את הכלוב אני יראה / האם סרסי לאניסטר היא איאוון שהושחתה?

הקדמה לכאורה, קשה לחשוב על שתי דמויות נשיות מנוגדות יותר מאשר איאוון הרוהירית מחד גיסא, וסרסי לאניסטר מאידך גיסא. זאת, אולי כשם ששתי יצירות הפנטזיה האפיות בהן מופיעות אותן דמויות נבדלות זו מזו. בעוד שאיאוון מצטיירת כנערה תמימה, אידיאליסטית והרואיסטית, שלמען מלכה ועמה השליכה את עצמה בחרב שלופה מול יריב חזק ממנה עשרות מונים, סרסי לאניסטר היא אישה אכזרית, תכננית ופרוורטית, שחוטאת כמעט בכל תועבה שניתן להעלות על הדעת: בין היתר – ניאוף, גילוי עריות, אכזריות תהומית, בגידה, ושורה ארוכה של מעשי רצח, רבים מהם של אנשים חפים מכל פשע. הספר הרביעי והאחרון (עד עתה) בסדרת "שיר של אש ושל קרח" מקצין את התמונה עוד יותר: מרגע בו סרסי קיבלה על עצמה את השלטון למעשה במעלה מלך, היא שוקעת אל תוך בליל חסר תקדים (אפילו יחסית לדמותה שלה בספרים הקודמים) של תככים, ארגון מעשי רצח מזעזעים ושאר תועבות. נראה, שבעקבות זאת ניתן להעיר, כי מעט ההבנה או הסימפטיה המוגבלת שרחשו חלק מקוראי היצירה כלפיה בספרים קודמים, נעלמה כליל: ספק גדול אי אי-מי מהקוראים הזיל דמעה על מפלתה הבזויה בסופו של אותו ספר. מטרתו של מאמר קצר זה הינה להראות כי באורח מפתיע, ישנו דמיון בין שתי הדמויות הכל-כך שונות לכאורה, ויתר על כן – דמיון זה אינו מקרי. דמיון זה נובע, לשיטתי, בראש ובראשונה מן העובדה כי מעבר לתפקידן בעלילה, שתי הדמויות הללו נמצאות למעשה באותה "רובריקה", מייצגות ודורשות את התמודדותו של סופר היצירה (טולקין בראשונה, וג'ורג' מרטין באחרת) עם אותה בעיה: מה יעלה בגורלה של אישה מוכשרת, ממעמד חברתי גבוה מאד, שהחברה הפטריארכאלית בה היא חיה בולמת אותה מלמצות את כשרונותיה, לתבוע את חלקה בתהילה (או בכוח), ולהיות "היא", כפי שהיתה רוצה לראות את עצמה. בשני המקרים, הבעיה מתחדדת נוכח קיומו של אח, בעל כשרונות ותכונות דומים, אשר זוכה באורח אוטומטי בכל אשר נשלל ממנה. ביצירתו של מרטין, מדובר באח תאום של ממש, עד כי לפי עדותה של סרסי, בילדותם היו יכולים להחליף את בגדיהם ולהתחזות זה לזו במשך יום שלם, בטרם הבחינו בתרמית. ב"שר הטבעות", לכאורה, אין תיאור מקביל, אם כי הדמיון מוצג באורח עדין יותר, ויוצא אל האור כאמירה רשמית, בדברים שאומר גאנדאלף (המשמש לא פעם כ"מגיד האמת" של טולקין) לאחיה של איאוון, כאשר הוא ניצב מול מיטתה של אחותו הפצועה אנושות, כדלקמן: "לך היו סוסים לרכיבה, ועלילות מלחמה ומרחב שדות; והיא, שנולדה בדמות נערה, לא נפלה ממך במאום בעוז-רוח ואומץ-לב, אך נגזר עליה לשמש איש זקן שאהבה כאהוב אב, ולראותו שוקע בזיקנה מנוונת, נטולת כבוד; והתפקיד שמילאה היה בזוי בעיניה מן המקל שהוא נשען עליו". הנקודה המשותפת הבסיסית, בין שתי הדמויות, הינה הפער הבלתי נסבל, מבחינתן, בין הכשרון והמאוויים, לבין התפקיד שמייעדת להן "באורח טבעי" החברה בה הן גדלות, שמחזיקה בדעות שמרניות בדבר ההבדל בין תפקידים נשיים לתפקידים גבריים. כל זאת, כאשר לשתיהן ישנו מודל השוואה בדמות אח, תאום או למצער בעל תכונות וכשרונות דומים, אשר זוכה בכל מה שנשלל מהן. שתי הדמויות בוחלות, באורח גלוי, בתפקיד הנשי שמיועד להן, שקשור בעיסוקים הנתפסים כ"נשיים", בדגש כמובן על נישואין וילדים, ומצוי תמיד בכפיפות לתפקיד הגברי – בין אם מנסים ליפות זאת במילים יפות, ובין אם לאו. איאוון, מבטאת את תיעובה לגורל זה במילים גלויות ובוטות, בלא כחל ושרק. לאחר שאראגורן מסרב לקחתה למערכה, ומזכיר לה את חובותיה מאחור, בעורף, היא עונה: "שבעתי דיבורים על חובה. כלום איני בת לבית איאורל, נערה נושאת צינה וחרב, ולא אומנת לתינוקות? ימים רבים עברו עלי בציפיה והתלבטות… מדוע לא יותר לי לחיות את חיי כחפצי?" ובהמשך: "התהא זו מנת חלקי תמיד, להשאר מאחור כשהרוכבים יוצאים לזירת הקרב, ואני צופיה הליכות הבית בעוד הם מעוללים מעשי גבורה, ומכינה להם מיטה ופת בשובם מן המערכה?" איאוון, מסרבת "לקנות" את הנסיון לסווג את האפליה בדיבורים על חובה וכבוד; תחת זאת היא מתריסה, כי כמו הגברים, היא אינה מפחדת ממוות ומכאב. תחת זאת, מקנן בה פחד נורא אחר, שאינו מרפה, ואותו היא מתארת במשפט המפורסם: "את הכלוב יראה אני. להכלא מאחורי הסורג עד שההרגל והזיקנה ישלימו עימו, והסיכוי לעולל מעשי גבורה יחלוף ללא שוב". והנה, מרטין שם בפיה של סרסי דברים כמעט זהים, הגם שהם – כדרכה של סרסי, ושל היצירה בה היא פועלת בכלל – ישירים ובוטים בהרבה: "הלוואי שהייתי יכולה להניף חרב על צווארם (של חייליו של סטאניס, אויבי משפחתה – ג.א) בעצמי. כשהיינו קטנים, ג'יים ואני היינו כה דומים, עד שאפילו הלורד אבינו התקשה להבחין ביננו". סרסי מתארת, כיצד היו היא ואחיה התאום מסוגלים להתחלף בבגדים במשך יום, בלא שאף אחד יבחין. ואז היא ממשיכה: "ובכל זאת, כאשר קיבל ג'יים את החרב הראשונה שלו, אני לא קיבלתי חרב. 'מה אני מקבלת?' שאלתי. היינו כל-כך דומים, ואף פעם לא הצלחתי להבין למה נהגו בנו בדרכים כל-כך שונות. את ג'יים למדו ללחום בחרב וברומח, ואותי לחייך ולשיר ולרצות. הוא היורש של צוק קסטרליי, ואני עתידה להמכר לזר כלשהו, כאילו הייתי סוס, שירכבו עלי מתי שיתחשק לאדוני החדש, יכו אותי מתי שיתחשק לו, וישליכו אותי עם בוא העת לטובת סייחה צעירה ממני. בחלקו של ג'יים נפלו התהילה והכוח, ואילו בחלקי הלידה ודם הירח". לא במקרה, שני המונולוגים הללו נפלטים החוצה, במצב של יאוש כבד – לא רק אישי, אלא גם צילה של תבוסה והשמדה המרחף מלמעלה. במקרה של איאוון, הדברים נאמרים על רקע השעה הקשה ביותר במלחמה, כאשר הרוהירים יוצאים לקרב שיתכן מאד שיספו בו כולם, במסגרת נצחונו ההולך וקרב לכאורה של השר האפל. במקרה של סרסי, הדברים נאמרים בעת שאחד מיריביה הגרועים ביותר של משפחתה שם מצור על מעלה מלך, שם מצוי ארמונה, ונראה כי נפילת העיר אינה אלא עניין של זמן; וכאשר ברור לה, כי תוצא להורג בלא רחם אם תיפול בידיו. במקרים שכאלו, נוטים רוב האנשים להיות ישירים יותר ומרוסנים פחות, ולומר בגלוי ובאורח בוטה דברים שבדרך-כלל היו הנימוס או החשש מתגובת החברה גורמים להם לשמור בליבם. כך או כך, מניתוח המונולוגים, עולה כי בדברי שתי הדמויות אפשר למצוא את ארבעת היסודות הבאים (אף כי, כתמיד, סרסי גסה ובוטה יותר): הן זועמות על קיפוח, לעומת דמות האח הדומה להן כל-כך; לא מדובר בזעם רגעי, אלא בחוויה מכוננת של האישיות, שתחילתה בגיל מוקדם מאד. אי מתן החרב, או אי מתן הרשות לצאת לקרב משמש כסמל המובהק לאותו קיפוח. שתיהן מדברות על הרצון בתהילה, במפורש ולא ברמז. זאת, כאשר סרסי מלווה את המילה "תהילה" במילה נוספת בעלת משמעות "כח". אלא שראוי לשים לב, שהנטיה הכמעט אוטומטית לסווג את איאוון כבעלת מניעים אלטרואיסטים (להבדיל מסרסי, שאנוכיותה ברורה וגלויה), עשויה להמצא כמלכודת מטעה. בכל אותו מונולוג על שאיפותיה ותסכוליה, איאוון אינה מזכירה ולו במילה שאיפות כגון "הצלת הארץ התיכונה מהשר האפל", אלא מדברת, חד וחלק, על כך היא רוצה תהילה, בעבור עצמה. שתיהן מתארות את התפקידים הנשיים באורח מבזה, בצירוף סופרלטיבים המביעים זלזול, שלא לדבר על חוסר קבלה (או אי נפילה במלכודת) של "העטיפה" שהחברה מנסה למכור אותן. ראוי לשים לב, בהקשר זה, במיוחד למונחים של "כלוב", ושל "חיה קשורה". שתיהן מדברות על הגיל שפועל לרעתן; העתיד לא צופן בעבורן דבר, מלבד ריקבון והשפלה נוספת, הולכת וגוברת. הדמיון בין סרסי ואיאוון: צירוף מקרים, או המשכיות? בשלב זה, יכולה לעלות הטענה הבאה: אכן, מדובר בשתי דמויות העומדות בפני אותה בעיה; אלא שבשלב זה, לכאורה לא הוכח כל דמיון ביניהן, מעבר לעובדה כי שתיהן סולדות מהיחס הפטריארכאלי כלפיהן. אין ספק, כי העובדה כי שתי הדמויות רצו – בשלב כזה או אחר של חייהן – להיות גיבורות עטורות תהילה, אינה מוכיחה לכשעצמה דבר לגבי קווי דמיון עמוקים יותר ביניהן. אין ספק, כי לכאורה קיימים בהחלט הבדלים מהותיים בחשיבה ובהתנהגות של שתי הדמויות. אלא שטענתי היא, שבין החלופות של "דמיון מוחלט בין הדמויות" ו"אין דמיון בין הדמויות, מלבד התמודדות עם בעיה חיצונית משותפת", קיימת אפשרות ביניים – אשר בה אנסה לדון במסגרת מאמר זה: אפשרות זו, הינה כי אמנם לא מדובר ב"דמויות זהות", אולם ניתוח זהיר של סרסי מול איאוון עשוי להביא למסקנה, כי שתי הדמויות יכולות להתפס כהמשך טבעי אחת של האחרת – קרי, איאוון הצעירה, ששאיפותיה נרמסות והיא מוצאת עצמה נסגרת למשך שנים על שנים באותו "כלוב" ממנו היא יראה כל-כך, עשויה – בנסיבות מסויימות – לצאת ממנו בתור סרסי. קרי, סרסי לאנסיטר המנוונת והשנואה הינה, במובנים רבים, תוצר של הכלוב המחניק והמדכא. בעניין זה, אין ספק כי סרסי ואיאוון נמצאות במקומות שונים על "ציר הזמן" של "השהות בכלוב" השנוא עליהן, כפי שהן מפרשות את דרך החיים שכופה עליהן החברה הסובבת: איאוון מוצגת כאישה צעירה מאד. אמנם, היא כבר נמצאת בתחילתו של אותו תהליך משחית הכרוך בתפישתה את ה"כלוב", וגם עברה מספר טראומות לא קלות, שעיקרן בניוון שעובר תיאודן תחת שרביטו של גרימא לשון כחש, וככל הנראה (כפי שנרמז) אף הטרדה מינית מידי אותו בוגד, שנאמר עליו במפורש כי חשק בה. סרסי, לעומת זאת, עברה את גיל שלושים, וזמן השהות המשחיתה שלה ב"כלוב" הוא גדול בהרבה. במהלך התקופה הזו, נאלצה לעבור סיוט מתמשך של נישואין לאדם שנתפס בעיניה כשיא השפלות והתועבה, שמדדה שיכור לתוך מיטתה, מכה אותה ומנסה לכפות את עצמו עליה. זאת, לאחר שהוא אינו מסתיר כלל ועיקר כי "חילק מחסדיו" לאינספור מאהבות ופרוצות מכל הסוגים והמינים. היא נאלצת לשחק, שנים על שנים, בדיוק באותם תפקידים שמאוסים עליה כל-כך, להאבק על שרידי כח – ולמצוא פורקן בניאופים, בעיקר אך לא רק עם אחיה (על משמעות היחס והרומן עם ג'יים מבחינתה, אנסה לעמוד בשלב מאוחר יותר). לקראת סופו של הכרך השלישי ביצירה, היא עוברת את אחת הטראומות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת – בנה הבכור, היורש שטיפחה במידה רבה כ"פיצוי" על מה שנגזל ממנה – מת מוות נורא אל מול עיניה (חשוב לציין, כי בכדי להבין את משמעות המוות של ג'ופרי, חובה לראות זאת דרך עיניה של אמו – שהיתה עיוורת לחלוטין לאופיו המפלצתי – ולא דרך עיניו של הקורא הממוצע, שסביר להניח כי לא התאבל על מותו של אחד הטיפוסים המבחילים ביותר ביצירה). נקודה זו מסתדרת עם התפישה כי הליך ההשחתה, הנמצא (אם נמצא) בראשיתו אצל איאוון, הגיע זה מכר לשיאו בנקודה על קו הזמן בה נמצאת סרסי. השאלה הנשאלת, אם כן, הינה האם איאוון – לו נכפה עליה להמשיך ו"להתבשל" בתוך הכלוב המבזה והמחניק ממנו היא יראה – היתה עשויה אכן להתפתח באורח דומה (ולו גם בהבדלים לא עקרוניים, שנוגעים לשוני בין החברות בהן חיות שתי הדמויות הללו). לשם כך, מן הראוי לבחון את "הליבה" של שתי הדמויות הללו, תוך נטרול הבדלים לא עקרוניים הנובעים מהבדלי תרבויות (למשל); בין היתר, ראוי לנסות ולבחון נקודות דמיון (אם קיימות) בין "סרסי הצעירה" (כפי שדמותה עולה מדי פעם בפלשבקים וזכרונות) לבין איאוון, ובנוסף לנסות ולבדוק האם באיאוון, כפי שאנו מכירים אותה, קיימים "זרעים" שמזכירים את סרסי, והיו יכולים לאפשר או לתעל אותה לצורת התפתחות דומה, לו – למשל – היתה היציאה לקרב בפלנור נמנעת ממנה, והיא היתה נאלצת להוסיף ולחיות ב"כלוב" חמש-עשרה שנים נוספות. חתירה לעבר הליבה: נטרול הבדלי תרבות ושאלות שאינן למן העניין תהילה מול כח: לכאורה, ניתן להצביע על הבדל משמעותי בין איאוון לסרסי, מבחינה זו כי הראשונה מדברת כל העת על "תהילה", ו"תהילת גיבורים", ואילו סרסי מדברת ראשית ובעיקר על "כח" – ומעשיה, בעיקר, מראים לא על השאיפה הרומנטית לגבורה, אלא על תשוקה חולנית לכוח, גם במובן הנבזי והמעוות שלו (למשל: כח שמושג דרך ניאופים, ולהבדיל, דרך שקרים והרעלות). אלא שלמעשה, הדיכוטומיה בנקודה זו אינה כה מוחלטת, וחלק ניכר ממנה נובע מהבדל תרבותי פשוט. החברה בה גדלה איאוון היא חברה פשוטה וראשונית יותר מאשר החברה המתוחכמת והעשירה של דרום ומרכז ווסטרוז. החברה הרוהירית, גם אם התעדנה והפכה לחברה של יושבי קבע עקב המגע והברית עם גונדור, היא חברה של פרשים-לוחמים. הכלי המרכזי, אם לא הכמעט יחיד שבו נמדדים בני החברה הזו, ובעזרתו הם זוכים לכבוד ולכוח הוא – פשוטו כמשמעו – תהילת הרוכב הלוחם (והגועל בו מתקבלים מעשיו של גרימא, שפועל באמצעים הפוכים להשיג כוח, יעיד; כוחן של מוסמכות נראה היטב לא פעם בעוצמת הבוז והגועל כלפי מי שסוטה מהן). במונחים של ווסטרוז, החברה הרוהירית אמנם מפותחת יותר מזו של הרוכבים הדותראקיים – אולם קני המידה להצלחה, מעמד וכוח הם דומים למדי. החברה בה גדלה סרסי היא מתוחכמת ומעודנת לאין-ערוך. אמנם, גם בחברה בה קיים ופועל בית לאניסטר, תהילתם של האבירים וגיבורי המלחמה לוקחת חלק חשוב – הן בחיי המעשה, ועוד יותר מכך בעולם המוסמכות התרבותיות – אולם הוא רחוק מלהיות "שחקן יחיד על הבמה". זהו עולם שפועלים בו סוחרים עשירים ומתוחכמים, מדינאים ערמומיים וכיוצא באלו – ולא פעם, כוחם בפועל (להבדיל מאשר בשירים) עולה על זה של אוחזי החרב. סרסי גדלה, ולא בכדי, כבתו של אחד האנשים היעילים והאכזריים ביותר בווסטרוז, אשר לצד היותו מצביא ואביר בעצמו, דגל כל העת בעקרון, כי לעיתים מנצחים מלחמות "באגרות ובעורבים", להבדיל מאשר בחרבות וגרזינים. כלומר, בעוד שבעולמה של איאוון, ישנה משוואה פשוטה למדי בין תהילת גיבורים לכוח, הרי שבעולמה של סרסי, גם אם תהילת הגיבורים נחשבת כדרך מרכזית ובעלת לגיטימיות תרבותית ראשונה במעלה להשגת כח, הרי שאין היא הדרך היחידה. גם אם סרסי הצעירה חשקה בחרב ובתהילה, וקינאה בכל ליבה בג'יים שזכה בהן, הרי שהיא מכירה דרכים נוספות – גם אם דחויות יותר – בכדי לטעום מן הכוח, למצער לאחר שהדרך הראשונית, הלגיטימית והרומנטית יותר נשללה ממנה. יוצא, כי הכח, במקרה זה, יכול לשמש פיצוי מסויים להעדר התהילה – כך שהאופציות שעומדות לרשותה של סרסי הן מראש מגוונות יותר. אלא שבעניין זה ראוי לשים לב: כל אותן טעימות של כוח, לא מביאות את סרסי למצב בו היא מרוצה בחלקה, או מגיעה לקו מחשבה שהשיגה בדרכה שלה, הדרך הנשית והמתוחכמת יותר, את מה שניתן לג'יים ב"דרך המלך". אורח חשיבתה של סרסי, מההתחלה וכמעט עד הסוף, הוא מריר ומתוסכל. גם כאשר היא משחקת בכוח (למצער, עד שעלה בידה להגיע לעמדה ה"גברית" של שליטה בפועל), היא רואה את מצבה כנחות ובזוי – צל צילו של מה שזכה לו ג'יים בקלות רבה כל-כך. "טולקין מעולם לא היה מסכים להתנהגות כזו מצד איאוון": טענה אחרת, שבאה מכיוון שונה לחלוטין, גורסת כדלקמן. טולקין, בעל העמדות הנוצריות-מוסריות, לעולם לא היה מוכן ליצור או לכתוב סיטואציות, בה דמות מסוגה של איאוון הופכת למפלצת תכננית; וודאי וודאי, שלא היה מוכן או מסוגל לכתוב סצנות קשות של ניאופים, מעשי הרעלה ושאר זוועות שקולחות מעטו של מרטין בחופשיות מרובה כל-כך. טענה זו, עד כמה שהיא נראית ממבט ראשון "חזקה" ומבוססת, למעשה אינה טענה רלוונטית בכל הנוגע לניתוח דמויות, ולמעשה היא הופכת את היוצרות בין ניתוח פנים-סיפורי במובהק לטענות שכל-כולן מתרכזות במישו החוץ-סיפורי. אבהיר דברי: אופיה של דמות, וודאי דמות עמוקה ומורכבת, הוא סוגיה שנבחנת במסגרת העלילה; אמנם, לעיתים קרובות אנו מוצאים באותו ניתוח פנים-עלילתי חיזוקים לדעות ועמדות חוץ-סיפוריות של הכותב, אולם בוודאי שהאחרונות אינן יכולות לשמש לכשעצמן כהוכחה פנים-סיפורית. לא ניתן להעלות, למשל, את הטענה "ישנן הקבלות בין דמות X לבין ישו, משום שהכותבת של הסיפור היא בעלת עמדות נוצריות דתיות". לכל היותר, ניתן להוכיח באמצעים פנים סיפוריים את אותו דמיון בין הדמות לישו, ורק מנקודה זו להביא תימוכין להנחה, כי עמדותיה הנוצריות-דתיות של הכותבת משפיעות על עיצוב הדמות. זאת ועוד; מרגע שסופר יוצר דמות בעלת מבנה אופי מגובש, יכולתו "להפוך אותה על פניה" רק משום שהוא חפץ או אינו חפץ בהתנהגות או התפתחות מסויימת של הדמות, הינה מוגבלת מאד. עם זאת, הסופר יכול להשתמש במניפולציות עלילתיות – הן כדי להשפיע על הדמות לכיוון הרצוי, והן כדי למנוע התפתחות לא רצויה בדרכים אחרות. כך למשל, ניתן להרוג דמות (מהלך שקשור פחות לאופי, ויותר לרובד העלילה הנשלט בידי הסופר), בכדי למנוע ממנה להגיע או להתפתח לכיוון מסויים, שנראה כהכרחי מהנסיבות הפנים-סיפוריות. כך למשל, העיד טולקין בהזדמנות מסויימת, כי אהב מאד את דמותו של בורומיר, והצטער על כך שנאלץ להרוג אותו – אולם, אם בורומיר היה ממשיך לחיות, הרי בנסיבות שנוצרו היה כוחה של הטבעת משחית אותו, במוקדם או במאוחר. יוצא, שטולקין אמנם אינו רוצה לכתוב "בורומיר מנוול", אולם מודע היטב לכך כי הדמות שיצר, בהתאם לאופיה ולנסיבות אליהן נקלעה, היה מתפתח לכיוון זה. בכדי להמנע מאותו מצב, טולקין נוקט במניפולציה עלילתית שקוטלת את הדמות, בשלב בו טרם נפלה אל הרוע, ומאפשר לה מוות מכובד ומעורר הזדהות. באותה מידה, סביר להניח כי טולקין וודאי לא היה רוצה לכתוב איאוון מנוולת, תככנית ונואפת, שעוסקת בנקמות אכזריות וברצח. סביר להניח, כי לו היה סבור כי אין בפניו מוצא אחר, היה מעדיף לתמרן את העלילה באופן שהיה ממית את הדמות. אלא, שאין פירושם של דברים כי איאוון הדמות, כאופיה המורכב המוצג בפנינו בכשרון רב, לא היתה יכולה להתפתח, בנסיבות מסויימות, לאותו כיוון הרסני. הבדיקה בעניין זה, אם כן, חייבת להיות משוחררת מן השאלה או ההנחה כי הסופר לא היה אוהב או מוכן לכתוב כך ו/או נוקט מניפולציות עלילתיות כנגד אותו הכרח. הבדיקה צריכה להעשות, כל-כולה, לפי פרמטרים פנים-סיפוריים אשר יעלו את השאלה – האם, בתרחיש מסויים, שאינו בלתי סביר או מופרך מבחינת ההגיון העלילתי, היתה איאוון עלולה להשחת ולהתנוון, עד לדרגה בו היתה מסוגלת לפעול באורח דומה לסרסי לאניסטר. כעת, מן הראוי אכן לעשות בדיקות אלו. סרסי ואיאוון: נקודות השקה ודמיון בשלב זה, כאמור, מן הראוי לבחון את הרקע ותפיסות היסוד של שתי הדמויות, כפי שהיו ממש טרם אותה נקודה על ציר הזמן, בו איאוון "קמה ועושה מעשה", קרי, מפרה את הוראתו של תאודן ויוצאת מחופשת לקרב. מידה רבה של דמיון עשויה לתמוך בגישה, כי לו היו פני הדברים מתפתחים באורח אחר ב"נקודה הקובעת" (קרי, איאוון לא היתה מצליחה באותו מעשה מרד שלה), הרי שאותה "התבשלות בכלוב" – קרי, התפתחות בכיוון דומה לזה של סרסי – הינה תרחיש הגיוני. הכח שנשלל שלא בצדק: תפיסת היסוד אל תוכה גדלה הדמות: איאוון, כמוה כסרסי, נולדות במשפחת שלטון – אולם משפחתן אינה נמצאת ב"פסגת הכח", נקודה שיש לה חשיבות רבה. רוהאן, גם אם היא עצמאית לכאורה, הינה למעשה מדינה ואסאלית של גונדור העשירה והמפותחת יותר בדרום (ניתוח של סיפור קיריון ואאורל מעלה סממנים לא מעטים של שבועת נאמנות של אדון ווסאל, כמו גם החובה הבסיסית של הרוהירים לבוא לעזרת גונדור בעת מלחמה, וכיוצא באלו); על כך מרמזים גם דבריו הזועמים של אראגורן, כאשר הוא נדרש להפקיד את חרבו על סף ההיכל הזהוב. בית לאנסיטר, לתוכו נולדה סרסי, הוא בית של לורדים חזקים ועשירים, אולם חרף זאת – הם אינם אלא ואסאלים של המלך (תחילה "המלך הדרקון", ואחרי הפלתו רוברט באראתאון). כפי שעתידה סרסי לגלות באורח כואב למדי כבר בשלב מוקדם בנעוריה, המלך אינו מהסס להתבונן במשפחתה "מלמעלה למטה"; העובדה שאביה, לורד טיווין, עושה במשך עשרים שנים עבודה מצוינת בתפקיד "ימין המלך", אינה מביאה את האחרון לראות בו שווה, ולו במעט. נהפוך הוא; כאשר טיווין מציע לארס את בתו לבנו של המלך, עונה לו אאריז כהאי לישנא "אמנם אתה הטוב שבמשרתי, אולם עודך משרת". אלא, שהדברים אינם מסתכמים בכך בלבד; הן סרסי והן איאוון גדלות את תוך אווירה ותחושה כי הכח המגיע למשפחתן נגזל באורח מביש. בית לאניסטר גדל תחת צילה הכבד של שלטון סבה של סרסי, לורד טייטוס החלש, שגרם למשפחה להתפס כ"אריה בלי שיניים", שזכויותיו ומעמדו נגזלו ממנו שלא כדין; היחס המזלזל וכפוי הטובה של המלך הדרקון, אליו נחשפה סרסי בצעירותה, נתפס כחלק בלתי נפרד מאותו מכלול. כל מעשיו האכזריים של לורד טיווין מפורשים בהקשר זה ונתפסים, מנקודת ראות לאניסטרית, כ"נסיון להשיב את מה ששלנו בצדק" (לעניין זה, ראו בין היתר נאומו המפורט של קוואן לאניסטר, המדבר על כך בהרחבה). איאוון גדלה אל תוך אווירה קודרת ומוחשית עוד יותר של שקיעה, אובדן כח והתבזות; מי שגדלה על מסורת הירואית של פרשים אמיצים, גדלה בפועל אל תוך חצר שאדונה ומלכה שוקע לתוך טמטום זקנה משפיל; התבוסות הצבאיות הולכות ומתרבות. לא בכדי, מאזכר גאנדאלף, בנקודה מסויימת, את הדימוי המלגלג בו השתמש סארומאן לחצר הרוהירית – מעין מאורה בזויה ודוחה, ומוסיף לכך משפט רב-משמעות: "אדוני, לולא גזרה אחותך שתיקה על עצמה, מאהבתה אותך ומהיותה מסורה לחובתה, עלול היית לשמוע גם מפיה דברים ברוח זו. ומי יודע מה רחשו שפתיה בחשיכה, בשבתה בדד, בלילות שימורים, חיה צרים והולכים וכותלי הרמונה סוגרים עליה כעל חיה בסוגר?" הנה כאן, אנו נחשפים לא רק לאווירה אותה "חיה ונשמה" איאוון, אלא גם ובעיקר לקישור הפנימי שנעשה בין המצב החיצוני, לבין המצב הפנימי המדכא עוד יותר (הכלוב של התפקיד הנשי, שמונע ממנה לקום ולפעול כנגד המצב החיצוני, ולמען שיקום תהילתו וכוחו של בית איאורל) – ועוד יותר מכך, לקשר האפשרי בין שהיה ארוכת טווח באותו "לינקייג'" משחית ומייסר לבין נפילה לרוע – שמיוצג כאן בידי ארסו של סארומאן, המטופטף אל תוך ההיכל הזהוב באמצעות גרימא. כך או כך, הצל של אובדן-כח, של הפער בין "מה שמגיע בצדק" לבין מצב דברים נחות בהרבה, הוא חוויה מכוננת, וחשובה ביותר, הן של איאוון והן של סרסי. לעומת זאת, ראוי לציין כי לצד הדמיון, ישנו גם הבדל – הבדל שישפיע באורח מהותי על יכולת הפעולה של שתי הדמויות; בניגוד לסרסי, נעוריה של איאוון נעדרים את דמותו הסמכותית, הנחושה והאכזרית של טיווין. תיאודן, במיוחד בעת זקנתו המנוונת, מזכיר יותר את טייטוס; איאוון חסרה הן את "מודל החיקוי" האכזרי, והן ובעיקר דמות סמכותית, אשר קשה בהרבה להפר את פקודותיו, וזאת בניגוד גמור להוראותיו הרכות יותר תאודן הזקן והחביב, גם לאחר שהשתחרר מטמטום הזקנה המנוון שיצר גרימא. אהבת נעורים רומנטית ונכזבת: לכאורה, סוגיית האהבה והיחס אליה, היא אחת מנקודות ההבדל המובהקות ביותר בין איאוון לסרסי; לעומת האהבה הרומנטית, הנואשת והטהורה (כך לפחות על-פני השטח) של איאוון לאראגורן, מוצגת סרסי כהיפוך המוחלט, הניוון בהתגלמותו – לא די בכך, כי היא נואפת באורח קבוע בזמן נישואיה למלך רוברט, אלא שהיא מרחיקת לכת ועושה זאת עם אחיה – גילוי עריות מהסוג המובהק והמבחיל ביותר, שממנו נולדים למעשה שלושת ילדיה. אלא, שבעוד שאהבתו של ג'יים לסרסי מוצגת כאהבה רומנטית ולוהטת, סרסי אינה שומרת על נאמנות אפילו לאחיה-מאהבה, וכאשר הוא בשבי היא נואפת עם "כל הבא ליד". בניגוד לרומנטיקה של איאוון, היחס של סרסי אל מעשה האהבה והתשוקה נראה כאינסטרומנטליים טהור וציני, שכל מהותו 'ניצול יתרונה היחסי' בנקודה בה היא חזקה, בכדי לרקום תככים ולהשיג כח. אלא מאי? דווקא הספר הרביעי, בו נופלת סרסי לתהומות חסרי תקדים של ניוון ורוע, חושף הפתעה מימי נעוריה – סרסי הצעירה היתה מאוהבת באהבה רומנטית ובוערת כלפי לא אחר מהנסיך ראיגאר טאראגריין, בנו של המלך הדרקון; אותו ראיגאר שיפול מאוחר יותר בקרב מידו של לא אחר מאשר רוברט באראתון, בעלה הכפוי והשנוא של סרסי הבוגרת. הגם שב"שיר של אש ושל קרח", אנו נחשפים לסיפור באורח מפורט הרבה פחות מאשר במקבילה הטולקינאית, ועוד בשלב בו סרסי עצמה נמצאת כאמור בשיא ההדרדרות והניוון, הרי שבניתוח המידע שמתקבל, לא ניתן להמנע מהכרה בשורה ארוכה של נקודות מקבילות בין שני הסיפורים. בשני המקרים, האהבה מכוונת כלפי נסיך שמוצג בצבעים רומנטיים וכמעט אידיאליים (דבר שהופך נכון יותר ויותר כלפי ראיגאר, ככל שהסדרה מתקדמת ואנו משתחררים בהדרגה מן הזכרון המטעה שהודבק לו בהתחלה – של הבריון והאנס האכזרי – ומגלים שהאמת היא כמעט הפוכה). בשני המקרים, מעמדו של אותו נסיך ומושא לאהבה הוא גבוה ממעמדה של הדמות הנשית. בשני המקרים, הנסיון לממש את הפנטזיה נתקל בדחיה, שנתפסת בעיני הדמות כהשפלה מוחצת; במקרה של איאוון, מדובר בדרך בה אראגורן מסרב אפילו לקחת את איאוון עימו בתור "נערה אוחזת חרב"; במקרה של סרסי, היא נתקלת בדחיה גסה ולעגנית בהרבה, דרך תשובתו מלאת הבוז של "המלך הדרקון" לאביה "אתה הטוב שבמשרתי, אבל עודך משרת" – ובנו של האדון לא יאורס לבתו של "המשרת". בשני המקרים, הדחיה נתפסת בעיני הדמות כהשפלה רבתי; במקרה של איאוון, נאמר כמעט במפורש כי לאחר דחייתה, לא יכלה עוד לחשוב כמעט על דבר, מלבד על "מות גיבורים בשדה הקרב". לגבי סרסי, קשה להמנע מהתחושה, כי כאן נעוץ אחד המקורות המרכזיים למרירות המשחיתה ש"אוכלת אותה מבפנים" לאורך כל אורכה של הסדרה. יכולה בהחלט לעלות תהיה, האם אותה אהבת נעורים רומנטית הינה – בשני המקרים – אהבה אמיתית, או שמא נסיון להאחז ב"דמות נוצצת" של "נסיך על סוס לבן", כדי לטעום מעט אבק פסגות, ולהחלץ מאותו כלוב משפיל בו לכדה החברה את הנערה הצעירה והמוכשרת. אראגורן, שמדבר בדיעבד על הרגש של איאוון כלפיו, נראה כרומז לאפשרות השניה – אם כי לא ברור, עד כמה הוא בר-סמכא בעניין זה (לא נראה, כי הבנה בזמן אמת של איאוון ורגשותיה היווה את "הצד החזק שלו", וזאת בלשון המעטה), ושמא, כוונתו האמיתית באמירה זו היא ללמד סנגוריה על עצמו? לנסות ולטעון, ולו בכדי להשקיט את יסורי המצפון שלו עצמו, כי לא שגה, וכי התנהגותו שלו לא תרמה לעובדה, כי איאוון השליכה את חייה מנגד ונמצאת (נכון לאותה עת) במצב של ריחוף בין חיים למוות. אלא, שתהא התשובה בעניין זה כאשר תהא, אין ספק כי ברמה הסובייקטיבית, הבינה הדמות עצמה את הדחיה כהשפלה מוחצת, המחזירה אותה – כמעט בבעיטה גסה – אל תוך הכלוב השנוא; ותובנה זו עומדת במרכז מצבה הנפשי ב"זמן האמת העלילתי" בו מצויה איאוון טרם שהיא מכריעה להפקיר את התפקיד שניתן לה ולהתגנב למערכה מתוך שאיפה למות בה – אותה נקודה על ציר הזמן, שבה אנו מנסים "ללכוד" את דמותה של סרסי הצעירה, ולהשוות אותה לאיאוון. בעניין זה ראוי לציין, כי המכה שסרסי הצעירה סופגת היא כפולה: לא רק הדחיה הגסה "מידי אדם", אלא גם תשובה מפחידה לנבואה שביקשה באותו עניין. נבואה, שלא רק מחזקת את התסכול והפחד שסרסי חשה מניה וביה לגבי דרך החיים שהחברה בוחרת כלפיה (בין היתר, כי בבוא היום תתפוס אישה צעירה יותר את מקומה לצד המלך), אלא מציבה מעל ראשה איום קיומי, שמקורו העל-טבעי הופך אותו ללא ספק למפחיד בהרבה. מעניין לציין, כי מעשה הנבלה הרצחני הראשון של סרסי נעשה כתגובה לאותו איום, ומזכיר בטיבו את צורת התגובה המוכרת של גיבור טרגדיה יוונית לנבואת החורבן המרחפת מעל ראשו – ארגון מותה של נערה אחרת, שהיתה עדה לנבואה, אולי מתוך דחף להדחיק את גזרת-הגורל ולנסות "לאיין אותה" בעזרת חיסול העדים. התפתחויות לאחר המועד הקובע: נסיון להציב את איאוון בנעליה של סרסי עד כאן, סקרנו את ההקבלה בין שתי הדמויות נכון למועד משמעותי אחד על ציר העלילה של "שר הטבעות". כעת, בכדי להשלים את ההשוואה (ומאחר וסרסי מצויה בשלב מאוחר בהרבה של ציר הזמן והשהות ב"כלוב"), מן הראוי לנתח את השפעת המשך מהלכו של ציר הזמן, ולנסות ולבחון – איך היתה עשויה איאוון להראות, ולמה היתה נקלעת, לו זימנה לה העלילה גורל דומה. סרסי, כזכור, עדה לא רק לדחיה ולחורבן החלום שלה להנשא לראיגר. זמן לא ארוך לאחר מכן, פורץ המרד כנגד בית טאראגריין, שמסתיים במותו של ראיגאר מידי רוברט באראתיאון בקרב על הקלשון, ובהשמדת "המלך הדרקון", והכתרת רוברט תחתיו. סרסי מוענקת, שלא מרצונה, כ"פרס" למנצח – דרך בה מנסה לורד טיווין להדק את קשריו עם רוברט, ולצבור אחיזה ומעמד עבור בית לאניסטר בחצר החדשה. כבר בספר הראשון, אנו עדים לנקודת המבט דרכה סרסי מתבוננת על מצבה. את הגועל והתיעוב שהיא חשה כלפי השיכור המדדה אל מיטתה, וגונח את שמה של אישה אחרת. היא חוזרת על כך, באורח בוטה עוד יותר, במונולוג המפורסם שלה מזמן המצור על מעלה-מלך. אלא, שרק המידע שנחשף בספר רביעי, משלים את התמונה – ובאורח מפתיע – חושף את עומק הכאב המוחץ, והסיבה האמיתית והמלאה לעוצמת השנאה והמרירות שחשה סרסי כלפי רוברט וכל מה שהוא מייצג, מבחינת החיים שנכפו עליה. האהבה הרומנטית היחידה של סרסי, מלבד אולי הקשר החולני שלה עם ג'יים, היתה לנסיך ראיגאר. והנה, היא עצמה מושלכת למיטתו של הגבר שקטל את הנסיך שאהבה; רוברט ש"מדדה אל מיטתה" אינו רק שיכור דוחה – הוא נוגע בה, הוא כופה את עצמו עליה עם הידיים המגואלות בדמו של ראיגר. גרוע מכך; ההנמקה שנותנת סרסי עוד בספר ראשון, כאשר היא מנמקת את שנאתה בכך שרוברט נואק את שמה של ליאנה סטארק כאשר נכנס למיטת הכלולות שלהם, מתבררת בדיעבד כעקרונית בהרבה מאשר גאווה לניסטרית גרידא, שנפגעה מעצם איזכור שמה של אישה אחרת ברגע כזה. האמת, מבחינתה של סרסי, היא גרועה, קשה ומשפילה בהרבה – ואנו יכולים להבין זאת, רק לאחר שנחשפו רגשותיה כלפי ראיגר: ליאנה סטארק, למעשה, הכתה את סרסי פעמיים – פעם ראשונה, כאשר הנסיך "שלה" ברח עם ליאנה (קרי, הוא היה מוכן לשבור את כבלי "המעמד" שבגללם סירב אביו להשיאו לסרסי – אולם עם אישה אחרת ולא איתה); ובפעם השניה, כאשר גם הבריון השנוא והמגואל בדם שאליו הושלכה, רוצחו של ראיגר, לוחש את שמה של אותה אישה כשהוא מדדה אל מיטת הכלולות שלהם – מעשה, שרוברט אינו יודע ואינו יכול לדעת, עד כמה הוא זורה מלח על פצעיה של סרסי. צילה של ליאנה, שלא פוסק מלייסר את סרסי, הוא אולי גם המחשה נוספת לאיום הקיומי שהיא שרויה בו – האיום של "האחרת" שתקח ממנה אף את המעט שזכתה לו. וכיצד היתה איאוון נוהגת, לו הושלכה לחיים בנסיבות דומות? בכדי שניתן יהיה להגיע להשוואה – כיצד היתה איאוון נראית, לו חלקה עם סרסי גורל דומה – ניתן לנסות ו"לשכוח" לרגע את הכיוון אליו התפתחה העלילה שכתב טולקין, ולבחור תחת זאת בחלופה אחרת, אפלה וקודרת בהרבה. בחלופה עלילתית זו, אראגורן לא היה חוזר לגונדור כמנצח, ושם את הכתר על ראשו; תחת זו, לאחר צאתו מנתיב המתים, היה מתחולל על שפת האנדואין קרב בו היו כוחותיו ניגפים בפני מלך האראדרי אדיר ורב עוצמה, שהיה הורג את אראגורן בקרב פנים אל פנים על שפת האנדואין; לאיאוון – שאי-מי גילה או מנע בדרך אחרת את התגנבותה אל הקרב והותיר אותה באדוארס – היו מגיעים בדיעבד הסיפורים, כיצד פיצח גרזינו של הדרומי האדיר את חזהו של אראגורן, מגיר את דמו אל תוך מי הנהר. גרוע מכך; לפי אותה חלופה עלילתית, היה כוחו של המלך הדרומי עולה צפונה ומכריע את המערכה בין הגונדורים לבין צבא מינאס מורגול. לאחר נפילתה של מינאס טירית, היה המנצח חומס את רוהאן וחלק גדול מאדמות גונדור לעצמו, בין אם בברכתו ובין אם על-ידי "כיפוף ידו" של סאורון, מוריד את הרוהירים לדרגה של ואסאלים מוכים – ותובע את איאוון למיטתו, בכדי לחזק את אחיזתו ומעמדו כשליט הגדול של המערב המובס. כיצד היתה איאוון נוהגת, כאשר הדרומי שידיו מגואלות בדמו של אראגורן, היה מדדה אל תוך מיטתה, לאחר שחלק מחסדיו לכל הפרוצות מאומבאר ועד איזנגארד? האם עוצמת המרירות, התיעוב וההשפלה, בתוספת לחלומות – הן חלומות האהבה והן חלומות התהילה – שנופצו לרסיסים, לא היתה עשויה להעביר את איאוון על דעתה, ולגרום לה לנסות ולשסף את גרונו של הבריון הבהמי שאונס אותה לילה אחר לילה? ובמידה ואין היא מסוגלת לפעול בדרך כזו, מטעמים כאלו ואחרים (כגון התובנה, כי מעשה זה יביא להשמדה המוחלטת של בית איאורל), האם לא יתכן, כי כל אותן רגשות ומאוויים היו גוררים אותה לסבך מאפיל והולך של מחשבות ומזימות נקמה? והאם לא יתכן כי היתה מנסה לערב באלו גם את אחיה, לו היה נותר בחיים וזוכה במעמד כזה או אחר בחצרו של המנצח החדש? חלופה כזו, של כיבוש משפיל ומשחית מצד בני אדם המשרתים את הכח האפל, אינה זרה ליצירה ולעולם הטולקינאי; כזה היה, למשל, גורלה של דור-לומין בעידן הראשון, לאחר התבוסה המוחצת ב"קרב הדמעות לאין מספר". אמנם, יתכן מאד כי איאוון היתה מעדיפה התאבדות על נפילה למיטתו של מנצח האראדרי; אולם אין זו החלופה היחידה (מה גם, שאף ההתאבדות אינה חלופה מועדפת לפי ההגיון הטולקינאי, ונתפסת כמעשה שלילי ביותר). באותה מידה, יכולה דמות שכזו – לאחר שספגה את ההלם שבמות אראגורן ותבוסת המערב – להגיע למצב של "התאבנות רגשית", שהיתה משתקת אותה לזמן רב די הצורך בכדי שתיפול – קפואה ומלאת מרירות – אל תוך תהומות המצב החדש שנוצר לאחר המלחמה והתבוסה. לעניין זה ראוי להזכיר, כי גם במקרה של סרסי – אכזרית, שחצנית ואנוכית כאשר תהא – הרי הנפילה לתהום האכזריות מוצגת כמהלך הדרגתי, בו כל שלב "מזין את עצמו" וגורר אותה הלאה, הן מבחינת הניוון הפנימי, והן מבחינת הצורך לחפות ולהגן על מעשיה הקודמים. התיעוב כלפי רוברט מביא את סרסי, בשלב הראשון, להגיב בחיפוש ניחומים ובניאוף עם ג'יים. רק בשלב מאוחר יותר, מתעורר הצורך להסתיר את הניאוף, מה שמביא אותה לחיסול של ג'ון ארין; בכדי לכסות על כך, היא נקלעת למאבק מול אדארד, שמביא אותה אל הצורך לגרום למותו של בעלה, ולשבירה האכזרית של כוחו של אדארד (הגם שלהשלמת התמונה יאמר, כי חיסולו הפיזי של האחרון, מה שגורר את כל הצדדים למלחמה האכזרית, אינו נעשה ביוזמתה ולמעשה מנוגד לתוכניתה). כך או אחרת; ההדרדרות של סרסי היא הדרגתית – מעשה נבלה אחד גורר לאחר, ויוצר, בתהליך איטי ומשחית, את הדמות הנתעבת והמגואלת בדם שנחשפת לעיני קוראי "שיר של אש ושל קרח". סימני השחתה בדמותה של איאוון האם, באורח הגיוני, היה צפוי – בנסיבות דומות – גורל דומה גם לדמותה של איאוון? לא ניתן להוציא זאת מכלל אפשרות. אין לשכוח, כי אחד מעקרונות היסוד של הלגנדריום הטולקינאי, הינו כי איש אינו חסין מהדרדרות לרוע; הדרדרות ותהליך של ניוון עשוי לקרות לא רק בשל חשיפה ישירה לכוח משחית על-טבעי (כגון כוחה של הטבעת), אלא גם בשל כניעה לגאווה, חמדנות וקנאה – כולל התפתות לנקוט באמצעים שגויים או באכזריות (למשל, מעשה רצח) במסגרת מאבק שנראה בתחילה צודק ונכון, קל וחומר במסגרת מאבק במר-הגורל שיועד לדמות כזו או אחרת. הסילמריליון (שלא לדבר על "ילדי הורין") כולל לא מעט דוגמאות כאלו. יוצא, כי גם לפי הגיון טולקינאי, איאוון – כמוה ככל יתר הברואים – חשופה תמיד לכוחו המפתה וההרסני של הרוע, שפועל באמצעים רבים ושונים. אין ספק כי נקמה המקדשת את כל האמצעים (גם אם ביסודה ולכשעצמה היא מוצדקת בהחלט – ראה למשל נקמתו של טורין בגלאורונג) היא אחת מ"דרכי המלך" להדרדרות והשחתה. אלא, שבכל הנוגע לאיאוון, אין אנו חייבים להסתפק במושכלות כלליות; בחלק זה של המאמר, אנסה להראות כי גם באיאוון ה"קאנונית" – קרי, הדמות המוצגת לנו ב"זמן אמת" של העלילה, כבר ניטעו "זרעים" של אפלה, כוחות ורצונות אנוכיים, אשר מרמזים – גם ובעיקר לפי הגיונו של הלגנדריום, על סכנה ממשית ועל ראשיתו של תהליך הדרדרות. הוכחות אלו מצויות גם בתאורי התנהגותה של איאוון עצמה, המשתלבת היטב באמירתו של גאנדאלף ("מגיד האמת" של טולקין), על הסכנה כי "ארסו של סארומאן" טפטף גם אל תוכה. אותם דברים ארסיים שאנו שומעים מסארומאן אודות החצר הרוהירית, ואשר לפי גאנדאלף, "ניתן היה לשמוע דברים דומים" גם מפיה של איאוון, לו היתה פותחת את חרצובות לשונה, מלמדים ראשית כל על ראיה מלאת בוז של הסביבה והסובבים אותה – מאורה דוחה של אנשים בזוים ונחותים ("שודדים שיכורים שמתגלגלים בקש", להבדיל ממנה – היא, ש"אינה נופלת מן הגברים" (ואולי, נוכח מצבם העלוב – טובה מהם?). גישה כזו מזכירה בהחלט את סרסי, והיחס שלה כלפי הסובב אותה, לרבות בסופו של דבר חלק גדול מבית לניסטר. השילוב בין גישה כזו ביחד עם הרצון הבלתי מרוסן בתהילה, היא מתכון כמעט בדוק לגישה אנוכית ופזיזה, אשר יכולה על נקלה לגרום לאסון – בין אם לדמות עצמה, לסובבים אותה, או שני הדברים גם יחד. לעניין זה, חשוב לציין: בניגוד למה שניתן לחשוב מקריאה שטחית של אותו קטע בעלילה, בו איאוון מתחננת בפני אראגורן כי יקח אותה, איאוון לא מעלה ולו הנמקה אחת שמעוגנת במניעים אלטרואיסטיים, כגון שאיפה להציל את הארץ התיכונה ואת העם הרוהירי. כל דבריה, שנאמרים בפירוט ובאריכות רבה, עוסקים בשאיפה להשיג תהילה בעבור עצמה, ובאורח שמעורר תחושה לא מבוטלת של מחשבה אנוכית, מושקעת בעצמה ומקדישה מעט מאד, אם בכלל, למצב הדברים הקודר סביבה. זאת ועוד; התפקיד ה"בזוי" שהטיל תיאודן על איאוון, וכנגדו היא מתקוממת, אינו כה בזוי וחסר תועלת, כפי שהיא מתייחסת אליו. בחינה של הדברים לעומקם, נוכח מצבה של רוהאן באותה עת, מגלה כי אין מדובר כלל ועיקר כ"השלכת צעצוע לתינוקת" בדמות תפקיד מדומיין וחסר ערך. איאוון מופקדת, למעשה, על האוכלוסיה הרוהירית וכל אלו שלא יצאו לקרב, בדגש על הובלתו למקום מבטחים, ומניעה מכוחות כאלו ואחרים של השר האפל לטבוח אותם, בשעה שעיקר הצבא הרוהירי נמצא הרחק מארצו. אכן, איאוון מפרשת זאת כלעג לרש – כהוכחה לכך שמתייחסים אליה כאישה שמקומה בבית, ואם הגברים יספו, תוכל להשרף בבית, כי לא יזקקו עוד לשירותיה ה"נשיים". אלא שפירוש זה, הגם שהוא מדגים היטב את סלידתה של איאוון מה"כלוב" – קרי, מהתפקיד שהחברה הפטריארכאלית מייעדת לה, אינו מייצג נאמנה את המציאות, ואת השיקולים ששקל תיאודן הלכה למעשה. כבר עם צאתם של הרוהירים, מגיעים דיווחים על כנופיות אורקים ופראים שחדרו לשטח המדינה. אין שום ספק – ועולה כי תיאודן היה מודע לסיכון ב"זמן אמת", כי אותן כנופיות של אורקים ובני-מזרח עשויות לטבוח את האוכלוסיה הרוהירית, דבר שמצריך הותרת דמות סמכותית, מקובלת על העם, שתוכל להנהיג ולהוביל את ההגנה מפני אותו סיכון. זאת ועוד; רושם זה מתחזק בדיעבד, כאשר מספר זקן-עץ לגאנדאלף, כי צבא שלם של אורקים מהרי הערפל היה אכן בדרכו אל רוהאן, וכי אילו הגיע צבא זה ליעדו, הרי ש"למלך הערבות לא היה נותר בית לחזור אליו". יוצא, אם כן, כי שיקול דעתו של תיאודן היה נכון; גם אם עובדת היותה של איאוון אישה שיחקה תפקיד בכך שהיא – ולא אדם אחר – "נודבו" להיות זה שישאר מאחור, הרי שלא דובר בתפקיד לתפארת המליצה בלבד, אלא תפקיד אחראי וחשוב מאד, שעומד בניגוד גמור לדרך בה איאוון סבורה – ובטוחה – כי נוהגים בה. זאת ועוד; בניגוד לדוגמא הקודמת ליוזמה עצמאית אגב הפרת פקודה הזכורה לנו מן החצר הרוהירית – הדרך בה איאומר "עושה דין לעצמו", מפר את פקודת המלך ויוצא לרדוף אחרי האורקים שחדרו לרוהאן, אין בשיקוליה של איאוון כל גורם, החורג מגדר המחשבה כי היא רוצה תהילה בעבור עצמה (ולאחר שנדחתה בידי אראגורן, גם מות גיבורים). איאוון המתחפשת לדירנהלם אינה יודעת כל פרט חשוב אודות המערכה שלא היה ידוע לתאודן ומצביאיו; אין כל תועלת או תפקיד מיוחד שהיא חוזה אותו מראש אותו היא, ולא אחר, יכולים למלא – באשר אין לה, בשלב זה, שום מידע או סיכוי לדעת על הנבואה הקשורה במלך הנאזגול. איאומר, שמפר את פקודת המלך, שוקל שיקול אסטרטגי מובהק הקשור לטובת רוהאן; איאוון שוקלת את עניינה האנוכי בלבד. תפקידה של המניפולציה העלילתית: מה, אם כן, מקשה עלינו להבחין בכל האמור לעיל? למעשה, מדובר במניפולציה עלילתית כפולה של טולקין, שנועדה לרכך או לטשטש את המסר הקשה אודות איאוון (הגם שהוא ישוב אל האפלה המקננת בליבה מאוחר יותר), ולהפוך מה שיכול היה להראות כמעשה קונדס ילדותי, אנוכי וחסר כל אחריות למעשה הרואי אשר "יבטיח את מקומה של איאוון בשירים", כפי שרצתה. מחד גיסא, טולקין מונע את האסון שיכולה היתה איאוון לגרום בהתנהגותה, על-ידי התערבותו של כלי עלילתי אחר – האנטים, שבולמים את צבא האורקים ומונעים ממנו להפוך את רוהאן ואנשיה לבליל של הריסות ו"משתה לעורבים"; מצד שני, הוא שולף נבואה, אשר איאוון לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת עליה מבעוד מועד, ומתזמן את איאוון בדיוק לזמן ולמקום הנכון, בכדי להתקל במלך הנאזגול ולהמיט עליו את סופו (דבר, שמבחינה אובייקטיבית קרה, הסיכוי הסטטיסטי שיקרה אינו גבוה, בלשון המעטה). אלא, שבכדי לשפוט את התנהגותה של איאוון, שלא דרך חוכמה לאחר מעשה, מן הראוי לשקול את אפשרותו של תרחיש אחר, רומנטי פחות וריאליסטי לא פחות (אם לא יותר); מצב בו איאוון היתה אכן מתנגבת למלחמה, ובין אם היתה חוזרת בשלום אם לאו, לא היתה משיגה כל הישג משמעותי. ואילו, באותה עת עצמה, היו האורקים מגיעים אל רוהאן, כאשר הקוראים נחשפים לכמה פרקים "גראפיים" של הטבח וההרס, שניתן היה להמנע מהם או לפחות לצמצמם, לו היתה לרוהירים דמות מנהיגה מוסכמת ויעילה אשר היתה דואגת מבעוד מועד להוביל אותם למקומות מחסה מבוצרים וקשים לכיבוש, שניתן היה להתגונן בהם עד לשובו של הצבא הרוהירי מן הפלנור. מה היה הקורא חושב על איאוון, לו היה נחשף לתרחיש "מרטינאי" אכזרי מסוג שכזה? (תרחיש, שלו היה אכן טבול בציניות המרטינאית האכזרית, יתכן מאד שהיה מותיר את איאוון בחיים די זמן, בכדי שתשוב לרוהאן ותחשף להלם ולקלון של תוצאות מעשיה). כך או כך, ראוי שלא להניח למניפולציה העלילתית פרי-עטו של טולקין מלטשטש עובדה פשוטה: איאוון מונעת ופועלת, ב"נקודה הקובעת" של ציר הזמן משיקולים אנוכיים; היא אדישה כמעט לחלוטין למה שעשויים מעשיה להמיט על אחרים, חפים מפשע. כל זאת, כאשר נראה כי "ארסו של סארומאן" (קרי, השפעה משחיתה, מסוג שמוכר בלגנדריום כקטלני והרה אסון) חלחל עמוק לליבה. באותה מידה עצמה, ניתן לגרוס כי סרסי הצעירה – שעל אנוכיותה אין צורך להרחיב את הדיבור – אדישה לכך, כי התפקיד ה"נשי" שמועיד לה אביה, להפיס את חשדנותו של המלך רוברט כלפי בית לאניסטר, ולשריין את מעמדו בחצר המנצח, אינו חשוב פחות – באותה נקודת זמן – מכל תפקיד בשדה המערכה שהיתה יכולה לקבל על עצמה, לו "נהגו בה כפי שנהגו בג'יים". כך או אחרת, נפשה של איאוון, אינה כה "זכה וטהורה" כפי שנראה אולי במבט ראשון; לעניננו, החשוב הוא שבנקודה הקובעת, אנו מגלים אצלה ניצנים מהותיים של תהליך השחתה וחשיבה אנוכית, שאמנם מתבטאת בדרך אחרת מזו של סרסי הצעירה, אולם לא היתה מביישת אותה. דבר זה מחזק את הטענה, כי בנסיבות מסויימות, של המשך ה"התבשלות" בכלוב המשחית, כפי שראתה את התפקיד שהועידה לה החברה הפטריארכאלית, היה גורם לה "להאיץ" במורד הנתיב אל ניוון ואפלה מוחלטת, ומביא אותה למעשים והתנהגות שאכן לא היו מביישים את סרסי, כפי שהיא נחשפת במלוא קלונה ב"שיר של אש ושל קרח"; מה גם, שכפי שהובהר קודם לכן, רצונה של סרסי לנקום ברוברט אינו כה חסר יסוד, כפי שנראה בתחילה – ממש כפי שהתמשכות העלילה, חושפת צדדים ומעשים של רוברט, שמעידים עד כמה רחוק היה מלהיות 'טלית שכולה תכלת', ויכולים בהחלט להזכיר את מעלליו של אותו מלך הראדרי אלים וחמסן, ה"מככב" בקו העלילה האלטרנטיבי אותו סקרתי קודם לכן. איאוון מול סרסי – סיום, סיכום ומסקנות במסגרת המאמר, נעשה נסיון להראות, כי הדיכוטומיה בין סרסי לאיאוון אינה כה גדולה, כפי שנראה ממבט ראשון; כי למעשה, יש להן הרבה מן המשותף, שאינו מסתכם אך ורק בשהות באותה "משבצת" בקשת הדמויות של שתי יצירות הפנטזיה האפיות. כמו כן, הגם שבכל הנוגע לקווי עלילה חלופיים ואורח ההתפתחות של דמויות, לו היו העניינים מתגלגלים אחרת – לא ניתן לדבר על "וודאות מוחלטת" – ניסיתי להראות, כי בנסיבות עלילתיות אחרות, דומות יותר לאלו של סרסי, היתה דמותה של איאוון יכולה בהחלט להתפתח באורח דומה. בסופו של דבר, אנו חוזרים, לקראת סיומו של המאמר, אל נקודת ההתחלה במובן זה כי בסופו של דבר, שתי הדמויות, על הדמיון המפתיע ביניהן, מייצגות התמודדות של שני סופרים שונים עם אותה בעיה – מה עולה, או עשוי לעלות, בגורלה של אישה צעירה ומוכשרת, אשר "אינה נופלת בכשרונה מן הגברים", אולם החברה הפטריארכאלית בה היא חייה מנווטת אותה, בניגוד לרצונה, אל מסלול חיים ותפקידים "נשיים מסורתיים". זאת, באורח המנפץ את חלומותיהם, מונע מהן מלמצות את עצמן ולחיות את חייהן כפי שהיו רוצות; זאת כאשר שתיהן, כך נראה, נבונות מספיק בכדי לראות אל מעבר לתירוצים ולהנמקות בהן מנסה החברה לתרץ את הקיפוח ואי-השיוויון. זאת ועוד, הנקודה המשמעותית היא, כי שני הסופרים "מודים", מרטין בפה מלא ובאורח מפורש, וטולקין באורח מרומז ומעודן יותר (ושמא, נוכח הסיום בו בחר להוביל את הדמות – כמעט באל-כורחו), כי למלכוד, חסימה וניפוץ חלומות עשויה להיוודע השפעה הרסנית על האישיות; הם עשויים להיות תחילתה של הדרדרות אישית ומוסרית, נפילה אל תהומות של אנוכיות, רוע ואכזריות שסופם מי ישורנו – ואין די בכך כי התמונה האמיתית מורכבת יותר מדרך החשיבה של הדמות, בכדי לשנות או לאיין את הסיכון ואת הנתיב הטראגי. נתיב, שלפחות החל מנקודה מסויימת, אין ממנו עוד חזרה. ההבדל המרכזי בין טולקין למרטין, בנקודה זו, הינה כי טולקין נוקט במניפולציות עלילתיות (קרי, כאלו שנובעות ממקור חיצוני, מנותק מהדמות, תוכניותיה ומעשי-ידה), בכדי לרכך את המכה. זאת, באורח השונה לגמרי מהדרך בה הוא נוקט בסיפור טורין, למשל – נקודה, שאולי מעידה על אמביוולנטיות של טולקין עצמו בכל הנוגע לאיאוון. בסופו של דבר, טולקין נוקט במניפולציה עלילתית סופית (ויש יאמרו, כמעט מאולצת), ש"מרפאת" את איאוון – לא על-ידי כך שהחברה הפטריארכאלית סביבה אכן משנה את דרכיה, אלא על-ידי כך שהדמות עצמה "לומדת" לכבד ואפילו לאהוב את הגורל שהחברה מייעדת לה. החברה הפטריארכאלית של הלגנדריום (ואולי גם טולקין עצמו) מגינים על עצמם, בסופו של דבר, אם כי הדבר נעשה "בכפפות של משי". איאוון, מתאהבת בפאראמיר, בו היא נתקלת בבתי המרפא, ודרכו לומדת כי "ישנם דברים אחרים", מלבד אורח החיים בו חשקה. זאת, דווקא לאחר שטולקין מאפשר לה להוכיח, כי הצדק היה עימה לפחות בדבר אחד – כשרונה אכן אינו נופל מזה של אחיה. החברה הפטריארכאלית אכן מנצחת, אך לא לפני שהיא חושפת את חולשתה ואת העוול שהיא מסוגלת לעולל; עוול, שיכול בהחלט להוות את ראשיתו של תהליך הדרדרות והשחתה שסופו רע ורע – אלא אם כן הוא נקטע (במניפולציה עלילתית כזו או אחרת) בטרם הוא מגיע לנקודת האל-חזור. מרטין, לעומת זאת, בוחר בדרך שונה לחלוטין; הוא אינו נוקט בשום מניפולציה עלילתית בכדי לרכך את המהלומה, או "לרפא את סרסי". נהפוך הוא: סרסי, כמו גיבורה בטרגדיה יוונית, נדונה לנהל מלחמה אבודה מראש בגורל (המוצג הן ברובד הטבעי, והן ברובד העל-טבעי של הנבואה), כאשר כל צעד שהיא עושה, אך מדרדר אותה רחוק יותר במורד תהום הניוון והאכזריות, עד שהיא מגיעה – במקום הגדולה עליה חלמה, אשר צורתה הלכה והתעוותה ככל שאנו מתקדמים על ציר הזמן – אל נפילה בזויה, לא בטרם שפכה נהרות של דם, וביצעה מעשים שאם אכן "ינציחו את מקומה בשירים", הרי שתונצח בתפקיד השנוא והבזוי ביותר, שאין ספק כי הוא שונה בתכלית ממה שרצתה וחלמה עליו, בעת שקינאה בחרב הראשונה של ג'יים, והתאהבה בנסיך ראיגר. אפילו אהבתה לאחיה, אף מעבר לטבע הסוטה והנאלח שמוקנה לה מעצם היותה גילוי עריות, מסתברת כחזיון שווא, אהבה שמהותה האמיתית אינה ג'יים האדם, אלא דמותה שלה הנשקפת אליה דרך דיוקנו – סרסי כפי שחלמה להיות. בסופו של דבר, וכנראה בניגוד לחלומותיה על ראיגר, אהבתה של סרסי לג'יים אינה אלא רובד נוסף באנוכיות התהומית שלה, ובסופו של דבר, דועכת גם היא כאשר ג'יים הופך נכה ואינו מסוגל עוד לייצג את מה שסרסי רוצה היתה להיות; זאת ועוד, 'חזרתו בתשובה' (היחסית) של ג'יים, מרחיקה אותו יותר ויותר מלהוות 'בבואה' של סרסי, שהולכת בכיוון האחר, של ניוון ונפילה לתהומות של רוע ואכזריות. לא נותר אלא, בסיכומם של דברים, לתהות; האם אותו 'כתב אישום' נוטף דם שמרטין מציב, רובץ אך ורק לפתחה של סרסי עצמה, ועד כמה החברה הסובבת אותה, על מוסכמותיה הפטריארכאליות המדכאות, חולקת עימה ולו חלק מאותו כתב אישום. גם אצל מרטין, למעשה, נשארת תמונה מרירה ואמביוולנטי, וזאת באורח בוטה ומתריס הרבה יותר מאשר בלגנדריום של טולקין: נפילתה של סרסי והתיעוב שהיא מעוררת אינם מאיינים את הטענות הכאובות שמעלה אותו "נאום שיילוק" שלה מספר שני; נהפוך הוא. ובכל זאת, הבדל אחד לפני סיום: למרות כל שנאמר לעיל, דומה כי התמונה לא תהיה שלמה, אם לא יצויין כאן גם הבדל אחד, חשוב ומעניין, בין סרסי לאיאוון – הבדל, שאינו נעוץ לא במניפולציה עלילתית, לא בהבדלי תרבות, ולא במיקום השונה על ציר הזמן או בנקודת המבט ממנה הן מתוארות – אלא בבחירה מודעת, שעושה כל אחת מהדמויות, בזמן אמת, ובאורח הפוך לגמרי מרעותה. סרסי, כזכור, שמוכה ונבעתת על-ידי הנבואה שקיבלה (כמו גם, ההשפלה המוחשית שבסירוב המלך הדרקון להצעת האירוסין), דואגת – כחלק ממלחמתה חסרת הסיכוי בגורל – לחסל את הנערה שעמדה לצידה ושמעה את הנבואה. איאוון, לעומתה, גם בשיא הנפילה לתהום של יאוש, אנוכיות וחוסר אחריות, נוהגת באורח הפוך כאשר הגורל מזמן אליה את מרי ההוביט, שגם הוא בנקודה זו מיואש, מפוחד וחש נטוש נוכח הותרתו מאחור. כאן, בדיוק בנקודה מכריעה ו"קטנה" זו, איאוון חורגת מהקו האנוכי שלה, ובמקום להפטר מ"המטרד" – דבר שהיא יכולה לעשות אף בלא להגרר לאמצעים אכזריים מהסוג שנקטה סרסי – היא בוחרת לסייע לו, ולמעשה נוקטת באסטרטגיה של לחלוק עם האחר (במקום להפטר ממנו), וזאת גם במחיר של הכנסת "שותף" אפשרי למסע הסמוי שלה, דבר שאין ספק שהוא מגדיל את הסיכון שלה להחשף, או למצער להסתבך בדרך להשגת מאווייה. לנקודה זו חשיבות עצומה, מבחינת התפישה הטולקינאית של תהליך הנפילה לרוע והסיכוי להחלץ ממנו (לא בכדי, 'כרטיס היציאה' המאפשר לבילבו, למשל, להחלץ מהשפעתה המשחיתה של הטבעת, הוא האורח בו החל את בעלותו עליה בסימן הרחמים, הגם שחיסולו של גולום באותן נסיבות היה צעד מתבקש); לא בכדי, נפילתו של טורין, למשל, כרוכה בין היתר באורח בו – בעת שהוא מרוכז כל-כולה ב"מטרה הגדולה" – מתעלם פעם אחר פעם מ"העניינים הקטנים" שדורשים את תשומת ליבו, וחוטא במעשי עוול כלפיהם, בין אם באורח ישיר, ובין אם בדרך של התעלמות ואי-הושטת עזרה, מקום בו הדבר היה נחוץ. למעשה, גם במקרה של איאוון, לפעולתו של אותו מנגנון טולקינאי – שילוב מתוחכם בין ברירה וגורל. שילוב, אשר במסגרתו, בחירה "קטנה" ונכונה באנושיות, בחמלה, בעזרה ובהתחלקות עם האחר, יכולה להוות "פתח מילוט" מתהליך הרסני גדול וסופני לכאורה, גם אם לכאורה הוא מוכתב על-ידי נבואה או יד הגורל. כך או אחרת, וחרף כל הפגמים בהתנהגותה, את נקודת הזכות הקטנה והחשובה הזו לא ניתן ליטול מאיאוון; ואכן, היא פועלת את פעולתה עד מהרה – אלמלא היתה מגלה רחמים כלפי יצור קטן ממנה, וחולקת עימו את תוכניותיה ומעשיה, הרי שכל הנבואה בעניין מלך הנאזגול היתה לשווא. ובכך בדיוק – בבחירה מודעת זו – מגלה איאוון הבדל תהומי לעומת התנהגותה של סרסי, ובכך גם נותנת הצדקה נוספת, ואמיתית, להחלצותה בסופו של דבר מתהומות האפלה.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות