פרק 8 – ערפל בארץ הכוכים

שר הטבעות הוא אולי הספר היחידי שבתחילתו כתוב כבר את סופו. פרודו חולם בעצם חלום נבואי מאד המראה לו את סופו של המסע – בואלינור. אבל כרגע אנחנו לא ממש יודעים את זה ולחלום אין פשר. בכלל, לחלומות יש משקל מאד חשוב בשר הטבעות ולרוב חולמים אותם במקומות לא רגילים – ביתו של טום בומבדיל, לותלוריין וריוונדל הם מקומות כאלו שבהם העתיק והקדום נוכח ונמצא ונוכחותו לעיתים מעוררת חלומות מהסוג הלא קונוונציונלי.

**

"ועל ראש כל תל מוריק משטח של דשא ועל כמה מהם מוצבות אבנים גדולות המזדקרות מן הקרקע כהזדקר שן פגומה מחניכיים ירוקות"

גם זה מהווה נוף שטולקין מכיר היטב. כפי שציינתי במאמרים קודמים, אנגליה מלאה בתלי קבורה ובמונומנטים אלו ואחרים כולל אלו שמזכירים מאד את מה שנכתב למעלה. ה Rollright Stones מאד דומים לתיאור הזה וגם קרובים מאד למקומות שטולקין הכיר, טולקין גם כתב על ה Rollright Stones ב'האיכר גיילס מהאם': "North over the hills and far away, beyond the Standing Stones and all." ובמכתב מספר 116 הוא גם מפרש בדיוק באילו אבנים מדובר: The incident of the dog and dragon occurs near Rollright, by the way, and though that is not plainly stated at least it clearly takes place in Oxfordshire.
מעניין כיצד טולקין הצליח לקחת מקומות קרובים לבית, מוכרים וידידותיים ולטעת בהם אימה ופחד. למרות שהאבנים האלו משמשות אתרים תיירותיים לאנגלים של היום, לא תמיד הם היו כאלו וטולקין היטיב לכתוב על כך.

**

כפי שציינתי במאמר הקודם, יש לא מעט אגדות המספרות על הרפתקאות עם שדים אפלים שמאכלסים קברים ותילי קבורה. אחת המפורסמות שבהן, שטולקין בוודאי הכיר, היא Grettis saga inn sterki: הסאגה של גרטיר החזק. להלן תרגום הקטע הרלוונטי:

ערב אחד, מאוחר מאד, גְרֵטִיר התכונן לחזור לביתו, אך הוא ראה להבת אש גדולה המזנקת לגבהים ליד מקומו של אָוֹדוֹן ושאל אותו איזה דבר חדש מתחולל. אודון אמר שאין שום צורך שהוא ידע.

"אנשים שרואים כזה דבר בארצי" אמר גרטיר, "יגידו שהאש באה מאוצר כלשהו".

"הוא ששולט באש" ענה אודון, "הוא אחד שעדיף לא לחקור אודותיו".

"אבל אני רוצה לדעת" אמר גרטיר.

"האי הזה," אמר אודון, "הוא חלול ושם שוכב קאר הזקן, אביו של תוֹרְפִין. לפני זמן רב לאב ולבנו היתה חווה, אבל מאז שקאר מת רוחו מהלכת שם ומפחידה את כל שאר החוואים. כך שכל האי שייך לתורפין. רק מי שתחת הגנתו של תורפין לא סובל".

"טוב עשית שסיפרת לי" אמר גרטיר, "צפה לי כאן למחרת בבוקר ותכין כלים המתאימים לחפירה".

"אני לא ארשה לך לעשות דבר בנושא" אמר אודון "בגלל שאני יודע שזה יביא את חמת תורפין עליך".

גרטיר אמר שהוא יסתכן בכך.

הלילה חלף וגרטיר הופיע מוקדם בבוקר והאדם שהיה לו את כל הכלים הלך עם גרטיר לאי החלול. גרטיר פתח את הקבר ועבד בכל כוחו ולא פסק עד שהגיע למשטח עץ, בזמן הזה היום כמעט ונגמר. הוא שבר את המשטח ואודון ביקש ממנו לא לרדת. אך גרטיר ביקש ממנו להשגיח על החבל באומרו שהוא רוצה לראות מה גר שם. לאחר מכן הוא ירד אל המערה, היה שם חשוך מאד והריח היה בלתי נעים. הוא החל לחקור את המקום וגילה עצמות של סוס ואז הוא הגיע לסוג של כס שעליו אדם ישב. אוצרות של כסף וזהב ותיבה מלאה בכסף היו למרגלותיו. גרטיר אסף את האוצר ופנה לשוב לעבר החבל. אך בדרכו הוא הרגיש ביד חזקה אוחזת בו. הוא עזב את האוצר ופנה לתוקפו ושניהם נלחמו זה בזה בחירוף נפש. הם ריסקו במאבקם את כל הסובב אותם. שוכן המערה התקיף ללא רחם וגרטיר לזמן מה נסוג וגילה ששום התנגדות אינה אפשרית. הם לא ריחמו זה על זה ובמהרה הגיעו להיכן שעצמות הסוס היו ושם הם נאבקו זמן ממושך. כל אחד מהם בתורו נפל על ברכיו, אך לבסוף זה נגמר כאשר שוכן המערות נפל לאחור בריסוק נורא. אודון זרק את החבל כיוון שחשב שגרטיר נהרג. גרטיר שלף את חרבו וכרת את ראשו של שוכן המערות והניח אותו בין ירכיו.

**

בפרק אנו פוגשים את Barrow wight או שד הכוך. Wight זהו שד המאכלס את ה Barrow – כוך הקבורה. השד הזה נותן לנו הזדמנות להציץ אל תוך עולם אפל שלאו דווקא מעוגן במיתולוגיה הטולקינאית. כאשר מרי מתעורר מכישופו של השד הוא אומר: "אנשי קארן דום התנפלו עלינו בלילה, והוכינו לפי חרב. אבוי! החנית שפילחה את לבי!". נראה שעל גופו ומוחו של מרי השתלטה ישות אפלה כלשהי, אבל הישות הזו לא יכולה להיות הלוחם אשר שלדו נמצא בכוך הקבורה כיוון שמדובר בנומנורי שנלחם ברוע (אנשי קארן דום היו מממלכת קארדולן המרושעת שהתחברה לממלכת אנגמאר). אז מה הישות המרושעת הזו? רוח רפאים אנושית או צל זר ומוזר? או שמא מדובר בזכרון המוות המתקשר לזהב המקולל שנמצא בקבר? חוסר הוודאות הזה מראה לנו שמץ של עולם זר שמתגרה בהבנה שלנו ומספק פנטסיה אמיתית שלאו דווקא מוסברת במערכת הלוגית של העולם, בדיוק כמו טום בומבדיל.

**

השיר של שד הכוך מזכיר במשהו שיר אחר מהלגנדריום. השיר של השד הוא (באנגלית) :

Cold be hand and heart and bone,
and cold be sleep under stone:
never more to wake on stony bed,
never, till the Sun fails and the Moon is dead.
In the black wind the stars shall die,
and still on gold here let them lie,
till the dark lord lifts his hand
over dead sea and withered land

השיר הזה דומה מאד לקטע מתוך The Lay of Leithian – שירה ארוכה ויפהפיה המתארת את עלילותיהם של ברן ולותיין, הנמצאת בכרך השלישי. מדובר באחד הקטעים היפים ביותר בהיסטוריה של הארץ התיכונה שבהחלט יכול לעמוד בזכות עצמו. ולהלן הקטע שדומה לשירו של השד:

Whom do ye serve, Light or Mirk?
Who is the maker of mightiest work?
Who is the king of earthly kings,—————-2145
the greatest giver of gold and rings?
Who is the master of the wide earth?
Who despoiled them of their mirth,
the greedy Gods? Repeat your vows,
Orcs of Bauglir! Do not bend your brows!——2150
Death to light, to law, to love!
Cursed be moon and stars above!
May darkness everlasting old
that waits outside in surges cold
drown Manwë, Varda, and the sun!—_—2155
May all in hatred be begun,
and all in evil ended be,
in the moaning of the endless Sea!'

But no true Man nor Elf yet free
would ever speak that blasphemy,———-__-2160
[…]

יותר מכל, זה מראה את תפיסת הרשע אצל טולקין. טולקין גם בשלב מוקדם זה לא היסס לשלב תפיסות מהותיות מהמיתולוגיה שלו בהמשך של ההוביט ההולך ומתפתח. ורואים שגם כאן, כמו בשירת ליתיאן, הרשע שואף להשמיד את היצירה כולה. לא לנסות ולסדר את הבריאה בסדר שונה אלא פשוט לאיין אותה. טולקין החזיק בדעה הזו כל ימי חייו ואף סיכם אותה לתורה קוהרנטית במאמר 'על מוטיבים שונים בסילמריליון'. אחד המאמרים היותר מרתקים שנמצא בכרך 10 של ההיסטוריה של הארץ התיכונה. להלן תרגום הקטע הרלוונטי ע"י יואל ואינגר:

כך שבתור "מורגות", כאשר נתקל מלקור בעובדת קיומם של תושבים אחרים של ארדה, בעלי רצון וחשיבה משל עצמם, עצם קיומם גרם לו לזעם רב, ודרכו היחידה לטפל בהם הייתה באמצעות כוח פיסי, והפחד מכוח זה. מטרתו הסופית היחידה הייתה השמדתם. בני לילית, ובני אדם אף יותר מכך, הוא תעב בשל "חולשתם": החיסרון בכוח פיסי וכוח על "חומר". אך הוא גם פחד מהם. הוא היה מודע, לפחות בהתחלה, כאשר היה עוד מסוגל לחשיבה הגיונית, לכך שאין הוא יכול להשמידם – כלומר להרוס את עצם הווייתם. אך חייהם הגשמיים, וצורתם הגשמית הפכו במחשבתו לדבר המשמעותי היחיד. או שהוא הפך למומחה כה גדול בטוויית שקרים, עד ששיקר אפילו לעצמו, והעמיד פנים שהוא יכול להשמידם ולפטור את ארדה מהם לחלוטין. לכן הוא תמיד ניסה לשבור את רצונם, לשעבד אותם ולספוג אותם לתוך רצונו לפני הריגתם. היה זה ניהיליזם טהור, ועמד בסתירה למטרתו היחידה: אם היה מנצח, ללא ספק היה משמיד גם את משרתיו, כגון האורקים, לאחר שמיצה את השימוש היחיד שלהם עבורו – השמדת בני הלילית ובני האדם. ייאושו ואי־אונו של מלקור היו בכך שבעוד הואלאר (ובני הלילית ובני האדם) יכלו לאהוב את ארדה שנפגמה, כלומר ארדה עם מרכיב של מלקור, ויכלו עדיין לרפא פצע זה או אחר, וליצור יופי ממנה, מלקור לא יכל לעשות עם ארדה דבר שלא היה ממוחו שלו והיה קשור בעבודתם ומחשבותיהם של אחרים. אף לו היה נשאר לבד יכול היה רק להמשיך בזעמו עד שארדה הייתה חוזרת למצב אחיד של תוהו. ואפילו כך היה הוא מובס, מכיוון שארדה עדיין הייתה קיימת, כדבר עצמאי ושונה ממנו וכעולם בפוטנציה.
**

פרודו מוצא את עצמו תמה אם ייחלץ בעונדו את הטבעת. ההרהור לרגע הזה נעלם כאשר הוא אוזר אומץ וכורת את היד אשר מאיימת על חבריו. מדובר בפעם הראשונה שפרודו מוכיח אומץ ויכולת. כפי שגאנדאלף אומר מאוחר יותר בספר:

"אך יש בך אונים הוביט יקר שלי! בארץ הכוכים הלא הוכחת זאת. אכן, היה זה רגע שבין החיים ובין המוות. אולי הרגע המסוכן ביותר."

יש לציין כי בגרסה הראשונה של הפרק הזה ההתלבטות של פרודו לא היתה קיימת כלל וכלל והיא נכנסה רק מאוחר יותר, כאשר אופייה האפל של הטבעת היה כבר יותר מגובש. ללא כל ספק אנחנו יכולים לקבוע שהמחשבה הזו היא תולדה של ההשחתה שיש בטבעת. והעובדה שפרודו התגבר על כך מעידה כאלף עדים על כוחו וגדולתו.

**

ואיש עוד לא לכד אותו, כי תום אמן שלוח –
שיריו רבי עוצמה כולם, רגליו קלות כרוח.

לשירים יש חלק נכבד מאד ביצירה הטולקינאית. מי שמכיר את סיפורם של ברן ולותיין יודע שהשימוש בשירים מתחיל אצל טולקין בשלב מאד מוקדם של המיתולוגיה שלו ולאורך כל המיתולוגיה והסיפורים שלו לשירים יש כוח מעבר למילים. את המקור לתפיסה הזו של השיר ניתן למצוא לדעתי בקאלוולה, בדמותו של הקוסם Väinämöinen שגם לו יש שירים שהם בעלי עוצמה וקסם והוא שואב את כוחו מהבנה מלאה של הסובב אותו  – בדיוק כמו טום בומבדיל שלשירים שלו יש עוצמה וכוח שנובעים מהבנה שלו והכרה של עצמו באדנותו.

**

המשפט שמרי אומר: "אנשי קארן דום התנפלו עלינו בלילה, והוכינו לפי חרב. אבוי! החנית שפילחה את ליבי" הוא מעניין. קארן דום היתה הממלכה של המלך המכשף מאנגמאר. ושל מי היה הקבר שבתוכו מרי שהה? על פי נספח א' נאמר שמדובר היה בקבר של הנסיך האחרון של קרדולן שנהרג בקרב עם המלך המכשף. נראה שלמרי נכנס "דיבוק" כלשהו? אבל הנסיך של קארדולן היה אדם שנלחם בכוחות האופל ולא השד האפל בעצמו שעל פי הטיוטות של שר הטבעות וגם על פי סיפורים שלא נשלמו היה חלק מכמה שדים שנשלחו לשם על ידי המלך המכשף. איך אפשר ליישב את הסתירה? טולקין דגל מאד ב'זכרון הארץ' – כפי שנראה גם בהמשך. הארץ זוכרת, המקום זוכר את אלו שישבו בו וחיו בו. למקום כל כך סימבולי כמו הקבר של הנסיך האחרון של קארדולן חייבת להיות השפעה על השוהים בו ואין זה פלא שמרי נדבק בזכרון האחרון של השוכן בקבר.

**

לאחר שטום לוקח מתת מן האוצר לכל אחד מהחברים, הוא מותיר אותו על הגבעה ומכריז שחפצי החן "מותרים לציפור, חיה, אדם ובן לילית וכל יצור נאמן!". החמדנות היא מוטיב חוזר בשר הטבעות ולא רק בשר הטבעות. טולקין כתב עליה ועסק בה לא מעט – מההוביט (שבה חמדנות הגמדים כמעט מביאה אסון ומלחמה) ועד פואמות שכתב כמו הפואמה 'האוצר'. וכאן אני אצטט את דני אורבך שכתב ניתוח יפה של הפואמה

הייתי רוצה לצטט שיר מאת טולקין, המופיע בספר "הרפתקאות טום בומבדיל". אני אביא כאן את השיר במלואו, ולאחר מכן אעלה כמה נקודות. כאשר קראתי את  השיר הזה והבנתי את "העוקץ" עברה בי צמרמורת. לדעתי הוא שיר פילוסופי המהווה אזהרה חמורה גם לאנשים רבים בימנו אלה, ולא רק בעולם האגדתי של הארץ התיכונה. השיר נקרא "ערמת האוצר", ובאנגלית "The Hoard":

When the moon was new and the sun young
Of silver and gold the gods sung
in the green grass they silver spilled
and the white waters they will gold filled
Ere the pit was dug or hell yawned
ere dwarf was bread or dragon spawned
there were Elves of old, and strong spells
under green hills in hollow dells
They sang as they wrought many fair things
and the bright crowns of the Elf-Kings
But their doom fell, and their song waned
by iron hewn and by steel chained
Greed that sang not, nor with mouth smiled
in dark holes their wealth piled
graven silver and carven gold
over Elvenhome the shadow rolled
——————————————————————————————

זוהי למעשה ההקדמה לשיר, המתארת את השחתת האוצר. מה שהיה יפה בהתחלה, הפך בגלל החמדנות (שמקורה במורגות – הרמזים על הפלדה הם חזקים וברורים מאד) לקללה מרבת צרה, דבר שיבואר בשיר עצמו. הבית הראשון מתאר את קורותיו של גמד שמצא את האוצר של בני הלילית

There was an old dwarf in a dark cave
to silver and gold his fingers clave
with hammer and tongs and anvil-stone
he worked his hands to the hard bone
and coins he made, and strings of rings
and thought to buy the power of kings
but his eyes grew dim and his ears dull
and the skin yellow on his old skull
through his bony claw with a pale sheen
the stony jewels slipped unseen
No feet he heard, though the earth quaked
When the young dragon his thirst slaked
and the streams smoked at his dark door
The flames hissed on the dank floor
and he died alone in the red fire
his bones were ashes in the hot mire
——————————————————————————————–

החטא של הגמד האומלל ברור היטב: הוא הפך לעבד לחמדנות, קבר את האוצר, אותו פיזרו האלים בנדיבות בתוך הטבע החי, במערה מתה וחשוכה, ורצה באמצעותו לקנות את כוחם של מלכים. החמדנות וההקשרות לאוצר כל כך עיוורה אותו, עד שלא הבחין בדרקון הצעיר שבא לרשת את האוצר. כאן מפנה הזקן את מקומו לצעיר, שיורש את האוצר, ועושה את אותן הטעויות בדיוק. הבית השני מתאר את קורותיו של אותו דרקון צעיר, שהרג את הגמד הזקן ולקח את אוצרו לעצמו. כמובן שהעלילה קופצת זמן רב קדימה:

There was an old dragon under gray stone
his red eyes blinked as he lay alone.
His joy was dead and his youth spent
he was knovved and wrinkled, and his limbs bent
in the long years to his gold chained
in his heart's furnace the fire waned.
To his belly's slime gems stuck thick
silver and gold he would snuff and lick
he knew the place of the least ring
beneath the shadow of his dark wing
of thieves he thought on hi shard bed
and dreamed that on their flesh he fed
their bones crushed, and their blood drank
his ears drooped and his breath sank.
Mail rings rang. He heard them not.
A voice echoed in his deep grot.
A young warrior with a bright sword
called him forth to defend his hoard.
His teeth were knives, and of horn his hide,
but iron tore him and his flame died.

——————————————————————————————–
הדרקון, בדיוק כמו הגמד, מתעוור ומורעל בידי החמדנות. גם הוא רובץ על האוצר במערה חשוכה, לא עושה איתו כלום וניזון מחמדנות אפלה, שמגבירה את האכזריות הטבועה בו גם כך. גם הוא מזדקן, מתבלה ומתנוון על האוצר המקולל, ומרוב שהוא עסוק במחשבות על גנבים, לא מבחין בלוחם הצעיר, שהורג אותו ולוקח, בפעם השנייה, את האוצר. לכאורה, סצינה ידועה וחיובית. לוחם צעיר, המתואר כגיבור, הורג דרקון מרושע ולוקח אוצר. האם ישתמש בו למטרות צודקות, או יהפוך לחמדן ויתנוון בעצמו? הבית השלישי מבהיר לנו מה קרה לאותו הלוחם הצעיר, היורש השלישי של האוצר, כעבור שנים:

There was an old king on a high throne
his white beard lay on knees of bone
his mouth savoured neither meat nor drink
nor his ears songs, he could only think
of his huge chest with carven lid
where pale gems and gold lay hid
in secret treasury in dark ground
its strong doors where iron-bound
The swords of his thanes were dull with rust
his glory fallen, his rule unjust
his halls hollow, and his bowers cold
but king he was of Elvish gold
He heard not the horns in the mountain pass
he smelt not the blood on the trodden grass
But his halls were burned, his kingdom lost
in a cold pit his bones were tossed
——————————————————————————————–

למעשה, גורלו של הלוחם אינו שונה מגורלם של הגמד והדרקון. הוא אינו משכיל להשתמש באוצר בתבונה, אלא שוגה באותה החמדנות ההרסנית. גם הוא קובר את האוצר באדמה, ושומר עליו בכזאת קנאות חמדנית, עד ששום דבר אחר לא מעניין אותו. הוא מאבד את כל העונג והעניין שבחיים, החרב שלו, שפעם היתה בהירה ובוהקת, מחלידה, וכמו הדרקון והגמד הוא חוטא בחטא העוול. הקטע שהדגשתי בבית מלמד כי השלטון שלו אינו צודק, ככל הנראה בהשפעת תאוותו לזהב.
ומה קורה לאוצר, שהרס את חייהם של שלושת המחזיקים בו?

There is an old hoard in a dark rock
forgotten behind doors none can unlock
that grim gate no man can pass
On the mound grows the green grass
there sheep feed and the larks soar
and the wind blows from the sea shore
The old hoard the night shall keep
while earth waits and the Elves sleep.

האוצר המקולל, מרבה הצרה, שהושחת בידי הרוע שמקורו במורגות, נשמר בסופו של דבר במקום הראוי לו – בור חשוך ואפל. ובסופו של דבר הכל חוזר למסלולו- כבשים רועות בדשא הירוק בגבעה שמתחתיה קבור האוצר והרוח מהים נושבת. בסופו של דבר – כך אומר טולקין – הזהב והיהלומים שנוצרו בידי בני הלילית, ומטרתם האמיתית עוותה כל כך – נשארים חסומים בפני כל היצורים החיים, ומוטב כך.

חוץ מההוביט ומהפואמה שלעיל, החמדנות נמצאת גם בבסיס המיתולוגיה של טולקין ואני מתכוון לחמדנות שמלווה את שלושת הסילמרילי שמהווים את ציר עלילת הסילמריליון. כמובן שניתן למצוא חמדנות בתשוקה לטבעת ובהתנהגותו של גולום.

ללא ספק נמצא כאן מוטיב חשוב שעובר כחוט השני ביצירה הטולקינאית.

**

"הפס המשחיר שנגלה להם לא היה שורת עצים אלא שורת שיחים שגדלו על שפת סוללה עמוקה, תלולת דפנות."

כפי שטום בומבדיל מגלה להוביטים, הסוללה תלולת הדפנות סימנה את גבולה של ממלכה נשכחת – סביר להניח שגבולה הצפוני של קרדולן מדרום לארתדין. האמת היא שלא הייתי מתעכב על העניין הזה, אבל יש כאן שני דברים ששווה להתעכב עליהם.

הראשון הוא שהנוף הבריטי מלא בסוללות כאלו שאכן שימשו כגבולות ועזרו גם להגן עליהם. חלקים מהסוללות האלו נבנו במאה השישית עד השמינית לספירה במהלך המלחמות בין הממלכה האנגליאנית למרקיאנית. כך ששוב טולקין מכניס אלמנט מנוף ארצו האהובה לתוך ההרפתקה של הפלך.

אבל לא מדובר בעוד אלמנט ביוגרפי, שמעניין ככל שיהיה הוא עדיין איזוטרי, מדובר במשהו עם קצת יותר משמעות. Mercia, הממלכה שאוזכרה פסקה אחת קודם לכן, היא ממלכה שטולקין אהב במיוחד ולא רק בגלל שתחומה הקיף את אוקספורד ושפתה היתה אנגלית עתיקה אלא גם בגלל ייחוס משפחתי. וכך טולקין כותב לבנו, כריסטופר טולקין, במכתב 95 מאסופת מכתבי טולקין: you are a Mercian.

הסוללה הזו היא גבול, לא רק גבול נשכח בין קרדולן לארתדין שבתורו הוא הד לגבול העתיק בין הבריטונים לאנגלוסקסונים בקיימברידג'שייר אלא גבול ספרותי. עד כה שהו ההוביטים בחיקה החמים של ממלכת מרקיה – שלמרות גודלה וזרותה (היער העתיק, טום בומבדיל ושפלות הכוכבים) היא עדיין עליזה וצבועה בצבעים רומנטיים עזים. בחציית הגבול הזו ההוביטים עוזבים את המוכר ונודדים אל הלא מוכר, מסיפור הילדים אל האפוס.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות