בית הסוכנים בקליניקה של המטפל המשפחתי

בית הסוכנים בקליניקה של המטפל המשפחתי

על נפילתו של בורומיר ופרשת מות דנתור

שירלי לירון (שירלימיר)

טולקין אינו מרבה לתאר משפחות בספריו. מרבית גיבוריו הם רווקים או אלמנים (פרודו, תיאודן, לגולאס וגימלי); אראגורן מאורס אך אינו נשוי עדיין; מרי, פיפין, סאם, ופאראמיר עוד לא הספיקו להתחתן, ואפילו אלרונד וגאנדאלף הם רווקים, בדרכם שלהם. האהבה המתקתקה של טום וגולדברי אינה מציאותית, וקלבורן וגאלאדריאל נשואים אמנם, אולם אני מקווה שאי אפשר להסיק מעקיצותיה של גאלאדריאל שום דבר על איכות אותם נישואים. עם זאת, במקום אחד חורג טולקין ממנהגו – בתיאור בית הסוכנים של גונדור. למרות שאין בינהם כמעט אינטראקציה משותפת, הם מהווים משפחה לכל דבר הכוללת אב אלמן ושני בניו. וכמו תיאורים רבים ב'שר הטבעות', גם תיאור המשפחה אצל טולקין הוא ריאליסטי להדהים, ומתאים למספר גופי ידע מתחום הפסיכולוגיה והטיפול המשפחתי. מאמר זה יסקור את היחסים המשפחתיים המורכבים שבין האב לבניו ובין שני האחים, במטרה להאיר צדדים פחות מוכרים באישיותם של בורומיר, פאראמיר, ודנתור.

א. על נפילתו של בורומיר:

בין הדמויות של 'שר הטבעות', בורומיר בולט תמיד ברשימת "הרעים" של הקוראים. בורומיר הוא הטיפוס השלילי בחבורה, זה שרוטן ומקטר, מטיל ספק במוצאו של אראגורן, מבקר את החלטותיו של גאנדאלף, חושד בגאלאדריאל, ולבסוף מנסה אף לגזול מפרודו בכוח את הטבעת.

לכאורה, לא נתן לנו טולקין סיבות רבות לאהוב את בורומיר, אולם למעשה מדובר בדמות מורכבת, אולי אחת מהאנושיות ביותר שמתוארות ב'שר הטבעות'.

אחד המאפיינים של כתיבתו הדתית של טולקין, הוא הקונפליקט הפנימי בין טוב ורע אצל הדמויות. מנקודת מבט זו, בורומיר מתאווה לכוח ולשררה, והעובדה שלא עמד במבחן הפיתוי של הטבעת היא רק סימפטום לנפילה מוסרית עמוקה יותר. על פי הפרספקטיבה הדתית, בורומיר הוא היחיד בין הדמויות ב'שר הטבעות' שמצליח לחזור בתשובה: הוא הולך בעקבות ההוביטים ומציל אותם ממוות, ולפני מותו הוא מתוודה על פשעו ומת כמו נוצרי טוב. אלא שניתוח דמותו של בורומיר מהפרספקטיבה הדתית בלבד, של קונפליקט בין טוב ורע, אינה מאפשרת לנו הבנה מלאה שלו.

מנקודת מבט חיצונית לסיפור, טולקין יצר דמות מרשימה – בורומיר הוא מנהיג מלידה, מפקד נערץ, שאנשיו הולכים אחריו באש ובמים. די להסתכל על ההערצה והאהבה שרוחשים אנשי גונדור לפאראמיר המפקד, כדי להסיק שגם בורומיר המפקד היה ודאי נערץ ואהוב. יתרה מזאת, בכל מקום שבו מוזכרת דמותו ע"י צד שלישי הוא מתואר בהערכה ובהערצה – כשאיאומר שומע על מותו הוא אומר: "אסון גדול הוא מותו לגונדור ולכולנו. איש דגול היה! הכל דיברו בשיבחו. דומה היה בעיני לבניו העזים של איאורל יותר מאשר לבני גונדור חמורי הסבר, ונועד להיות מצביא גדול לעמו בעת צרה." ופאראמיר אומר עליו: "בורומיר היה ראש השומרים אשר על המגדל הלבן ולנו היה קצין ואלוף. עד כאב אנו חסרים אותו." אלא שבורומיר מתואר גם כאדם גא שהתקומם עוד כנער על המחשבה שאביו איננו מלך ושאל: "כמה מאות שנים עוד ידרשו עד כי האשר על הבית יוכרז כמלך אם אין המלך שב?" יש להניח שאדם כזה לא היה מוותר בקלות על מעמדו ומעמד בית הסוכנים עם שובו של המלך, והדבר מהווה בעיה משום שהוא מתנגש עם יעודה של דמות אחרת – אראגורן. אולם בספר כמו 'שר הטבעות' ששואף למקסימום זוהר ואצילות, קונפליקט בין שתי דמויות טובות איננו אפשרי וטולקין נאלץ בצער להרוג אחת מהדמויות. מובן מאליו שהדמות המשנית היא זו שצריכה להסתלק, והדבר משפיע על אופן כתיבת הסיפור בשני אופנים – ראשית, ניתן לחזור אחורה, לשכתב את דמותו של בורומיר ולהקצין את מגרעותיה על מנת להצדיק את סילוקה; שנית, היות וטולקין אינו מעוניין לוותר על הדמות האצילית והחזקה המקורית שלו, הוא בורא לה המשך בדמות אח, פאראמיר, שבו מתגשמות כל המעלות.

אולם על מנת להסביר את ההתרחשויות בסיפור יש להתייחס גם לנקודת מבט פנים-סיפורית. נשאלת השאלה כיצד אדם שהוצג כדמות כה מרשימה, חושף בחבורה דווקא את צדדיו הפחות מחמיאים. התשובה נעוצה בשני גורמים – במערך הכוחות שנוצר בחבורת הטבעת ובאישיותו של בורומיר.

בורומיר הוא "אאוטסיידר" בחבורה. הוא איננו אחד מארבעת ההוביטים; הוא איננו ידיד ותיק ומורה נערץ כמו גאנדאלף; והוא גם לא נדד עם ההוביטים לפני ריוונדל ורכש את אמונם כמו אראגורן. הוא לא צורף לחבורה מסיבות טקסיות-פוליטיות, כמו לגולאס וגימלי. בורומיר צורף לחבורת הטבעת מסיבות מעשיות, משום שדרך החבורה חופפת את דרכו שלו הביתה, למינאס טירית. יתרה מזאת – הוא צורף למרות היותו בורומיר, ולא על שום היותו מי שהוא. בחבורה הוא מהווה "חבית חומר נפץ" ותשוקתו לטבעת מאפילה על תכונותיו החיוביות. אין ספק שגאנדאלף ואראגורן (ואולי אפילו אלרונד) הרגישו בכך, אלא שזו עוד אחת מההחלטות השגויות שהביאו בסופו של דבר לכך שהשתלשלות העניינים בסיפור תסתיים על הצד הטוב ביותר.

בורומיר גדל על סיפור הטבעת, כפי שגדל בוודאי על סיפורי דם וגבורה אחרים, והוא מעולם לא חשב שהיא תימצא בימיו שלו. שלא כמו גאנדאלף ואראגורן, שידעו על מציאת הטבעת זה זמן רב והקדישו לה מחשבה רבה, בורומיר שמע את הבשורה המרעישה רק במועצה. לא היה לו זמן לעכל את המשמעות המעשית של הכוח המשחית שיש בה. גם המועצה לא הצליחה להסביר לו באמת ובתמים עד כמה היא מסוכנת, ויש לו מניע חזק לרצות בה – הוא זקוק לה על מנת להציל את גונדור.

בורומיר הוא גונדורצנטריסט. הוא נולד וגדל בגונדור, והעולם שמחוץ לה זר לו – הוביטים, ממלכת בני לילית ביער הזהוב, ההיסטוריה של נומנור, שלכאורה בני גונדור הם יורשיה, בורומיר מגלה שאחרים שיושבים מחוץ לגונדור יודעים עליה יותר ממנו. אולם אין לפקפק ביושר כוונותיו: איש אינו כואב את כאבה של גונדור יותר ממנו, אולי פרט לדנתור.

דנתור, האב הקפדן והקשה, גידל כל אחד מבניו אחרת. בורומיר הוא הבן המועדף, היורש האהוב שתובע (ומקבל) את מירב תשומת הלב והאהבה של אביו. דנתור הוא אדם בודד, חסר בת זוג או יועצים ובנו הוא האדם הקרוב אליו יותר מכולם. לדנתור יש חולשה לבורומיר, חולשה אשר מודגמת בסיפור על יציאתו של בורומיר לריוונדל. לכאורה, פאראמיר הוא שהיה צריך לצאת לשליחות, משום שהוא חלם את החלום פעמים רבות יותר, וראוי שבורומיר כיורש הוא שישאר לצד אביו. אלא שבורומיר תובע לעצמו את המסע, ודנתור אינו מסוגל לסרב לו. ואולם תמורת אהבתו זו, הוא תובע נאמנות מוחלטת ואינו סובל אכזבות (והלא ראינו לאיזה יחס קשה זוכה פאראמיר, שלא עומד בציפיות של אביו). ככל שדנתור מזדקן, בורומיר הוא זה שנושא במרבית האחריות ונטל ההגנה על גונדור. הוא יודע יותר מכל אחד אחר כמה נואש מצבה של גונדור והוא זה שחש כיצד ממלא היאוש את אביו. על האהבה של האב לבנו אומר טולקין: "He loved him greatly, too much perhaps", אבל הקשר בין האב לבנו אינו חד צדדי כמובן, ובורומיר הוא אכן בן נאמן לאביו. רואה את העולם דרך עיניו של אביו ושאיפותיו של אביו הופכות להיות שאיפותיו שלו. אין להתפלא שהטבעת מעסיקה אותו כל כך – הוא זקוק לה כדי להציל את עמו, את עצמו ואת אביו.

כיצד משתלב פאראמיר בתמונה המשפחתית? פאראמיר הוא הבן הדחוי. כל מה שיעשה לא יעשה אותו כאחיו בעיני דנתור. ברגונד אומר עליו "נועז הוא. נועז הוא בהרבה משנדמה לרבים", ובכך מבטא את הדעה השלטת בגונדור, על פיה בורומיר הוא הבן המוצלח ופאראמיר עומד בצילו. כשפאראמיר אומר על בורומיר ש- "תמיד ראה את טובתה של גונדור ואת תהילתו שלו", אנו שומעים בדבריו שמץ של ציניות ושמץ של קנאת אחים. יש לזכור שהאפליה בין בנים בבית הסוכנים לא החלה בדור הזה. היא נזכרת גם בדור הקודם כאשר אביו של דנתור, אקתליון, ראה בתורונגיל כמעט בן והעדיף אותו על דנתור, עצמו ובשרו. דנתור בתורו מפלה גם הוא בין בניו. בדומה לאחים רבים שעומדים בצל אח מוצלח, גם פאראמיר חייב למצוא לעצמו מקום משלו שבו לא יצטרך להתחרות באחיו (ולהפסיד). הוא פונה לתחום ההפוך מזה של אחיו, תחום שאינו נחשב במיוחד בגונדור המיליטנטית של ימי מלחמת הטבעת – לימוד המסורה. כך הוא אינו נתון ללחץ הכבד שמופעל על בורומיר להפוך לדנתור שני ולעמוד בציפיות, ובה בעת הוא חופשי לבחור עיסוקים אחרים, שהולמים את אופיו.

ניתן לראות כיצד נוצר כאן מעגל סגור שמתחזק ככל שעובר הזמן – דנתור בז לאנשים חלשים, בורומיר הוא הבן הבטוח בעצמו, שלא פוחד מאביו ולכן זוכה במלוא אמונו והערכתו, דנתור תופס את השקט של פאראמיר כחולשה, ומפיל עליו את אימתו. ככל שפאראמיר מנסה ללכת לידו "על קצות האצבעות" ולא להכעיס אותו, כך דנתור בז לו יותר וכועס עליו יותר. הקשרים המשפחתיים מודגמים בשיאם בחילופי הדברים בין דנתור וגאנדאלף:

דנתור אומר בכעס לפאראמיר: "… בורומיר היה בן נאמן לי ולא שוליה לשום קוסם. הוא היה זוכר את מצוקת אביו ולא היה מבזבז את מתת המזל לריק. הוא היה מביא לי שי רב ערך."

גאנדאלף מתערב ואומר: "תנוחם! בשום מקרה לא היה בורומיר מביא לך זאת… הוא היה שומרו למען עצמו ובשובו, לא היית מכיר את בנך."

על כך עונה דנתור: "נוכחת לדעת שבורומיר אינו בידך כחומר ביד היוצר? אך אני שאביו אני, הנה זאת אומר לך: הוא היה מביאו אלי. חכם אתה מיתראנדיר, אך למרות דקות שכלך אין אתה שולט בכל החוכמה כולה."

גם אם דנתור ממעיט בכוחה המשחית של הטבעת או עושה אידאליזציה לבנו המת, ניתן להבחין באכזבה שלו מפאראמיר ובמילים הפוגעות שהן מנת חלקו, ומצד שני, באותו קשר מיוחד ועמוק שבין דנתור לבורומיר – קשר שדנתור מאמין שהיה עומד בכל מבחן.

אלה הם הדברים שמניעים את בורומיר בחבורה. מאחורי תשוקתו לטבעת יש יותר מתאוות שלטון ושררה. בן הסוכן הגא שלא בא לבקש חסדים, כדבריו, והמורגל שדעתו נשמעת ומתקבלת, מוצא את עצמו בעמדת נחיתות בחבורה. בתסכול הוא מסתכל כיצד מתקבלות החלטות בניגוד למיטב כושר השיפוט שלו. כבנו של אביו הוא רואה את היאוש שבמצבה של גונדור ומנסה למצוא דרך להצילה. כאיש צבא הוא מגיע למסקנה שבמצבה כיום, גונדור איננה יריב שווה ערך לשר-האפל, וללא כוח חיצוני (הטבעת) המערכה אבודה. למעשה גם גאנדאלף ואלרונד הגיעו למסקנה דומה, והבינו שהטבעת היא המפתח לניצחון במערכה. אלא שבניגוד לבורומיר שרואה באותו כוח חיצוני הזדמנות, הם מבינים שלא חייבים להיכנס למלכודת ולהשתמש בטבעת – אפשר גם לפעול הפוך מכוונת יוצרה ולהשמיד אותה. בורומיר רואה במשימתו של פרודו משימת התאבדות מטורפת. כגונדורצנטריסט, שאינו מכיר את העולם שבחוץ, הוא מרגיש "אאוטסיידר" מול "קליקת ריוונדל". התסכול הולך ומתגבר עד שהוא מוביל לנפילתו ולנסיונו לגזול את הטבעת מפרודו בכוח. על ניסיון זה הוא משלם בחייו. וכמו בחייו, גם במותו נמצאת גונדור במחשבותיו, וברגעיו האחרונים הוא מבקש מאראגורן: "לך למינאס טירית והושע את בני עמי. אנוכי נכשלתי".

ב. דנתור על ספת הפסיכיאטר:

אחת מהפרשיות הקודרות ביותר ב'שר הטבעות' היא נפילתו של דנתור, שמתוארת כשרשרת אירועים מצמררת: דנתור, סוכן גונדור, אדם מטיל אימה, מפקיר את עירו, מנסה לרצוח את בנו ולבסוף מתאבד לבדו בשריפה. כשמדובר באדם שמהווה סכנה לעצמו ולסביבתו אין די במטפל משפחתי, ויש צורך דחוף בהפניה לפסיכיאטר. כיצד ניתן להסביר את ההתרחשויות שמתוארות בסיפור? יש הטוענים שדעתו של דנתור נטרפה עליו. טולקין עצמו הוא שאומר זאת מספר פעמים, באמצעות מרי ("מושל העיר כרע-נפל לפני שנפלה העיר הזאת. דעתו נתערבבה עליו והוא מסוכן.", "האדון, סבור אני, יצא מדעתו") ואפילו באמצעות גאנדאלף ("שעתי לא תהיה פנויה לטפל בנוטים למות או בטרופי הדעת"). יש המסבירים את נפילתו של דנתור בכך שלקראת מותו אימץ את פילוסופיית הצד הרע, לאחר שרצונו של האוייב חדר באמצעות הפאלאנטיר לעיר. לדעתי קיים הסבר אחר לסיפור; אם קודם לכן טענתי שבית הסוכנים מהווה משפחה לכל דבר, הרי שעתה יש לחדד את הטענה ולהגיד שמדובר במשפחה שמתמודדת עם מות בן ושדנתור הוא אב שכול.

השר-האפל צובר צבאות, מצבה של גונדור אינו מהמשופרים, ובניו של דנתור חולמים חלומות מטרידים. דנתור שולח את בנו בכורו לריוונדל ומוצא שבלי משענתו ויד ימינו הוא חלש יותר. הוא מרבה להסתכל בפאלאנטיר ונעשה מיואש ופגיע יותר ויותר (וזכורים דברי גאנדאלף: "חושש אני שהרבה להסתכל באבן… פעמים רבות מדי מאז שהלך בורומיר"). לאחר ימים רבים של ציפיה חרדה מגיעה אל דנתור הבשורה על מות בנו, ולא רק שהיא נוראה כשלעצמה, היא גם נשארת חידתית ולא פתורה: כיצד מת? מתי? מי היה עמו בשעתו האחרונה? טולקין טרח לספק לנו השוואה מעניינת – דנתור איננו האב היחיד שאיבד את בנו, גם תיאודן מלך הגליל איבד את תיאודרד, אבל תגובתו שונה לחלוטין. לא נאמר לנו (כמעט) דבר על צערו (וזו אולי אחת מהתוספות היפות ביותר של פיטר ג'קסון בסרט), הוא מאמץ אליו את איאומר כבן, ולמרות האבל הוא ממשיך בחייו ובמילוי תפקידו כמלך ומנהיג בשדה הקרב. אלא שמותו של תיאודרד שונה ממותו של בורומיר – תיאודרד נפל בקרב כשהוא מלווה באנשיו והובא לקבורה, בעוד שבורומיר נפל לבדו, נסיבות מותו אינן ברורות, והוא לא זכה להיקבר בין אבותיו. ותיאודן הרחום והחנון היה אדם שונה ואב שונה מדנתור מפיל האימה.

דנתור שקוע בצער ובאבל. כך הוא מוצג בפנינו, הקוראים, בפעם הראשונה, כשגאנדאלף ופיפין באים לפניו. באותה תמונה ראשונה הוא יושב בכסאו "ועיניו כבושות בחיקו" – רק חצי עמוד לאחר מכן נבין (יחד עם גאנדאלף ופיפין) במה הוא מסתכל – הקרן השבורה, מזכרת אחרונה מבורומיר, שלא משה מידיו מאז שהגיעה אליו. למרות שגאנדאלף בא כאורח, הוא זה שמברך ראשון את מושל גונדור ומציע לו "דברים ועיצה". וכאשר נחלץ דנתור לבסוף משתיקתו, הוא פותח בדבר שקרוב לליבו יותר מכל – לא בבשורות שמביא גאנדאלף, אלא בבנו, בבורומיר: "אכן מנבאים האותות שקרבה שואת גונדור, אך אני כבר חשך עלי עולמי לפני שיחשך עולמה. נאמר לי שיש עימך אחד שראה את בני במותו, כלום זה הוא?"

מאז מותו של בורומיר הפך דנתור בדעתו שוב ושוב בסיפור ימיו האחרונים עם בנו, והוא מתענה במחשבות "אילו רק" – הוביטים היו עבורו סיפורי אגדות, ועתה הוא נוטר להם על שהופיעו בחלום ומשכו את בנו אל מותו (כפי שהוא אומר לגאנדאלף, "בכל זאת בן מחצית הוא, ואהבה מועטה יש בי לשם הזה, מאז טרדו אותן מילים את מועצותינו ומשכו את בני לשליחות אכזב שהביאה עליו את מותו"). והוא אינו כועס רק על ההוביטים – בלילות הארוכים שבהם הוא מתהפך במיטתו הוא אינו יכול לסלוח גם לעצמו על שהתיר לבנו לצאת (כאשר פאראמיר לא מתאפק ומעיר שדנתור עצמו הוא ששלח את בורומיר לריוונדל, דנתור מתפרץ: "אל תבחש בלענת כוסי, כלום איני טועם את מר טעמה לילה אחר לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?") כמו הורים שכולים רבים, גם דנתור מבקש לדעת הכל על מות בנו, ומייד לאחר שפיפין נשבע לו אמונים הוא מורה לו: "זו לך פקודתי הראשונה. דבר ואל תחריש… ותן דעתך לזכור את כל אשר תוכל על בורומיר בני".

מעתה והלאה לא יהיה כמעט דיבור או מעשה של דנתור שאינו מתייחס לאבל או נובע ממנו ישירות. ואף על פי כן, בנקודת זמן זו, דנתור עדיין לא נשבר. הוא אינו שקוע רק בצערו האישי על בנו המת, ומסיפורו של פיפין הוא לומד גם על אראגורן שעומד להגיע למינאס טירית. ליבו נתון עדיין לגונדור (שהרי ממי אם לא ממנו נטל בורומיר את השקפתו הגונדורצנטריסטית?) והוא נשמע נחוש בדעתו להילחם – הוא מותח ביקורת על פאראמיר שבחר בחירה אצילית והניח לנושא הטבעת ללכת לדרכו, משום שגונדור עלולה לשלם מחיר כבד על בחירה שכזאת: "בשעה נואשת זו עלול המוות להיות מחירה של אצילות." [ופאראמיר עונה]: "לו יהיה כן". "לו יהי כן", הרעים דנתור בקולו, "אבל הדברים אמורים לא רק במותך אתה, אדוני פאראמיר, אלא במותם של אביך ושל כל עם גונדור שהגנתם הופקדה בידיך מאחר שבורומיר אינו". ולאחר מכן הוא אומר: "בזמן הנותר מוטב שכל אלה הנאבקים באוייב, איש בדרכו, יעשו יד אחת וישמרו על גחלת התקווה. ואם זו תדעך, יעמדו איתן וימותו כבני חורין." לא במקרה מזכירים לנו דברים נואשים אלה מילים אחרות, של מלך אחר, בסיטואציה דומה – בניקרת הלם, מול המון פרוע של אורקים, גם תיאודן המלך חש שהסוף קרוב ומבקש מאראגורן לרכוב איתו לרכיבה מפוארת אחרונה: "נקעה נפשי משבתי כאן בכלא, מי יתנני אוחז בחנית… וחש עוד זו הפעם את חדוות הקרב ומסיים כך…הקץ לא יבושש לבוא, אך אני לא אובה להמתין לו כאן…התרכב עימי בן אראתורן? אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין, נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן ישאר מי לפלטה להנציחנו בשיר". גם תיאודן מאבד תקווה ורוכב עם אנשיו למשימת התאבדות וסופו היה עלול להיות שונה מאוד אילולי היה גאנדאלף מגיע עם עזרה. ואולי יש להפוך את הטיעון ולהגיד שסופו של דנתור יכול היה להיות אחר אילו היו הרוהירים מקדימים להופיע או אילו היה גאנדאלף מגיע עם עזרה.

מכל מקום, דנתור מתפקד עדיין כמצופה משליט, אבל סיפורו של פיפין על מות בנו ועל שובו של המלך משפיע עליו לרעה. קודם לכן התענה בגלל הלא ידוע, ועתה הוא יודע יותר מדי ומתחיל לשקוע במרה שחורה. כולנו מכירים משפטים של אנשים שאיבדו אדם יקר ועתה הם מתגעגעים אליו: "חבל שהוא לא איתנו בפסח הזה" או "חבל שהוא לא זכה לראות את הנכדים". בדיוק באותו אופן גם בורומיר המת נמצא תמיד במחשבתו של אביו: "את מלוא משקלו יטיל [האויב] באוסגיליאת כבימים עברו כשבורומיר עמד מנגד ובלמו." דנתור עסוק במחשבות נוראות ועם זאת בלתי נמנעות להורה שאיבד בן – את מי הייתי מעדיף לאבד: "בורומיר בני! מה מאוד אנו זקוקים לך עכשיו. מוטב היה אילו הלך פאראמיר תחתיך." יחסו אל פאראמיר, שאף פעם לא היה אוהד, מקשיח עוד יותר והוא שולח אותו בזעם ובבוז להגן על קו הראמאס: "ניתנה האמת להיאמר שפאראמיר לא הלך לפי בחירתו שלו, אך מושל העיר הקשיח ליבו וכפה את רצונו על המועצה." ההשוואה לאחיו איננה דבר חדש עבור פאראמיר, והוא התנסה בה כל חייו. כעת הוא מנסה לעמוד בציפיות: "מאחר ששכלת את בורומיר אצא נא אני תחתיו ואעשה כיכולתי." הוא מנסה לזכות בהכרה של אביו בערכו: "אך אם אזכה לשוב, חשוב עלי לטובה". ודנתור, קשה כתמיד, עונה לו: "זה תלוי בדרך שובך". רק מאוחר יותר יודה דנתור לבסוף בטעותו: "את בני שלחתי בלי תודה ובלי ברכה לתוך סכנה שאין לה תכלית".

לעומדים מן הצד, היחס המפלה בין שני הבנים ברור, ובגונדור מתלחשים: "האדון מכביד ידו על בנו, ומעתה עליו למלא חובה של שניים – שלו ושל זה אשר לא ישוב." אלא שהבן החי לעולם אינו יכול לפצות את הוריו על הבן שהלך. לא במקרה יגיד הנסיך אימראהיל לדנתור בשובו משדה הקרב "הנה שב בנך, האדון, וגדולים היו מעלליו" – זכר השיחה הקשה האחרונה עדיין מהדהד באוזנינו, ובדבריו של הנסיך יש ניסיון עדין לפקוח את עיניו של דנתור ולבקש ממנו שאמנם יחשוב עליו טובות. גם גאנדאלף מבחין ביחסו הקשה של דנתור לבנו, אולם הוא מבין מה נמצא מתחת לפני השטח ואומר: "אביך אוהב אותך פאראמיר, והוא יזכור זאת לפני הגמר". והגמר היה קרוב משציפה.

כאן המקום להקדיש שוב כמה מילים לפאראמיר. דנתור אינו היחיד שאיבד אדם אהוב, גם פאראמיר איבד אח, ותגובתו למות אחיו מוכרת ממחקרים על משפחות שמאבדות בן. פעמים רבות במשפחות אלה, הנטיה הטבעית של הסביבה הקרובה היא לנחם את ההורים השכולים, ואילו האחים נשארים בצד ואין התייחסות הולמת לצערם. בשיחתו עם פרודו, פאראמיר איננו מסוגל לעצור בעצמו ונושא קינה מרה לאחיו: "…'בורומיר, בורומיר אחי!', נשא קינה, 'מה היא אמרה לך הגבירה שימיה ימי עד? ומה ראית? מה רחש ליבך בעת ההיא? מדוע בחרת ללכת ללורלינדורינאן ולא הלכת בדרכך, לשוב עם בוקר לביתך עם סוסי רוהאן?' שוב פנה אל פרודו, והפעם היה קולו רגוע יותר…" דנתור נוטל לעצמו את הזכות להתכנס בעצמו, להחזיק בקרן השבורה ולהרהר בבנו יום אחר יום; אולם לפאראמיר אין שהות להתפנות לאבלו, משום שהוא חייב להמשיך כרגיל ולמלא את חובת הפיקוד על צבא גונדור. הוא מנסה להסב את תשומת ליבו של אביו לצערו: "אבוי לאחי שאהבתיו גם אני", אולם דנתור שקוע מידי בעצמו ולא נותן דעתו עליו. אלו הן שתי דוגמאות קיצוניות לניסיון להתמודד עם אבל – התנתקות מהחיים מצד אחד (דנתור) וניסיון להמשיך בשגרת החיים ואפילו להעמיס עליה מצד שני (פאראמיר). אין צורך לפרט למה הביאה בסופו של דבר הקיצוניות של דנתור, אבל גם ההתנהלות הקיצונית של פאראמיר גבתה מחיר כבד – התשישות הפיזית כמו גם האבל על אחיו ויחסו הקשה של אביו, פגעו בחוסנו של פאראמיר והיו חלק מהגורמים לכך שהתמוטט ונוגע במחלת הצל השחור.

משחוזר הנסיך אימראהיל ופאראמיר הפצוע בזרועותיו, מתחולל בדנתור שינוי מכריע: "ולידו ישב אביו ולא אמר מאומה, וליבו לא היה נתון עוד להגנת העיר." כיצד ניתן להסביר את השינוי הזה? כאן נחשפת לבסוף האמת שמתחת לפני השטח שבה הבחין גאנדאלף: טולקין אומר לנו ש"נדמה היה לו [לפיפין] כאילו דנתור הולך ומזקין לנגד עיניו ממש, כאילו ניתק פתיל רצונו הגא ומוגרה תקיפות דעתו. אולי הצער גרם לכך ואולי החרטה". חרטה על המילים הקשות האחרונות ועל שנים של אפליה בין הבנים. כאן לבסוף מוגדשת הסאה. דנתור מבין שבית הסוכנים עומד לאבד ממעמדו בכל מקרה, בין אם יפסיד לשר האפל ובין אם ינצח ויתמוך בשובו של המלך. משהוא מבין שהוא עומד לאבד גם את המעט שנותר לו, את פאראמיר, הוא נשבר לבסוף: "תוכרע המלחמה כאשר תוכרע – שושלתי הנה היא תמה". האבל של דנתור אינו רק אבל "ציבורי" על נפילתה הצפויה של גונדור אלא אבל אישי ופרטי. הוא איבד את כל היקר לו – את מעמדו, את בניו ואת המשך שושלתו. אין פלא שבמצב כזה, כשכל עולמו חרב עליו, עולות בראשו מחשבות על מוות.

כאן אנו מגיעים לגוף ידע נוסף – מתאבדים והתאבדויות. בבואנו לבדוק את רצינות כוונותיו של אדם שמאיים בהתאבדות, יש לברר בשיחה עמו עד כמה המחשבות שלו על המוות הן מגובשות: האם הוא מצהיר "רק" הצהרה כללית על מוות? האם יש כאן יותר מזה, והוא כבר חושב על עצמו כמת ומדמיין לעצמו כיצד יתנהל לו העולם אחרי מותו? האם כבר הגיע לשלב שבו יש לו תוכנית אופרטיבית כיצד להתאבד? האם כבר נפרד מהסובבים אותו? עד כמה הוא נואש, ומה יש לו להפסיד? מבלי להרחיב בנושא, אציין שדמותו של דנתור, כפי שהיא מתוארת ב'שר הטבעות' מתאימה, כמעט אחד לאחד, לפרופיל של מתאבדים. כבר עם בואם של גאנדאלף ופיפין לעיר עברו בראשו של דנתור הרהורים על מוות, אך הם היו כלליים ואופייניים לאנשים רבים במצבי משבר: "חשך עלי עולמי". כעת, עם פציעתו של פאראמיר, הם לובשים צורה מגובשת יותר ויותר: "תוכרע המלחמה כאשר תוכרע – שושלתי הנה היא תמה". ובחלוף השעות, כאשר הגברים חוזרים ומבקשים לדעת מהן פקודותיו להגנת העיר, מסתבר לנו שכבר תכנן תוכנית אופרטיבית: "אל המוקד, לא יהי קבר לדנתור ולפאראמיר! הם לא יובאו לקבורה, ולא ישנו את שנתם לאט, וחנוט לא יחנטו." דנתור עבר את כל השלבים שמתוארים בספרות בדרך להתאבדות. מעתה הוא חשוב כמת אלא אם יבוא מי ויושיט לו יד.

רבים מוכנים לקבל את התאבדותו של דנתור בשלווה (אחרי הכל הוא דמות מאיימת ולא מעוררת סימפטיה), אולם לא מוכנים לסלוח לו על כך שלקח עימו את פאראמיר. תוכניתו של דנתור לקחת איתו את בנו ולהרוג אותו נתפסת כהוכחה שדעתו נטרפה עליו או שפנה לצד הרע. טולקין (באמצעות גאנדאלף) מאשים אותו באנוכיות עד הסוף המר: "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור… שהיו רוצחים את בני משפחתם עימם להקל על מותם שלהם…" יש לציין שהמנהג של שריפת בני משפחה – נשים או פילגשים, עם מות האדון היה מקובל בעת העתיקה, ולמעשה התקיים בהודו ובמקומות אחרים בעולם עד ימינו. אולם אין להניח שלכך התכוון דנתור כשלקח עימו את פאראמיר; אדם אינו מאמץ מנהגים זרים לו על ערש מותו. דנתור, שהפלה כל חייו בין שני בניו, וששלח את בנו אל מותו במערכה חסרת סיכוי, מבין עתה שאינו יכול להחזיר את הגלגל אחורה. הוא כבר לא יספיק לבקש סליחה מפאראמיר, עתה כשהוא קודח וגוסס, אבל הוא יכול לפחות למות יחד איתו וזה לא מעט. על המוקד הוא מתחנן: "אל תקחו את בני ממני, הוא משווע אלי!… מדוע לא נלך אל מותנו זה בצד זה?" לפחות במותו, אם לא בחייו, הוא מבקש להיות קרוב אל בנו.

מזעזע? מופרע? העובדה שמבינים את המניעים למעשים איננה מחייבת אותנו להסכים להם. יש רק להבין שדנתור אינו המטורף שרוצה לרצוח את בנו מכעס או אנוכיות, או מאי איכפתיות, או מסיבות שרק הוא יכול להבין בטירופו. זהו אדם שהיו לו סיבות טובות ואנושיות מאוד להישבר, ושמנסה ביאושו ועל פי ההיגיון הפרטי שלו, שהתעוות בשל כל הצער והכאב, לעשות את הדבר הנכון.

מדוע אם כן, התמונה שצויירה כאן אינה עולה בבהירות מהספר? מדוע קל כל כך לכעוס על בורומיר ודנתור או לשנוא אותם? מדוע חומקת המורכבות האנושית הגדולה שטולקין מציג כאן מעיני קוראים רבים? קיימות לכך מספר סיבות. ראשית, חולשותיהם של שאר ה"טובים" בספר מוצגות מתוך כיסוי והבלעה, או לפחות בסלחנות (וכי מתי התוודענו באופן כה מוחשי לחולשה של אראגורן?). לא כך הוא הדבר לגבי בורומיר ודנתור; נראה שכשמדובר בהם טולקין מתעקש לעשות דווקא ההפך – לתאר לנו אותם במלוא חולשתם ולהבליע את מעלותיהם.

הסבר נוסף לעניין הוא ש'שר הטבעות' הוא ספר אפי ודתי, שבו שייכים מרבית הגיבורים לאחד משני מחנות – טובים או רעים. בורומיר ודנתור עומדים בדיוק בנקודת האמצע, עדות לגאונות של טולקין באפיון דמויות, ולאין ספור גווני הביניים בין שחור ללבן שהוא מצליח להעביר. אולם דווקא משום שהם ניצבים באמצע, קשה לקורא להתנתק מאותה פרדיגמה של מלחמת הטוב ברע שנפרסת לפניו בספר.

ולקושי זה מצטרף גם הסבר שלישי שמעצים אותו – טולקין מצייר לנו תמונה חיה של משפחה במשבר ודמויות מורכבות במידה שלא תיאמן. תיאוריו הם תיאורים כמעט קליניים שהיו יכולים להילקח מסיכומי פגישות טיפוליות (והניתוח שהובא כאן הוא חלקי בלבד). אלא שטולקין איננו מטפל משפחתי או פסיכיאטר. כשכתב את 'שר הטבעות' היתה הפסיכיאטריה בחיתוליה וגופי הידע על יחסי הורים-ילדים, משפחות במשבר, שכול והתאבדויות כמעט שלא היו קיימים. יתרה מזאת, טולקין הוא סופר ולא מטפל. הוא יודע לתאר היטב את המציאות שסביבו, אולם לא תמיד הוא מסוגל לפרש נכונה את שהוא רואה. הפרשנות והשיפוטיות שהוא מכניס חוצצים בין התיאורים החדים שהוא מספק לבין הקורא ומעוותים את התמונה. התרגלנו לסמוך על חדות האבחנה שלו ולקבל את פרשנותו על הדמויות. התרגלנו גם לקבל ללא עוררין את דברי גאנדאלף כדברי אמת מפוקחים, כקולו של המחבר בסיפור, והלא מי מבין את הדמויות יותר מהסופר? אולם כפי שמוכיח סיפור בית הסוכנים, לפעמים טולקין עצמו אינו מבין את הדמויות שברא.

ומה ישמע פאראמיר כשיקום ממיטת חוליו בבתי המרפא? גאנדאלף מורה לנציב בתי המרפא: "את הסיפור המלא על טירופו של דנתור אין לגלות לו, עד שיחלים…". האם יספרו לו שדעתו של אביו נטרפה עליו בערוב ימיו? האם הוא יחשוב לעצמו "המטורף הזה שנא אותי עד הרגע האחרון!" האם יהיה לאב מריר ויפלה בין בניו כפי שעשו אביו וסבו לפניו? או אולי הוא ישמע את הסיפור כפי שסופר כאן, לא מנקודת מבטו של טולקין אלא מנקודת מבט אוהדת, ויוכל להבין ולסלוח?

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות