האם הרוהירים יכלו לכבוש את מורדור?

במבט ראשון זו שאלה מטופשת למדי. מה זאת אומרת 'יכלו'? האם זו שאלת 'מה היה אילו'? הרי אלו שאלות חסרות טעם – הסופר כתב את מה שכתב, וזה מה שיש.

השאלה רלבנטית רק במסגרת אחת – שאלת אמינות הסיפור שהסופר חיבר. באופן כללי טולקין בנה סיפור אמין מאד – חפרנו ומצאנו רקע הגיוני כמעט לכל פרט, מפעולות הדמויות ועד האקלים. במובן הזה אנו שופטים את הסיפור מול דברים דומים שאנו מכירים בעולמנו. האם הגיוני שגבר לא יתחתן כל ימיו, אלא יחיה חיי הסתגרות ולמדנות? ובכן, זה מוכר מעולמנו. האם הגיוני שעלמה תשב בביתה בצפון ותמתין שנים לבחיר ליבה שיחזור ממסעותיו? ובכן, (גם) זה קרה בעולמנו. אני טוען שבעולמנו מעולם לא היה עם כמו הרוהירים. יתר על כן, הבעיות בקיום העם הזה אינן נובעות ממה שיש בשרה"ט שאין לנו – קסם, בני לילית וכך הלאה – אלא מפגם שנראה בסיסי ממש, והפגם הוא שהרוהירים לא כבשו את מורדור. הפגם הוא שהרוהירים היו עם נרדף שבקושי הצליח לשרוד ונאלץ לנדוד, בעוד שבעולמנו ההיפך הגמור הוא הנכון. על מנת להבין את הבעייתיות יש להכיר מעט חלק מההיסטוריה, שאינו מועבר כלל במערכת החינוך שלנו, הידועה לשימצה. החלק שמדובר בו הוא "עמי הערבה" או "עמי הסוסים" – המונגולים, הטטרים, ההונים, הסקיתים והטורקים – והשפעתם על תולדות האנושות. הערבה המדוברת היא שטח עצום – רוחבה ממערב למזרח כ 5000 ק"מ, ואורכה מצפון לדרום כ 800. מדרום לערבה פרוש מדבר ענק וחסר שם, ליתר דיוק – קצהו המזרחי קרוי "מדבר גובי" והמזרחי "טאקלא מאקאן". מצפון לערבה – הטאייגה הסיבירית הקפואה. תנועה אנושית מאסיבית אפשרית, איפה, רק ממזרח למערב (או להיפך). בכל השטח הזה ישנם נהרות מועטים בלבד, והם זורמים לימים ואגמים מרים ומלוחים. הקרקע טרשית, אך אינה מאד הררית. הגשם יורד במשורה, אך לאורך כל השנה. בתנאים אלו לא יתכנו גידולים חקלאיים נרחבים ללא השקייה – וכבר ברור שזו בעייתית ויקרה. אולם המשקעים היציבים גורמים לכך שכל השטח האדיר הזה מצמח עשב לאורך כל השנה. עשב דליל ונמוך – אבל קיים, ובשפע. מדובר, איפה, בארץ מרעה. ואכן – זה מה שהיה בה, לאורך כל ההיסטוריה – שבטים רבים של נוודים, פזורים ודלילים, אכלסו את הערבה. לא הייתה להם לשון אחת, ואף לא מוצא אחד – חלקם היו בני הגזע הקווקזי, הלבן וחלקם בני הגזע המונגולי. שבטים פזורים אלו גידלו עדרי בהמות ותזונתם התבססה כמעט אך ורק על מוצרי חלב ובשר. באזור זה, כנראה, הומצאו הגבינה והחמאה – לצורך שימור וריכוז של חלב. באזור הזה, כנראה, בויית כלב-הרועים – עזר כנגד לרועה, שערכו לא יסולא בפז. באזור הזה בויית הסוס, והתפתח מבהמה נמוכה שלא יכלה לשאת אדם מבוגר אף בשיפולי גבה (מקום ממנו השליטה בסוס כמעט שאינה אפשרית) לחיה גבוהה שמסוגלת לשאת לוחם, על ציודו, במרכז גבה. באזור זה, בהתאם, פותחו הרסן, המתג, המושכות, האוכף והמשוורת – כולם אביזרים לשליטה טובה יותר בסוס. חיי איש הערבה, שנגזרו מתנאי האקלים הבלתי מתפשרים, היו חיי רועה. מגיל צעיר מאד חייו הוקדשו לגידול עדרים וטביחת בהמות. מרגע שהסוס טופח (ברבייה בררנית) לגודל וחוזק מספיקים די הצורך לנשיאת רוכב, בילה איש הערבה את רוב חייו על גב הסוס, מקום ממנו יכול היה לנהוג את העדר ביתר יעילות (שהרי אפילו פרה הרה תותיר אצן מנוסה הרחק מאחור). אך רעייה היא עיסוק בטל למדי. את הזמן מילא הרועה במלאכה של פנאי שהייתה משתלמת מאד – ירייה בקשת מעל גב הסוס הדוהר. זו מלאכה קשה מאד, ולמעט מי שהתאמן בה שעות רבות מדי יום ביומו מאז קטנותו – סיכויי ההצלחה בה דלים מאד. אך העבודה הקשה השתלמה – אם בציד טורפים, אם בקטילת בהמות ללא הצורך להתמודד עימן פנים אל פנים (מילא פרה, אבל פר…) וכמובן – באספקט התחרותי המאצ'ואיסטי, שהוא כמעט תכונה משותפת לכל התרבויות כולן. בונוס צדדי לאומנות זו הייתה שיטת לחימה שלא השתלט עליה, מעולם, אף עם פרט לעמי הערבה. שיטת לחימה זו הוכחה לאורך כל ההיסטוריה כשיטה בלתי מנוצחת. לא מדובר על מאורע חולף – בכל ההיסטוריה, שוב ושוב, נוּצח כל מי שנלחם מול אנשי הערבה, למעט אנשי ערבה אחרים. מדובר על טווח זמן בן אלפיים שנה לפחות, על מחזורים אינסופיים של פלישות מתוך הערבה למזרח ולמערב, פלישות שמעולם לא הצליח איש לעצרן בכוח הזרוע, ורק מגבלותיהן התרבותיות של עמי הערבה קמו לעצור הסתערויות אלו. במידה רבה, הסתערויות אלו הכתיבו את כל ההיסטוריה האנושית, שכן תרבויות עצומות ומתקדמות הוכחדו בעיטן, במישרין ובעקיפין. אשור נפלה בפני הסקיתים, רומא בפני הברברים (שנמלטו בתורם מפני ההונים), והאימפריה הערבית קרסה אל מול המונגולים. ההיסטוריה הזו, של הפלישות מן הערבה והיות עמי הערבה בלתי מנוצחים, היא עובדה. האופן בו מובנת עובדה זו והסיבות לה, אובייקטיבי פחות. היסטוריונים שונים הציעו הסברים שונים, חלקם אף טענו שאין לראות את העניין כתופעה כוללת משום שאין כזו, וניתן להבין אך ורק כל מקרה לגופו. על כל פנים, יותר מקובלת הגישה שמדובר בתופעה אחת, שאף שפרטיה שונים ההסבר לה אחיד. כל הבעיתיות שאני מציג פה נשענת על פרשנות זו, ששמה במרכז את לוחמת עמי הערבה, ורואה את הדומה ביניהם, ולא את השונה. כיום אי אפשר לראות את קווי הדמיון בין הטורקים והמונגולים, למשל, מפני שלא נותרו קווי דמיון שאינם כלל-אנושיים, לעומת זאת, בחינה של תולדות הלחימה של שני העמים כשפרצו מתוך הערבה מערבה מגלה דמיון רב, למרות שמדובר בעמים שונים מגזע שונה. מהי לוחמת אנשי הערבה? היא נשענת על שני מאפיינים: לוחמת קשתים מעל גבי סוסים ואתוס אומץ שונה מאד מאתוס האומץ המוכר לנו. המשמעות של קשתות מעל גב סוס היא כפולה – ניידות, היכולת לתמרן ולנוע בשדה הקרב מהר באופן משמעותי מן היריב; וטווח – היכולת לפגוע ביריב מרחוק. לפני הופעת הנשק החם לא הייתה אף צורת לחימה אחרת ששילבה בין השניים. עובדה זו קריטית אם רוצים להבין מדוע לוחמה זו הייתה בלתי-מנוצחת. היו עמים בעלי סוסים מהירים יותר, היו עמים ששלטו בקשתות טובות ומדוייקות יותר. הצירוף לא היה קיים בשום מקום פרט לערב-רב של עמי הערבה. אתוס האומץ והמוסר של לוחם הערבה משמעותו הייתה כבוד לניצחון, לא לעצם ההתמודדות. למה הכוונה? באתוס המערבי מוטב "הפסד בכבוד" על "ניצחון ברמייה". באתוס המערבי הנמלט מקרב מוקע כפחדן. האתוס של אנשי הערבה, לעומת זאת, לא קידש בשום אופן את עצם ההתמודדות. המלטות מקרב לא הייתה מידה מגונה – אף שהפסד בסופו של חשבון היה מגונה מאד. לוחמי הערבה נסוגו כשהיה להם נוח, והם עשו זאת במהירות סוסיהם ולא חשו בפחיתות כבוד. הם תקפו במקומות שבהם ניצחו, ובהם בלבד – מישורים שאפשרו התמודדות ממרחק בטוח, בו יכלו לנצל את הטווח של קשתותיהם ולסגת בקלות אם נתקלו ביריב שאינו לפי שיעור כוחם. מה רב היה תיסכולם של המתמודדים עימם. לוחמי הערבה התחמקו והצעידו צבאות שלמים עד תשישות ורעב, לפני שפנו לחסל אותם בחולשתם. להם, ורק להם, היה הדבר אפשרי. מובן שמול עם ערבה אחר לא היה הדבר אפשרי – ואכן, מול עמי ערבה אחרים השיטה הבלתי מנוצחת לא עבדה. לוחמי הערבה לא בחלו בטבח אזרחים שלא נכנעו להם, בשוד וגזל ואונס – נהפוך הוא. השטח שכבשו שימש אותם לפרנסתם – ומחמת היותם מורגלים בחיי הנווד הקשים, צרכיהם היו מועטים להפליא. גם מול מקומות מבוצרים שבו אנשי הערבה והפגינו, פעמים רבות, את מה שאנו מזהים כפחדנות ופגיעה בחלש. הם שרפו יבולים וכפרים, חיסלו את העורף החקלאי של עיר מבוצרת, וכך היתה זו נכנעת מולם למרות שמעולם לא פיצחו את חומותיה (זה לא לגמרי מדויק – המונגולים למדו תוך כדי מסעם שיטות מצור ומכונות מצור והפעילו את אלה וגם את אלה בהצלחה, אבל אני מתרכז בקווי הדמיון, מה גם שמדובר רק בחלק האחרון של מסע ההרס שלהם). באופן הזה מבצרים מפוארים היו לאבק, משום שאיש לא התקיף אותם. ככלל, עמי הערבה עקפו מכשולים ולא ניסו לשבור אותם או להתמודד עימם. אז מה יקרה אם נציב עם מעמי הערבה מול כל צבאות מורדור? ההיסטוריה מלמדת אותנו שאין לאורקים האומללים שום סיכוי. הם מתמודדים מול אוייב עדיף, אפילו אם הם בעדיפות מספרית של מאתיים לאחד. גם טיעונים אחרים, שהועלו מחמת חוסר הכרות עם שיטות עמי הערבה, נופלים. נאזגול? מי בכלל רב איתם? יורים בבהמתם תחתם, ותוקפים היכן שהם לא נמצאים. שיחזרו הביתה ברגל, אם יישאר להם בית לחזור אליו. באראד-דור? תישאר מבודדת בתוך ארץ שבשליטת הרוכבים, עד שהרעב יעשה את שלו וכל חומותיה האדירות תהיינה שוות כקליפת-השום. מורדור סגורה ומבוצרת? לא מול יריב שעבורו עיקוף מדרום או מצפון אינו בעיה – וכך הוא הדבר מאחר ועמי הערבה עברו לרוחב כל אסיה במסעות ההרס שלהם. רק רוכבים המיומנים כקשתים מעל גב סוס היו יכולים לסייע לסאורון – אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שרק איש הערבה יכול להיות לוחם ערבה. אז מה עם הרוהירים? נתחיל מכך שהרוהירים הם עם סוסים, ממש כמו עמי הערבה. ארץ רוהאן משופעת במישורי עשב, ממש כמו הערבה. הדמיון בשתי נקודות אלו ברור מאליו. מעבר לכך, צפוי שחיי הרוהירי יהיו דומים במידה רבה לחיי איש הערבה. עדויות לכך פזורות בשרה"ט – מישורי העשב שניתן לגדל בהם רק בקר וסוסים, גם הקשתים הרכובים של איאומר שזינבו באנשי אוגלוק מעידים שהיו בין הרוהירים אנשים שגדלו על גב הסוס, ושקידשו את הקשתות. כמה רוהירים כאלה היו? הטקסט אומר “A few of the riders”. גם זו נקודה בעייתית – לו חיי הרוהירי היו דומים לחיי איש הערבה, אך הגיוני שיחזיק בכישורים דומים. נראה איפה, שישנה פה בעיה גדולה, שאין לה פתרון פשוט בטקסט. לו היה עם כמו הרוהירים לא הייתה מורדור. האם יש דרך ליישב את הסתירה? אפשרות אחת היא להאחז בשונה בין חיי הרוהירי לחיי איש הערבה – על בסיס העובדה שנאמר שאך מעטים החזיקו באומנות הירי מגב הסוס, אפשר שרק מיעוט מהרוהירים חיו חיים קשוחים שכאלה. מצויין שבעמקי המינדולואין היו משקים רבים. כלומר – ישובי קבע, ולא ישובי נוודים ורועים. דרך זו אינה נראית לי, מפני שהיא נשענת על עניין מעורפל ולא ודאי; וההבדל, אם ישנו, בין הרוהירי לאיש הערבה הוא כמותי ולא איכותי – רוצה לומר, כנראה שרק חלק מהרוהירים היו ממש "אנשי סוסים" והשאר – נו, השאר הם סתם אירופאים מימי הביניים. דרך אחרת נראית סבירה יותר, מפני שהיא מוליכה במישרין להבדל ברור, איכותי, בין הרוהירים לאנשי הערבה. מדובר בתפיסת הכבוד, באתוס הגבורה של הרוהירים. סארומאן אומר בחימה לאיאומר "…מניין פרשיך, המהירים לברוח כשם שהם מהירים לתקוף" – אמירה המעלה מני-ובי את שיטות עמי הערבה, אך פרט לאמירה זו, שנאמרה על מנת לבזות ולהעליב, נראה שההיפך הוא הנכון. הרוהירים, באחת מהסצנות המרגשות יותר (או הגרועות פחות, תלוי את מי שואלים) בסרט, מסתערים הסתערות פרשים "מערבית" קלאסית, למול כידונים, דבר שאף עם סוסים לא עשה מעולם. זה רק הסרט, אבל זה מביא אותנו לבחון את אתוס הגבורה של הרוהירים. שיטת הלוחמה של עמי הסוסים לא הייתה יכולה להתקיים כשגבורה נמדדת בהתמודדות ישירה ומוקיעה את הבורח כפחדן. מה אנו יודעים על תפיסת הגבורה של הרוהירים? ידוע לנו שהם התרברבו בניצחונות: פראם קוטל הדרקון, הלם שפיצח את פרקה. אבל גם עמי הסוסים התרברבו בניצחונות. תפיסה ברורה יותר יש במקור הספרותי לסצינה מהסרט: "תיאודן הבחין בו עתה ולא אבה להמתין למתקיף; הוא קרא מה באוזניו של צח-רעמה והסתער קדימה, להתראות פנים עם יריבו. עזה היתה ההתנגשות, אך הזעם המלובן של אנשי הצפון גבר בעוזו, והאבירים היו למודי מלחמה יותר מאויביהם, ומרה פגיעת חניתותיהם. מעטים היו למספר, אך הם פילסו להם דרך בין הדרומיים כלהבת אש בין עצי היער. לעבי המערכה פרץ תיאודן בו תנגל, וחניתו התנפצה בהפילו את מצביאם. אז שלף את חרבו והדהיר סוסו אל נושא הדגל, ומיגר לארץ את הנס ואת נושאו. הנחש השחור נרמס, וכל אלה שנשארו בחיים היפנו את סוסיהם אחור ונמלטו הרחק-הרחק." מדובר פה על לוחמת פנים-אל-פנים, ולא רק זה – גם מעטים מול רבים. מדובר פה על דבר מה שאיש ממצביאי הערבה לא עשה מעולם, משום שהיה נראה לו מטופש והתאבדותי. הסתערות פרשים קלאסית, קרב ההכרעה מבית מדרשו של קלאוזוויץ'. גם אם היו לרוהירים, ככל הנראה, כישורי הקרב הבלתי מנוצחים של אנשי הערבה, ברב או במעט, לא יכלו אלה להובילם לנצחון שהיה מנת חלקם ללא מערכת מוסר שונה ואתוס גבורה שונה. הרוהירים לא יכלו לכבוש את מורדור – לא משום סיבה חומרית, אלא משום שרוחם לא קיבלה את מורשת לוחם הערבה שהיה רואה בדברי סארומאן "…מניין פרשיך, המהירים לברוח כשם שהם מהירים לתקוף" אות הצטיינות וכבוד.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות