טורין ופרודו

הקדמה קצרה על טורין ועל פרודו

לכאורה לא ניתן למצוא שניים שונים יותר מפרודו ומטורין, שני הגיבורים המרכזיים בשני סיפורים שונים שטולקין כתב. עצם ההשוואה ביניהם נראה תמוה למדי. פרודו הוא הוביט קטן, טורין הוא גיבור גדול. פרודו הצליח במשימתו, טורין נכשל בה. שניהם מופיעים בסיפורים שונים ובזמנים שונים. ההשוואה נראית ממבט ראשון די מאולצת. בהרצאה זו אני אנסה להוכיח שלא רק שעצם ההשוואה לא תמוה אלא מתבקש – אלא גם כי ההשוואה תעניק לנו תובנות חדשות על טבעם של שני הגיבורים ועל טבע היצירה הטולקינאית כולה.

אני משער שאת פרודו אין צורך להציג בפניכם – גיבורו של 'שר הטבעות', נושא הטבעת שנעקר מחיים שלווים בפלך ויצא למסע מסוכן להשמדת הטבעת. במהלך המסע הוא נפצע, פיסית ונפשית, ולא מצליח להשתקם. בסופו של דבר הוא עוזב את הפלך והארץ התיכונה.
על טורין אנו נפרט יותר. טורין נגלה לנו לראשונה ב'סילמריליון', שם סיפורו מוצג בצורה מתומצתת אך שלמה. מעטים ידעו שמאחורי הסיפור הקצר ב'סילמריליון' ישנה כמות אדירה של טקסטים, סיפורים ואף שירים שטולקין חיבר על 'טורין דאגניר גלאורונגה' – טורין מנצח גלאורונג הדרקון. במובן מסוים, טולקין הקדיש לסיפורו של טורין זמן ומאמץ שכמעט משתווה לעבודה שהוקדשה ל'שר הטבעות'. עלילת הסיפור בקצרה היא זו – טורין, בנו של הורין, מלך אחד משלושת שבטי בני האדם הנאמנים, מאבד את אביו שנשבה באנגבאנד, ונותר עם אמו ההרה בארץ שנכבשה על ידי בני האדם הנאמנים למורגות. אמו של טורין שולחת אותו לדוריאת, ארצם של בני הלילית, למלך תינגול החכם. שם טורין לומד להיות לוחם, אך שרשרת אירועים טרגית גורמת לו לברוח משם ולחבור לכנופיית שודדים. בלג, חברו בן הלילית, מצטרף אליהם. כנופיית השודדים נשבית וגם טורין, בלג מציל אותו אך טורין הורג אותו בטעות. הוא מתגלגל לממלכת נארגותרונד ושם הוא מצליח להפוך לחביבו של המלך אך גם להביא להשמדת הממלכה. הוא מתגלגל לברתיל, ושם מתחתן עם ניינור, הורג את גלאורונג, מגלה שניינור היא בעצם אחותו ומתאבד מיד אחריה.
טורין היה נוכח בחייו של טולקין כמעט מההתחלה, סביר מאוד להניח[1], שגרעין הרעיון נמצא בעיבוד של הוולסונגה – סאגה איסלנדית ידועה שהעיבוד שלה נמצא בספר האדום, שהיה אחד מספרי ילדותו של טולקין. בעיבוד מוצג הסיפור של זיגפריד וברונהילדה וכמובן הדרקון. סיפור זה שבה את דמיונו של טולקין הצעיר והשפיע על יצירותיו המאוחרות וכמובן גם על סיפורו של טורין. הסיפור של טורין הופיע כבר בשנת 1917, בגרסה המאוד ראשונית של ה'סילמריליון' שהתפרסמה[2] ב 'Book of Lost Tales' – הכרך השני בסדרת 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'. סיפורו של טורין מופיע בכל שלבי הלגנדאריום בשינויים שונים ואף מוזכר ב'שר הטבעות'[3]. ללא ספק מדובר כמעט במאגנום אופוס של טולקין, בו הוא עסק במשך רוב חייו, מ-1917 ועד סוף שנות ה-60, תוך ליטוש שוב ושוב של הטקסט.
סיפורו של טורין זכה להתפרסם במלוא גדולתו בספר חדש ושלם, ששמו הוא 'ילדי הורין', שיצא לאור באפריל השנה. סוף סוף, יכול ציבור הקוראים להנות מסיפור רחב יריעה ויפהפה שהוא מאוד טולקינאי מחד גיסא אבל מאוד שונה מ'שר הטבעות' מאידך גיסא.

הבנו שמדובר בשני גיבורים של שתי יצירות מאוד חשובות ומאוד מרכזיות אצל טולקין. אבל אם נסתכל על שני הגיבורים האלו נראה שמדובר בגיבורים שונים לחלוטין. פרודו הוא גיבורו של 'שר הטבעות' שפורסם בשנות החמישים, כאשר טולקין היה אדם מבוגר ומגובש, בעוד שטורין הוא גיבורו של סיפור שלא השתנה בהרבה משנת 1917, כאשר טולקין היה צעיר מאוד והשקפותיו על העולם והיצירה טרם התגבשו.
ההשוואה ביניהם תיתן לנו תובנות חדשות על אופיים ועל אופי הדילמות שעימן הם התמודדו.

ההשערה שלי היא שדרך טורין, הגיבור הפגני והמיתי, ודרך פרודו, הגיבור המודרני, נוכל להבין את דרך הראיה של טולקין את המיתוס ואת המתח הפנימי שקיים ביצירה שלו בין המיתי למודרני. ואת ההשערה הזו אני מקווה להוכיח לפניכם.

פרודו כגיבור מודרני וטורין כגיבור מיתי

לחלק מהקוראים הנוסח של הכותרת: 'פרודו כגיבור מודרני' יראה תמוה במקצת. האם יתכן שגיבור שחי בעולם ימי ביניימי, רוכב על סוסים ומסתובב עם בן לילית וגמד הוא גיבור מודרני? התשובה היא חד משמעית: כן.
האופי של ה'גיבור' השתנה במהלך ההיסטוריה: יש לנו גיבור מיתי, גיבור תנ"כי, גיבור נוצרי וגם גיבור מודרני ואפילו גיבור פוסט-מודרני. על ההגדרות והתפיסות התרבותיות של 'גיבור' אפשר למלא ספרים והרצאות רבות, לפיכך אני אהיה שטחי ואקבע את הקביעות השטחיות הבאות, בתקווה שתסכימו עמי. גיבור מיתי הוא הגיבור שרובנו מכירים מהמיתולוגיה – בדרך כלל אדם שיש לו ייחוס שמיימי או ארצי (בן למלך או אל) וכתוצאה מייחוס זה יש לו כוחות חזקים בגוף ובנפש והוא מעולל עלילות מופלאות. כזה היה הגיבור במשך מאות שנים. ישנן עוד דוגמאות רבות. מאודיסיאוס המלך, שגם היתה לו ביוגרפיה מרשימה וייחוס מלכותי וגם החלטות וגדלות נפש שלא קיימות אצל האדם הרגיל. 'שירת רולאנד' והמלך ארתור מהווים דוגמאות נוספות לגיבורים מיתיים הכוללים ביוגרפיה מרשימה ומבנה נפשי שלא קיים לרוב אצל בני אדם "רגילים". חשוב לי להדגיש שמדובר בהפשטה לצורך ההסבר. ניתן להמשיך את הדיון בדמויות מיתולוגיות בצורה נאותה יותר.

לצד הגיבור הקלאסי אנחנו פוגשים בגיבור חדש – הגיבור המודרני.
הגיבור המודרני הוא אדם פשוט, בדיוק כמונו, אין לו כוחות נשגבים או כבירים. אין מן הנמנע שהוא יהיה בן אצולה, גם אם לרוב הוא לא, אבל בניגוד אלינו הוא נקלע לסיטואציה שרובנו לא נקלעים אליה. גם כאן אני אוכל לתת כמה דוגמאות מיצירות: פרופסור פייר ארונקס מ'20,000 מיל מתחת למים' שנזרק לסיטואציה מבהילה ודמיונית. כמעט כל הגיבורים של סטיבן קינג שמותקפים על ידי עדר של מפלצות שונות ומשונות. אפילו פיטר פארקר שמקבל פתאום כוחות על טבעיים.
מבט שטחי על פרודו יעלה את השאלות הבאות: האם יש לו כוחות על טבעיים? האם הוא חזק במידה יוצאת דופן? האם הוא מלך או אציל שלרשותו צבאות רבים? לא. נכון, הוא הוביט נמוך בעל רגליים שעירות, אבל באופן עקרוני דבר לא מפריד בינו לבינינו: הוא פוחד, מבולבל, במקרים רבים שוגה[4], יש לו רגשות: קנאה, זעם וגם חמלה והבנה. הוא לא מוצג בתור 'סופרמן' אלא בתור אדם רגיל – בדיוק כמו כל גיבור בכל רומן מודרני אחר. כדאי שלא ניתן לקומתו הנמוכה ולרגליו השעירות להטעות אותנו.
טורין, לעומתו, הוא גיבור מיתי של ממש: הוא אוחז באילן יוחסין משמעותי שמקנה לו כישורים וכוח יוצאי דופן שעולים בהרבה על אלו של האדם הממוצע ואנו רואים את זה בעלילות של 'ילדי הורין'. האם יש מישהו שקרא את 'ילדי הורין' ואמר "כן, גם אני יכול לרוץ אחרי סאירוס (שהוא, כידוע, בן לילית קל רגליים) במשך חצי יום וכן, אני יכול להרוג את הדרקון בדיוק כמו טורין?" אבל כמה קראו את 'שר הטבעות' ואמרו לעצמם: "גם אני הייתי חוטף נזיפה מגאנדאלף וגם אני הייתי בורח מבורומיר"? אני משער שהרבה יותר קל לכם לשים את עצמכם בנעלי פרודו. כי פרודו הוא, פחות או יותר, גיבור מודרני וטורין הוא, שוב, פחות או יותר, גיבור מיתי.

אז אחרי המבוא – שבו דיברנו קצת על החשיבות של טורין עבור טולקין וגם הסברנו למה פרודו הוא גיבור מודרני וטורין הוא גיבור מיתי – הגיע הזמן לערוך את ההשוואה עצמה. נכון שממבט ראשון נראה ששני הגיבורים שונים מאוד, אבל אם נשווה ביניהם נראה שיש דמיון.

המשותף בין פרודו לטורין

  • שני גיבורים של סיפור גדול

    זהו הדבר הראשון והכי אלמנטרי שאפשר לומר עליהם. 'שר הטבעות' היא היצירה הגדולה ביותר של ג'.ר.ר טולקין. 'ילדי הורין' היא יצירה שאפשר לומר שאחרי 'שר הטבעות' היא הגדולה ביותר.
    שני הסיפורים שונים באופיים אבל יש ביניהם חוט מקשר אחד שהוא נקודת הדמיון הבאה ובה עיקר ההרצאה:

  • גם על פרודו וגם על טורין הושת איזשהו Doom או בעברית (בתרגום לא כל כך קולע לטעמי) : גורל.

    מה זה בכלל Doom? אם נסתכל במילון וובסטר נראה שאחת ההגדרות ל Doom היא:

    DESTINY; especially : unhappy destiny b : DEATH, RUIN

    כלומר – מדובר באיזשהו סוג של גזירה או גורל, ולא גורל נעים במיוחד. וללא ספק הטבעת היא גורלו של פרודו:
    גורלו של פרודו גזר עליו לקבל את הטבעת. בלי קשר לרצונו. כוחות גדולים ממנו פעלו על מנת להוציא את הטבעת מגולום ולהעבירה לפרודו. טולקין כותב זאת במפורש בפרק 'צללי העבר' בעמוד 65:
    "כוח אחר פעל כאן, שאינו סר למשמעתו של יוצר הטבעת. לא אוכל, בשעה זו, לומר דברים מפורשים. אך זאת אומר, שבילבו היה מיועד למצוא את הטבעת, ולא בפקודת יוצרה. משתמע מכאן שגם אתה היית מיועד לקבלה וייתכן שזו מחשבה מעודדת."

    פרודו לא בחר את הטבעת, הטבעת גם לא בחרה אותו. סוג של כוח על טבעי "הפיל" על פרודו את הטבעת הזו. ולאן פרודו צריך להוביל את המשא שנכפה עליו? ל Cracks of doom. ותהיו בטוחים בכך שטולקין לא בחר את השם Doom במקרה. המילה Doom מופיעה לא מעט פעמים ב'שר הטבעות', אבל למעט פעמים ספורות (בשיר הטבעת המפורסם שבו המילה מוזכרת וכמובן בסיפור של ברן ולותיין) היא מוזכרת בעיקר בהקשר של Cracks of Doom, מקום גיאוגרפי שמופיע רק ב'צללי העבר' או בהקשר לטבעת עצמה.
    על מנת לוודא שכוונתו של טולקין היתה לשייך את המילה Doom לטבעת או יותר נכון לפרודו עצמו, אנו ניגש אל הטיוטות של 'שר הטבעות' שיכולות לשפוך אור על הכוונות של טולקין. המילה Doom הרבה יותר נפוצה ב'שר הטבעות' המוקדם, אך ההקשר שלה הוא בעיקר בסיפור ברן ולותיין שאותו מספר הצעדן (שנקרא אז Trotter) האזכור הבא של Doom מופיע דווקא אצל בינגו, שמו הקודם של פרודו במשפט מאוד מעניין:
    I could wish that I was not doomed to wander.
    כמו כן, רואים שבתחילה טולקין רצה לקרוא לאותו מקום מפורסם, שבו יש להשמיד את הטבעת Carcks of Earth אבל כאשר הסיפור תפס תאוצה לא רק שהוא שינה את השם ל Cracks of Doom אלא גם הפחית את כל השימושים במילה Doom למינימום ההכרחי כדי להגדיל את המשקל שלה.
    השימוש במילה Doom בהקשר של הטבעת מראה על כך שטולקין ראה את הטבעת כסוג של גורל עבור פרודו, גורל לא נעים ואפילו טרגי.

    גם על טורין הושת Doom לא נעים במיוחד. כאן לא צריך לחפור אחר טקסטים קדומים ואחרי כוונות נסתרות כיוון שנאמר באופן מפורש על ידי גווינדור ב'סילמריליון':
    A doom indeed lies on him, as seeing eyes may well read in him, but a dark doom.
    גם טורין עצמו, ברוב גאווה ורהב, קורא לעצמו טורין טוראמבר – שפירושו באנגלית, כפי שניתן ב'סילמריליון', הוא Master of Doom.

    הגורל שהושת על טורין הוא לא טבעת אלא קללת מורגות שהושתה על אביו של טורין.

    אחרי ששכנעתי אתכם שגם על פרודו וגם על טורין נגזר סוג מסוים של Doom או גורל, הגיע הזמן לשכנע אתכם שיש דמיון חזק ביותר בין הקללה של מורגות לבין הטבעת של סאורון.

  • שניהם לא בחרו בגורל אלא קיבלו אותו מאבותיהם

    את הגורל איש לא בוחר. בניגוד לסאם, למשל, שכן עבר תהליך של בחירה או לחלופין לסמיאגול שבחר לרצוח את דיאגול. לא טורין ולא פרודו בחרו בגורל שלהם. הוא הושת עליהם בלי שום קשר לרצונם. אף אחד לא שאל את פרודו אם הוא רוצה לקבל את הטבעת, היא פשוט ניתנה לו. ומורגות הפעיל את מלוא רצונו השטני כלפי טורין בלי לשאול אותו.
    גם פרודו וגם טורין קיבלו את הגורל או הייעוד שלהם כתוצאה ממעשי האבות שלהם. טורין קיבל את גורלו כתוצאה מהתרסת אביו, הורין, כלפי מורגות. פרודו קיבל את גורלו כתוצאה ממעלליו של בילבו, אביו המאמץ.

  • שניהם לא חשקו בגורל

    למרות שלכאורה אין ביניהם שום קשר, מדובר בשני גיבורים מאוד דומים. ראשית: לא טורין ולא פרודו חשקו בגורלם ושניהם לא ממש מתלהבים מהעניין. פרודו ב'מועצת אלרונד' מציע לקחת את הטבעת אבל כמעט מיד מתחרט על כך:

    A great dread fell on him, as if he was awaiting the pronouncement of some doom that he had long foreseen and vainly hoped might after all never be spoken.

    טורין, מצדו, מלגלג על מורגות וכוחו ואף בשמו קורא תגר על הגורל שכביכול הושת עליו.

    בניגוד לגיבורים קונבנציונליים יותר, למשל, שכן יצאו לחפש להם הרפתקאה. דומה שפרודו היה מעדיף להשאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים ולא להתנסות במבחן כזה. טורין היה קצת יותר גיבור קלאסי, אך נדמה היה שגם הוא היה מעדיף הרפתקאות אחרות ולחימה יותר קונבנציונלית במורגות.

  • גם הטבעת וגם קללת מורגות מביאות להרס עצמי

    לא רק קללת מורגות גורמת להרס עצמי מוחלט, אלא גם הטבעת. דוגמה לכך אנחנו רואים אצל סמיאגול, אצל בורומיר, אצל בילבו[5] וכמובן אצל פרודו עצמו ודוגמאות לא חסרות: החורבן שפרודו כמעט משית על עצמו בפונדק הסוסון המרקד ובאמון הן, ההתנהגות שלו כלפי סאם לאחר שהלה הציל אותו מקירית אונגול וכמובן השבירה הסופית בסאמאת נאור.
    אם ניקח כמקרה מבחן את טורין בנארגותרונד ואת פרודו בפונדק הסוסון המרקד נראה שבבסיס ההחלטות של שניהם נבונות. טורין בנה גשר – אמצעי תחבורה מהימן ואיכותי על מנת לתקוף את כוחותיו של מורגות. כוונה טובה בהחלט, אך ההמשך היה הרה אסון. פרודו רצה להסיט את תשומת הלב מההוביטים הצעירים והחל לשיר ולרקוד, ההמשך, כידוע, היה הרה אסון גם כן, גם אם לא באותו קנה מידה. דומה שהטבעת גורמת לפרודו להכשל בלא מעט דברים שהוא עושה. סוג של קללה אם תרצו
    ואין זה פלא, גם הטבעת נקראה 'קללה' בטקסט עצמו. אחד מהכינויים הרבים שלה הוא Isildur's Bane ואם נפתח את מילון וובסטר החביב עלינו נגלה שמשמעות המילה Bane היא:
    source of harm or ruin : CURSE

    כמובן שההרס העצמי לא מוגבל לאינדיבדואל עצמו. נכון, לא קרה נזק מהותי לסביבתם של איסילדור, דיאגול, סמיאגול או בילבו. אבל ללא ספק נגרם נזק לפלך, והיה עלול להגרם נזק הרבה יותר רציני, אלמלא הטבעת הושמדה[6]. על הנזק הסביבתי האדיר שהיה לקללת מורגות כמובן שאין צורך להכביר מילים.

  • דרכי הפעולה הזהות של הקללה ושל הטבעת

    קללתו של טורין השפיעה בעיקר דרך גאוותו של טורין עצמו. רצונו בכוח ובשליטה, להראות לעולם שהוא יורשו של אביו באמצעות קרב חסר פשרות במורגות. ייתכן גם שהקללה השפיעה על רצונו החופשי כביכול של טורין והובילה אותו לכל המקומות הלא נכונים. לא מעט פעמים מוזכרת המילה "גאווה" ב'ילדי הורין' בהקשר של טורין ומשפחתו:

    מורוון טענה ש:
    she would not yet humble her pride to be an alms-guest, not even of a
    king (Narn p. 70)

    וכמובן שמו של טורין עצמו, שמבטא, אליבא דטולקין, גאווה. כפי שהוא מציין באטימולוגיות:

    ‘Master of Fate’, name taken in pride by Turin
    מתוך הערך Turambar באטימולוגיות, כרך חמישי של 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'.

    הטבעת פועלת באופן קצת שונה, אך גם היא מעוררת את הרצון לכוח ושליטה וגם גאווה, כפי שאראגורן עצמו טוען ב'שובו של המלך':
    He will take that bait, in hope and in greed, for he will think that in such rashness he sees the pride of the new Ringlord

סיכום הדומה בין הטבעת לקללת מורגות

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עניין הזהות בין הטבעת לבין קללתו של מורגות. נכון, הטבעת היא חפץ גשמי יותר מהקללה, אך גם ההשפעה של הטבעת לא עוברת בקלות, גם אם היא מועברת הלאה (ברצון או שלא ברצון). גולום הוא דוגמה נפלאה לכך – למרות שהטבעת לא נמצאת ברשותו, הוא מקולל ומוכתם. רצון בלתי נשלט דוחף אותו אל השממה, אל מורדור ואל רחבי הארץ התיכונה. הוא סובל מאוד כתוצאה מהשפעת הטבעת. גם בילבו עצמו, למרות שנתן ביוזמתו את הטבעת, לא יכול להשתחרר מהשפעתה, למרות שחלפו יותר מעשר שנים מהיום שבו הוא העביר את הטבעת לפרודו ועל אף השהיה המרפאת בביתו של אלרונד.

הדבר הכי חשוב הוא להבין שגם הקללה וגם הטבעת הם שני אלמנטים סיפוריים זהים – מניעים מאוד מאוד רציניים בעלילה, שהוכנסו לשני סיפורים שונים בתכלית.
על מנת שנבין מה באמת אפשר ללמוד מכך על 'ילדי הורין' ועל 'שר הטבעות' כדאי שנמשיך אל השונה.

השוני בין פרודו לטורין

ההבדל הראשון שאנחנו רואים בין הדמויות הוא ביחסם לגורל שנפל עליהם. נכון, שניהם לא רצו בגורל זה, אבל דרך ההתייחסות לקללה שנפלה עליהם היא שונה. טורין מאוד גאה ומסרב להכיר בקללה גם כשהתוצאות שלה ניכרות לעין, גם כשההרס והחורבן הביאו למותו של בלג, הביאו לחורבן נארגותרונד – הוא סירב לחזור לדוריאת, מתוך גאווה. הפתרון של החזרה לדוריאת היה פתוח בפני טורין כל הזמן והוא ידע זאת היטב. חזרה לדוריאת היתה מסכלת את תוכניותיו של מורגות,

פרודו, לעומת זאת, שונה לחלוטין בדרך ההתייחסות שלו לעניין. גם הוא, כמו טורין, לא ממש מרוצה מכל העניין[7]. אבל, כפי שאנו יודעים, הוא מקבל את האתגר. לא בשמחה, לא מתוך רצון להרפתקנות, כנגד האינסטינקט שלו[8] וכנגד מה שרובנו אולי היינו בוחרים בו. הוא עושה את הדבר הנכון. מה היה קורה לסיפור אם פרודו היה נוקט באופציות הקלות, האינסטנקטיביות יותר? מה היה קורה אם הוא היה נותר בריוונדל או בלותלוריין או לחילופין היה בוחר להישאר עם חבורת הטבעת?
אני לא אומר שטורין היה פחדן או שבחר דווקא בדרך הקלה. אבל טורין הוא דמות יותר קשוחה, יותר הרואית ויותר קלאסית. האם אנחנו יכולים לדמיין את טורין מרכין ראש ומקשיב לעצותיהם של תינגול ומליאן? נוקט באופציה שפחות אינסטנקטיבית עבורו וממשיך להלחם בנארגותרונד בשקט, במסתרים?

ההבדל הזה הוא הבדל חשוב ביותר, שמקרין על כל דרך ההתנהלות של הגיבורים. מדרך קבלת הקללה ועד דרך קבלת העצות. לכל גיבור יש כאלו שמשיאים לו עצה. נכון, כפי שגאלאדריאל אומרת – עצה היא דבר מסוכן גם כשחכם נותן אותה וגם כשחכם מקבל אותה. אבל טורין בחר להתעלם לחלוטין מכל עצה שניתנה לו – שוב, עניין הגאווה שלו שפעלה כנגדו. הוא הפר כמעט כל עצה שניתנה לו, עצות שאם הוא היה מקבל כל העלילה היתה מקבלת תפנית אחרת. זה גם חלק מהעוצמה של הסיפור – בכאב לב הקוראים עוקבים אחר טורין שבטרגיות כמעט בלתי נתפסת דוחה את העצות של תינגול ומליאן, את העצה של בלג ושל גווינדור.
ומה על פרודו? הוא דווקא כן מקבל את העצות שניתנו לו – על ידי גאנדאלף, למשל – בכל הנוגע לגולום. דבר שבסופו של דבר הציל את השליחות כולה. העצות מגאלאדריאל ומאיאומר גם הן הועילו לו בהמשך הדרך. על מנת לקבל עצות צריך ענווה מסוימת שטורין חסר אותה.
מה שלפרודו עוד היה זה יראת כבוד מסוימת כלפי הגורל שלו והבנה אמיתית של מה שצריך לעשות (בניגוד למה שנוח לעשות). לטורין עצמו לא היתה יראת כבוד כלפי הגורל שלו, למרות שהבין היטב שהוא מקולל. גם דרך הפעולה שלו היתה שונה מזו של פרודו. בעוד פרודו התמודד עם הגורל שלו, שינס מותניים ויצא למסע – טורין ניסה, כמו אדיפוס וגיבורים מיתיים נוספים, לברוח ללא הפסק מגורלו. רק כדי לגלות שהגורל מחכה לו בדיוק במקום שהוא נמלט אליו. סצינת הסיום של טורין ב'ילדי הורין' היא דוגמה מושלמת לטרגדיה האיומה הזו. במקום לנקוט בדרך הקשה של התמודדות עם הגורל (ושלא יהיה ספק, להמתין בדוריאת באפס מעשה היה דבר קשה מאוד עבור טורין) הוא נקט בדרך של בריחה ממקום למקום וניסה להימלט מגורלו.

כמובן שגם סופם של טורין ושל פרודו שונה בהתאמה. סופו של טורין הוא סוף טרגי מאוד, הגיבור בעצם נשבר סופית כתוצאה מהקללה ומתאבד. הסוף של פרודו שונה, במעשיו הוא מציל את העולם וזוכה לכבוד ולהערכה גדולים.
גם פרודו לא יכול להשתחרר מהקללה באופן סופי, גם היא מטילה צל על שארית ימיו. אך הוא זוכה להזדמנות להרפא בואלינור, זכות שאף בן תמותה לא זכה לה.

משמעות ההשוואה

אז סקרנו את הדומה ואת השונה וגילינו שגם בשוני עצמו יש דמיון לא מבוטל. דרך ההתיחסות לקללה המשותפת שונה, אבל השוני רק מחדד את הדמיון. מה היה קורה אם טורין היה מתנהג כמו פרודו? מקבל עצות כמו פרודו? מה היה קורה אם פרודו היה נוהג כמו טורין? השאלה הזו לפתע נראית יותר רלוונטית. ואפשר לומר שחלק גדול מהמסקנות שנסיק הן כתוצאה מהשאלה הזו.

אז למה טורין לא היה יכול לנהוג כמו פרודו?

טורין לא היה יכול לנהוג כמו פרודו, ועל זה דיברנו בחלקה הראשון של ההרצאה. טורין הוא גיבור מיתי, פרודו הוא גיבור מודרני. נשאלת השאלה למה זה כך. מדוע טולקין כתב סיפורים המתרחשים בעולם דומה אך עם גיבור ראשי שונה? מדוע הוא החליט להכניס גיבור מודרני בעלילה מיתית?

התשובה ברורה אם נסתכל על נסיבות הכתיבה של הסיפורים השונים. כפי שציינתי קודם לכן, טורין נכתב בתקופה מוקדמת בהרבה אצל טולקין. ממש בראשית 'קריירת הכתיבה' שלו, כאשר הוא הושפע הרבה יותר מהמיתוסים. 'ילדי הורין' הוא מיתוס לכל דבר ועניין שנכתב בהשראה כבדה מאוד מהמיתולוגיות הנורדיות. הטרגיות, הפאתוס, ההוד וההדר והתהום המוחלטת שאליה טורין מתדרדר הן מאוד צפוניות וקשה מאוד לקורא מודרני יחסית להתחבר אליהן. קורא שלא מבין את עניין הגאווה, הייחוס המשפחתי והגבורה.

כפי שאתם יודעים, טולקין מגיל צעיר התחבר מאוד בקלות למיתולוגיות הקדומות, שנחשבו עד זמנו לארכאיות משהו ולחסרות ברק. ראויות למחקר, ללא ספק, אבל כחומר קריאה של אנשים מודרניים? שלא לדבר על אנשים נוצריים? זה לא. מה אנשים מודרניים ומתוחכמים יכולים להפיק ממיתולוגיה? כיצד היא יכולה להשפיע על חיינו? כיצד היא רלוונטית?
ללא ספק נושא זה העסיק את טולקין[9] רבות והוא בא לכדי ביטוי נפלא ב'הוביט'. כפי שנכתב בסדרת המאמרים שלי על ה'הוביט', שמפורסמת בנומנור, בילבו, בדומה לפרודו, הוא גיבור מודרני שבוודאי כל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו: הוא אוהב נוחות, מרים גבה כאשר מדברים על הרפתקאות, יש לו בית נוח וטוב והלך המחשבה שלו דומה לזה של כל אחד מאיתנו. לפתע לוקחים גיבור כזה וזורקים אותו לתוך עולם מיתי ממשי: גמדים, טרולים, אורקים, בני לילית, עולם שמונע ממניעים אחרים לחלוטין – מניעים של גבורה, של תאוות בצע קמאית ושל רצון לקרב.
ללא ספק כל אחד שקורא סיפור מיתי תוהה איך הוא היה מתנהג בסיטואציה דומה. האם היינו נידונים לחיות חיי עבדות מחוסר יכולת לנהוג כמו הגיבורים הגדולים? זו תהיה שבוודאי היתה קיימת גם אצל טולקין. טולקין הכיר סיפורים מיתיים, כתב סיפורים מיתיים וב'הוביט' מימש בעצם סוג של חלום והכניס גיבור מודרני לעלילה מיתית. והוכיח שגם אדם מודרני יכול להראות את ערכו בסיפור מיתולוגי. גם אם הוא מעודן מכדי לתפוס חרב ולערוף את ראשו של גרנדל או של דרקון זה או אחר.
זו הסיבה העיקרית, לדעתי, בגללה טולקין בחר להכניס את פרודו המודרני לעלילה המיתית.
'שר הטבעות' היה היצירה הגדולה של הלגנדאריום והשניה שפורסמה אחרי ה'הוביט'. גם כאן פרודו הוא גיבור מודרני שמצא את עצמו בעלילה מיתית. אבל פרודו הוא לא רק גיבור מודרני, כמו בילבו, אלא גם גיבור נוצרי.

על ההשפעה של הנצרות על 'שר הטבעות' כתבו רבים רבים לפני וניתן להרצות שעות, אם לא ימים, על הנושא ולכן אני אסתפק במספר דוגמאות קצרצרות שימחישו את העובדה שפרודו הוא גיבור נוצרי:

1. החמלה של פרודו כלפי גולום.
2. ההקרבה העצמית של פרודו, כפי ששון מקגראת מציין:
"המסע הארוך ומלא הייסורים של פרודו למורדור ולהר האבדון הוא המחשה של הקורבן שלנו עצמנו. כשאלוהים מבקש מאיתנו להתעלות מעל למצבנו הרגיל הוא מבקש מאתנו לתת את עצמנו ללא פשרות, ממש כפי שפרודו נותן את כל כולו במסע."[10]
3. טולקין עצמו ציין במכתב 181: שהסיפור עוסק ”בקדושה ובאצילות שבה זוכים הענווים“.

ומי שרוצה לדעת יותר, כמובן, יכול להכנס לנומנור או לקרוא את ספריהם של פירס ושל פרופסור בירזר שמדגימים את העניין יפה.

אז פרודו הוא לא רק גיבור מודרני שנזרק לעלילה מיתית. הוא גיבור נוצרי שנמצא בעלילה מיתית. גיבור נוצרי שלו יש את כל המעלות (והחסרונות) של אדם נוצרי. ללא ספק מדובר כאן בקונפליקט אדיר שטולקין נמצא בו: אדם מאמין, נוצרי שחי במאה ה-20, שנמצא בסיטואציה פגנית מאוד.

חלק גדול מההתנהגות של פרודו ומהבחירות שלו נובע מהיותו גיבור נוצרי בהשקפתו ובהתנהגותו. הבחירה שלו שלא להרוג את גולום, ההקשבה שלו לעצות הנכונות והכי חשוב: הנכונות שלו להקרבה עצמית וההכרה שהוא צריך להתמודד – ולא לברוח – עם גורלו.

טורין הוא גיבור מיתי. ממהר לכעוס, נוהג בצורה לא נוצרית במיוחד בכמה וכמה הזדמנויות, חוטא בחטא הגאווה, והוא נמצא בסיטואציה מיתית ובעלילה מיתית. שאלנו קודם את השאלה המסקרנת – מה היה קורה אם פרודו היה נמצא במקומו? התשובה נמצאת ב'שר הטבעות'. תשובה לשאלה שבוודאי טולקין שאל את עצמו: מה היה קורה אם היינו לוקחים אדם נוצרי, מודרני אך מאמין ושמים אותו בעלילה פגנית? כיצד הוא היה נוהג? התשובה היא – בדיוק כמו פרודו.

פרודו הוא בעצם טורין, אדם שבגלל ה"נוצריות" שלו (או יותר נכון – העמדות המוסריות שדומות למוסר של איש נוצרי) מצליח איפה שהגיבור הטרגי הקלאסי נכשל.

לפרודו אין כמעט גאווה, ואם יש לו גאווה היא בוודאי לא נראית מעל דפי הספר. לגיבורים המיתיים בכלל ולטורין בפרט יש גאווה גדולה שמובילה אותם לחורבן. טורין מסוגל להתנהגות אנושית ולרחמים, אבל לא במידה שפרודו מסוגל אליה.

אדיפוס או זיגפריד וטורין הטולקינאי כשלו והמיטו על עצמם ועל סביבתם אסון וחורבן. בין היתר בשל ההתנהגות שלהם. פרודו, למרות שחייו נהרסו, הצליח להציל את ארצו ואת הארץ התיכונה כולה. בין היתר בגלל שגילה תכונות נוצריות או יותר נכון – תכונות של אדם יותר מודרני. האם זה נעשה במכוון על ידי טולקין? לאור העדויות שהבאתי לעיל, סביר להניח שכן. במיוחד כאשר אנו מכירים את הנוהג של טולקין לקחת אלמנטים או עלילות מיתיות שמצאו חן בעיניו ולתת להם את הטוויסט הטולקינאי המיוחד – כמו למשל היער אצל מקבת שהפך אצל טולקין לאנטים או הדרקון פאפניר שמצא את עצמו בצורה יותר אינטילגנטית כסמוג ב'הוביט'. דוגמאות נוספות של שאילת אלמנטים, גיבורים או יצורים ושינוי שלהם כדי למלא איזה צורך או מטרה אצל טולקין לא חסרות.

נגיע עכשיו לשורת הסיכום:

האם פרודו הוא בעצם טורין שבחר את הבחירות הנכונות? לדעתי כן. הדמיון בין שניהם, יחד עם השוני המוחלט בהתנהגותם לאור 'נוצריותו' של פרודו מראה את זה. דילמות זהות – גיבורים שונים.

כעת ניתן לקרוא את 'שר הטבעות' במובן שונה – לא רק סיפור מותח עם המון פרטים. אלא גם סיפור מיתי, פגני, גדול מהחיים שהגיבור המרכזי שלו הוא גיבור מודרני. וכיוון שהוא כזה, הסיפור – בשונה מרוב המיתוסים הצפוניים המסעירים, נגמר כפי שהוא נגמר. בסוף עצוב אמנם, אך לא טרגי-פאתטי. סוף שונה מאוד מ"ובסוף כולם מתו" או "והם חיו באושר ובעושר" המיתי.

אחרית דבר/ נספח

'שר הטבעות' זו לא הפעם היחידה שמישהו בדק את העניין הנוצרי בעולם פגני. סופר אחר עשה זאת פעמיים לפני טולקין. באופן מקרי לחלוטין זה היה ק.ס לואיס ב'טרילוגית החלל' שלו וכן ב'נרניה'.

ב'טרילוגית החלל' בנה ק.ס לואיס עולם שבו לא התרחש החטא הקדמון ומיקם בו גיבור שמזכיר בצורה חשודה את עצמו. ב'נרניה' הוא גרם לנס של הברית החדשה להתרחש בעולם שונה לחלוטין משלנו. שני הניסיונות הללו, שממקמים אירועים או גיבורים נוצריים בעולמות שונים לחלוטין משלנו, מראים על הלך מחשבה מסוים שצריך לחשוד בו, במיוחד כיוון שאנו יודעים שללואיס היה מרכיב קריטי בתהליך היצירה של טולקין[11]. ללא ספק העיסוק המתמיד של טולקין בנצרות ובפגניות והמתח המתמיד ביניהן גרם ל'שר הטבעות' להראות כפי שהוא נראה.

הערות

[1] Christina Scull \ Dragons from Andrew Lang's retelling of Sigurd to Tolkien's Chrysophylax

[2] BOLT II Turambar and the Foalókë

[3] The Council of Elrond & The Choices of Master Samwise

[4] למשל בדיאלוג עם גאנדאלף כאשר הוא אומר שמוטב שגולום היה מת וגאנדאלף נוזף בו. או השגיאה הפטלית כאשר הוא רץ לעבר הפתח בעיוורון במאורת שילוב.

[5] בהתנהגותו כלפי פרודו כאשר הלה מראה לו את הטבעת.

[6] כפי שגאנאדלף עצמו מציין בפרק 'צללי העבר': It would be a grievous blow to the world, if the Dark Power overcame the Shire; if all your kind, jolly, stupid Bolgers, Hornblowers, Boffins, Bracegirdles, and the rest, not to mention the ridiculous Bagginses, became enslaved.’

[7] בפרק 'צללי העבר': Frodo sat silent and motionless. Fear seemed to stretch out a vast hand, like a dark cloud rising in the East and looming up to engulf him. ‘This ring!’ he stammered. ‘How, how on earth did it come to me?’

[8] בפרק 'מועצת אלרונד': An overwhelming longing to rest and remain at peace by Bilbo's side in Rivendell filled all his heart At last with an effort he spoke, and wondered to hear his own words, as if some other will was using his small voice.

[9] רואים את ההתעסקות הזו בצורה טובה במאמר של טולקין על 'ביוולף' שבו הוא לראשונה מנתח את המיתוס של 'ביוולף' כמשהו שראוי להנות ממנו כיצירה מלאה ולא רק כמקור לדברים אחרים. כמו כן ניתן לקרוא עוד על המתח המתמיד בין הנוצרי למיתי במאמרים רבים בנומנור.

[10] [xxxii] Desert Call, Colorado, Winter 1992.

[11] ניתן לקרוא עוד על כך ב Inklings של קרפנטר.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות