דוקטור סמיאגול ומיסטר גולום; יסודות דמותו של גולום ב'שר הטבעות'

המאמר נכתב במקור לצורך הרצאה שהוגשה בכנס "אבק כוכבים", פסח 2003.

דמויות רבות מאכלסות את ספריו של ג'. ר. ר. טולקין, אולם רק מעטות מתקרבות למורכבות ולרמת ההזדהות שדורשת מהקורא דמות אחת, מקסימה ומתועבת כאחד – גולום.
טולקין, יש להודות, לא הצטיין במיוחד בבניית דמויות, במובן המקובל בפרוזה הריאליסטית. היצורים שמאכלסים את ספריו נוטים להיכנס לתבניות מוכרות ונעדרת מהן המורכבות המאפיינת דמויות בספרות הריאליסטית ואפילו בחלקים היותר טובים של ספרות הפנטסיה שאחרי טולקין. אופי הדמויות שלו לקוח מהספרות המיתית, לא מהפרוזה, והדמויות, בהתאם, נוטות להיות גדולות מהחיים, קיצוניות, ומקושרות לערכים גדולים של טוב ורע, צדק ומוסר. אפיונים אלה הם גם מה שהקל מאוד על יצירת כל אותם מאות חיקויים של 'שר הטבעות', ויצר בהצלחה רבה את ז'אנר ההרפתקאות הקרוי "מבוכים ודרקונים", בו יש שימוש ברשימה ברורה של אבות טיפוס לדמויות בעלות אפיונים מוגדרים: קוסם, לוחם, מכשף ועוד דמויות בודדות.
לאבות טיפוס אין קונפליקטים אמיתיים. הם יכולים להתלבט בין טוב ורע, לשגות בפעולותיהם ולהתחבט בשאלות אלה ואחרות, אבל מבחינה ספרותית אין הרבה עניין ברובם. עם כל החיבה, למשל, לדמותו של גנדלף ב'שר הטבעות', הוא לא יצור מעניין באמת. כאחד מהמיאר – חצי-אל – הוא נשגב ונעלה מכדי לעורר הזדהות אמיתית. הדבר נכון גם לדמות כמו ארגורן, שעם כל אומץ לבו וטוהר לבו, אין לו באמת לבטים – הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ופועל בעקביות למען מטרה זו. לבטיו מתמצים בדרך בה ילך, בעוד שהיעד ברור לו תמיד.
גולום הוא אחת הדמויות היחידות שיצר טולקין שעומדת בפני קונפליקט פנימי אמיתי ולכן מורכבת דיה בשביל לעורר שאלות. בכדי לדון בשאלות אלה יש, ראשית, לומר כמה מלים על יסודות הכתיבה של טולקין.
טולקין התעניין מאוד בספרות האגדות ובמיתולוגיה, וכתיבתו מושפעת מאוד משני אלה. הוא כתב מאמרים על 'סיפורי פיות', ובנה בעצמו מערכת מיתולוגית ענפה שעליה מתבססת עלילת 'שר הטבעות', ובמידה פחותה גם עלילתו של 'ההוביט'. המיתוסים והאגדות, מעצם טיבם, הם בראש ובראשונה ספרות מוסר – אמצעי סיפורי שדרכו חברה מגדירה לעצמה, סביב מדורת השבט, מה נכון ומה לא, מה אסור ומה מותר. העלילות עצמן נוטות להיות תבניתיות מאוד, וטולקין אימץ מאגדות העם את התבנית הכללית של כמעט כל סיפוריו – הגיבור היוצא לחפש את מזלו בעולם הרחב, ותוך כדי כך גדל ומתפתח ומגלה את הכח הטמון בו. בסיפורו של בילבו ב'הוביט' התבנית נשמרת כמעט במלואה. ב'שר הטבעות', טולקין כבר יוצא ממנה באופן חלקי ומוסיף לכוח הזה מרכיב אפל ועגום שמוסיף מורכבות רבה ליצירה.
ז'אנרים ספרותיים שונים מתאפיינים בגיבורים שונים. הפרוזה, למשל, מתאפיינת בדמויות אנושיות רגילות או חלשות ומרובות קונפליקטים פנימיים; בגרוטסקה, הדמויות חלשות ומגוחכות ללא כל יכולת השפעה משמעותית על העולם. לעומת זאת, באגדה, ועוד יותר מכך במיתוסים, הגיבורים נוטים להיכנס לאבות טיפוס ברורים וחד-ממדיים. אצל אלֵי המיתולוגיות הקדומות, האבחנה היתה ברורה במיוחד: אל הרעם התאפיין בתכונות אנושיות שמתאימות בדיוק לאופי המשוער של אל רעם, נפטון היה אל-ים "אמיתי" והפכפך וזאוס היה הכי אבא שאבי-האלים יכול להיות. כל אחד מהאלים ייצג באופיו טיפוס ברור וחד-ממדי, ואופי זה היה טבוע בו, ללא אפשרות לשינוי או התפתחות משמעותית. באגדות, הטיפוסים שונים וארציים יותר, אך עדיין התבניות ברורות: הבן השלישי והצעיר ביותר תמיד יהיה החכם מכולם, האם החורגת אכזרית ורעה, מכשפה היא מכשפה, נסיך הוא נסיך. כשטולקין שאל דמויות וטיפוסים מתוך הז'אנרים האלה, הוא אימץ לעצמו, במידה מסוימת, גם את הנוקשות שבה דמויותיהן עוצבו. מעבר לעיצוב בסיסי זה הוא הוסיף רבדים רבים, אולם המבנה הבסיסי של הדמויות נוטה להיות סטריאוטיפי וכבול לסכמות קיימות.
הבחירה דוקא במודל של ספרות מוסר – אגדות ומיתוסים, אינה מקרית אצל טולקין. עבורו, הכתיבה היתה אמצעי להעביר טקסט מוסרי קתולי, כפי שהוא תפס אותו.
טולקין נולד פרוטסטנטי, אולם אמו המירה את דתה ואת דתו של בנה הרך בימים לקתוליות, והוא נותר קתולי אדוק עד סוף ימיו. ג'וזף פירס, בביוגרפיה שכתב על טולקין, מציין שהוא ראה תמיד את 'שר הטבעות' כטקסט דתי. כתיבתו אמנם נמנעת משימוש באנלוגיות חד משמעיות ל'ברית החדשה', אולם התפיסה המוסרית שלו מאוד חדה, ויש לו אמירות ברורות על גאולה, טוב ורע, חשיבותו של החסד, חזרה בתשובה ועוד. על חלקן עוד נרחיב בהמשך. הדת אף השפיעה רבות על ההעדפה הבולטת בספריו של טולקין לרוחניות, על פני העדפת החומרנות "הארצית", וגולום עצמו, משחק תפקיד חשוב במשוואה זו של רוחניות וגאולה מול חומרנות. גולום הוא גם אחת ממספר דמויות שעומדות בפני אופציה של חזרה בתשובה (במובן הנוצרי של המלה), ונוספים לו ב'שר הטבעות' בורומיר (שגם מצליח, בערך), דנתור (שאבלו וגאוותו מכשילים אותו), וכמובן סארומאן. בניגוד לגולום, מקור הרוע אצל שלושת האחרים הוא בעיקר אחד – הגאווה. גם על כך עוד נרחיב.

גולום: הדמות

גולום הוא אמנם דמות אחת, לכאורה, אך בפועל ניתן למצוא לפחות שלושה גולומים שונים: גולום של 'ההוביט', אותה מפלצת מחשכים אפלה שאורבת באפלה, סמיאגול "הזחלן" של 'שר הטבעות', וגולום "הסרחן". נתאר אותם לפי הסדר:
גולום של 'ההוביט': 'ההוביט' נכתב זמן רב לפני שטולקין חשב על המשמעויות העמוקות של הטבעת או אפיין לעומק את השפעתה ארוכת הטווח על יצור חלש המחזיק בה, ועלילתו היתה שונה מהותית מהעלילה המוכרת לנו כיום. על פי הסיפור המקורי, גולום היה יצור מגוחך וכמעט מעורר אהדה – הוא אכן הבטיח לתת את הטבעת לפרודו, הראה לו את הדרך החוצה ונפרד ממנו בידידות. היו אף מכתבי קוראים שתהו כיצד זה בילבו לא סר לביקור פרידה אצל גולום בדרכו חזרה מארבור. לאחר פרסום 'שר הטבעות', טולקין שכתב את אפיזודת המערה ב'הוביט' ודמותו של גולום עברה תוך כדי כך מטמורפוזה. עם זאת, גם לאחר השינוי, גולום של 'ההוביט' הוא לא הרבה יותר מאשר מפלצת האורבת באפלה לגיבור הסיפור – בילבו. כזכור, בילבו, ההוביט המסכן, איבד את הכרתו בלב מחילות האורקים בהרי האופל, ומצא את עצמו לבסוף ליד אגם תת קרקעי אפל. שם הוא פוגש לראשונה בגולום – ראשית בקולו "השורק והמלחשש", ואחרי כן בעיניו הזוהרות באפלה. גולום הוא גם המפתח לבריחתו של בילבו מהמערות, וגם סכנה גדולה האורבת לו בדרכו. אם לא די בזה, הוא גם משמש במידה רבה כאתנחתא קומית, דרך משחק החידות הארוך שהוא מנהל עם בילבו, והגיחוך של דמותו. גולום של 'ההוביט' הוא קריקטורה של דמות – הוא מתואר בעיקר דרך מאפייני קולו וחלקלקותו – קול מגוחך, ילדותי, חורש רע, שמתואר בעיקר כשריקה או ליחשוש. התיאור הפיסי שלו ב'הוביט' מצטמצם ל"יצור קטן וחלקלק, איני יודע מאין בא, גם לא – מי ומה היה. הוא היה גולום – אפל כחשכה עצמה, מלבד זוג עיניים גדולות וחיוורות בפניו הכחושים" (ע' 65). קולו, למען האמת, מתואר הרבה יותר פעמים מאשר מאפייניו החיצוניים. בהמשך הוא בוגד בבילבו, מוביל אותו שלא בידיעתו לפתח היציאה, זוכה לרחמיו, ומקלל אותו ואת כלל הבגינסים לנצח נצחים.
רק רמז בודד מתקיים ב'הוביט' למקורו של גולום ולכך שפעם הוא היה משהו אחר פרט למפלצת מערות – כאשר בילבו חד לו חידה על "תיבה ללא מכסה, מפתח או צירים / ואוצר של זהב טמון שם בפנים", וכן בחידה הקודמת שפתרונה היה "השמש על הסביונים", מסופר שהוא נזכר בימיו הקדומים עם סבתו על גדת נהר ובביצים שלקח מקני ציפורים.
גולום הדו-ראשי של 'שר הטבעות': המפלצת שהכרנו ב'הוביט' היא גם זו שנשמרה, לכאורה, ב'ספר האדום' של בילבו, ותראה מוכרת למי מקוראי 'שר הטבעות' שקראו קודם את 'ההוביט'. דמותו משתנה רק בהדרגה, ומקבלת את המורכבות האמיתית רק לאחר שהיצור מצטרף לפרודו וסאם בדרכם למורדור.
כיון שגולום נוצר בצורה מסוימת, על טולקין היה להכניס בהדרגה מידע נוסף עליו, שממנו ניתן יהיה לפתח את הדמות הלאה. את זה הוא עושה כבר בתחילת הספר, זמן קצר לאחר "המסיבה שחיכו לה רבות", בעת שגנדלף מספר לפרודו על גלגוליה של הטבעת. בראש ובראשונה הוא מפיל עלינו את הידיעה הבלתי אפשרית לכאורה, סתירה שקשה להתמודד איתה – גולום הוא בעצם הוביט במקורו. הוא אמנם הושחת, הידרדר והפך לקריקטורה של יצור אנושי, אבל מקורו באותם יצורים תמימים, קרתנים וקצת מטופשים החיים בפלך. עבור קורא שמכיר את 'ההוביט' ושבדיוק קרא את 'מסיבה שחיכו לה רבות', לא יכולה להיות סתירה גדולה מזו. באותה הזדמנות אנו למדים כיצד הטבעת הגיעה לידיו כהוביט בן שבט סטור, על גדות האנדואין, כיצד רצח את חברו דיאגול כדי להשיג אותה, איך הפך ליצור נתעב וחמקני שנודה על-ידי שבטו ולבו הושחר בהדרגה, עד שלא יכול היה לסבול יותר את אור השמש ואת יופיו של הטבע, ומה עשה אחרי אובדן הטבעת. אנו גם שומעים אז לראשונה את שמו "האנושי", לפני שהפך ל"גולום" – סמיאגול. לשונות הזו בין סמיאגול וגולום עוד יהיה תפקיד משמעותי בהמשך.
הבסיס לשינוי שעוד יעבור על גולום ניטע אמנם כבר בתחילת 'חבורת הטבעת", אולם עד לפגישתו עם פרודו וסאם, אי שם במורדות אמין מואיל, מעל ביצה בוגדנית, הקוראים לא לומדים עליו כמעט שום מידע חדש. שומעים עליו במלים ספורות מלגולאס, שמשבי בני עמו גולום ברח, פרודו רואה אותו לרגע עוקב אחרי החבורה במוריה ואחרי היציאה מלוריין, אך כל זה רק מחזק את דמותו כיצור אפל ומסוכן.
וגולום הוא אכן יצור אפל ומסוכן, אולם חלקו הרביעי של הספר מוסיף לו הרבה מעבר לכך, ורומז לכך כבר שמו של הפרק הראשון בחלק זה – 'אילוף סמיאגול'. פרודו וסאם לוכדים אותו וכופים עליו לשמש להם כמדריך. בכוח אישיותו של פרודו, וכן מחמת אימת הטבעת, גולום "מאולף" ומקבל על עצמו לציית לפרודו.
אך זה יקרה בהמשך. המגע הראשון של פרודו וסאם, ואיתם של הקוראים, עם גולום, עונה לחלוטין לדמות המפלצת שהכרנו ב'הוביט':
"סאם הסתכל ושאף רוח, כשהוא מרסס את נשימתו מבין שיניו. 'הססס!' אמר. 'זהו, איפוא. הנה זה גולום! שדים ורוחות! ואני השליתי דעתי לחשוב שנבלבל את דעתו! הסתכל בו! דומה הוא לעכביש מאוס, זוחל על קיר!' " (שני המגדלים, ע' 200).
תיאורו של גולום בפיסקה הבאה ממשיך את אותו טון. הוא מתואר כחרק גדל מידות, משחר לטרף, ורק עיניו מאירות – כמעט אותו תיאור שראינו ב'הוביט'. למעשה, הדמות שנוצרת עד רגע זה בעיניי הקוראים מאיימת ומפחידה עוד יותר מגולום המטופש והמפלצתי של ה'הוביט' – הוא אפל, מסוכן, חייתי מאוד ועלוב מאוד. קשה לדמיין אותו פותח שוב במשחק חידות יצירתי כמו זה שניהל בעבר עם בילבו.
אולם, כמו שמגעיו עם בילבו הסתיימו כך נפתחת מערכת יחסיו עם פרודו – בסימן חמלה. בניגוד למה שהמשך היחסים רומז, החמלה באה, לפחת במידה מסוימת, גם מצד סאם: "סאם קם, ממשש בידיו את כתפו, עיניו היו עשנות מזעם, אך לבו לא נתנו לקחת נקם. אויבו, עלוב הנפש, היה מתפלש בעפר ומייבב". (שני המגדלים, עמ' 202). אצל פרודו, לעומת זאת, עולה מחדש זכרון שיחתו עם גנדלף בתחילת הספר הקודם על חשיבותה של מידת הרחמים שגילה בילבו לגולום. מרגע החלטה זו ואילך, הוא קורא לגולום בשמו המקורי – סמיאגול, ומתחילה להיווצר השניוּת בתיאורו של גולום בספר. שניות זו תלווה אותו עד ללבטיו בדרך למאורתה של שילוב ונצחונו של גולום על סמיאגול, ומשהו ממנה יישאר, אולי, אפילו לכשיזכה בטבעת לבסוף בהר האבדון.
אם כך, מיהו גולום ומיהו סמיאגול?
גולום הוא למעשה גירסה אפלה ומעוותת של גולום של 'ההוביט'. הוא יצור מפלצתי, בוגדני, רצחני, מגוחך וחלקלק במראהו ובדיבורו, ספק הולך ספק זוחל, חורש מזימות ומעוות כולו מהתשוקה לטבעת. מבחינות רבות הוא אינו שונה מילד, בעיקר בחוסר יכולתו להבין את המציאות מעבר לסיפוק הצרכים המיידיים. אך שלא כמו ילד, נעדרת ממנו כליל היכולת להתפעל מיופיה של הבריאה – הוא שונא את השמש, מתעב את הירח, אינו מתפעל מיופיה של איתיליה, מתעוות לריחו של הלמבאס ושוחה בבריכה שמתחת למערת המסתור של פאראמיר וחבריו רק כדי לצוד דגים. למעשה, הדבר היחיד שגורם לו סוג כלשהו של חדווה אסתטית הוא האורות המסתוריים בביצות המתות. מבחינה זאת, הוא נמצא הרחק בעומק הצד האפל של עולמו של טולקין, ואיבד כמעט כל מגע עם "הטוב" והיפה. תגובתו ללמבאס, למשל, אינה שונה מהזעזוע שמביעים בני הלילית כשגנדלף מדבר בלשון השחורה בריוונדל, או מתגובתם של השומרים במגדל של קירית אונגול לשמע שם אלברת'. הוא שייך באופן שאינו משתמש לשתי פנים לצד של "הרוע" במשוואת הטוב-והרע של טולקין.
סמיאגול הוא דמות שונה – הוא יצור זקן להפליא, עייף מהחיים, הוביטי מאד. הוא מה שפרודו היה יכול להיות אם היה נושא את הטבעת זמן כה רב. יש בו שאיפה כנה לרצות את אדונו, לשרת אותו ולגמול לו על טוב ליבו. אפילו התיאורים הפיסיים שלו שונים מאלה של גולום – הוא זקוף יותר, זקן יותר וקולו שונה. פיטר ג'קסון, ב'שר הטבעות: שני הצריחים', תפס היטב את ההבדל הזה, והציג אותו בצורה מוחשית ביותר בדיאלוג שמנהל גולום עם סמיאגול – אותו דיאלוג ששומע סאם גם בספר, אולם המדיום הויזואלי מוסיף לו ביטוי מוחשי נוסף ומרתק. עם זאת, גם כסמיאגול, הוא מנוכר כלפי ההנאה האנושית הטבעית מהחיים באשר הם ומחובר לחומרנות בצורתה הבסיסית ביותר – אוכל נא, ציד בידיים חשופות, "חמקנות" (כפי שקורא לזה סאם).
ההפרדה בין גולום וסמיאגול מלאכותית במקצת, אפילו אצל טולקין – אחרי הכל זו דמות אחת, אולם על כך – בהמשך. לפני כן ראוי לפרט קצת על המודלים שמתוכם נוצרה דמות זו.

מודלים לדמותו של גולום

טולקין, כאמור, ביסס במידה רבה את היצורים והדמויות בספריו על מודלים פרוטוטיפיים קיימים. במאמרו 'על סיפורי פיות' הוא מציין במפורש את השימוש של ז'אנר הפנטסיה במודלים כאלה, ומבהיר שההבדל בין הספרים אינו בעצם עיצובן של הדמויות והרקע, אלא בפרטים הקטנים שצובעים הכל ומוסיפים לכל אחד מהמרכיבים את אופיו הייחודי. תפיסה זו בולטת מאוד ב'שר הטבעות' – ספר שנבנה ממאות ואלפי פרטים קטנים שיוצרים יחד תמונה רחבה ועמוקה בהרבה ממבנה העלילה, הפשוט יחסית, של הספר. במידה פחותה, אותו דבר נכון גם ל'ההוביט' ולסיפורי 'הסילמריליון'. המודלים היסודיים שמהן נבנים העולם והדמויות שבתוכו, למרות כל הפרטים, הם מודלים ותיקים שהיו קיימים עוד לפני טולקין. דבר זה נכון גם לגולום.
גולום הוא אמנם דמות מורכבת יותר מכל דמות אחרת שיצר טולקין, אולם גם הוא ביסודו של דבר ארכיטיפ: דמותו מגלמת בתוכה את הקונפליקט בין טוב לרע. ככל הטיפוסים בהם טולקין משתמש, גם לדמותו של גולום יש מקורות השפעה ואנלוגיות ספרותיות, ואנסה לעמוד כאן על שניים מהם: דמותה של גאגול ב'מכרות המלך שלמה' של הנרי ריידר הגרד, כדגם לגולום של 'ההוביט', ומודל האישיות המפוצלת, שמצא את ביטויו טוב במיוחד ב'דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד' של רוברט לואיס סטיבנסון.

מכרות המלך שלמה

'מכרות המלך שלמה' הוא ספר מהתקופה הויקטוריאנית המאוחרת, השייך לז'אנר סיפורי המסעות שהיה נפוץ באותה תקופה – חבורה קטנה של גברים יוצאים להרפתקה מסעירה ומסוכנת בשטחים הפראיים של העולם. ז'אנר זה התחבב מאוד על טולקין וניתן למצוא לו ביטויים ברורים גם ב'ההוביט' וגם ב'שר הטבעות', גם אם בהם המסע עובר לארץ פנטסטית לחלוטין ונעדרת מהם התפיסה הקולוניאליסטית הברורה של הגרד ודומיו. כמו ספריו של טולקין, גם 'מכרות המלך שלמה' התקבל בביקורתיות מצד מבקרים רבים, שתפסו אותו כספר נוסחתי עם דמויות סטריאוטיפיות ועלילה מופרכת. וכמו אצל טולקין, גם בו העומק הפסיכולוגי משך אליו קוראים רבים ועיסוק ביקורתי רב. שני הספרים נכתבו תחת השפעת תחושה של דעיכת גדולת העבר – הגרד כתב בשלהי התקופה הויקטוריאנית, טולקין בשנות השפל והמלחמה, ובחסות השמרנות הכללית של תפיסת העולם שלו.
עלילת הספר מתארת רצף של הרפתקאות שעובר המספר, אלן קווטרמֶיין – צייד לבן ומנוסה בן גיל העמידה באפריקה. הוא יוצא לשליחות, מעין "קווסט", מטעם סר הנרי קורטיס, למצוא את אחיו שנעלם אי שם באפריקה. יחד הם הולכים למחוזות בהם "רגל אדם לא דרכה מעולם", בלוויית מלוויהם השחורים. הם עוברים שלל הרפתקאות, שאין טעם להרחיב עליהן את הדיבור בהקשר שלנו, ומגיעים לבסוף לקוּקוֹאַנַאס, ממלכתו של המלך הנורא טואלה (Twala), שנעזר בשירותיה של היועצת הזקנה גאגוּל. אחד ממלוויהם השחורים של חברי המשלחת מתגלה כאִיגְנוֹסִי, מלך קוקואנאס החוקי שהודח על-ידי טואלה, ובמהרה מתחילה במקום מלחמה נרחבת על השלטון. איגנוסי מנצח לבסוף בקרב נורא-הוד שבו קוורטרמיין, חסר ההרואיות, נלחם לצד "הטובים", ומבלה את רוב הקרב חסר הכרה לאחר שהוכה בראשו מאבן תועה. לאחר הנצחון נותר להם רק לחקור את המכרות, הם יוצאים לשם בלוויית מלווה צעירה מהשבט המקומי, וגאגול מדריכה אותם. בלב המכרות האפלים, גאגול מנסה ללכוד את גיבורינו מאחורי דלת אבן עצומה, אך נכשלת. גיבורינו מקבלים מהמלך החדש מתת גדולה של יהלומים ואף מוצאים את אחיו האובד של קורטיס. בסופו של דבר קווטרמיין פורש מאפריקה לחיים שלווים במחוזות הכפריים של אנגליה.
אפשר, אפילו מתיאור קצר זה, למצוא נקודות רבות של דמיון בעלילה ובבניית הדמויות של 'ההוביט' ו'מכרות המלך שלמה' וההשפעה של הספר הוותיק (ויותר מכך: של המודל שבו הוא נכתב) ניכרת בהחלט ב'ההוביט'. אחת מנקודות הדמיון הנ"ל נמצאת בחפיפה שבין דמותה של גאגול, היועצת/מכשפה הזקנה, ובין שוכן המעמקים המפלצתי גולום. להלן תיאור קצר:
"ראיתי את הדמות השדופה, דמויית הקוף, מזדחלת מחוץ לצל הסוכה. משהגיעה למרגלות המלך קמה על רגליה, ובהסירה את הפרווה מעל ראשה, חשפה פנים משונים ביותר. היו אלה פנים של ישישה מופלגת, צמוקים כפניו של תינוק בן שנה, וחרושי קמטים ארוכים וצהובים. בין הקמטים נחבא חריץ שקוע, שייצג את הפה, ומתחתיו נראה סנטר מחודד. האף לא נראה כלל וכלל, והפנים היו כפני-מת, אלמלא נראה בהם זוג עיניים שחורות, לוהטות ופיקחיות, שריצדו מתחת לגבות הלבנות כשלג מקרקפת בעלת צבע הקלף, כיהלומים במדבר צחיח". (עמ' 66-67).
המשך התיאור הושמט משום מה בתרגום העברי, כך שאוסיף אותו בשפת המקור: "As for the skull itself, it was perfectly bare, and yellow in hue, while its wrinkled scalp moved and contracted like the hood of a cobra" ( ע' 147).
גאגול היא יצור זקן – היא בת מאות שנים, מקומטת כולה, מושחתת עד היסוד. Rogers and Underwood (2000), במאמר המשווה בין הדמויות, מציינים חמש נקודות דמיון עיקריות בין גאגול לגולום:
1. גאגול היא יצור אנושי ביסודה, אבל היא עוותה והשתנתה בחלוף השנים עד לכדי קריקטורה מעוותת וחייתית של אדם. היא מושווה תכופות לבעלי חיים: נחש, כלב וכו', ואף מתוארת כמעין שד.
2. למרות גילה המתקדם, עיניה גדולות וזוהרות. שלא כמו גולום, הן גם "מלאות תבונה וראייה למרחוק". אצל גולום, גם ב'הוביט' וגם ב'שר הטבעות', עיניו הגדולות והזוהרות הן המאפיין הפיסי הבולט ביותר.
3. חמקנות – גאגול מכוסה תמיד גלימה, מתגלה רק בפני המלך והורגת אנשים באפלה. גולום מסתתר באמצעות הטבעת ואפלת המערה.
4. דיבור ילדותי, מגוחך, וחורש רע, רצוף חזרות והברות סתמיות. טון דיבורה של גאגול מוגדר "נבואי" – כלומר, רצוף חזרות והברות חסרות פשר כמו חה-חה (בתרגום) או הא-הא והי-הי (במקור), וסגנון זה הוא אחד מהמאפיינים הבולטים שלה. את גולום, כזכור, מזהים קודם-כל לפי לחשושיו והשריקות שהוא מוציא, וכמובן ההברות חסרות הפשר מהן נגזר שמו – "גולום".
5. תפיסה חומרנית של החיים – יצור חסר אידיאלים או רוחניות. גאגול חמדנית עד אימה, נאחזת בחיים למען החיים עצמם ולא למען שום דבר אחר. אותו דבר נכון גם לגולום שפועל מתוך יצרים ראשוניים לקיום וחייו מתמקדים במקור הזדהות אחד ויחיד – הטבעת, אותה הוא מכנה באותו שם בו הוא קורא לעצמו – "אוצרי" או "חמדתי".
לאלה אפשר להוסיף את הדמיון בשמות, אם כי סביר מאוד להניח שהוא מקרי.
התיאור הפיסי של גולום ב'הוביט' מצומצם הרבה יותר מזה של גאגול, אולם יש הרבה דמיון בין שני התיאורים – יצור נמוך, זקן מאוד, מעוות, חייתי, קריקטורה של דמות אנושית. גם האישיות של שניהם דומה, בעיקר במידת רשעותם, בוגדנותם וביחסם לחיים. בשני המקרים הרקע להתעוותותם ולאריכות חייהם אינו מוסבר (אצל גולום הוא יוסבר רק ב'שר הטבעות', מקורה של גאגול נשאר לעד תעלומה, גם אחרי מותה).
במכתב לעורך משנת 1963 (Anderson, 1988), טולקין נותן תיאור מפורט של האופן בו הוא דמיין את גולום:
"עליו להיות יצור חלקלק, לא גדול מבילבו, רזה, בעל ראש גדול יחסית לגופו, עיניים גדולות ובולטות, צוואר ארוך וכחוש, ושיער דליל ומדובלל. עורו היה לבן, ונראה שהוא לבש בגדים שחורים. ידיו היו ארוכות ורגליו עקומות, עם אצבעות מעוקלות המסוגלות לאחוז דברים." (ע. 94).
הדמיון לתיאורה של גאגול אמנם אינו מושלם, אבל קשה להתעלם ממנו.
יש כמובן גם הרבה הבדלים בין הדמויות – הם בני מין אחר, מעמד חברתי אחר (גאגול שואבת חלק מכוחה מקרבתה למלך טואלה ולמלכים שקדמו לו, בעוד שגולום מתחמק מכל קשר חברתי, כולל עם האורקים במערתו). אולם אלה אינם שוללים את הדמיון הפיסי, ואת תפקידם הדומה בסיפור כייצוגים פיסיים של הקיצוניות החומרנית והאגואיסטית החריפה ביותר. שניהם גם משמשים כיריבים העומדים בדרכו של הגיבור אל הגדולה והעושר, ומנוגדים בכל לגיבורים האידיאליסטים, האמיצים וטובי הלב. דמיון כלשהו ניתן למצוא גם באוריינטציה הכללית של הסופרים, כאשר הגרד אמנם לא היה נוצרי אדוק כמו טולקין, אבל האמונה הדתית בהחלט חדרה ליצירתו, באופן הרבה פחות דוקטריני מטולקין, ושני הספרים מייצגים בסופו של דבר את נצחון הטוב והטהור על הרע.
איננו באים לומר, כמובן, שטולקין חיקה את הגרד, או אפילו שאימץ ביודעין ובמכוון את דמותה של גאגול כמודל חלקי לגולום; אולם לאור הרקע התרבותי של טולקין והכרותו עם 'מכרות המלך שלמה' וספרים מסוגו, ניכר הדמיון במקורות ההשראה, אם לא השפעה ישירה.

דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד – האישיות המפוצלת

המפלצת שבאדם, הרע שמאחורי הטוב, היוו מוקד לכמה יצירות ספרות חשובות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, ובהן 'תמונתו של דוריאן גריי' של אוסקר וויילד, או 'דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד' של רוברט לואיס סטיבנסון. ספר אחרון זה שימש אף השראה לעשרות רבות של גרסאות מומחזות, מוסרטות ואחרות, ושלל יצירות קיבלו ממנו את השראתן. אותה תפיסה, אם כי סביר מאוד להניח שללא כל השפעה ישירה על טולקין, התבטאה גם אצל פרויד כשחילק את מבנה האישיות שלו לאיד ולסופר-אגו – האדם היצרי לעומת זה המוסרי.
'דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד' הוא סיפורו של האדם המודרני המשחק עם כוחות הטבע החזקים ממנו. דוקטור ג'קיל, ג'נטלמן מכובד, מגלה נוסחה שמאפשרת לו להפריד בין הצד הטוב והרע של אישיותו. כאשר הוא בולע את הסם, מראהו משתנה באופן דראסטי והחיה שבו פורצת לה בדמותו של "מיסטר הייד" – יצור אפל, מעוות ואלים. לרוע מזלו, מרגע שהחיה שבו השתחררה, הוא מתקשה יותר ויותר לשלוט בה, ומיסטר הייד נוטה לפרוץ ללא כל התראה בזמנים בלתי צפויים. בעוד הייד הפושע מתחמק מהמשטרה, דוקטור ג'קיל מנסה להציל את האני הטוב שלו משליטתו של הייד – בנסיון שנועד מראש לכשלון.
במידה רבה, גולום של 'שר הטבעות' הוא מעין דוקטור סמיאגול ומיסטר גולום. מצד אחד אישיות חלשה אך אנושית ועם ניצוץ של טוב, ומצד שני כוח עצום של רוע שאורב לו מבפנים ומנסה להשתלט. העימות הפסיכולוגי בין שני הצדדים האלה הוא בדיוק זה שסטיבנסון יצר בספרו, גם אם מקורותיו שונים – אצל סטיבנסון אלו הסכנות שבקידמה המדעית וביומרתה להתמודד עם כוחותיו הבלתי-ידועים של הטבע/האל. אצל טולקין זוהי הטבעת, כייצוג של הרוע הטהור והשאיפה ה"סאורונית" לכוח. מכל מקום, בקונפליקט המוחשי הזה בין טוב ורע באישיות המפוצלת, לטוב אין סיכוי ממשי. הוא יכול רק לנסות.
הדיכוטומיה שיצר סטיבנסון לא אומצה במלואה על-ידי טולקין – אצלו, הברירה היא לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין הרוע המוחלט לאנושי והמתלבט. גולום נמצא בקונפליקט. מצד אחד עומדת הטבעת, ואישיותו שנטמעה בה כמעט לחלוטין, מנגד עומדים רסיסי אישיותו של יצור פשוט ולא טוב במיוחד (הן עוד לפני שהטבעת הגיע לידיו, סמיאגול רצח את חברו דיאגול, בשל חמדנות פשוטה). מטען השנים ועוצמת הטבעת הופכים את גולום ליצור אפל בהרבה ממיסטר הייד, בעוד סמיאגול לא יתמודד לעולם עם טוב לבו והג'נטלמניות של דוקטור ג'קיל.
ההבחנה בטקסט בין שני צדדיו של גולום נבנית בדרכים רבות. הוא נראה קצת אחרת, מתנהג אחרת, ומדבר אחרת בשני תפקידיו. ההבחנה הזאת ברורה לרוב אפילו בשמות הגוף – כשהוא מתייחס לעצמו כ"אני", לרוב סמיאגול הוא הצד הדובר, בעוד שגולום מתיחס אל עצמו כאל "אנחנו" – משום שאישיותו במקרים האלה מוטמעת בטבעת, כמו נפשם של הנאזגול, רפאי הטבעת. גנדלף מתאר, בתחילת 'חבורת הטבעת', כיצד הטבעת איכלה במשך הזמן את נשמתו של גולום ובסופו של דבר הייסורים הפכו עבורו בלתי נסבלים… הוא שנא את האפלה, ושנא יותר את האור, הוא שנא הכל, ומעל הכל את הטבעת. למחאת פרודו שחושב שלא ייתכן שגולום ישנא את הטבעת, גנדלף משיב שהוא שנא ואהב אותה, כשם שהוא שנא ואהב את עצמו. הוא היה בקונפליקט מתמיד ובלתי נסבל. בשל כך, אין זה פלא שקיים אצלו בלבול מתמיד בשימוש שלו בשם "חמדתי" (או "אוצרי" בתרגום הטייסים) – האם זה הוא? האם הטבעת? האם שניהם גם יחד?
ובכן, בנפשו של יצור אחד מתקיימות מערכות אישיות שמייצגות הפכים גמורים, והיצור עצמו קרוע ביניהן. אצל סטיבנסון (ובצורה סימבולית גם בייצוג הקולנועי של פיטר ג'קסון לדמותו של גולום/סמיאגול) אלו שתי דמויות נפרדות המקננות במקביל בגוף אחד. אצל טולקין זוהי שניוּת הקיימת בנפש אחת הנמצאת בקונפליקט פנימי מתמיד המחייב אותה לבחור שוב ושוב בין טוב ורע. מרגע שגורם חיצוני כלשהו תפס חזקה על הצד האפל שבאדם, בין אם זה סם "מדעי" ובין אם טבעת מכושפת, תיבת פנדורה נפתחה. מי שפתח אותה, לא יסגור אותה עוד לעולם. הרוע לעולם לא יכפוף עצמו שוב לשליטה.

גולום כמודל של חזרה בתשובה וכפרה

המאבק בין טוב ורע עומד במרכז יצירתו של טולקין, וב'שר הטבעות' במיוחד. בתוך כך, טולקין מאמץ מודלים נוצריים חדים בכל העיסוק שלו במוסר ובכפרה. רבות מדמויותיו עומדות בפני אפשרות לבחור בין טוב ורע. בורומיר חומד את הטבעת וזוכה לכפר בחייו על חטאו; גנדלף מציע לדנתור, סארומאן וגרימא/לשון-כחש אפשרות לחזור בהם מחטאיהם ולזכות לכפרה במעשים לטובתם הכלל – דנתור וגרימא יכולים לסייע לעמם במלחמתו, סארומאן יכול לכפר בכוח אישיותו וכישוריו. שלושתם מוותרים על האתגר; פאראמיר, גלדריאל וגנדלף, כל אחד בתורו, יכולים לקחת את הטבעת אולם בוחרים שלא לעשות זאת; פרודו עצמו אמנם לא חוטא, אולם זקוק להתערבות חיצונית, של גולום, על מנת שיוכל למלא את משימתו; ב'סילמריליון' ניתנת הזדמנות לחזרה בתשובה ולכפרה אפילו לסאורון ולמורגות לפניו. החזרה בתשובה היא מרכיב מהותי ביצירתו של טולקין, ואין יצור שמגלם את האפשרות הזאת טוב יותר מאשר גולום.
שני מוקדים עומדים ביסוד החטא ביצירתו של טולקין – החמדנות והשאיפה לכוח ולשליטה. סאורון, המגלם בעצמו את שניהם, הטעין את הטבעת שיצר במנה גדושה מהם, וזו, בתורה, פונה לרגשות אלה בנפשם של היצורים הכמהים לכוחה.
מכל המחזיקים בטבעת והכמהים אליה, השפעתה היתה פחותה על שלושה יצורים בלבד, שלושתם הוביטים: סמיאגול, בילבו ופרודו. בילבו, שאינו שואף לכוח וכמעט שאינו חומד דבר, חווה את השפעת הטבעת עליו בעיקר כמין לאות מתמשכת. פרודו, המודע לכוחה של הטבעת, מנצל אותה לשליטה (לפחות על גולום) ועם התחזקות נפשו, עולה גם השפעת הטבעת עליו. גולום, לעומת שניהם, פותח את המגע שלו עם הטבעת באקט ברור של חמדנות, וזו מלווה אותו כל חייו מכאן ואילך. הסיבה היחידה לכך שהטבעת לא כבשה לחלוטין את רוחו, כפי שעשו, למשל, טבעות הנאזגול לתשעת המלכים האדירים שהחזיקו בהן, היא שלא היתה בו כל שאיפה לשליטה על אחרים (kocher, 1972). האגוצנטריות שלו מוחלטת, והוא אינו חושב כמעט על דבר פרט לעצמו ולטובתו האישית והקטנונית. רק פעם אחת עולה רצונו להשתמש בטבעת לשליטה, וזאת בויכוח המפורסם בין "הזחלן" ל"סרחן", כפי שיכנה סאם לאחר מכן את שני צדדיו של גולום:
" 'אך חמדת העין שומרת על השבועה', טען קולו של סמיאגול.
'ניקחנה, איפוא', השיב האחר, 'ואנו נחזיק בה. אז נהיה אנו האדונים, ג ו ל ו ם! וההוביט האחר, החשדני והמרושע, ילחך אז עפר, כן, ג ו ל ו ם!' " (שני המגדלים, עמ' 220-221)
אך גם כאן, השליטה שגולום מחפש היא מהסוג הקטנוני וחסר הערך ביותר – שליטה על אדם בודד.
גולום קרוע לכל אורך מסעו עם פרודו וסאם, מאמין מואיל ועד למאורתה של שילוב, בין טוב ורע, ונדרש שוב ושוב לבחור ביניהם. כבר בפגישה הראשונה בין פרודו לגולום הוא מאלץ אותו לבחור בעזרה, אולם בחירה זו כפויה עליו ובאה מכוחה של החרב "עוקץ" והטבעת אשר בשמה הוא נשבע אמונים לפרודו. בהמשך, ככל שפרודו ינהג כלפיו בחסד, סמיאגול ילך וישתחרר מעולה של הטבעת, והקונפליקט שלו ייעשה מוחשי יותר ויותר.
בסופו של דבר, גולום הוא יצור חלש מדי, והשפעתה של הטבעת עליו גדולה מדי מכדי שיוכל לעמוד במבחן, אולם אופציית הכפרה ואפילו החזרה בתשובה ניתנת לו במפורש. הלבטים שלו, האם לשרת את פרודו או לבגוד בו, מתחילים עוד לפני הגעתם לשערי מורדור, ונמשכים לכל אורך המסע דרך איתיליה. בסופו של דבר, שני דברים יכריעו אותו. הראשון הוא הבגידה (כפי שהוא תופס את זה) של פרודו כשהסגיר אותו לידי חייליו של פאראמיר. השני והחשוב יותר הוא התנהגותו של סאם במורדות קירית אונגול. כאן נדרש ציטוט:
"גולום התבונן בהם. הבעה מוזרה חלפה על פניו הכחושות, המורעבות. הניצוץ בעיניו כבה, והן היו עתה עמומות ואפורות, זקנות וליאות. עווית של כאב כמו חלפה בו והוא הסב את פניו מהם והביט אחור, אל המעבר, כאילו דעתו חלוקה בו. אז החזיר פניו וזהיר-זהיר, היד רועדת, נגע בברכו של פרודו – והנגיעה, כמוה כלטיפה כמעט. אילו ראהו אחד מן הישנים באותו רגע חולף-עובר, היה מדמה לראות לפניו הוביט ישיש ותש-כוח, מצומק מנטל השנים הארוכות שהרחיקוהו מתקופתו, מרעיו ושארי בשרו, מן השדות והנהרות של נעוריו, ועתה אינו אלא שבר-כלי, זקן רעב ומעורר חמלה." (שני המגדלים, ע. 298).
וכאן סאם מתעורר ונזעק להגנת אדונו. ההאשמות שהוא מטיח בגולום פותרות את לבטיו:
"גולום נרתע לאחור, וניצוץ ירקרק הבהב מתחת לשמורותיו הכבדות. עתה נראה כעכביש כמעט, קורס על ארבעותיו ועיניו יוצאות מחוריהן. הרגע חלף-עבר, לבלי שוב…" (שני המגדלים, ע. 299).
סמיאגול היה, לרגע קצר, על סף נצחון והכרעה חשובה במאבקו כנגד גולום. האפשרות שניתנה לו לכפרה באה מתוך החמלה של פרודו כלפיו. כשלונה של הכפרה בא מתוך התנהגותו הגסה של סאם, גם אם זו באה מתוך הבנה שגויה של הנסיבות ורצון להגן על אדונו. כשלונו הערכי של סאם הוא גם כשלונו של גולום, וכמעט כשלונה של המשימה כולה, והוא אחד הדברים שטולקין ביטא שוב ושוב במכתביו את צערו עליו. גולום מסגיר את פרודו לידי שילוב ויותר לא נראה אותו עד לאורודרואין – הר האבדון.
ואכן, בפגישה הבאה בין גולום לבין פרודו וסאם, בגידתו כבר מונעת כל אפשרות לכפרה אמיתית. גולום תוקף את פרודו רגע לפני שהוא מגיע לסוף הדרך, מנסה לקחת ממנו את הטבעת, אולם מפסיד. שלא בידיעתו, הוא דוחף בכך את פרודו ומשחרר אותו מהייאוש שקפץ עליו. בסופו של דבר, גם כאן הוא זוכה למנה של חמלה – הפעם מסאם, שכבר למד להבין את כוחה של הטבעת על נפש המחזיק בה, ובשל כך יגיע בסופו של דבר, אחוז טירוף ומעבר לכל אפשרות של חזרה בתשובה, לפסגה וייאבק שם בפרודו שלא עמד במשימתו. רק שם, אולי במעין אפשרות אחרונה לכפרה, הוא משלים את משימתו של פרודו ונופל עם הטבעת לתהום. במידה מסוימת, סופו האומלל בהר-האבדון הוא גם עונשם האולטימטיבי של החוטאים כולם.
בשל הקונפליקט ביחסו לטבעת, המשבר שגולום עובר באורודרואין חייב להיות עצום. הוא שונא את הטבעת ואוהב אותה, רוצה שתושמד ולא יכול לחיות בלעדיה. בסופו של דבר, בין אם זו היתה תאונה פשוטה ובין אם משהו בו רצה בכך, הוא זוכה בכל שאיפותיו הסותרות ומממש את כל פחדיו הנוראים ביותר – הוא זוכה בטבעת ורואה בהשמדתה. אתם תחליטו מה טוב בשבילו ומה רע. כמובן, ברגע זה הוא כבר הרחק מעבר לסף השפיות, ואין דבר שממחיש זאת טוב יותר מריקוד האושר, אחוז השגעון, שלו על סף התהום.

סיכום

טולקין העיד, לא פעם, כמה הוא הופתע מהכיוונים אליהם התפתחה דמותו של גולום. במכתב 81, למשל, הוא טוען כי "Gollum continues to develop into a most intriguing character". גולום הוא גם אחת מהדמויות שיותר נגעו ללבו בספרו, וכאבה לטולקין מאוד הטרגדיה של כשלון תהליך הכפרה של גולום בשל מילה קשה אחת מסאם שנאמרה שלא במקומה. טולקין כותב:
"For myself, I was probably most moved by … the scene when Frodo goes to sleep on his breast, and the tragedy of Gollum who at that moment came within a hair of repentance – but for one rough word from Sam." (מכתב 96).
ובכל זאת, הטרגדיה המעציבה שעברה עליו היא בלתי נמנעת. היא נובעת מתפיסת המוסר של טולקין, מחולשתו של גולום ומעוצמתה של הטבעת והערכים שהיא מבטאת. היא גם נובעת מתפיסת הגורל של טולקין. לכל אורך סיפוריו, ברורה פעולתה של יד מכוונת בעולם, והידיעה שעם כל גבורתם של אנשים, בני לילית והוביטים, ועם כל רשעותם של יצורים דוגמת גולום, יד עליונה כלשהי מכוונת את הדברים. בשל כך, למרות נפילתו של גולום ולמרות כשלונו של סאם בכך שלא הרג את גולום כשניתן היה, בסופו של דבר דוקא כשלונות אלה הביאו להצלחת המשימה, ולגאולתם של העולם ושל פרודו מעולם של סאורון והטבעת.
במכתב 246, טולקין מתוודה שאלמלא התערבותו של סאם, הדברים יכלו להיות מאוד שונים. הוא משער שמוקד הסיפור היה עובר אז לגולום ושבסופו של דבר הקונפליקט בין כוחה של הטבעת עליו ובין אהבתו לאדונו היה מביא אותו לגנוב את הטבעת מפרודו ולהשליך את עצמו מרצונו, עם הטבעת, ללהבות הר האבדון, מתוך נסיון לרצות בדרך תמוהה ומעוותת כלשהי את שני מוקדי אהבתו. בסופו של דבר זה מה שקרה, למרות הבגידה, אך כקוראים אנו מרגישים חובה לפקפק כאן בפרשנותו של טולקין עצמו. מכל תיאורי השפעתה של הטבעת, קשה להאמין שיצור כלשהו יהיה מסוגל לפגום בה מרצונו ללא כוח פנימי אדיר, ובודאי לא גולום האומלל. "לטוב ולרע, לגולום שמור עוד תפקיד בסיפור", אומר גנדלף לפרודו בתחילת 'שר הטבעות', באחת מהאמירות הנבואיות הרבות שמלוות את הספר, והוא צודק. למרות רשעותו ואובדנו הבלתי-נמנע, תפקידו בסיפור חיוני, ובלעדיו לא יכול לצאת הטוב.
גולום הוא לא יצור חביב. כבר ב'הוביט' הוא נבנה כדמות שמשלבת אכזריות, תאוות בצע, ובדידות אומללה, ותיאור זה מוקצן עוד יותר ב'שר הטבעות'. עם זאת, הוא גם דמות אומללה שמעוררת אמפתיה רבה הן מצד הקוראים והן מצד רוב הדמויות שנתקלו בו בספר: בילבו, פרודו, גנדלף, ארגורן, בני הלילית של יער אופל, ואפילו, בסופו של דבר, סאם. אין תיאור טוב יותר ליחס שהוא מעורר אצל הנתקלים בו מתיאורו של טולקין את רגשותיו של בילבו, רגע לפני שלא הרג את גולום, אז בחשכת מערות האורקים: "ניצוץ של הבנה נדלק בבילבו וגל של רחמים מעורבים בפחד גאה בו – מראה של ימים ארוכים לאין סוף ולאין תכלית, ללא ניצוץ של תקווה, אבן קשה, דגים קרים, התגנבויות וליחשושים…" ('הוביט', ע. 78).
בדרך לכך, טולקין יוצר עבור הקוראים דמות טראגית, מעוותת ואומללה, מגוחכת עד בלי-די, מתועבת ומעוררת אהדה כאחד. "אין לעשות ממנו מפלצת", אומר טולקין במכתב לעורך שכבר צוטט למעלה, "גם אם כך בחרו לראות אותו פחות או יותר כל המאיירים, בהתעלמות גמורה מהטקסט" (Anderson, 1988).
המאמר הופיע במקור במגזין הרשת 'בלי פאניקה'.

ביבליוגרפיה
טולקין, ג'. ר. ר. (1993) 'על סיפורי פיות'. בתוך ג'. ר. ר. טולקין, 'עץ ועלה'.
Anderson, Douglas A. (ed.), (1988). 'The Annotated Hobbit'. Boston: Houghton.
Carpenter, Humphrey (1981). 'The letters of J.R.R. Tolkien'. Boston : Houghton.
Kocher, P. H. (1972). 'Master of Middle Earth – The achievement of J. R. R. Tolkien'. Cambridge: University printing house.
Rogers, William N., and Underwood, Michael R. (2000). 'Gagool and Gollum: Exemplars of degenaration in King Solomon's' Mines and The Hobbit. In Daniel Timmons and George Clark (Eds.) J. R. R. Tolkien and his Literary Resonances. Views of Middle Earth. pp. 121-131. London: Greenwood press.
ציטוטים בעברית לקוחים מתוך:
הגרד, ר. (1979). 'מכרות המלך שלמה'. תל-אביב: שלגי.
טולקין, ג'. ר. ר. (1977). 'הוביט'. (מהדורת הטייסים). תל-אביב: זמורה ביתן.
טולקין, ג'. ר. ר. (1979). 'שר הטבעות: שני המגדלים'. תל-אביב: זמורה ביתן.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות