ג‘ק וטוּלרס – על הקשר בין ק.ס לואיס לג‘.ר.ר טולקין

"ידעתי שאסור לי לעולם לבטוח בקתולי, וכשהגעתי לפקולטה לאנגלית ידעתי שאסור לי לעולם לבטוח בפילולוג. טולקין היה שניהם" את הציטוט הזה מספק ק.ס לואיס בSurprised by Joy. ואכן, על פניו נראה ששני האנשים האלו, ק.ס לואיס וג'.ר.ר טולקין הם ניגודים מושלמים. טולקין היה פרופסור לאנגלו-סקסונית באוקספורד, איש משפחה, קתולי, בעל אהבה גדולה לפילולוגיה ובעל קושי ביצירת חברויות חדשות. ק.ס לואיס היה פרופסור לאנגלית במרטון קולג', רווק וזאב בודד, אתאיסט, מומחה לספרות אנגלית מודרנית ואיש רעים להתרועע שתמיד היו סביבו חברים. לכאורה, שני אלו היו יכולים לחיות זה לצד זה באוקספורד ללא שום השפעה איש על חייו של רעהו. אך מסתבר שהגורל חשב אחרת.

הידידות בין טולקין ללואיס החלה דווקא בעימות אקדמי סביב תוכנית לימודי האנגלית של אוקספורד שאותה טולקין רצה לחדש ולשנות. מצד אחד היו אלו שנקראו 'תומכי השפה' שרצו להתמקד יותר ביצירות מוקדמות שלפני המאה ה 14 (לפני תקופתו של צ'וסר) ומהצד השני היו אלו שנקראו 'תומכי הספרות' שרצו להתמקד ביצירות מודרניות. טולקין רצה לשנות את תוכנית הלימודים ולאפשר התמקדות, למי שרוצה, באנגלית עתיקה וביצירות מוקדמות כולל שפות נוספות כמו איסלנדית עתיקה.

למרות שלואיס היה בתחילה בצד המתנגד לשיטותיו של טולקין, הוא הבין את ההגיון בהצעתו ובמהירות עבר לצידו. האימוץ המהיר של נקודת מבטו של טולקין גם נבע מהזמנתו והצטרפותו בינואר 1927 למועדון ה'קולביטר'[1]. קולביטר היה מועדון של פרופסורים שהוקדש לקריאת טקסטים איסלנדיים עתיקים. למרות ששליטתו של לואיס באיסלנדית עתיקה היתה מוגבלת, הוא הצטרף למועדון שבו היו חברים פרופסרים מכובדים אחרים מהפקולטה ושיפר בהתמדה את שליטתו בשפה. עבור לואיס, שעוד מימי נערותו אהב מאד את הסאגות הנורדיות, זו היתה חוויה של ממש לקרוא אותן בשפת המקור. חברי המועדון נפגשו כל כמה שבועות וקראו קטעים מהאדות הנורדיות כשהמטרה שלהם היתה לסיים את האדה הספרותית של סנורה סטורלסון. אבל רק לאחר שלוש שנים במועדון, לואיס הבין שגם טולקין הוא שותף מלא לאהבתו למיתוסים ולאגדות. וכך הוא כתב בדצמבר 1929 במכתב לחברו:

"בשבוע האחרון הייתי ער עד 2:30 לפנות בוקר ביום שני, ושוחחתי עם טולקין, הפרופסור לאנגלו-סקסונית, שחזר עימי מפגישת המועדון. ישבנו ודיברנו על האלים והענקים של אסגרד במשך שלוש שעות…"

זו היתה תחילתה של ידידות נפלאה.

הידידות בין לואיס לטולקין החלה על אש קטנה, אך היא הלכה והעצימה ככל ששניהם גילו שיש להם עניין משותף למרות הניגודים ביניהם – עניין במיתוסים ובאגדות וטעם ספרותי משותף. בפני לואיס, טולקין העז לחשוף חלק מיצירותיו שעד כה לא פורסמו כלל ושניהם, יחד עם אנשים אחרים כמו הוגו דייסון ואואן בארפילד, עשו שעות בשיחות אל תוך הלילה כאשר הם משוחחים על מיתוסים ותפקידם.

אחת ההשפעות החזקות ביותר של טולקין על לואיס היתה הפיכתו של לואיס לאדם נוצרי מאמין. כאמור, לואיס היה אתאיסט שאיבד את אמונתו באל בעקבות מות אמו בהיותו ילד. הוא נותר אתאיסט עד שביום שבת, ה 19 לספטמבר 1931, לואיס הזמין שני חברים לסעוד איתו בחדריו הפרטיים שבמגדלן, אחד מהם היה טולקין והשני היה הוגו דייסון, שניהם נוצרים מאמינים – טולקין היה רומי קתולי ודייסון היה אנגליקני. יחדיו הם שוחחו על המיתוסים והאמונה. לואיס תמיד העריך מאד את כוחו של המיתוס, אך הוא מעולם לא האמין במיתוסים האהובים עליו וחשב שהם "שקרים, אפילו אם הם מופרחים מבעד לכסף". אך טולקין ודייסון, באותו ערב, הוכיחו לו במגוון טיעונים שהמיתוסים הללו הם לא שקר.

המיתוס, על פי טולקין, לא יכול להיות שקר מוחלט, כיוון שמקור כל המיתוסים הוא באלוהים. נכון, האדם המציא את המיתוס, אך שורש מחשבות האדם הוא באלוהים. האדם רשאי ליצור כרצונו[2] אך מקור היצירה שלו הוא באלוהים. האדם הוא בורא משני, ובכך שהוא בורא סיפורים משניים הוא עוזר להפיץ את האור האלוהי. המיתוסים הפאגאניים, לפיכך, אינם "שקרים מוחלטים" אלא תמיד יש בהם ניצוץ אלוהי – גרעין מסוים של אמת. הנצרות, על פי טולקין, גם היא מיתוס – אבל בניגוד לשאר המיתוסים, היא מיתוס שהיה באמת – מיתוס ש"הומצא" על ידי אלוהים. בניגוד לשאר המיתוסים, שמחבריהם היו "שליחי" (במרכאות כפולות ומכופלות) אלוהים, המחבר פה הוא אלוהים בעצמו.

השיחה המשיכה הלאה והלאה, ובמהלכה טולקין ודייסון המשיכו את הטיעון הזה, הם הראו מוטיבים נוצריים ואמיתות נוצריות שקיימות במיתוסים פאגאניים ושכנעו את לואיס להביט על הסיפור הנוצרי כאל מיתוס אמיתי.

שנים עשר ימים לאחר מכן, לואיס כתב לחברו: "אני מאמין בישו, בנצרות. אני אנסה להסביר את זה בפעם אחרת. לשיחה הארוכה באותו הלילה עם דייסון וטולקין יש חלק משמעותי בכך."

במאמר זה אני לא אכנס לכל התהליך הלוגי והנפשי שלואיס עבר, אבל מעט לאחר מכן, לואיס התנצר מחדש והפך לחבר בכנסיה האנגליקנית ואחד מהתיאלוגים הנוצרים הפופולריים ביותר. ספרו הנוצרי הראשון היה The Pilgrim's Regress שתיאר את המסע שלו, באופן אלגורי, למציאתו של ישו. לואיס כתב לא פחות מ 25 ספרים על הנצרות שעודדו מיליונים בכל העולם להתנצר מחדש ולבצר את אמונתם בנצרות.

ההשפעה ההדדית של שניהם, גם במישור האישי וגם במישור הספרותי, היא ניכרת. טולקין, אדם סגור ומופנם מעיקרו שלא נטה לפרסם את יצירותיו, מצא בלואיס הפתוח והכן קהל אידיאלי. הוא נתן ללואיס כמה חלקים מתוך הסילמריליון שלו – לואיס קרא את הפואמה על ברן ולותיין וחלקים נוספים והעביר לטולקין ביקורת חמה ואוהדת ובנוסף עודד אותו להמשיך ולכתוב. טולקין היה עצלן בכל מה שנוגע ליצירותיו, ואחת התרומות של לואיס לחייו היצירתיים היתה בנדנוד הבלתי פוסק שלו לטולקין להמשיך ולכתוב, להמשיך ולפתח את היצירה. בעקבות העידוד של לואיס, שקרא את ההוביט ב 1932, טולקין השלים את ההוביט והדפיס אותו – לואיס גם סייע לטולקין בכך שכתב ביקורות מהללות על ההוביט.

אחד מניסיונות ההפריה ההדדיים היותר ידועים של השניים היה באחת ההתערבויות הכי מפורסמות בהיסטוריה של הספרות. באביב 1936, לואיס וטולקין שוחחו על הספרות בימינו. שניהם הסכימו כי אין בסביבה הספרותית שלהם ספרים כפי שהם אוהבים. אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד, וכך החליטו השניים לכתוב סיפורים כאלו בעצמם. הם הטילו מטבע ולואיס נבחר לכתוב סיפור על מסע בחלל בעוד בגורלו של טולקין עלה לכתוב סיפור על מסע בזמן. לואיס ניצח בהתערבות כאשר פרסם בשנת 1938 את Out of the Silent Planetסיפור על מסע בחלל, שכמובן מכיל אלמנטים נוצריים. הספר זכה להצלחה עצומה והוביל את לואיס לכתיבת שני המשכים: Perelandra ו That Hideous Strength שידועים בתור 'טרילוגית החלל'. טולקין החל לכתוב את The Lost Road אבל לא הצליח לסיים אותו, סיפור זה היה הגרעין שממנו צמחה 'נומנור' – מרכיב חשוב בשר הטבעות וכן בסילמריליון.

החל בשנת 1937, לואיס וטולקין החלו להפגש בקביעות יחד עם פרופסורים אחרים ויצרו את מה שנוגע לימים כ'אינקלינגס' אחד ממועדוני הסופרים היותר ידועים ויותר מוצלחים. חברי האינקלינגס היו מגוונים, רשימה חלקית שלהם תמנה את לואיס, אחיו וורנר וטולקין שהיו הגרעין הקשה של המועדון ואליהם הצטרפו הוגו דייסון, אואן בארפילד, ס.א האווארד, ס.א סטיוונס, לורד דיוויד ססיל וכמובן צ'ארלס וויליאמס ומאוחר יותר גם כריסטופר, בנו של טולקין.

האינקלינגס, באופן רשמי, הוקדש לקריאת יצירותיהם של החברים בו. אך חלק מהם, כמו הרופא האווארד, לא היו יוצרים כלל אלא האזינו ומתחו ביקורת בלבד. המועדון כלל הווי חברתי עשיר במיוחד, לרוב החברים הקבועים במועדון הוצמד כינוי. לואיס כונה, כמובן, 'ג'ק', אחיו כונה 'ווארני', טולקין כונה בשם 'טולרס'[3], האווארד כונה 'האמפרי'. היחסים בין חברי המועדון היו חבריים ביותר וכללו סלנג, הומור והווי ייחודי. מי שמדמיין את טולקין כפרופסור חמור סבר יתפלא לקרוא מכתבים שבהם לואיס מכנה את ג'.ר.ר טולקין Tollers the ass ומתלונן על כך שהביא איזה פוץ משעמם לפגישת האינקלינגס.

כמו טולקין ולואיס, גם חברי האינקלינגס היו שונים זה מזה באופן מובהק בטעמם הספרותי, באמונתם ובאורח חייהם. אך השונות ביניהם דווקא עזרה להם להביא דעות חדשות ושונות על היצירות שהובאו בפניהם. המועדון הזה היה מרכיב מפתח ביכולתו של טולקין לכתוב ולסיים את שר הטבעות. רובו של שר הטבעות הוקרא בפני חברי המועדון שסיפקו הערות, ביקורת ובעיקר עידוד לטולקין להצליח ולסיים את הספר. כפי שטולקין עצמו העיד, לולא העידוד המסיבי שהוא קיבל מחברי האינקלינגס בכלל ומלואיס בפרט, הוא לא היה מסיים כלל את שר הטבעות. גם לואיס ווויליאמס, שהיה יוצר וסופר מפורסם, שאבו עידוד ועזרה מחברי האינקלינגס.

מועדון האינקלינגס בשיאו התכנס פעמיים בשבוע – ביום שלישי בערב הם נפגשו בחדריו של לואיס במגדלן וביום אחר הם נפגשו בפאב כלשהו – בדרך כלל פאב ה Eagle and the child שכונה על ידם The bird and the Baby. הפאב משמש עד היום אתר עליה לרגל ואם יוצא לכם להיות באוקספורד, אל תחמיצו את ההזדמנות לשתות בירה טובה בשולחן שסביבו ישבו טולקין, לואיס וחבריהם.

הדעיכה של האינקלינגס החלה ב 15 למאי, 1945 – יום מותו של צ'ארלס וויליאמס, אחד מחברי האינקלינגס היותר מרכזיים וחבר אישי קרוב של לואיס וגם של טולקין, שלמרות הסתייגות ראשונית ממנו, למד לחבבו ולהוקירו. מהתקופה הזו, האינקלינגס החלו לדעוך ופחות חברים הופיעו לפגישות ההקראה בחדריו של לואיס. הפגישה האחרונה התקיימה ב 20 לאוקטובר 1949 וביום שלישי שלאחריה, כפי שוורנר לואיס כתב ביומנו, איש לא הופיע. וכך גווע לו בשקט אחד ממועדוני הסופרים החשובים והמשפיעים ביותר. למרות זאת, המפגשים החברתיים בפאב המשיכו להם – אך זה לא היה אותו הדבר ללא ההפרייה הספרותית ההדדית בין החברים בקבוצה.

למרות שהחברות בין לואיס וטולקין התקררה, הם נותרו ביחסים טובים. יש הרבה ספקולציות מדוע טולקין ולואיס התרחקו זה מזה. יש כאלו התולים זאת בקנאתו של טולקין בצ'ארלס וויליאמס, יש כאלו שתולים זאת בהסתייגותה של אדית טולקין מלואיס, שהיה ביישן מאד בנוכחות נשים, אני משער שדברים כאלו קורים – שום דבר לא מתקיים לנצח ולפעמים ידידויות אמיצות דועכות לאיטן. בשלהי 1949, טולקין סוף סוף סיים את שר הטבעות ומיד שלח את הגרסה המלאה ללואיס שכתב ביקורת מלאה ומפורטת עליה לטולקין שמתוכה אצטט משפט אחד: "עולה בערכה על כל המגוון של האומנות הספרותית".

בשנות החמישים, החברות האמיצה בין טולקין ללואיס התקררה מאד. אך בניגוד למיתוס, מעולם לא התגלעה ביניהם מריבה גלויה. בשנת 1953 לואיס הוציא לאור את 'האריה, המכשפה וארון הבגדים' דעתו של טולקין על נרניה היתה שלילית מלכתחילה. בשנת 1964, לאחר מותו של לואיס, הוא כתב לחבר:

"זה עצוב ש'נרניה' וכל עבודתו של לואיס הקשורה אליה, נותרה מחוץ לתחום חיבתי…"[4] אך למרות זאת השניים לא רבו כלל ושמרו על יחסים חבריים. כששר הטבעות יצא, ב 1954, לואיס עשה ככל שביכולתו על מנת לקדם את הספר, כולל ביקורת נלהבת במיוחד שצורפה למהדורה הראשונה של הספר. יחסו של לואיס לטולקין תמיד היה לבבי וטולקין תמיד רחש הערכה רבה ללואיס. הקרע ביניהם, ששוב, לא לווה במריבה גלויה אלא פשוט בהתרחקות – היה בעקבות נישואיו של לואיס.

בשנת 1956, לואיס התחתן באופן מפתיע עם ג'וי דיווידמן בטקס אזרחי. ג'וי היתה גרושה אמריקנית ולמרות שבאופן רשמי נישואין עם גרושה אסורים על פי הכניסה האנגליקנית, לואיס הצליח לשכנע אחד מהכמרים האנגליקנים להשיא אותם בטקס דתי, ב 1957. טולקין, כמו שאר חבריו של לואיס, הופתע מאד מהידיעה הזו. טולקין נעלב מאד שלואיס לא הודיע לו על הנישואין כלל והוא חשד שלואיס הסתיר את זה ממנו. חיי הנישואין החדשים מילאו את חייו של לואיס והוא מיעט להפגש עם חבריו מהאינקלינגס ומאוקספורד. אפילו עם אחיו, וורנר, לואיס מיעט להפגש ולדבר, כפי שוורנר לואיס עצמו מעיד במכתביו[5]. כך שהקשר בינו לבין טולקין נותק. לאחר מותה של ג'וי מסרטן העצמות, לואיס וטולקין עדיין המשיכו להתראות, אך פגישותיהם היו מעטות יחסית.

ב 22 לנובמבר 1963 (גם יום הרצחו של קנדי ומותו של הסופר אלדוס האקסלי) נפטר לואיס וטולקין התאבל עליו מאד, למרות שידע על מחלתו של לואיס ולמרות שהפסיק להיות ידיד קרוב שלו מזה 10 שנים.


      

[1] Kolbitar – מועדון אוכלי הפחם – זהו מונח משעשע המתאר אנשים שיושבים קרוב כל כך לאח המבוערת עד שהם "נושכים את הפחם".

[2] דוגמא להשקפתו של טולקין ניתן לראות בפואמה המפורסמת שלו ה'מיתופיאה':

אדם, בורא משני, בו משתבר
אור קרן לבנה ושוב חוזר
בשלל גונים, וכך הוא משתלב
ביצירת דמויות, מלב אל לב

[3] סוג של גולדן רטריוור.

[4] מתוך מכתב 264 מאסופת מכתביו של טולקין.

[5] עמוד 243, מתוך האינקלינגס של האמפרי קרפנטר.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות