פרק 9 – בסימן הסוסון המרקד

וכך פרודו חושב על הארי שומר השער כאשר הוא רואה אותו לראשונה: "היה משהו במבטו ובקולו של שומר השער שטרד את מנוחתו."
האמת היא שהסיפור על הארי שומר השער הוא מעניין יותר מהאזכור הזה' שהוא שריד לימים יותר קדומים שבהם ידענו יותר על הארי. הימים הקדומים האלו מופיעים, איך לא, בטיוטות של שר הטבעות. הפגישה עם הארי היא דוגמה נהדרת לדרך עבודתו של טולקין עם הדמויות. הוא כותב סצינה כלשהי ומתוכה בורא את הדמויות, אחרי כן הוא מזקק את הסצינה הזו, עובר עליה שוב ושוב, מוריד פרטים בלתי הכרחיים לטעמו. הרמזים, הלבטים, הרעיונות נשארים כפי שהם – בשברי המילים, ברמזים, בתנועות. טולקין לא מאכיל את הקורא במידע באמצעות כפית, אלא נותן לו את הקרדיט שיפענח זאת בעצמו.
כך גם הארי שומר השער, לכאורה – סצינה סתמית. אבל הקורא האינטלגנטי, שקורא טקסט לא רק בפשוטו, יבין את ההיסטוריה, יבין מיד שהארי הוא אדם שידע היטב שההוביטים אמורים להגיע, שמישהו סיפר לו עליהם ושיש לו אינטרס בבואם. הדמות של הארי, בקריאה זהירה, מקבלת גוון חדש וחיות חדשה.
הטקסט המקורי של הסצינה הזו הוא:

The fair morning that had followed the rain gave way later to cloud and mist. Nothing more happened in Bree that day until dusk was falling. Then out of the fog four horsemen rode though the gate. Harry peered through a window, and then hurriedly withdrew. He had been thinking of going out and shutting the gate, but he changed his mind. The horsemen were all clad and muffled in black, and rode high black horses. Some of the same sort had been seen in Bree two days before and wild stories were going about. Some said they were not human, and even the dogs were afeared of them. Harry locked the door and stood quaking behind it.
But the riders halted, and one dismounted and came and smote on the door. 'What do you want?' called Harry from inside.
'We want news!' hissed a cold voice through the keyhole.
'What of ?' he answered, shaking in his boots.
'News of four hobbits, riding on ponies out of the Shire. Have they passed?'
Harry wished they had, for it might have satisfied these riders, if he could have said yes. There was a threat and urgency in the cold voice: but he dared not risk ayes that was not true. 'No sir!' he said in a quavering voice. 'There's been no hobbits on ponies through Bree, and there isn't likely to be any. But there was a hobbit riding behind an old man on a white horse, last night. They went to The Pony.'
'Do you know their names?' said the voice.
'The old man was Gandalf,' said Harry.
A hiss came through the keyhole, and Harry started back, feeling as if something icy cold had touched him. 'You have our thanks', said the voice. 'You will keep watch for four hobbits, if you still wish to please us. We will return.'
Harry heard the sound of hoofs going off towards the village. He unlocked the door stealthily, and then crept out, and peered up the road. It was too foggy and already too dark to see much. But he heard the hoofs halt at the bend of the Road by the inn. He waited a while, and then quietly shut and locked the gate. He was just returning to his house, when in the misty air he heard the sound of hoofs again, starting up by the inn and dying away round the corner and down the Road eastward. It was turning very cold, he thought. He shivered and hurried indoors, bolting and barring the door.
The next morning, Thursday, was clear again, with a warm sun and the wind turning towards the South. Towards evening a dozen dwarves came walking out of the East into Bree with heavy packs on their backs. They were sullen and had few words for anybody. But no traveller came past the western gate all day. Night fell and Harry shut the gate, but he kept on going to his door. He was afraid of the threat in the cold voice, if he missed any strange hobbits.
It was dark and white stars were shining when Frodo and his companions came at last to the Greenway-crossing and drew near the village. They found that it was surrounded by a deep ditch with a hedge and fence on the inner side. Over and through this the Road ran, but it was now barred by the great gate. They saw a house on the other side, and a man sitting at the door. He jumped up and fetched a lantern, and looked down over the gate at them in surprise.
'What do you want and where do you come from?' he asked gruffly.
'We are making for the inn here,' answered Frodo. 'We are journeying east and cannot go further tonight.'
'Hobbits! Four hobbits! And what's more, out of the Shire from the sound of their talk,' said the gate-keeper, quietly and almost as if he was speaking to himself. He stared at them darkly for a moment, and then slowly opened the gate and let them ride through.
'We don't often see Shire-folk riding on the Road by night,' he went on, as they halted for a moment by his door. 'You'll pardon me wondering what business takes you away east of Bree.'
'I do,' said Frodo, 'though it does not seem very wonderful to us. But this does not seem a good place to talk of our business.'
'Ah well, your business is your own, no doubt,' said the gatekeeper. 'But you'll find maybe that there are more folk than old Harry at the gate that will ask questions. Are you expecting to meet any friends here?'
'What do you mean?" asked Frodo in surprise. 'Why should we?'
'And why not? Many folk meet at Bree even in these days. If you go on to The Pony, you may find you are not the only guests.'
Frodo wished him good night and made no further answer, though he could see in the lantern-light that the man was still eyeing them curiously. He was glad to hear the gate clang to behind them, as they rode forward. He wondered what the man had meant by 'meeting friends'. Could anyone have been asking for news of four hobbits? Gandalf, perhaps? He might have passed through, while they were delayed in the Forest and the Downs. But a Black Rider was more likely. There was something in the look and tone of the gate-keeper that filled him with suspicion.
Harry stared after them for a moment, and then he went to his door. 'Ned!' he called. I’ve business up at The Pony, and it may keep me a while. You must be on the gate, till I come back.'

הקטע המעניין הזה מראה, בצורה נדירה למדי, את 'מאחורי הקלעים' של הסצינה הזו. לכאורה, מספר שורות בפרק לא חשוב במיוחד בספר. אבל מתחת לפני השטח יש עולם ומלואו. טולקין לקח את כל הסצינה לעיל וזיקק אותה לפסקה אחת. וכפי שאמרתי קודם, הקורא הנבון ידע "לקרוא" את כל הסצינות מהרמזים שטולקין שם:
"הוביטים! ארבעה הוביטים! ומבטאם מעיד עליהם שמן הפלך הם באים!" אמר שומר השער בחצי-קול.
"ומה שם ייקרא לכם, אם מותר לי לשאול?"
"בריות מוזרות מתהלכות עתה במקומותינו"
"אך באור הפנס הבחין פרודו שעודנו מתבונן בהם בשימת לב"

קורא לא מפונק, שלא התרגל שדוחפים לו את כל המידע לגרון, יבין מצוין מה קורה כאן על פי השורות שציטטתי לעיל. קורא יותר מפונק ויותר מודרני יזדקק לטקסט שהבאתי לעיל כדי להבין באמת את הסצינה הזו. במיוחד כאשר טולקין הוריד את כל האזכורים להארי בהמשך הסיפור, ולא בכדי.

**

"והנה דמות כהה מטפסת מעל לשער ונבלעת בין צללי הרחוב הכפרי"

זהו כמובן אראגורן, טולקין מעולם לא טרח להסביר מדוע אראגורן נכנס בדרך הזו ולא בדרך המקובלת.

**
אי אפשר לדבר על הסוסון המרקד בלי לדבר על בארלימן החמאוני ובאנגלית – Barliman Butterbur. מקור השם הוא בכתובת שטולקין הבחין בה על אבן אפורה בכנסיה כלשהי באנגליה, עליה היה רשום Barnabas Butter. טולקין ציין שברגע שהופיע דמותו העגלגלה של הפונדקאי, הוא חשב על השם הזה. בשלב מאוחר יותר של הכתיבה, כשטולקין החליט לשנות את שמות המשפחה של בני האדם מברי לשמות-משפחה 'צמחוניים', הוא שונה ל Butterbur (סוג של פרח סגול), וגם שמו הפרטי ל'Barliman' על פי Barley – שעורה, צמח שממנו מכינים בירה. היש שם הולם יותר לפונדקאי?
זו הסיבה גם לתמיהה שבה נתקלים קוראי התרגום של לבנית כאשר הם מבינים שהשם 'חמאוני' לא מסתדר עם הקונספציה של שמות הצמחים ובמיוחד בפסקה המפורסמת:
"אגמון, עזני, בן אברש, תפוחי, אחי דרדר ובן שרך (שלא להזכיר את חמאוני). ייתכן שהיתה דרך יותר מדויקת לתרגם את Butterbur (אולי כ'בן שעורה'?). אבל אז היו נחסכות מאיתנו אימרות שפר כמו זו של גאנדאלף "החמאוני, כך הוא ניקרא. אם באשמתו חל הדיחוי אני ממיס את כל החמאה שבו".

בכלל, בארלימן הוא מופת ודוגמה ליכולת המדהימה של טולקין בעיצוב דמויות. מדובר באחת הדמויות שיש בהן הכי הרבה ניגודים. מצד אחד הוא מוצג כאדם לא נבון במיוחד, ומצד שני כל משפט שני שלו הוא פתגם:"אתה מצפה לגשם – הרי לך מבול", "בא דבר חדש ודוחק את קודמו" ועוד כהנה וכהנה משפטים. מצד אחד הוא שכחן, המוני ואדם מאד שטחי שמזלזל באראגורן ומהצד השני הוא אדם שטום בומבדיל וגאנדאלף נותנים בו אמון.

**
סוף סוף אנחנו פוגשים את אראגורן! כמה דברים אפשר לומר עליו… ניתן לכתוב ספרים שלמים על הדמות הזו, אחת הטרגיות וההירואיות ביותר בשר הטבעות. כיוון שמדובר בהתחלה, אולי אתחיל בהיסטוריה המאד מאד מעניינת של הדמות הזו.
את 'הצעדן' אנחנו דווקא פוגשים בתור 'הפסען' או יותר נכון Trotter. מדובר היה בדמות דומיננטית שהתגלתה ככזו כבר מהשלב הראשון. בתחילה הוא היה… הוביט! ולא סתם הוביט אלא הוביט פראי Wild Hobbit. אחרי כן טולקין החליט לשנות את ההיסטוריה של הפסען והפך אותו לבנו של בילבו. ההיסטוריה של הפסען השתנתה באופן תדיר. פעם הוא היה הוביט 'סייר' ופעם הוא היה ידידו הטוב של גאנדאלף. פעם הוא היה בנו של בילבו ופעם הוא היה נצר למשפחת הוביטים וותיקה. ההיסטוריה שלו כללה פגישה מחרידה עם הנאזגול ששרידיה נותרו גם בשר הטבעות עצמו:
"ולהפתעתם ראו שפניו נעוו מסבל וידיו לופתות בחוזקה את מסעד כסאו."
הפגישה המחרידה הזו כללה עינוי ואף תלישת כפות רגליו של הפסען. וזו הסיבה שבתחילה הוא נקרא כך, כיוון שמלכתחילה הוא לבש קבקבי עץ. רק בשלב מאד מאוחר טולקין שינה את הכינוי שלו מפסען לצעדן Strider.
מה שיפה בדמותו של אראגורן הוא שלמרות שההיסטוריה של הדמות משתנה באופן דרמטי בכל שלבי העלילה, התפקיד שלו נשאר די מוגדר והאישיות שלו לא משתנה. הפסען ההוביטי והצעדן הנומנורי מאד דומים. ולא סתם פיפין אומר, מאוחר הרבה יותר, בפרק 'שברי כלים צפים' ב'שני המגדלים':
""ראו והביטו!" אמר פיפין. "הצעדן שומר-היער, הנו הוא כאן!"
"הוא לא נסתלק מעולם," אמר אראגורן. "אני גם צעדן וגם דונאדאן, ואני שייך לגונדור ולצפון גם יחד."
"
אני לא יודע אם המשפט הזה מכוון, אבל הוא יתאים יפה למטרה שלי. האישיות הבסיסית ותפקידו של הצעדן היו תמיד לאורך כל העלילה. דמות טרגית והירואית, שגורלה מוביל אותה לגדולות. בין אם מדובר בהוביט או אם מדובר באדם. גם אם טולקין שינה שוב ושוב את ההיסטוריה של הדמות ובסופו של דבר הפך את הדמות לאחד מהצירים המרכזיים של העלילה, חלק מהפסען ההוביטי נותר באראגורן ורואים זאת במיוחד ב'סוסון המרקד'.

**

"עם זאת נדמה לו אי כה שהפיתוי בא מבחוץ, מצד מישהו או משהו בחדר. הוא התעשת ועמד בניסיון."

זה לא הניסיון הראשון או האחרון שעומד בפני פרודו, אבל מדובר באחד מהמשפטים שנותנים סימוכין כבדי משקל לכך שלטבעת יש רצון משלה, גם אם לא תבוני במיוחד. הטבעת מוצגת כבעלת רצון עצמאי בכמה מקומות בספר ובמיוחד ב'צללי העבר'. אבל כאן אנו רואים דוגמא ממש מוחשית לעניין. טולקין מעולם לא טרח להבהיר אם לטבעת יש רצון משלה, אף שתיאוריות שונות התפתחו בעניין. התיאוריה החביבה עלי גורסת שהטבעת פשוט חשה שאחד ממשרתיו של סאורון קרוב ולכן ניסתה לגלות את עצמה, בדיוק כפי שהטבעת גרמה לפרודו כמעט לחשוף את עצמו בהמון הן ובמקומות נוספים.

**

אי אפשר בלי כמה מילים על השיר שפרודו שר. השיר הראשון שטולקין חשב להשתמש בו היה שיר בשם 'The Root of the Boot' שטולקין כינה בשם שיר-הטרול. השיר התפרסם קודם לכן בחוברת בשם 'Songs for the Philologists' (University College, London, 1936) שהיה אמור להיות מושר למנגינת שיר-הילדים 'the fox went out on a winter's night' וטולקין אהב לשיר את השיר הזה (על פי כריסטופר טולקין) ואפילו הוקלט פעם שר אותו , בגרסה הזאת:

A troll sat alone on his seat of stone
And munched and mumbled a bare old bone
And long and long he had set there lone
And seen no man nor mortal –
Ortal! Portal!
And long and long he had set there lone
And seen no man nor mortal.

Up came Tom with his big boots on;
'Hallo!' says he, 'pray what is yon?
It looks like the leg o' my nuncle John
as should be a-lyin' in churchyard
Searchyard, Birchyard! etc.

'Young man,' says the troll, 'that bone I stole;
But what be bones, when mayhap the soul
In heaven on high hath an aureole
As big and as bright as a bonfire
On fire, yon fire!'

Says Tom 'Oddsteeth! ’tis my belief,
If bonfire there be, ’tis underneath; (שורה שכריסטופר זוכר שגרמה לו הנאה רבה)
For old man John was as proper a thief
As ever wore black on a Sunday –
Grundy, Monday!

But still I don't see what is that to thee
Wi' me kith and kin a-makin' free:
So get to hell and ax leave o'he,
Afore thou gnaws my nuncle!
Uncle, Buncle!'

In the proper place upon the base
Tom boots him right – but, alas! That race
Hath a stonier seat than its stony face;
So he rued that root on a rumpo,
Lumpo, Bumpo!

Now Tom goes lam since home he came,
And his bootless foot is grievous game;
But troll's old seat is much the same,
And the bone he boned from it's owner!
Donor, Boner!

bone: steal, make off with.

השיר, בגרסה מסוימת, מצא את דרכו ל'הרפתקאותיו של טום בומבדיל'. יש גם כמה גרסאות אחרות לשיר. נראה שטולקין עשה כמה נסיונות להתאים את השיר לסיפור. טולקין החליט שלא להשתמש בשיר לפני שהוא הגיע לגרסה סבירה. על ה- Songs for the philologists כריסטופר מציין שהמקור לחומרים באוניברסיטת Leeds בשנות העשרים כשא.ו. גורדון הכין כמה גרסאות מודפסות לשימושם של תלמידיו. כריסטופר מצטט את אביו שאומר שהמקורות של גורדון היו כתבי-יד של קטעים מחורזים שכתבו הוא וטולקין עם תוספות של שירים איסלנדיים מודרניים ומסורתיים שנלקחו מספרי-שירה לתלמידים איסלנדיים. מקור השיר הוא כנראה בפואמה דומה מאת ג'ורג' מקדונלד, אחד מהסופרים שטולקין קרא ואהב ואף הושפע ממנו (והסברים והוכחות להשפעה הבאתי במאמרי על הפרקים בהוביט). שם הפואמה הוא 'ההיסטוריה האמיתית של הכינור והחתול' ויש בו אלמנטים דומים.
השיר הזה שונה מאוד מהגרסה שסאם שר בשרה"ט, אם כי הרוח הכללית והמקצב נשמרים. השינוי המעניין, בעיני, הוא בהוצאת הקונוטציות הנוצריות מהשיר: churchyard הפך ל-graveyard, והקטע שבו הטרול וטום מתווכחים היכן שוכנת נשמתו של הדוד – מוקפת הילה בגן עדן או נשרפת במעמקים – אינו קיים כלל בגרסה שסאם מדקלם. למושגים נוצריים מובהקים אין מקום בארץ התיכונה.

מקורו של השיר שמופיע בסופו של דבר, לפי כריסטופר, הוא בשיר שהופיע ב- Yorkshire poetry, Vol. II no. 19 (Leeds, the Swan Press) ב- 1923. הוא מבוסס על שיר-ילדים אנגלי ידוע שחלקו פורסם ב'אמא אווזה'.
כריסוטפר מביא את הטקסט מכתב-היד המקורי (על נייר של אוניברסיטת לידס), אבל בטיוטות טולקין התקרב מאוד לגרסה הסופית.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות