מופע היחיד של קלבורן

מפעם לפעם מישהו מבקש ממני ללמד סנגוריה על קלבורן. קלבורן הוצג באור שלילי והובן שלא כהלכה, אולי יותר מכל דמות אחרת של טולקין. אנשים רבים סבורים שאדונה כסוף השיער של לוריין הוא גולם או אפילו מטופש. מדוע? בעיקר בגלל משפט אחד שאמרה גלדריאל.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
וכעת אפשר כבר לשמוע את חרבות הרציונליזציה מקרקשות בנדניהן. "אה, אבל הוא לא ממש עושה שום דבר בספר" אומרים משמיציו. כאילו, גלדריאל מזיזה את הישבן המלכותי שלה ועושה משהו? מצטער, אבל אף עכוז לא זז – אף אחד משניהם אינו מגיע להישגים גדולים בסיפור. שניהם עושים הרבה מאד ברקע: גלדריאל מסייעת לגנדלף, וקלבורן מסייע להביס את כוחות דול גולדור. ביחד הם מנהיגים את עלפי לוריין.
http://www.airjordansneakerretro.com
נראה שהטרוניה העיקרית של כמה אנשים נגד גלדריאל היא השאלה מה היא עושה עם מפסידן כמו קלבורן. בכנות, אם תשאלו אותי, מי שזוכה להתחתן עם מישהי כמו גלדריאל הוא מצליחן, אבל זו רק דעתי. אפשר לומר שזו פרשנות של הטקסט. אפשר לומר שאני קורא משמעויות בטקסט שאינן נמצאות שם. זה לא שלא עשו את זה לפני.

הבעיה האמיתית עם קלבורן היא שטולקין מעולם לא גיבש את דעתו בקשר לטיפוס הזה. למשל, טולקין קרא לו "קלבורן החכם". ואנשים שאלו "למה?". הערתו היחידה של רוברט פוסטר על הנושא בהמדריך השלם לארץ התיכונה היא שקלבורן לא עושה רושם פיקח במיוחד בשר הטבעות. אבל מי כן? האם מישהו עומד לטעון שסמווייז גמג'י (שפשר שמו הפרטי הוא "חכם-למחצה", או בעברית פשוטה "רפה-שכל") הוא אות ומופת להתפתחות אינטלקטואלית? ומה עם גימלי, הפילוסוף-הגמד, המעלה על נס את שבחי האבן?

החבר הפיקח ביותר באחווה, גנדלף, לא מצליח אפילו לעלות על העובדה שסרומן בגד בו. מתי בפעם האחרונה נפל קלבורן בשבי סוכני האויב? טוב, אולי זה לא הוגן כלפי גנדלף. אחרי ככלות הכל, מישהו היה צריך ליפול בשבי, והוא ממש מתאים לטיפוס האסיר. כל-כולו ערמומי וחשאי – פלא שסרומן לא שם אותו תחת סוגר ובריח אלף שנים מוקדם יותר.
http://www.oakleyeyewear2015.com
נראה שההגדרה של טולקין ל"חכם" שונה מההגדרות בהן משתמשים רוב האנשים כיום. טולקין לא התכוון ל"קלבורן חכם התורה". כשמגיעה האחווה ללוריין לא שמים להם טלית ותפילין, מאלצים אותם לנשק את המזוזה ואת זקנו של קלבורן – "גלדריאל, תסדרי את השביס! טפו, מבצבצת שם קווצת-שיער זהובה שלמה! שיער באישה ערווה! וגימלי, תפסיק ללטוש עיניים! תצא בחוץ, עויין!".

טולקין גם לא התכוון ל"קלבורן החכמולוג". "הי, גימלי! כמה גמדאים צריך כדי להחליף מנורה?"

אבל כאשר אנשים מדברים על "החכמים", לעתים קרובות אני מקבל את הרושם שהם סבורים ש"החכמים" היו העלפים הפיקחים ביותר בסביבה. אבל היכן הצידוק לסברה זו? פיאנור היה הנולדו הפיקח ביותר בזמנו, ותראו לאן הוא הגיע עם כל השכל שלו. האם אינטליגנציה גבוהה מעניקה איזה שהוא סוג של חוכמה? לגמרי לא. למעשה, אנשים אינטליגנטיים עושים לפעמים את השגיאות המטופשות או האוויליות ביותר. ההיסטוריה מלאה בשגיאותיהם של גאונים.

חוכמה היא צירוף של ידע, נסיון ואינטואיציה. ולכל העלפים של טולקין יש ידע, נסיון ואינטואיציה. אפילו לגולס, שעושה רושם קצת צעיר בשביל עלף (גילו לא עלה כנראה על כמה מאות שנים) היה בעל ידע, נסיון ואינטואיציה. הוא חכם מעבר לשנות חייהם של בני תמותה, ודאי. אבל האם הוא אחד מחכמי העלפים? ברור שלא. הרי ככלות הכל, הוא נרשם למסע להר-הגזירה ובסוף מוצא את גזירת-גורלו לחוף הים. היי שלום, הארץ התיכונה. ברוך הבא לפרישה מוקדמת באמאן.
http://www.ray-baneyewear2015.com
אנשים אחרים סבורים שכישורי הסקת מסקנות והיקשים הם היבט של חוכמה. הרי אדם חכם יקלוט את כל הרמזים ויעלה על זה שמוריארטי הוא בעצם האיש הרע. אבל קלבורן אינו שרלוק הולמס, ווטסון יקירי. ואין צורך שיהיה. ככלות הכל, קלבורן מבין מיהו אויבו. שלא כמו אישתו, הוא אינו אכול ספקות כבדים ופיתויים. מבחינה זו יש לו אישיות יציבה למדי.

אמינותו של קלבורן בתור חכם מוטלת בספק, בדרך כלל, על בסיס שלוש נקודות: מדוע נוזפת בו גלדריאל נוכח אנשי-חצרם והאחווה; מדוע אין הוא חבר במועצה הלבנה; ומדוע אין הוא חושק בטבעת האחת? כמובן שהסיבה שהוא ננזף היא שטולקין רוצה להעביר מסר כלשהוא לקורא. ומה מנסה הסופר לומר לנו?

קלבורן המום ככל האחרים מן השמועות (המוקדמות מדי) על מותו של גנדלף. כאשר אומר קלבורן "לו היה הדבר אפשרי, אומר הייתי כי הנה סוף-סוף סרה חוכמה מגנדלף ורוח שטות נכנסה בו, אם הוליך אתכם בלי-צורך לפחת מוריה," הרבה קוראים מתחילים להתחמם – אתה אל תזלזל בקוסם האהוב עלינו! הוא לא זלזל בך, אתה אל תזלזל בו. היה צליל זלזול!

אבל הסתייגותו של קלבורן היא חזרה נחוצה על אזהרתו הקודמת של ארגורן לגנדלף שלא להיכנס למוריה. אמינותו של גנדלף כאחד מהחכמים נפגעה קשות. הוא לא יכל לעקוף את המכשולים שבדרכו, ובשעת המבחן הערים עליו הבלרוג (שגרר אותו עימו לתהום). אנשים רבים מניחים שהבלרוג ניסה להשיג את הטבעת האחת. אך היכן נאמר לנו שהבלרוג אפילו ידע אודות הטבעת האחת? אני חושב שלגנדלף היה עסק עם בלרוג מעוצבן, וזה הכל. הבחור הפיל כלאחר-יד חתיכת הר על הבלרוג כשנגמרו לו הרעיונות מה לעשות. אני די בטוח שבלרוגים, יצורי-להבה שכמותם, לא מתלהבים כשמפילים עליהם הרים.

הנקודה שלי היא שלעתים קרובות הקוראים מתמקדים יותר מדי בנקודה העיקרית של הסיפור. טולקין הכניס לסיפור עימות אישי עבור גנדלף כדי שיוכל לסלק אותו בנוחות מזירת ההתרחשויות. אובדנו של גנדלף במוריה אינו שונה, במהותו כאמצעי ספרותי, מאשר העיסוקים הדחופים שלו בדרום הרחוק בההוביט. הוא פשוט דמות רבת-עוצמה מכדי שהסופר יוכל להשאיר אותו כל הזמן עם האחווה, ולכן הוא צריך להסתלק.

אבל סילוקו של גנדלף פוגע באמינותו. לפיכך יש צורך במישהו ש(עד כה) לא עשה רושם חלש ומטופש כדי להחזיר לגנדלף את אמינותו. עכשיו, כולנו יכולים להסכים שגלדריאל מצילה את שמו הטוב של גנדלף כשהיא עונה תשובה ניצחת לפקפוק בהחלטותיו של גנדלף. אבל היא לא יכולה להשיב תשובה לסתם מישהו שמטיל ספק. היא חייבת להשיב תשובה להטלת ספק ממקור מכובד. מישהו צריך לסכן את אמינותו שלו על מנת שגלדריאל תהיה בעמדה בה תוכל להגן על גנדלף.
air jordan 4
הבעת הספק לא תישמע במקומה אם תבוא מארגורן או מישהו מחברי האחווה. גם לא יהא זה הולם אם מישהו מהעלפים הפחותים שבחדר יפצה את פיו ויאמר "שמע, מרן, הגנדלף הזה ממש עיזה עיוורת!" ספקותיו של הקורא בקשר לחוכמתו של גנדלף ונכונות החלטותיו צריכים לבוא ממישהו בעל סמכות. ולקלבורן יש הסמכות המתאימה.

על-ידי הקרבת האמינות של קלבורן (באופן זמני), טולקין מציע לקורא דרך-מוצא מהתסבוכת הספרותית. אין צורך לבוא בתרעומת אל גנדלף האומלל על כך שקיבל מה שנראה כהחלטה אווילית. ככלות הכל, האחווה יכלה פשוט לחצות את ההרים במעבר הגבוה מעל ריבנדל, עליו הגנו בני ביאורן, ולהמשיך דרומה דרך הארצות שתחת איום האורקים לאורך עמקי האנדוין, הלא כן? או שהם יכלו לחמוק דרך פער רוהאן כשהאורקים מנמנמים כולם באור החמה. החוליה החלשה בסיפור היא טענתו של טולקין (מפי גנדלף) שהדרך היחידה לצאת מאריאדור (ואדרין) עם הטבעת היא ללכת דרך מוריה ללוריין.
air max
גנדלף רצה, כמובן, להגיע ללוריין. הוא ידע שיזכה לעזרה שם. כך שבמבט לאחור, מסע דרך פער רוהן אינו חכם. טוב שגנדלף לא בזבז זמן בויכוח עם בורומיר על התועלת שבהבאת הטבעת לגונדור. למען האמת, אנו מתחילים להעריך את חוכמתו של גנדלף קצת יותר כשאנו שוקלים את העובדה שגנדלף דחק את הויכוח הזה לשוליים.

יש, כמובן, עוד תלונה כנגד קלבורן שזוקפת את ראשה המכוער מפעם לפעם. כשהוא חוזר בו מברכת השלום לגימלי (ולכל ההולכים עם גימלי – דהיינו, לכל האחווה), אנשים רואים זאת כסימן לטיפשות. אבל יש לתהות על הנימוקים לשיפוט שכזה. הלא קלבורן מודה שהוא (וגם גלדריאל, יש להניח) חושש זה כבר שיצור בלהות רב עוצמה שוכן במוריה. עתה קיבל הגדול שבפחדיו משנה תוקף, והוא מגלה שממלכתו הקטנה מאויימת לא רק על-ידי דול גולדור, אלא גם על-ידי הכוח שבמוריה. ואין זה סתם כוח, זהו בלרוג.

אנשים מעיינים בהסילמריליון וחושבים, "בוא'נה, עלפים חיסלו בלרוגים על ימין ועל שמאל. אז למה שקלבורן יהיה מודאג מאחד?" ובכן, הסילמריליון מטעה. הסיפור היחיד בו עלפים קוטלים בלרוגים הוא הסיפור על טואור ומפלת גונדולין, והיה על כריסטופר טולקין לתמצת סיפור מאד מוקדם, סיפור שקדם להסילמריליון מתוך ספר המעשיות האבודות, על-מנת ליצור את הפרק הזה. במציאות, לו זכה ג'.ר.ר. טולקין לחיות די זמן ולהספיק לשכתב את הסיפור הזה עבור הסילמריליון, קרוב לודאי שלא היה משאיר כל-כך הרבה קטילות בלרוגים. הוא היה עשוי לשמר את הקרבת הגבורה של גלורפינדל וזהו.

לקלבורן היתה אחריות להשאיר את לותלוריין על המפה זמן רב ככל האפשר. הסיכויים להישרדותה של לותלוריין לאורך זמן היו, למעשה, מאד גרועים. ומדוע לא יהיה החכם (בפרט אחד מחכמי-העלפים, שממילא יש להם דאגות משלהם) מוטרד מעט לכשישמע שבלרוג גר ממש ממול? גם ליבה של גלדריאל ודאי החסיר פעימה, והתפרצותו של קלבורן חסכה ממנה את הצורך להביע את דאגתה.

למעשה, החרטה של קלבורן על ברכתו מראה שהוא וגלדריאל לא תמיד הסכימו בכל. התנצלותו המהירה לגימלי, בעקבות נזיפתה הקלה, מראה על חוזק אופי שגלדריאל לא גילתה כמותו בעצמה. קלבורן יכל להחליף סוסים בעלייה. הוא לא חש עצמו כבול לדרך פעולה יחידה בגלל בחירותיו בעבר. גלדריאל, לעומתו, כלאה עצמה בארץ התיכונה בשל בחירותיה שלה (או כך נרמז לנו בספר הדרך הלאה היא הולכת [1]) מזגו של קלבורן גמיש ופתוח לשיכנוע.

ועם זאת, הוא גם בעל ידע על העולם החיצון. כשארגורן מגלה שטרם החליט באיזו דרך תלך האחווה, קלבורן מרוויח בשבילו קצת זמן על-ידי כך שהוא נותן לאחווה כמה סירות. הסירות מאפשרות לארגורן להחזיק ברירות פתוחות; אך הן גם מזרזות את הקבוצה בדרכם לעבר ההחלטות שאין מהן מנוס שעליהם לקבל. ארגורן אינו מבחין בכך, משום שהוא אינו אומד נכונה את המהירות בה הם מתקדמים במורד הנהר.
replica oakley sunglasses
כשקלבורן מזמן את האחווה בפעם האחרונה בטרם ייפרדו, הוא אומר להם: "כי הנה אנו ניצבים על סף שעת הגזירה. כאן יוכלו הנשארים להמתין עד בוא השעה הזאת, ואז תיפתחנה שוב דרכי העולם, או נזעיקם להיחלץ להגנתה האחרונה של לוריין." יש תחושת דחיפות בדבריו, החבויה מאחורי ספקותיו של ארגורן וטיפולו המיומן של קלבורן בספקות אלה. קלבורן אמנם נמנע מלהחליט עבור האחווה, אך הוא מגביל את אפשרויותיהם בחוכמה.

נניח שהאחווה עוזבת את לותלוריין ברגל. לאן יילכו? קלבורן מזהיר אותם להתרחק מיער פנגורן. כך שיהא עליהם לשוב להרים ולנסות לחמוק סביב אייזנגרד באין משגיח, או שיהא עליהם ללכת לאורך הנהר – אולי אף לנסות לחצות את הנהר בעיקולים הגדולים. מתנת הסירות מרחיקה את האחווה הן מן ההרים והן מצליחת הנהר מוקדם מדי. הצליחה המכרעת תתבצע בדרום כתוצאה מהחלטתו של קלבורן.

כמובן, לאור התפתחות הדברים ביער פנגורן, טבעי לשאול מדוע יזהיר קלבורן את האחווה להתרחק מהיער. למעשה, כאשר ארגורן, לגולס וגימלי שבים ונפגשים עם גנדלף, הדבר קורה תחת שולי יער פנגורן. מרי ופיפין, לאחר שהם פוגשים בזקנעץ עצמו, שואלים אותו מדוע הזהיר אותם קלבורן לא להיכנס ליער שלו. זקנעץ, מצידו, משיב "ואני עשוי הייתי לומר לכם אותו דבר עצמו, אילו הלכתם בדרך ההפוכה." הוא מאשר שהן ארצו שלו והן זו של קלבורן מסוכנות מאד לזרים. גנדלף רומז למשהו דומה אף הוא, כשהוא אומר לארגורן, לגולס וגימלי שכל אחד מהם מסוכן הוא על-פי דרכו, ממש כשם שזקנעץ והעצנים הם מסוכנים.

אזהרתו של קלבורן מספיקה כדי לטעת זהירות בנוסעים. אין הוא יכול למנוע מהם להיכנס ליער פנגורן, גם לא לדחוק בהם לעשות כן. אבל אל מול ספקותיו של בורומיר בנוגע לסיפורי סבתות, מזכיר קלבורן לנוסעים כי "סבתות, יש שהן שומרות בזיכרונן שמע דברים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם."

להערה זו יש הד מסקרן במילות הפרידה של טולקין עצמו ממורשתו של קלבורן, המופיעות בפתח-הדבר: "אבל אין איש יודע מתי ביקש [קלבורן] לבסוף את הנמלים האפורים, והוא נשא עימו את אחרון הזיכרונות החיים מימי קדומים בארץ התיכונה." כשנטש קלבורן החכם את הארץ התיכונה, דברים רבים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם עזבו עימו. מבחינה מסויימת, טולקין התרה בקורא שלא יקבל את קלבורן כמובן מאליו. הוא היה אוצר בלום של נסיון וידע, ולפיכך של חוכמה. הוא היה ממולח מאד ויכל לקרוא את זרם הנהר לא פחות טוב מכל אחד אחר.

לפיכך, כאשר אמר קלבורן "היה שלום" לארגורן, הוא קיבל את העובדה שבקרוב ייפרד מעל גלדריאל. הוא היה מוכן לקבל את הפרידה, בידיעה שבבוא הזמן ייסע בעקבותיה מעבר ים. לעתים קרובות שואלים אנשים מדוע איפשר קלבורן לגלדריאל לנטוש אותו כך. אך אני סבור שטולקין הסביר את סיבותיו של קלבורן היטב במקומות שונים.
ray ban wayfarer
בתור התחלה, כנראה שגלדריאל נזקקה להחלמה כלשהי. לא זו בלבד שהיא היתה אחת משומרי טבעות הכוח, ולפיכך כפופה לכוחה של הטבעת האחת (גם אם לא באופן ישיר), היא גם היתה האחרונה שנותרה בחיים ממנהיגי הנולדור המורדים בעידן הראשון. עם השנים הארוכות עייפה גלדריאל מגלותה, ואת חרטתה הביעה בשיר שחיברה לאחווה כשעזבו את לותלוריין. קרוב לודאי שהיתה זקוקה לשהות כדי להסתגל מחדש לתיקשור והבנה עם הולאר. שכן היא ואלרונד היו גם האחרונים בשומרי הטבעות, וטבעות הכוח היו במקורן מעשה התקוממות עלפי שני. כלומר, גלדריאל היתה צריכה להיטהר מאשמת שני אירועים של "נפילה". שום עלף חי אחר לא היה זקוק להחלמה שכזו.

הפרידה מעל גלדריאל היתה, לפיכך, ההזדמנות של קלבורן להיפרד מן הארץ התיכונה. הוא היה כרוך רגשית בארץ באופנים שגלדריאל לא היתה ולא יכלה להיות. יש אנשים המאמינים בלהט שקלבורן בא מאמאן, בדיוק כמו גלדריאל. אחרי ככלות הכל, בשנת חייו האחרונה ציין טולקין עצמו את הנקודה הזו. אבל בזמן ההוא הספיק טולקין לשכוח דברים רבים אשר כתב, דברים שהיה עליו לייחס להם חשיבות. בסיפורים שלא נשלמו מספר לנו כריסטופר:

הנה-כי-כן, ראשית חוכמה, התפיסה המוקדמת ביותר היא שגלדריאל יצאה מבלריאנד וחצתה את ההרים מזרחה לבדה, לפני סוף העידן הראשון, ושהיא פגשה את קלבורן בארצו שלו, בלוריין; הדבר נאמר מפורשות בכתבים שלא יצאו לאור, ואותו רעיון עצמו מקנן מאחורי דבריה של גלדריאל לפרודו (אחוות הטבעת, עמ' 361), כאשר סיפרה על קלבורן כי הוא שוכן במערב מאז ימי השחר, ואנוכי שוכנת עמו שנים לאין-מספר; כי לפני נפילת נרגותרונד וגונדולין עברתי את ההרים, ויחדיו, במרוצת עידני העולם, לחמנו נגד התבוסה המתמשכת. קרוב לוודאי שקלבורן היה, לפי תפיסה זו, עלף נאנדורי (דהיינו אחד הטלרי שסירבו לחצות את הרי האובך במסע הגדול מקויביינן.

זוכרים שאמרתי קודם שנראה כאילו טולקין לא מצליח לגבש את דעתו בקשר לקלבורן? המוצא הנאנדורי של קלבורן לא החזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר, הוא הפך לנסיך סינדארי – שאר בשר לתינגול אפור-הגלימה – אשר בזמן מן הזמנים שכן בדוריאת, ומאוחר יותר בהארלינדון כשר הסינדאר תחת גיל-גלד. שינוי זה התרחש בזמן כלשהוא בין השנים 1956 ל-1965, וקרוב לודאי שקרה בשנת 1965 עצמה, כאשר שינה טולקין את שר הטבעות כך שיתמוך במסורת הסינדארית.

את השינויים שטולקין הכניס ב-1965 למהדורה השנייה של שר הטבעות שומה עלינו לקבל כקאנון, המבטל את מה שנכתב במהדורה הראשונה (כשם שהמהדורה השנייה של ההוביט הכניסה את הסיפור ההוא לארץ התיכונה). קלבורן הוא, לפיכך, עלף סינדארי ללא עוררין. אך מילותיה של גלדריאל אינן הגיוניות בעצם, אלא אם כן ממציאים סיפור רקע בלתי סביר למדי לקלבורן, או מפרשים את דבריה לפרודו בכלליות, בין אם כפיסקה שלא תוקנה ובין אם כרמיזה שהיא וקלבורן חצו את ההרים יחדיו.

יש, כמובן, תימוכין חלקיים לפירוש זה האחרון. בדברי-ימי גלדריאל וקלבורן שלא ראו אור, הם אמנם נכנסים לאריאדור יחדיו. אך שם מסתבכים הדברים. טולקין משאיר את תפקידו של קלבורן בארגיון מעורפל, והוא אינו בטוח מתי הגיע קלבורן ללותלוריין, או כיצד, או מדוע. משום שבהופכו את קלבורן לעלף מדוריאת, טולקין יוצר סיבה להפוך את קלבורן לעוין כלפי גמדאים. קלבורן זוכר את משיסת דוריאת ואת מותו של תינגול (שהוא כעת שאר בשרו הקרוב).

קלבורן אינו עויין במיוחד כלפי גמדאים בשר הטבעות. אך אם אנו מקבלים את השקפתו של טולקין שקלבורן אינו מחבב אותם, אזי יש הגיון בחוק העתיק אשר קלבורן מפר אותו על-מנת לאפשר לגימלי להלך חופשי בלותלוריין. נראה שאמרות, מלך לותלוריין בעבר, היה מיודד עם הגמדאים. הוא ואביו היו, ללא ספק, בעלי בריתם של הגמדאים ארוכי-הזקן מקהאזאד-דום. אך כשעוררו הגמדאים את הבלרוג ונסו, הם גרמו לבני עמו של אמרות בהלה רבה. ממלכתו באה בעצם לקיצה בשנת 1981.

גלדריאל וקלבורן התיישבו אחר-כך בלותלוריין וניסו להחזיר מעט יציבות לממלכה העלפית. היות ואוכלוסייתה של לותלוריין פחתה במידה רבה עקב ההגירה, הם התקינו מדיניות חדשה. לותלוריין הפסיקה כמעט כל שיג-ושיח עם העמים שמחוץ. הם אפילו הפסיקו להחליף דברים עם ממלכתו של תראנדויל בצפון יער-אופל. הם נותרו בקשרי ידידות רק עם ריבנדל, ייתכן שעם קירדן בנמלים, ואולי עם שרי גונדור. בראותו כי הגמדאים גרמו להגירה, יכול להיות שקלבורן החליט שהם לא יהיו רצויים עוד בלותלוריין כאמצעי לצמצם מגע עם הדבר אשר עוררו, יהא אשר יהא.

לפיכך, החלטתו להפר את החוק הקדום כשהגיעה האחווה היתה עדות נוספת לאופיו הגמיש של קלבורן. הזמנים הנה השתנו, וצרכיהם של בני עמו היו שונים ממה שהיו אלף שנים קודם לכן. אוכלוסיית לותלוריין גדלה, ללא ספק, ובנקודה זו היה ברור שהגמדאים לא היוו איום עליה. לפיכך יכל קלבורן להרשות לעצמו לנהוג ברוחב לב. אפשר להבין את הספק הפתאומי שהתעורר בו לאחר שנודע לו כי בלרוג שוכן במוריה. זה-עתה שינה את הסטטוס קוו. גימלי עשוי להיות הגמד הראשון מני רבים השב ללוריין לאחר אלף שנים או יותר של בידוד. הבשורה על הבלרוג היתה תעודת עניות להחלטה שזה עתה קיבל קלבורן.

לכן יש לזקוף לזכותו של קלבורן את העובדה שיכל להאזין בכל לב להתראתה של גלדריאל לבל יחזור בו מברכת השלום שלו לגימלי. קלבורן היה מספיק חכם כדי להבין שדאגותיו אינן היחידות בעולם. גלדריאל זוקפת לזכותה חיבה כלפי הגמדאים משום מוצאה הנולדורי. בני עמה היו מיודדים יותר עם הגמדאים מאשר בני עמו של קלבורן (בין אם נאנדור או סינדאר). אך קלבורן היה נחרץ, והכורח הניעו. אפשר לומר שיצא הבלרוג מן השק. מניעת הכניסה מגימלי וכל ההולכים עימו לא היתה מועילה לכלום. קלבורן היה צריך להתמקד בצרכי השעה, ומילותיה של גלדריאל הזכירו לו שצרכים אלה היו כה חשובים משום שהעלפים ובעלי בריתם נאבקו לשמר את כל היקר להם.

גלדריאל הראתה לו, ברמז, כיצד יגשר על הפער ויגיע להבנה עם גימלי. "אילו עמך גולה שנים רבות, הרחק מלותלוריין, מי מן הגלאד'רים, לרבות קלבורן החכם, יעבור על-ידה ממש ולא ישתוקק להעיף מבט על ביתו העתיק, אפילו נהפך למאורת דרקונים?"

אלה הן מלים נבואיות, וקלבורן ודאי הפך בהן ובנגיעתן לעתידו שלו. קרב יום בו גלדריאל תנטוש אותו, ואחריו יבוא בסופו של דבר יום בו ינטוש הוא את הארץ התיכונה. הגעגועים לעבר והחרטה היו תחושות שעלפים, כל העלפים, יכלו להבין ולקבל בקלות. גלדריאל דיברה עם קלבורן, כעלף לעלף, ושאלה אותו בדיוק את סוג השאלה איתה היה עלף מסכים. הוא הבין את כוונתה ללא היסוס, ומילות הפיוס שלו מעידות עליו שהיה מוכן לקבל את ההבנה הזו עם גימלי.

מכל שרי העלפים המוזכרים בספר, נראה שקלבורן נוטה הכי פחות להזדעזע בקלות. גילדור אינגלוריון נמנע מלסייע לפרודו במישרין כנגד הנזגול. קרוב לודאי שהוא חושש שהתנגדות גלויה לסוכני סאורון תמשוך תשומת לב גדולה מדי. הוא מעביר מסרים לבומבדיל, ארגורן וריבנדל בשם פרודו – אך תכופות מדי אנשים שואלים מה עשה גילדור למען פרודו. קלבורן נכון, כמעט להוט, לסייע לפרודו. הוא חי בסמוך לחזית ויודע את גודל הסיכון.

אך סביר שגילדור היה גם אחד משרי ארגיון, או אולי שר מלינדון, אשר היה מעורב מקרוב בתככי הטבעות. [2] הנולדור, עם כל חכמתם וידידותם כלפי גזעים אחרים, חטאו עם זאת חטא גדול בכך שיצרו את טבעות הכוח ולא חשפו את כל המידע שלהם אודות הטבעות. קלבורן, למרות שקרוב לוודאי ידע שיש לגלדריאל טבעת כוח, היה נקי מאשם כמעט לחלוטין. בעוד שאלרונד היה כמעט משותק מפחד הטבעת האחת, קלבורן קיבל את החלטותיו במהירות ובקלות. כן, נסייע לנושא הטבעת. כן, נעמוד בפני דול גולדור וכל דבר אחר שישליך סאורון למערכה כנגדנו.

אם הספק היחיד שמביע קלבורן הוא בנוגע לקבלת הפנים החמה שלו לגימלי, ספק אותו הוא מבטל בקלות עם מעט סיוע מגלדריאל, הרי שהוא בבירור שר העלפים בעל האופי החזק ביותר בספר. אפילו לגולס מצטייר קצת כחלשלוש לפעמים. אלרונד, עם כל חוכמתו, אינו מצליח לכאורה למצוא מה לעשות בפרודו. רק לאחר שפרודו מתנדב לקחת את הטבעת למורדור, מחבר אלרונד את כל הרמזים אחד לאחד ומבין שזוהי המשימה שנועדה להוביט. קלבורן, מאידך, בראותו איך הכל מתגרדים בפדחתם וחושבים מה לעשות כעת, מוצא דרך לסייע לאנשים להתקרב ליעדם אך להשאיר בידיהם ברירות פתוחות.

יש, כמובן, עוד פיסקה בה נראה שקלבורן מהסס מעט. זה קורה לקראת סוף הספר, כאשר הוא וגלדריאל משוחחים עם זקנעץ. "איני חושב שנשוב ניפגש עוד," אומר להם זקנעץ. "ידוע לא אדע, הבכור," עונה לו קלבורן בכבוד. למען האמת, אני חושב שהתשובה נאמרה קצת יותר בטקט מאשר בכבוד. כלומר, קרוב לודאי שקלבורן מבין ששלושתם לא ישובו עוד להיות יחדיו לעולם. אנשים מציבים כנגד זאת את תשובתה המתיפייפת של גלדריאל "באחווי הערבות של טסארינן" כאילו היא מגשרת על הפער בין טימטום לבין תורת היחסות.

עבורי, משמעותה הגדולה ביותר של פיסקה זו היא שהקורא זוכה לעוד הצצה לאחד מאותם סיפורים שטולקין מעולם לא מצא את הזמן לספרם. אם תחזרו ותקראו את הערותיו של זקנעץ למרי ופיפין בנוגע ליער פנגורן ולותלוריין, ואז תקראו את דברי הפרידה המתוקים-מרים שלו ב"פרידות רבות", מתחוור בבירור כי לקלבורן, זקנעץ וגלדריאל יש היסטוריה משותפת. מה עשו בעידנים עברו? כמה פעמים התראו?

כאשר תירגם טולקין את ברכתו העלפית של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל (אה ואנימאר, ואנימאליון נוסטארי!) הוא כתב: "ברכתו של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל משמעותה 'הוי היפים, הורים לילדים יפים.'" ידוע לכל כי קלבריאן היתה בתם של גלדריאל וקלבורן, אך פחות ידוע כי – לזמן מה – טולקין חשב גם על אמרות בתור בנם. בסופו של דבר הפך אמרות
לבנו של אמדיר (או של מלגלד), אך מילותיו של זקנעץ מעידות כי הכיר (ואהב) את ילדי גלדריאל וקלבורן. ברור שהיה בקשר זקנעץ-גלדריאל-קלבורן יותר מאשר חשף טולקין בשר הטבעות.

והוא הדין בקלבורן עצמו. אנו רואים רק הבזקים קצרים מצדדיו המרובים של קלבורן. הוא אינו כל-כך יהלום בלתי מלוטש כשם שהוא אבן חן נוצצת הקבורה למחצה בין אבנים יקרות אחרות, חלקן מבהיקות יותר או נסתרות פחות. כפי שטולקין עצמו היה עשוי לומר, אין איש יודע את הסיפור המלא על קלבורן, כי כרוך היה בליבו של טולקין, וכאשר ביקש טולקין לבסוף את הנמלים האפורים בדרכו שלו, הוא נשא עמו את אחרון הזיכרונות שלא נחשפו אודות ימי קלבורן בארץ התיכונה.

[1] הספר The Road Goes Ever On של ג'.ר.ר. טולקין יצא לאור בראשית שנות ה-60, ומכיל שירים ומנגינות מאת דונלד סוון, וגם כמה וכמה הערות והארות של טולקין. הספר טרם תורגם לעברית.

[2] הערה סתומה במקצת. הסיבה שמרטינז סבור שגילדור היה מעורב בתככי הטבעות, ודעתו בכלל על יחסם של העלפים לטבעות-הכוח, מובהרת במאמרו הס! זו טבעת סודית!

אודות הכותבים:

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.

יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות.

על המאמר:

מופע היחיד של קלבורן הוא תרגום של המאמר Celborn Unplugged.

תודה לזוהר אלון, (Oaken_Glow), על ההצעה לתרגום השם.
תודה לאילנה בוגוד ורוני רוחקין על הערותיהם והצעותיהם.

הערות-השוליים הן של המתרגם.

כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.

אודות מייקל מארטינז

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות