פרק 10 – הצעדן

"הוא הרהר באי נחת במעט הכסף שברשותו."

כסף לא מוזכר פעמים רבות במהלך שר הטבעות, אף שטולקין עסק בכסף לא מעט פעמים ביצירותיו ולא בכדי, כיוון שמצוקה כלכלית ליוותה אותו במשך רוב ימי חייו ורק בעשור האחרון לחייו הוא הפך לאדם עשיר. האמת היא שאחד המניעים שנשקלו ליציאתו של בילבו/פרודו למסע הוא חסרון כספי, אך מניע זה הוסר לבסוף כ'לא אמין' וגם בגלל שהוא מתנגש עם המשפט האחרון של ההוביט.
כסף הוא מניע מרכזי בהוביט ובלא מעט סיפורי פיות נוספים. המניע הזה, אליבא דטולקין כפי שהוא כותב בהוביט ובשיר 'המטמון' – הוא פסול כאשר מדובר ביציאה למסע. היציאה למסע – כמו במקרה של ביאוולף – צריכה להיות עבור מניע ראוי.

**

"לא כל הזהב יש לו זוהר". זו אחת השורות הבולטות בשיר הצעדן, שגם תורגם יפה על ידי אוריאל אופק וגם הולחן יפה על ידי דרור רינצלר בדיסק שהוא הוציא משירי שר הטבעות. מדובר בהיפוכו של משפט פופולרי אחר – "לא כל הנוצץ זהב הוא". מדובר באחד הפתגמים היותר נפוצים. מקורו בלטינית – Non omne quod nitet aurum est והוא הגיע מהר מאד אל השפה האנגלית, כבר אצל צ'וסר אנחנו יכולים לראות את הפתגם הזה וכמובן גם אצל שייקספיר. טולקין בחר להפוך את המשמעות של המשפט ולהשתעשע עם אחד הפתגמים היותר נפוצים בדרך מאד טולקינאית ומינימליסטית – שינוי קל של המשפט שגורם לשינוי אדיר של המשמעות.

**

"מרמץ תצא אש ותרב" – שורה בשיר שקולעת לרצון של רוב התרבויות לחזרה של הגיבור המיתי והקסום. השימוש המדויק במשפט של "מאפר יקום הגיבור" נמצא דווקא בכתביו של אדמונד ספנסר. ספנסר, משורר בן המאה ה 16, התפרסם בעיקר בשל שני דברים: בתור אליזבתני נאמן שביקש להשמיד את התרבות האירית העצמאית ולהטמיע את האירים באנגליה ובשל היותו משורר מחונן שידוע בעיקר בשל יצירתו Faerie queene – פואמה אפית פנטסטית שמהווה אלגוריה לאליזבת הראשונה, מלכת אנגליה ולבית טודור.
בספר השלישי נמצא הבית הבא:

Tho when the terme is full accomplishid,
There shall a sparke of fire, which hath long-while
Bene in his ashes raked up, and hid,
Be freshly kindled in the fruitfull Ile
Of Mona, where it lurked in exile;
Which shall breake forth into bright burning flame,
And reach into the house, that beares the stile
Of royall maiesty and soueraigne name;
So shall the Briton bloud their crowne againe reclame.

קל לראות את הדמיון והדמיון אינו מקרי, מדובר באחת מהיצירות המוכרות היטב לטולקין עוד מילדותו.

טולקין כמובן תיעב את ספנסר בדיוק בגלל שני הדברים הללו. נכון, הוא לא היה מחובר לתרבות הקלטית בכל נימי נפשו אבל כבלשן וכחוקר לא היה יכול להתעלם ממישהו שניסה למחוק תרבות שלמה. כמו כן, הוא די תיעב את היצירה המרכזית של ספנסר הן כיצירה והן כאלגוריה. בכל מקרה, טולקין עשה שימוש לא מבוטל באלמנטים גם מתוך יצירות שהוא תיעב או לפחות הצהיר שהוא תיעב – בהמשך שר הטבעות נראה אלמנטים מתוך שייקספיר למשל או מתוך יצירותיו של אנדרו לאנג.
למה טולקין השאיל אלמנטים מתוך יצירות שהוא תיעב? ישנם כמה הסברים לכך:
א. לעיתים גם יצירה שלמדת לתעב בבגרותך השפיעה עליך.
ב. רצון טולקינאי לקחת יצירות/רעיונות שהם בבסיסים טובים ולשפר אותם באופן משמעותי כך ש'יתאימו לכוונה המקורית של הרעיון' – כמו למשל השימוש בשמות מתוך מיתולוגיות וסיפורים שונים.

**

"כבר ניסה האויב לטמון לי פח" טוען אראגורן. ואנחנו רק יכולים לתמוה איזה בדיוק פחים האויב טמן לו? אראגורן היה לוחם מנוסה ששהה בשממות הצפון זמן רב, אבל על אילו פחים מדובר כאן בדיוק? מדובר כמובן בשאריות של טרוטר ידידינו שעליו דיברתי בפרק הקודם. מה שיפה באימרה הזו שהיא גם משתלבת יפה עם אראגורן המאוחר יותר.

**

"הוא התייצב וקם, וכמו גדלה קומתו, בעיניו ניצת אור עז ומטיל מרות. ובהפשילו את גלימתו לאחור הניח ידו על ניצב של חרב שהיתה חבויה על ירכו. הם לא העזו להניד אבר. סאם ישב, פעור פה, ונעץ בו מבט באים אומר.
"אך לגודל המזל אני הוא הצעדן האמיתי," אמר, ובהנמיכו עיניו אליהם נתרככו פניו בחיוך פתאום, "אנוכי אראגורן בן אראתורן; ואם אוכל להצליכם בחיי או במותי, עשה אעשה כן." "

חדי העין מבין הקוראים ישימו לב שמדובר בקטע מאד מאד דומה לקטע שבו גאנדאלף מדבר עם בילבו וגדלה קומתו לפתע, וכמובן לקטע שבו פרודו מציע את הטבעת לגאלאדריאל או שפאראמיר מגלה שפרודו הוא נושא הטבעת. בספרו של טולקין דבר אינו מקרי והכל מחושב מראש. הקטע הזה הוכנס לפרק בשלב מאוחר יחסית של הכתיבה. זה לא מקרי, ששלושת מנהיגי המערב הגדולים היו צריכים להתמודד עם הטבעת. אליבא דטולקין, על מנת שאדם ייחשב לגדול באמת – או לראוי למחילה ולחסד שמיים – עליו להתנסות בנורא מכל ולעבור את הניסיון. גם פרודו וסאם נחשבו ל'גדולים' רק לאחר שהתנסו בניסיון הטבעת.
ניתן בהחלט לתהות מה גרם לטולקין להעביר את הדמויות שלו מבחן כל כך קשה בדרך ל'גדולה'. הרי אנשים יכולים להיות גדולים, ראויים ומנהיגים ללא התנסות קשה כל כך. למשל בילבו ב'ההוביט' שהפך להיות גיבור גם בלי להתנסות בפיתוי הטבעת או גיבורים דומים במיתולוגיות השונות שטולקין הכיר שהפכו לגיבורים בגלל קשר דם או מזל. טולקין מציב רף מאד גבוה בפני הגיבורים שלו – וזה מוזר עבור אדם שהעולם לא היה עבורו שחור ולבן בלבד אלא בעל הרבה גוונים של אפור. אדם שידע למשל להכיר באנושיותם של הגרמנים גם בעת מלחמה קשה מחד גיסא ומצד שני לעמוד באופן תקיף לצד היהודים גם כשכסף בא בחשבון מאידך גיסא – מדוע אדם כזה מעמיד ברירה כל כך אכזרית בפני הגיבורים שלו?
ייתכן שהברירה לא כל כך אכזרית. הברירה תועמד בפני בורומיר שנכשל אך לא איבד את האנושיות שלו. הברירה תועמד גם בפני דנתור (לא במישרין כמובן) שגם נכשל אך איבד את צלם האנוש שלו.
ייתכן גם שהברירה הזו היא גם תולדה של הביוגרפיה העצובה של טולקין. ביוני 1900, כאשר היה בן 4, אמו של טולקין, מייבל, המירה את דתה לנצרות קתולית. כתוצאה מהמרה זו, חייה הפכו להיות קשים הרבה יותר: מלבד הקושי הגלוי בלהיות רומי קתולי באנגליה, משפחתה התנכרה לה והיא התדרדרה למצב כלכלי קשה ולמרות זאת לא זנחה את אמונתה נוכח המבחן הקשה. ללא ספק, טולקין ראה בה סוג של מרטירית (כך על פי הביוגרף שלו קרפנטר). כיוון שאין חולק על השפעתה העצומה של אימו על חייו – אין ספק שגם הדמויות הנעלות בשר הטבעות יצטרכו לעבור מבחן רציני.

**

"ועתה ראו כי נשבר הלהב, סמוך לניצב."
החרב השבורה גררה לא מעט תהיות והשערות. איך אראגורן הסתדר בשממה עם חרב שבורה? אנחנו נעמיק קצת יותר מתהיות ילדותיות למדי.

מוטיב החרב השבורה נכנס בשלב הרביעי (Fourth phase) של שכתוב הפרק, באיזור אוקטובר-דצמבר 1939, טולקין בשלב זה ידע היטב מיהו אותו טרוטר מסתורי והבין שהוא אראגורן, אדם עם עבר ושושלת משפחתית שאמור להיות מלך. בשלב זה לטולקין היה סיפור קוהרנטי שהגיע עד ריוונדל, סקיצות של הפרק במוריה וכמובן סקיצה של הסוף שבו פרודו משליך את הטבעת לאש. בשלב זה החרב השבורה נכנסת כאינדקציה ראשונה של מורשתו של טרוטר/אראגורן.
אז בעצם החרב השבורה היא סימן לידתו המובהק של אראגורן הגיבור המיתי. בעוד אראגורן האדם נולד ממש יחד עם טרוטר ההוביט, אראגורן הגיבור המיתי נולד עם החרב השבורה שנכנסה בסתיו 1939. ההבדל בין השניים צריך להיות ברור – בעוד אראגורן האדם הוא דמות ספרותית חיה ונושמת עם מאפיינים ברורים והתנהגות ברורה, אראגורן הגיבור המיתי הוא אכן גיבור מיתי עם ייעוד, שושלת מכובדת וגורל קודר.
אין זה פלא שטולקין בחר במוטיב של החרב השבורה על מנת לסמן את אראגורן כגיבור מיתולוגי. החרב השבורה היא אחד מהאלמנטים המיתיים המשמעותיים ביותר של אחת היצירות שהשפיעו יותר מכל על טולקין – ה Volsungasaga סאגה על הכחדותו של שבט ה Volsung האגדי. הטקסט הזה שמקורו במאה ה 13 באיסלנד מצא את דרכו לשיר הניבלונגים Nibelungenlied – אחד מהמיתוסים הגרמאניים הקאנונים וכמובן לאופרה 'טבעת הניבלוגנים' מאת ואגנר.
בסיפור החרב גראם מחושלת על ידי הנפח האגדי ווילנד ומגיעה לזיגמונד שנלחם באודין שמנתץ את החרב ופוצע את זיגמונד בצורה אנושה. זיגמונד מעניק את שברי החרב לאשתו ומת. סיגורד, בנו של זיגמונד נושא את שברי החרב לאחר שנים רבות ומחשל אותה מחדש – באותה החרב הוא משתמש על מנת להרוג את הדרקון פאפניר. חישול החרב יוצרת בעצם את סיגורד כגיבור ומאפשרת לו למלא את שליחותו בדיוק כפי שהחרב אנדוריל שחושלה מחדש מאפשרת לאראגורן למלא את שליחותו.

ההשפעה הזו, היא אחת מההשפעות הרבות של 'רוח הצפון' על טולקין. טולקין החשיב עצמו כאדם צפון אירופאי ורוב המחקר והעיסוק שלו היה בשפות, בשפה ובתרבות של האיזור הצפוני של אירופה. במהלך המאה ה 19 החלה תחייה לאומית וחוקרים רבים החלו לחשוף ולהתגאות במיתוסים קדומים ובמיתולוגיות שונות מלבד המיתולוגיה היוונית והרומית שהוכרו כ'מיתולוגיות הרשמיות'. בין יתר החוקרים שחשפו את המיתולוגיות האלו היו בלשנים. פילולוגיה השוואתית גילתה את השורשים של השפות הסקנדינביות ואת הקשר שלהן למיתוסים הקדומים שחלקם נעלמו. המיתוסים האיסלנדיים החלו להתגלות ונחשבו כתרומה עצומה ל'מסורת הצפונית'. האנגלים, שלהם לא היו מיתוסים שלהם, לא רק שקינאו בשאר העמים הצפוניים אלא גם ניסו לחזק את הקשר התרבותי בינם לבין העמים הצפוניים.
בשנת 1892, כשטולקין נולד, דעת הקהל האנגלית החלה לדחות את הקשר המיתי והתרבותי המסורתי לדרום והחלה להתקרב לאידיאל הצפוני. העבר הנורדי של אנגליה החל להחשף ולעלות על נס ככל שהעבר והמיתולוגיות הצפוניות העשירות החלו להחשף.
זו התקופה שבה טולקין חי ופעל. אחד מספרי ילדותו היה 'ספר הפיות האדום' של אנדרו לאנג ששם יש תקציר של הסיפור של סיגורד. טולקין עצמו מעיד בעץ ועלה שבילדותו:
"ועל הכל עלה הצפון בן בלי שם של סיגורד מהוולסונג ואדון הדרקונים כולם. ארצות אלה עוררו תשוקה עליונה" .
כמובן שטולקין למד והקדיש את חייו האקדמיים לאותם מיתוסים, תרבות ושפה צפוניים.

כל אלו מסבירים את ההשפעה העצומה של מיתוסים צפוניים על מכלול יצירתו של טולקין. גם המשוואה גראם=נארסיל היא אחת מההשפעות וכפי שהראיתי קודם לכן, ההשוואה מאפשרת לנו הסתכלות מעניינת יותר על תהליך היצירה של אראגורן.

העיסוק במיתוסים הצפוניים יצר מתח מסוים אצל טולקין – כאדם מאמין וקתולי שעוסק במיתוסים פאגאניים. עוד על המתח הזה במאמרים הבאים.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות