים לשני העולמות, לעומת עורך או מלומד שבהגדרה שייכים לעולם אחד בלבד. עורך, אספן סיפורים או מלומד יהיו זרים מוחלטים והתוצאה לא תהיה סיפורים אלא מידע בלבד.. דמות מקשרת כזו תחפש אחר ממצאים ולא תחווה באופן ישיר את המיתולוגיה. במנוגד לכך, ידיד בני לילית שהוא לא בן לילית אבל ידיד להם – הוא לא לגמרי בחוץ ולא לגמרי בפנים אלא באמצע ובכך מגלם את המגשר האמיתי. האדם שבין העולמות, איש הביניים – אלפווין, פרודו, לואודהאם, אלנדיל, אלבוין, ארול, סמית  כולם הם אנשי הביניים. וכולם במידה זו או אחרת מייצגים את השקפותיו של טולקין לגבי אופן העברת המיתוס והמיתוס בכלל.

אלפווין הוא אולי דמות העד והמספר הברורה ביותר – זו שמספרת לנו הכל, מבהירה לנו הכל. הוא ממש היה שם. הוא חווה את החוויות והוא מעביר לנו אותן. במידה רבה הוא חלק מהסיפור עצמו.
פרודו גם הוא דמות מספר ברורה, גם הוא ידיד בני לילית במובן העמוק ביותר של המילה. גם הוא, כמו אלפווין חלק מהסיפור אותו הוא מעביר, אבל בניגוד לאלפווין פרודו לא מספר לנו את הכל, הוא מעביר רק חלק קטן של הסיפור, לא את כל הסיפור, לא את כל המסגרת אלא רק עלה אחד של העץ הגדול והיפה הזה שנקרא 'המיתולוגיה של הארץ התיכונה'. כך גם לואודהאם, אלנדיל ואלבוין.

הנפח מווטון רבא הוא דוגמא לידיד בן לילית שנמצא על הקצה. אין ספק בכך שהוא ידידם של בני הלילית, אך הוא פוגש את המיתולוגיה במלוא חומרתה. הוא לא מביא דבר מהמסעות שלו לארץ הפיות, למעט הפרח של מלכת הפיות, הוא אינו מקבל הסברים על המתחולל בארץ הפיות. מדוע הרוח רודפת אותו? מיהם הלוחמים בספינות? מה מקור הים חסר הרוח? אלו שאלות שהנפח אינו מקבל תשובה עליהן. הוא מסתפק ביופי של ארץ הפיות ולא מקבל הסבר ליופי הזה. אולי זה הטיפול הקיצוני ביותר שטולקין מעניק למיתולוגיה שלו – מיתולוגיה ללא הסבר וללא תשובות, רק שאלות.

נחזור לעניין ידיד בני הלילית. ציינו שאחת הסיבות לכך שטולקין מכניס את ידידי בני הלילית לתפקיד המגשרים היא שהם בפוזיציה מושלמת להיות מגשרים בגלל הכרותם עם בני הלילית אבל חוסר היותם בני לילית בעצמם. אבל ישנה עוד סיבה לדעתי, וכאן זו ספקולציה טהורה, קחו או קבלו את זה. דמות ידיד בני הלילית מתפקדת כמסכה שקופה למחצה המסתירה את דמות ידיד בני הלילית האמיתי שהוא למעשה טולקין בכבודו ובעצמו. הפרדוקס הוא שטולקין הסופר מתפקד גם כגאנגלרי של עצמו, הקישור שלו אל עולם הפיות. תזכרו שהוא הצהיר בכמה מקרים שהוא לא ממש המציא, אלא במובן מסוים קיבל את הסיפורים שהפכו למיתולוגיה שלו. " "הם עלו במוחי כדברים ש'ניתנו' לי, וכאשר הם באו בנפרד, כך גם הקשרים ביניהם התרבו…. תמיד היתה לי הרגשה שאני מתעד משהו ש'היה', היכנשהו, לא שאני ממציא." (מתוך מכתב 145). לקרוא למישהו בשם 'ידיד בני לילית' כפי שגילדור קורא לפרודו, וכפי שטולקין קורא לדמויות אחרות, מאוחרות יותר, היה להעניק לאותה הדמות משהו מעמדתו של טולקין כמאזין וכמתעד מיתולוגיה שהוא טען ש'הגיע' אל מוחו כסיפור שאיכשהו הוא חיצוני לדמיון שלו.

לא משנה באיזה סיפור או מה התפקיד שלה, דמות ידיד בני הלילית סיפקה דמות פיקטיבית שדרך הנוכחות שלה טולקין היה יכול למסור את הסיפורים לקורא ובאותו הזמן לרצות חלק ממשאלותיו העמוקות ביותר – להשתתף במיתולוגיה בגוף ראשון, לשוחח עם סוג אחר של בריות, לבקר במימדים שונים של הזמן והמקום, לחוות בגוף אנושי ובאופן אנושי חלק מתחושת הפליאה העל טבעית של המאמין. טולקין רצה להיות ידיד בני לילית, והרצון שלו מתבטא לא מעט במכתבים שלו וכן בסיפור 'עלה של קטנוני'. אב הטיפוס של כל ידידי בני הלילית הוא טולקין.

הנפח מווטון רבא הוא בעצם סוג של משל על חייו של טולקין. הרבה טוענים שהפרידה של הנפח מארץ הפיות היא בעצם ההשלמה של טולקין עם פרידתו מהארץ התיכונה ומהכוח היצירתי שהניע אותו ליצור אותה. אם זה אכן נכון, אנחנו צריכים להודות שכקוראים היה לנו ידידי בני לילית כמו אלפווין, כמו פרודו, כמו הנפח, שאחזו בידינו ואפשרו לנו לחוות את המיתולוגיה המופלאה של טולקין. ידיד בני הלילית האולטמטיבי הוא כמובן טולקין ולא אחר הוא הגשר שבין העולמות. העקבות של אלפווין הם בעצם העקבות של טולקין. לא היינו יכולים למחוק אותם גם אם היינו מנסים. העקבות האלו מובילים מסיפור לסיפור, מטקסט לטקסט ואל הבנה הרבה יותר מקיפה של היצירה הטולקינאית ושל הדמיון של טולקין ודרך היצירה שלו וכן להבנה של האדם עצמו.

סיכום קצר של ההרצאה עצמה. בחלק הראשון סיפרתי לכם על אלפווין, בחלק השני סיפרתי לכם מדוע טולקין היה צריך אותו – גם כמגשר בין שתי העולמות וגם כמעביר סיפורים. בחלק השלישי הראיתי שתפקידו של אלפווין כידיד בני לילית חוזר על עצמו שוב ושוב ביצירות שונות של טולקין וגם הסברתי מדוע זה חשוב ולמה 'ידיד בני לילית' הוא מונח כל כך חשוב עבור טולקין שלפעמים בוחן את היחס למיתוס דרכו ולפעמים מגשים את רצונו שלו להיות בעלילה. אני מקווה שמילאתי אתכם בסקרנות בנוגע לדמות הזו ואולי מישהו מכם יפתח את ההיסטוריה של הארץ התיכונה על מנת ללמוד יותר על הסילמריליון האמיתי.

 


[1] כרך 9, 280

[2] אודות סיפורי פיות, עמ' 27

[3] מילה באנגלית עתיקה שמשמעותה 'חסר מנוחה, נודד'.

[4] Gylfaginning

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות