איך, לכל הרוחות, אומרים אופטימיות בשפת בני הלילית?

מתוך הרצאה שהועברה בפני באי כנס עולמות 2007 תמונה 1: 2 באוגוסט 2006, 02:00 בלילה, שמי לבנון, כ 15 קילומטרים מערבית לביירות, מלחמת לבנון השנייה. לפני כשעתיים הגחנו בהפתעה לעומק לבנון והנחתנו כוחות קומנדו למשימה שמטרתה לא ידועה לי. במבצעים מסוג זה לפעמים המשימה נותרת מסווגת לנצח, ולעיתים היא מתפרסמת בעיתונים למחרת ויתכן שאף מוקדם יותר באינטרנט. האם נחלץ את החטופים הלילה? האם נחטוף במקומם אישיות אויב בכירה כקלף מיקוח או כמקור מודיעיני? זה לא באמת משנה. הדבר היחידי שמשנה מרגע זה הוא ברית הדמים שנקשרה בינינו לביניהם, לוחמי הכוח שלנו. אנחנו הכנסנו אותם, ואנחנו נוציא אותם, לא קיימת אפשרות אחרת. הלילה מתקצר, ואם לא יקראו לנו להיכנס ולפנות את הכוח בזמן הקרוב ניכנס לאור יום. החושך הוא החבר הכי טוב שלנו. הקשר רועש. הדממה שבהפתעה הפכה כבר מזמן לרעש של פקודות וצעקות, מי בקור רוח ומי בסערת רגשות. הגזרה רותחת, הכוח כבר נתקל ואש מכל עבר, אנחנו מתכוננים לגרוע מכל. מיד נידרש להיכנס לעומק שטח האויב, ולבנון כולה מחכה לנו, מוכנה, דרוכה, רעה. בחוץ מבנה של מסוקים, בפנים, במסוק שלי, דממה, כולם קשובים, ממתינים, אין צורך במילים, כל אחד יודע את תפקידו. אני מנסה להישאר מנותק מהרגש, בתוך ה'נישה' שלי, במעין מדיטציה, אבל לפרקים, בהפוגות, אני שב 'אל הקרקע' ומרגיש. תמונות חולפות לי מול העיניים ואני מתחיל לחוש בפחד. תמונה 2: 1 באוגוסט 2006, 14:00 בצהריים, בסיס תל נוף. מנסה לנוח קצת לפני המשימה הצפויה בלילה. אני אמור לישון, אבל באופן טבעי לא מצליח, הראש מלא במחשבות. פיני, השותף שלי לחדר, שגם אמור לטוס איתי הלילה במבנה, הוא אדם דתי. לשנינו רקע קרבי וניסיון מבצעי עשיר, אבל אף אחד מאיתנו לא חווה מלחמה על כל סממניה (אי ודאות, עומס ועייפות קיצוניים, חשש לעורף). ברגע נדיר של פתיחות אנחנו חושפים חששות, ומחפשים עוצמה פנימית שכנראה נזדקק לה היום בלילה. עיקר החששות סובב סביב מחשבות על המשפחה, אבל הפחד הגדול מכולם הוא הפחד מן הפחד, הפחד מקיפאון ברגע האמת. אז מה גורם לאדם להתגבר על הפחד? אילו ערכים אלטרואיסטים מביאים לדחיקת הפחד הצידה והתמקדות בביצוע והשלמת המשימה? אנחנו חולקים ערכים משותפים של אהבת המולדת, האדמה והאנשים, ערכים של הקרבה, של נחישות, של רעות (לא נוטשים חברים), נשענים ומונעים ע"י דוגמא ומופת שקיבלנו מאנשים אחרים שהיו שם לפנינו. את הערכים האלה שנינו ספגנו מילדות, פיני ספג אותם מהחינוך הדתי, ואילו אני ספגתי אותם מהבית, מבית הספר, אבל בעיקר, בעיקר מהספרות שגדלתי עליה, ובפרט מטולקין ושר הטבעות.

הקדמה

בסוף המלחמה, ובמבט רטרואקטיבי לחודש שעבר עלי, בער בי הצורך לנתח את פשר אותם הכוחות שקיבלתי מטולקין להתגבר בעזרתם על פחדים וחששות. אני מניח שחלק מזה נבע מהעובדה שמצאתי קרן אור קטנה, אישית, בתוך הגל העכור של הפסימיות ששטף את המדינה לאור תוצאות המלחמה, ובעיקר לאור הסיקור התקשורתי הפסימי של המלחמה ותוצאותיה. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שדווקא אותה יצירה, שאני טוען שהפיחה בי אופטימיות, היא יצירה פסימית, שבה מוטיב הדעיכה והניוון של בני האדם שזור כחוט השני לכל אורכה. המטרה שלי בהרצאה הזו היא להוכיח כי למרות שהסיפור הטולקינאי, מבחינת רצף העובדות ההיסטורי, הוא פסימי, ומאופיין בנפילה קבועה בין העידנים ולאורך הדורות, שמתחילה בדעיכה פנימית (מוסרית, ערכית) ומובילה לדעיכה חיצונית (ניוון, דעיכה תרבותית, מדינית וצבאית) עד לקץ הפסימי הבלתי נמנע, הרי שמבחינת התודעה הקולקטיבית, המתבטאת במיתוסים שטולקין יצר או ייבא, לא רק שהוא אינו פסימי, אלא אף שזור במסרים אופטימיים לגבי האדם וגורלו. לצורך כך אני עומד לסקור בפניכם מספר אלמנטים: 1. נבחן את המיתוס כמושג המקשר בין עבר, הווה ועתיד, ואת ההבדל בין זיכרון היסטורי ובין תודעה קולקטיבית. 2. נסקור מספר ערכים אלטרואיסטים בולטים בשר הטבעות ובלגנדאריום. 3. ננתח את המציאות בה חי הגיבור בפרספקטיבה פנים סיפורית ונשווה למציאות של הגיבור המודרני. אבל לפני שנתחיל לטפס בחיפוש אחר האופטימיות, ניזכר רגע בצד הפסימי שבעולמו הספרותי של טולקין. כאמור, מבחינת רצף המאורעות בלגנדאריום, קיימת סכמה קבועה של נפילה הכוללת מוטיבים חוזרים של ניוון, סיאוב ודעיכה לצד ניצוצות בודדים של התעלות, בכל העידנים, בכל המקומות ואצל כל העמים (אלים, בני לילית, בני אדם). המגמה קבועה ומובילה לעתיד צופן שחורות.

ציר הזמן במגמה של נפילה:

העידן העתיק – מתחיל בהכנעת מלקור ע"י הולאר אשר קובעים את משכנם בארץ ומקימים את המשואות הנותנות אור (מוטיב חוזר ומהותי אצל טולקין) לכל העולם – "האביב של ארדה" – מלקור מפיל את הפנסים, מחשיך את העולם ויוצר הרס מוחלט. הולאר עוזבים את הארץ ועוברים לואלינור באופן בדלני – חומה אדירה (פלורי) המפרידה ביניהם לעולם. עידני העצים – מתחיל ביצירת שני העצים (טלפריון, ולאוראלין) כמקור של אור ועוצמה ומתחיל מניין השנים. בני הלילית מתעוררים והולאר יוצאים למלחמה שנייה במלקור להגנתם מפניו. תקופה של פריחה לבני הלילית בארץ התיכונה (סינדאר, ננדור, אברי) ובואלינור (נולדור, טלרי וניאר), שמגיעה לשיאה ביצירת הסילמרילי – ומכאן מתחילה הדעיכה – שחרור מלקור, הסתת בני הלילית (הנולדור) נגד הולאר, ובני האדם (הבכורה על הארץ), השמדת העצים, הרצח הראשון (פינווה), שבועת פיאנור ומלחמת אחים (אלקוולונדה) – העידן מסתיים בקרב השני של בלריאנד (הקרב תחת הכוכבים) כאשר פיאנור והנולדור מגיעים לבלריאנד ומשמידים את רוב צבאו של מורגות. העידן הראשון – נפתח ביצירת השמש והירח ויקיצת בני האדם. תקופה של שפע, שלום וביטחון – פיוס היסטורי בין בני הלילית, בניית ממלכות הנולדור בארץ התיכונה (היתלום, גונדולין, נארגונת'רונד) כשהשיא הוא הניצחון בקרב המפואר (דאגור אגלארב) ולאחריו השלום הארוך – הדעיכה מתחילה בקרב להבת הבזק (דאגור ברגולאך) בו נפרץ המצור, המזרח נכבש ומת המלך העליון של הנולדור, ובכך מתנפץ מיתוס הבלתי מנוצחים ותחילתו של מיתוס האיום הקיומי. ניצוץ קטן של התעלות בסיפור ברן ולותיין במסעם להשבת הסילמריל ובסיפור אהבתם שיוצר את קשר הדם הראשון בין בני לילית לבני אדם ותחילתה של השושלת המרכזית, אולם בהמשך צבאות המערב מפסידים בקרב החמישי של בלריאנד כתוצאה מבגידה, ממלכות בני הלילית נופלות אחת אחרי השנייה, תוך הגעה לשפל המדרגה במלחמות אחים סביב שבועת פיאנור והמרדף אחר הסילמרילי. העידן מסתיים באקט של חזרה בתשובה (מסע איארנדיל) ומחילת האלים שעולים על מורגות במלחמת החרון – מורגות נשבה, הסילמרילי (מקור כל הבלגאן) מושמדים, ויבשת בלריאנד שוקעת. בני הלילית זוכים במחילה ובני האדם שלחמו לצידם זוכים בגמול הולם – ממלכת נומנור. העידן השני – שוב פריחה, ממלכות בני הלילית והגמדים בארץ התיכונה פורחות, ממלכת בני האדם בנומנור פורחת – עידן טבעות העוצמה – סאורון בוגד בבני הלילית ויוצא למסע לכיבוש הארץ התיכונה שכמעט וצולח לו עד לבוא תגבורת הנומנורים. מחיר הניצחון כבד, כי סאורון שנופל בשבי מביא להתפוררות המוסרית של ממלכת נומנור – ניכור מבני הלילית, תופעות של גילוי עריות במשפחת המלוכה, תככים, ושיא ההתדרדרות – בניית מקדש למורגות, פולחן אדם, והניסיון לתקוף את ואלינור על מנת לזכות בחיי נצח שכידוע מסתיים בחורבן נומנור. העידן השני מסתיים בהתעלות הרגעית הקבועה בה הברית האחרונה של בני לילית ובני אדם (שארית פליטת הנאמנים של נומנור) מנצחים את סאורון ו… לא זורקים את הטבעת לאש בשל חולשת האדם. העידן השלישי – שיקום ממלכות גונדור וארנור לאחר המלחמה, תקופת שפע. ניכור בין כל הגזעים, החלשות הממלכות, מלחמות אחים, תופעות של גזענות, פולחן מוות, חמדנות, מות המלך האחרון בגונדור ובהתאמה התגברות כוחות הרשע (סאורון חוזר, סארומן בוגד) – סוף העידן בהתעלות של מלחמת הטבעת, סאורון סופג מפלה מפתיעה והטבעת מושמדת. מלכות גונדור שבה לתחייה, שלום בארץ התיכונה, בני הלילית עוזבים את הארץ התיכונה. העידן הרביעי – (על פי הנספחים והחלק ה 10 ב-History of Middle Earth) – אחרי ימי אלדריון, בנו של אראגורן, שוב מתחילה הצלילה, גונדור יורדת מגדולתה, תופעות של פולחן מוות, גזענות וניכור.

המיתוס כמושג המקשר בין עבר, הווה ועתיד וההבדל בין זיכרון היסטורי לתודעה קולקטיבית:

מהו מיתוס? מקור המילה בשפה היוונית הוא סיפור או תמונה. הפילוסופים היווניים היו הראשונים שהתייחסו אל המיתוסים שלהם, כשהבינו שאצל העם, ולאו דווקא אצל האליטה האינטלקטואלית, למיתוסים הייתה משמעות רבה יותר מסיפורים בדיוניים ושגלום בהם כוח חברתי עצום. המיתוס מבטא נשמה של עם, והוא בדרך כלל סיפור מכונן שבונה את התודעה הקולקטיבית של חברה מסוימת. חללים בחברה כגון שאלות של זהות והגדרה עצמית, שאלות על תופעות בלתי ניתנות להסברה וחללים שמקורם במצבה הנפשי של החברה והצורך שלה בחיזוק ובתקווה, מתמלאים בתוכן על ידי מיתוסים. טולקין יצר מיתולוגיה מודרנית שאחת ממטרותיה המוצהרות[1] הייתה יציקת תוכן מיתי לאומה הבריטית. טולקין התקנא באומות אחרות על העומק המיתי שארוג בספרות העממית שלהן ובתודעה החברתית שלהן. הוא לא התיימר לשייך את היצירה להיסטוריה בצורה זו או אחרת, אפילו לא כאלגוריה, אבל הוא כן ניסה להשפיע על התודעה הקולקטיבית הבריטית ע"י בניית מיתוסים שאת חלקם הוא יצר ואת חלקם הוא ייבא ממיתוסים ואפוסים קדומים. בעוד הזיכרון ההיסטורי מושתת על הכתיבה ההיסטורית האקדמית, המתבססת על מחקר עובדתי חסר פניות, הזיכרון או התודעה הקולקטיבית משקפים את תמונת המציאות כפי שמצטיירת בדמיונם של האנשים ברוח הזמן ועל פי צרכים חברתיים. התודעה הקולקטיבית אינה מעוצבת ע"י היסטוריונים, אלא ע"י "סוכני זיכרון" (נובלה, שירה, עיתונות, קולנוע) המעצבים את תמונת העבר ע"פ צרכי ההווה ומצוקותיו. כוחם של אלה בעיצובה של תמונת העבר גדול מכוחו של המחקר המדויק עד כדי דחיקתו לשולי התודעה הציבורית. השאלה האם האירוע עליו בנוי המיתוס אכן ארע או לא ארע היא לא רלוונטית. המיתוס מתעסק בזיכרון הקולקטיבי שנצרב בחברה ולא בזיכרון ההיסטורי המתועד. האם טרומפלדור באמת אמר "טוב למות בעד ארצנו" בקרב תל חי או סתם ירק קללה ברוסית? זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהסיפור בנה מיתוס גבורה יהודי – ישראלי ל 100 השנים הבאות. בסיומו של הקרב החמישי של בלריאנד (נירנֵית אַרְנוֹידִיאַד, קרב הדמעות לאין מספר), לאחר שצבאות המערב נחלו תבוסה והקרב אבד, עולה סיפור גבורתם של הורין והואור שהקריבו את עצמם בקרב נסיגה למען התקווה שבהצלת צבא גונדולין. מסופר האתוס על הורין – "אחרון מכול עמד הורין. הוא השליך מעליו את שריונו, והניף קרדום בשתי ידיו. ובשירים מסופר כיצד הֶעשין הקרדום מדמם השחור של הטרולים שומרי גותמוג עד כי נמוגו מפניו. וכל אימת שקטל מי מהם קרא הורין 'אָאוּרֶה אֶנְטוּלוּבֶה! עוד יבוא היום!' שבעים פעמים השמיע את הקריאה ההיא. אך לבסוף נתפס חיים"[2] . אז נשאלת השאלה: אם הורין היה האחרון לעמוד בזמן קריאתו "עוד יבוא היום", מי היה זה שתיעד את מעשיו ההירואים וקריאתו המפורסמת? אויביו הנפעמים? שבויים שלאחר מכן נפדו? מישהו עם נעלים שהסתתר בשיחים? התשובה היא שזה לא משנה. האמת העובדתית היא חסרת משמעות לעומת ההשפעה המכוננת שיש למיתוס הזה על התודעה הקולקטיבית. קרב מצדה ידוע בעיקר בשל נאום אלעזר בן יאיר, על מות גיבורים בני חורין, נאום שהפך לחלק מכונן בתרבות הישראלית, לסיסמא של צה"ל, נאום שמדוקלם שוב ושוב בהשבעות של יחידות צבאיות ותנועות נוער על הר המצדה. גם בסיפור מצדה נשאלת השאלה, אם כולם מתו בהתאבדות, אזי מי נותר לתעד את נאום אלעזר ועוד בפרוט מושלם שכזה? גם במקרה מצדה התשובה היא שזה לא באמת משנה. גם במצדה וגם בקרב הדמעות לאין מספר, המשמעות של המיתוס חשובה לאין ערוך מן האמת העובדתית. מדובר בטקסטים שהם מיתוסים מכוננים, אשר בונים את התודעה הלאומית, והבאים למלא צורך בסיסי המשותף לשני העמים (העם היהודי ואנשי בלריאנד החופשיים) של תקווה, בתקופה של שפלות רוח וכפיפות ראשים, המוכיחה שהגבורה צרובה בתוך נשמת האומה, ויבוא היום והיא תפרוץ החוצה ותביא לגאולה ולחירות. אחד המושגים המעניינים ביותר שטולקין ציין הוא ה"יוקטסטרופה"[3] , שמשמעותו היפוך לטובה. באופן תמאטי, היוקטסטרופה חוזרת על עצמה ביצירה הטולקינאית בשליחות הגיבור, בכך שכישלונו של הגיבור הופך להצלחה. הכישלון של פרודו בהר האבדון הוא דבר ידוע, וטולקין אף התייחס לכך במכתבים. אבל פרודו לא לבד. גם טואור לא הצליח, למרות שאמר את כל מה שאולמו שם בפיו, לשכנע את טורגון לעזוב את גונדולין ולמנוע את חורבנה. וגם ברן הציג לתינגול יד ריקה. למרות כל זאת הסיפורים הם בסופו של דבר סיפורים של הצלחה: הטבעת הושמדה וסאורון עימה, אידריל בונה נתיב מילוט מגונדולין ולה ולטואור נולד איארנדיל, הסילמריל נמצא בבטנו של קרכרות', ולמרות שקרכרות' הרג את ברן, ברן חוזר לחיים, בזכות קורבנה של לות'יין שויתרה על חיי האלמוות למענו. הסילמריל שחילץ ברן, והובא לאיארנדיל ע"י אלווינג נכדתו של ברן, הגיע לממלכה הברוכה בשליחות שהביאה למלחמת החרון ותבוסתו של מורגות'. צאצאיהם של איארנדיל ואלווינג ואורו של הסילמריל משחקים גם תפקיד בשר הטבעות. נדגים את המושג במיתוס של קרב לטרון (24-5/5/48, מלחמת השחרור). קרב לטרון, מבחינה היסטורית, נחשב לאחד הכישלונות הצבאיים הקשים ביותר שידענו, אם לא הגדול שבהם. טראומה של כישלון ונסיגה מבוהלת שכללה השארת פצועים בשטח, בו נהרגו למעלה מ 70 לוחמים ובעקבות הקרב תיגבר הלגיון הירדני את כוחותיו בגדוד שהועבר מירושלים. 6 קרבות נוספים במלחמת העצמאות לא הצליחו לכבוש את לטרון שנשארה מובלעת ירדנית עד 1967. אלו העובדות ההיסטוריות, אלא שבמערכה על התודעה הלאומית בוצע היפוך לטובה, והקרב על לטרון משויך באופן ישיר להצלת ירושלים ולהבקעת דרך בורמה. בעוד ההישגים הטקטיים בתחילת המלחמה לא הבטיחו את שלום העיר, דווקא הכישלון בלטרון, המתואר כאירוע הירואי המתרחש בעת לידתן של אומות, הוא שהבטיח זאת. "לטרון לא נכבשה – אולם ירושלים ניצלה"[4] . בכל המקרים שתיארתי, הגיבורים למרות כישלונם, זוכים באופן תודעתי לגמול הראוי להם על ההקרבה והאומץ שגילו בכך שמשימתם מוכתרת בהצלחה והם משלימים את ייעודם. טולקין מתייחס באופן ישיר לנושא המחקר המיתי מנקודת ראותו של ההיסטוריון. במאמרו "המפלצות והמבקרים"[5], שעוסק באפוס האנגלי הקדום על בייוולף, תוקף טולקין את חוקרי האפוס על התעסקות יתר בפרטים הקטנים ובעובדות ההיסטוריות ובאמינותן, בניסיון לקשר את המיתוס להיסטוריה, במקום להסתכל על התמונה הגדולה ועל הדברים החשובים יותר, כמו המשמעות של המיתוס וחשיבותו המכוננת לחברה. ב"משל הים" טולקין מספר על איש שבנה מגדל מהריסות שמצא. לאחר מותו של האיש, באו ילדיו והרסו את המגדל על מנת לבחון את האבנים ולנתח את משמעותה של כל אבן ואבן בנפרד, וחלקם אף התמלאו כעס על כך שהשתמש בהריסות על מנת לבנות מגדל משלו (מעין ביקורת של חוקרי בייוולף על מחבר הסיפור, על כך שלקח מיתוסים פגאניים קדומים ובנה מהם מיתוס חדש הבנוי על אלמנטים נוצריים). טולקין הזכיר לילדים שבהתעסקותם בפרטים הלא חשובים הם שכחו את הפרט החשוב מכל, שפעם, כשהמגדל עמד על תילו, מי שטיפס לראשו יכול היה לראות את הים. כלומר העיסוק במיתוס כחוויה היסטורית סוטה מעיקר חשיבותו של המיתוס כאירוע מכונן שיש להבין מדוע צמח (צרכי ההווה) ומה הצמיח (כיצד המיתוס משפיע על המציאות), או במילים אחרות, הלקוחות ממקור אחר ("עץ ועלה"): "זה לא על מנת להוכיח שיש דרקונים, אלא על מנת להוכיח שניתן לנצח דרקונים". וכיצד המיתוס משפיע על המציאות? קיימים קשרי גומלין בין מיתוס ואתוס למציאות. המציאות לא מושפעת רק מן האידיאלים והערכים המופשטים והאוטופיה הקיימים במיתוס, אלא גם מדמותם הממשית של האנשים שחונכו על ערכי המיתוס וניסו לעמוד בסטנדרטים הערכיים שהציב בפניהם. התנהגותם הערכית של אותם אנשים יוצרת מיתוסים חדשים המהווים גלגול של אותו מיתוס קדום. טולקין הוא ייחודי בתפיסתו של נוכחותו של המיתוס בעולם המודרני. בעוד שהעמדה הקלאסית ביחס למיתוס היא של התאפסות האדם לנוכח כוחות העל הפועלים בעולם, מעצב טולקין עולם שבו ישנה אינטראקציה בין המיתי לעכשווי. לפי תפיסתו, המיתוס הוא הסיפור הגדול, שראשיתו, אמנם, ב"ימים הרחוקים ההם", אך הוא טרם הסתיים. כך ניתנת לאדם, בכל תקופה שהיא, ההזדמנות לעלות על עגלת המיתוס ולהשפיע, ולו במעט, על כיוון מהלכה. כך, למשל, מביע סאם, עמיתו של פרודו למסע השבת הטבעת, את הרעיון הזה בלשונו הפשוטה: "בסיפורים החשובים באמת, או באלה שנשארים בזיכרון… האנשים פשוט נופלים לתוכם – זאת הדרך שנועדה להם… אבל אני מתאר לעצמי שהיו להם המון הזדמנויות, כמו לנו, לחזור בחזרה, רק שהם לא ניצלו אותן, ואילו היו מנצלים אותן לא היינו שומעים עליהם, מפני שהיו שוכחים אותם. אנחנו שומעים רק על אלה שפשוט המשיכו הלאה – ולא כולם הגיעו לסוף טוב…" ובהמשך, כשהוא מבין שהוא עצמו נתון כעת בתוך סיפור גדול, שראשיתו אמנם בימי ההוד הקדומים, אך הוא חי וקיים בהווה הממשי, הוא שואל: "סיפורים גדולים אף פעם לא נגמרים?" ופרודו עונה: "לא, כסיפורים לעולם אין הם נגמרים, אבל האנשים שבתוכם באים, והולכים כשהסתיים תפקידם".

ערכים אלטרואיסטים בולטים בשר הטבעות ובלגנדאריום:

היצירה הטולקינאית שזורה בערכים אנושיים אלטרואיסטים לכל אורכה, ובמיתוסים החוזרים על עצמם לאורך כל הדורות. לעיתים הגיבורים מציינים במפורש את המיתוס ממנו הם שואבים את ההשראה והכוחות ולעיתים נוכל לעשות את החיבור בדרך של פרשנות. נבחן מספר ערכים בולטים: הקרבה – העולם הקדום מלא במיתוסים של הקרבה של הפרט למען הכלל (הורין והואור בקרב הדמעות לאין מספר) הקרבה למען אחר (פינרוד שמוסר את חייו להצלת ברן) והקרבה למען אהבה (מסע ברן ולות'יין). פרודו וסאם, כאמור, מציינים מפורשות את המיתוס של מסע ברן ולות'יין כמקור השראה למסעם שלהם, אולם מאידך, לבורומיר, שמקריב את חייו בניסיון להציל את מרי ופיפין מידי האורקים, לא מצוין מיתוס ספציפי שנקשר אליו, אך לא ניתן להתעלם מכך שגדל על מסורת נומנור ועלילות שלושת בתי האדם (האדאין) במלחמות בלריאנד. לא מפקירים איש מאחור – ערך חשוב מאין כמותו, שחשיבותו כמיתוס גדולה הרבה יותר מחשיבותו של איש כזה או אחר. המשמעות היא שכל מי שיוצא לסכן את עצמו בקרב, ידע שלעולם לא יופקר, וגם אם יהרג, גופתו תוחזר למשפחתו לקבורה. זו הייתה הבעייתיות שבאי חילוצו של מדחת יוסוף מקבר יוסף בשכם (הפגיעה במיתוס), וזו הסיבה בגללה לא מוותרים על אף שבוי ואפילו על אף גופה שבידי האויב, גם אם המחיר כבד (החזרת מחבלים עם דם על הידיים). הערך המיתי האלמותי הזה שימשיך לחזק את מי שיוצא לקרב, מנצח את המחיר העכשווי הזה. אז אם במיתוס הקדום מסופר על פינגון שיוצא לחלץ את מידרוס משבי מורגות, הרי שבשר הטבעות המיתוס חוזר על עצמו במרדף של אראגורן, גימלי ולגולאס להצלת ההוביטים: "… אך אנו הנותרים, לא נוכל לנטוש את חברינו בעוד כוחנו עימנו…". צו השליחות – מלחמות ה"טובים" מצטיירות תמיד כמלחמות עם מוטיב דפנסיבי מובהק, בהן הגיבורים עוזבים את המשקים שלהם ומתגייסים לצבא עממי למען הגנה על הבית, המולדת, ובסיומן פושטים את המדים וחוזרים לחייהם הפשוטים. ההדגשה היא שהחברה היא לא חברה מיליטריסטית שוחרת מלחמה, אלא חברה הנלחמת כשיש צורך בלבד. תמיד נדרש לגייס את צבא ה"טובים", בין אם בגיוס בתי האדם במלחמות בלריאנד, או במפקדים של גונדור ורוהאן לקראת מלחמת הטבעת ובמיוחד זה בא לידי ביטוי בהוביטים, שעוזבים חברה אוטופית ושלווה, יוצאים למלחמת אין ברירה, ובתומה, פושטים את המדים ושבים לחייהם הקודמים. התקווה – מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב, המיתוס שהטוב תמיד ינצח את הרע. הרי כשחושבים על זה, לא נתפסת כל אפשרות אחרת, והדמויות בסיפור אומרות זאת במפורש: "במקום בו יש חיים, יש תקווה" (בילבו, ההוביט); ,התקווה והזיכרונות יוסיפו לחיות בגאיות חבויים שהעשב עדיין מוריק בהם, (ברגונד, שובו של המלך); "איני יודע מה מתרחש. הגיון שכלי הער אומר לי ששואה באה עלינו, וקץ הימים קרוב, אך ליבי אומר לא כן, ותקווה מפעמת בי שלא יוכל לה ההיגיון, בשעה זו האמן לא אוכל שהחושך ישכון לעד" (פאראמיר, שובו של המלך). הומאניות – המיתוס הנוגע במוסריותו וטוהר ליבו של הלוחם הטוב, לעומת התנהגותו הבזויה והלא אנושית של הלוחם הרע, הוא מרכיב חשוב בעוצמה הפנימית של החברה. הוא חשוב מכיוון שהוא מאיר באור שלילי את האויב ומאידך מדגיש את העליונות התרבותית-מוסרית של הלוחם הטוב הדבק בטוהר הנשק. המוסריות שבאה לידי ביטוי בשר הטבעות בחמלה שחשו בילבו ופרודו כלפי גולום ("בין אם רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. אל נא תיחפז לחרוץ דין מוות"), בצער שחש סאם בראותו לראשונה קרב של אדם נגד אדם ("… המראה לא שפר בעיניו. מרוצה היה שאין הוא יכול לראות את פני המת. הוא תמה בלבו מה שם האיש ומנין בא… ואם לא היה מעדיף, בלבו פנימה, להישאר בביתו ולראות שם נחת…") ובחנינת בני המזרח ובני הדרום על ידי המלך אראגורן בתום המלחמה. בהשוואה, סיפור שיירת הל"ה, על אף שאין מדובר בסיפור של ניצחון, אלא של מפלה, השפיע על דימויו המיתולוגי של הצבר הלוחם יותר מכול סיפור קרב אחר. מוסריותו וטוהר ליבו של הלוחם העברי נעשו למיתוס לאומי חשוב שחיזק את תמונת התשליל של האויב הערבי והעלה על נס את העליונות התרבותית-מוסרית של הצבר הלוחם הדבק בטוהר הנשק. "הרוח הצפונית" – כנגד כל הסיכויים. למרות שהוזהרתי שלא להיכנס לנושא הזה, המיתוס של "רוח הצפונית" הוא אחד המוטיבים הבולטים ביצירה, ובניתוח המיתוס זהו לדעתי המוטיב החזק ביותר. "הרוח הצפונית" היא ההתגלמות הערכית הגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה, המשלבת בתוכה את כל הערכים האלטרואיסטים האחרים. זוהי ההקרבה העילאית, כאשר הגיבורים נתקלים במשימה חסרת כל סיכוי, בה המוות מובטח להם, ולמרות זאת ממשיכים הלאה ולא מוותרים, משום האידיאל שמניע אותם. מקורה של "הרוח הצפונית" באתיקה הנורדית הקדומה של התמדה ונחישות כנגד כל הסיכויים, הבאה לידי ביטוי בקרב רגנרוק – הקרב האולטימטיבי בין האלים ובני האדם למפלצות בו יודעים האלים מראש את תוצאותיו (מוות וחורבן) אך בכל זאת בוחרים להילחם ולא לוותר. תוצאות הקרב כבר לא חשובות, כי יש מנצחת אחת ברורה שלא נתקעה בזמן ובאירוע מסוים, אלא המשיכה הלאה בנפתולי הזמן – זוהי "הרוח הצפונית". הביטוי המובהק ביותר ל"רוח הצפונית" הוא קרב הנסיגה של הורין והואור שמהווה מיתוס מכונן בארץ התיכונה. גלגולים נוספים של "הרוח" ניתן למצוא לאורך כל היצירה: חבורת הטבעת שיוצאת למסע חסר סיכוי ("… ובשעה זו האחרונה, עלינו לבחור בדרך קשה, בדרך שאינה חזויה מראש, בה תקוותנו, אם עוד יש לנו תקווה. ללכת אל תוך הסכנה, אל מורדור. עלינו לשלוח את הטבעת אל תוך האש"), פרודו וסאם ממשיכים במסע חסר סיכוי וללא דרך חזרה, הפריצה חסרת הסיכוי מתוך נקרת הלם ("התרכב איתי, בן אראתורן, אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן כן ישאר מי לפליטה להנציחנו בשיר" (תאודן, שני המגדלים)) והסתערות הרוהירים בקרב בשדות הפלנור ("מתוך ספקות, מאפלות לב הנהרה, יצאתי מזמר לשמש, שולף חרבי מתערה. אל קץ תקווה רכבתי, לכאב שלא ידום, עתה – לזעם, לחורבן, אל שער ליל אדום" (איאומר, שובו של המלך)). השליחות לא מסתיימת במשימה זו או אחרת, היא ממשיכה הלאה באמצעות המיתוס. אוביטר דיקטום קצר על ה"רוח הצפונית" אצל בני אדם ובני לילית. כשהתחלתי לחקור את הנושא הזה, מצאתי הרבה דוגמאות להתגלות של "הרוח הצפונית" אצל בני תמותה (בני אדם והוביטים), אבל לא מצאתי אפילו אחד אצל בני הלילית. דווקא בני התמותה שיש להם הרבה יותר מה להפסיד מסוגלים להגיע להתעלות והקרבה שכזו ואילו החיים לעד לא. עצם החיים בצל המוות הם מעין ביטוי של "הרוח צפונית" הקיים בבני אדם. טולקין, שלא חשש מהמוות עצמו, כפי שחשש ממוות לפני שהשלים את ייעודו (כפי שהתבטא במכתביו ואף באוטוביוגרפיה שלו "הנפח מווטון רבא"), ביטא זאת היטב בדברי אראגורן ("אסטל") לאיוון לפני מותו: "… אל לנו להיכשל במבחן האחרון, אנו שהתכחשנו זה מכבר לצל ולטבעת. בצער עלינו להסתלק אבל לא בייאוש. ראי! איננו כפותים לנצח למעגלי העולם, ומעבר להם יש יותר מזיכרון ותו לא" (נספח א').

המציאות בה חי הגיבור בפרספקטיבה פנים סיפורית

לכאורה, העידן הקדום, עידן הגיבורים, נתן לאותם גיבורים של פעם (ברן, הורין, טואור, איארנדיל, אראגורן) פלטפורמה בה יכלו לממש את אותם ערכים אלטרואיסטים שהמיתוסים סובבים סביבם. נראה שכיום הרבה יותר קשה, אם בכלל, לגיבור לבטא את עצמו בשל המגבלות שהעולם מטיל עליו. אולם שחיתות, ניוון וסיאוב, אינם רק מנת חלקו של הגיבור המודרני, והם חלק מהמציאות שאיתה נאלצו להתמודד גם גיבורי הלגנדאריום. אם ניקח כדוגמת מבחן את איארנדיל הספן, אבי אלרונד, שבסוף העידן הראשון, כאשר נראה שכלו כל הקיצים עבור העמים החופשיים בארץ התיכונה, וששלטון הרשע של מורגות ישרור לנצח, יצא למסע נואש ופטאלי לואלינור, לזכות בחמלת האלים, מסע שכל מי שיצא אליו בעבר נכשל ומת (למעט אחד שנסחף לחוף) ושגם מי שיצליח בו צפוי לזכות בחמת הולאר. איארנדיל סיכן את הכול והקריב את הכול, אבל הצליח במשימה, הגיע לואלינור, וזכה בחמלת הולאר, שכאמור גייסו את כול עוצמתם והביסו את מורגות במלחמת החרון. כאשר מסתכלים על איארנדיל בפרספקטיבה הפנימית שלו, ולא דרך העיניים של הקורא, רואים שהמציאות בה חי הייתה רחוקה ממציאות המעודדת מעשים אלטרואיסטים. מציאות קשה של שיא השחיתות והדעיכה המוסרית, שבה שארית הפליטה של העמים החופשיים, במקום להיאבק מול הרשע המוחלט, עסוקה בתככים פנימיים, רדיפה חומרית ומלחמות אחים. ובכל זאת איארנדיל מתעלה מעל המציאות ומוצא את הערכים הדרושים להקרבה שכזו. זה לא מצוין בטקסט, אבל אפשר לשער שהוא מצא אותם במיתוסים עתיקים כמו הסיפורים על הורין וברן בדיוק כמו לוחמים עבריים שנאחזו במיתוסים של מצדה ותל חי. וכאמור, אמינות העובדות לא שינתה לו דבר לעומת הערך ההירואי שגלום בהם ושנחקק בתודעה הקולקטיבית של העם שלו.

סיכום

אז על מה דיברנו עד כה? ראינו שאם בוחנים את היצירה דרך עדשת ההיסטוריון, כרצף אירועים, לא ניתן להתעלם מהיותה פסימית במגמה קבועה של נפילה. אולם, אם בוחנים אותה דרך עקרונות המיתוס, והשפעתו על התודעה הקולקטיבית, להבדיל מהזיכרון ההיסטורי, נמצא את האופטימיות החבויה בה, גם במחדלים ובכישלונות. ראינו כיצד ערכים מסוימים, שחלקם באים לידי ביטוי בהצלחות וחלקם בכישלונות, ממשיכים להשפיע ולהוות מקור השראה, ללא קשר לאמינות העובדתית שלהם וללא קשר לזיכרון של הגיבור שמאחורי המיתוס. ולבסוף ראינו שהמציאות של הגיבור הקלאסי לא שונה מהמציאות המודרנית, וגם שם, למרות הרדידות והניוון, המיתוס מצליח לשמור על ייחודו ועל יכולתו להשפיע ולהביא את המציאות למקום טוב יותר. דווקא במציאות העכורה של ימינו, בה השחיתות פושה בכול, נבחרי העם עסוקים בעיקר בפלילים, והחומר גובר על הרוח, כדאי לשמוע לעצתו של טולקין ולטפס על המגדל לצפות אל הים. יתכן ונמצא את אותה האופטימיות שאני מדבר עליה. המיתוס חי וקיים ולא צריך להרחיק עד מצדה, תל חי ולטרון על מנת למצוא אותו. הוא כאן, ומתגלם בשיאו בגבורה ובמסירות בהם טובי אנשינו, מסכנים את עצמם ומקריבים את הכול למען זולתם, אם זה בזינוק על רימון, או בניסיונות חילוץ על מנת להציל אחרים (הדברים שהתקשורת בחרה להתעלם מהם). המסר היחידי שאני מנסה להעביר הוא שיש להסתכל מעבר לעובדות, ולחפש את גלגולם של המיתוסים אצל האנשים הקטנים, וכפי שטולקין התבטא: "פרודו, למרות הסכנה נאבק וממשיך ומנצח – זו כנראה אלגוריה על המין האנושי. אני תמיד התרשמתי שאנחנו שורדים בגלל האומץ הלא נורמאלי של אנשים קטנים כביכול כנגד משימה בלתי אפשרית. הרי געש, ג'ונגלים, חיות טרף, אבל הם ממשיכים הלאה, כמעט בעיוורון". תמונה 3: 2 באוגוסט 2006, 02:30 בלילה. הגיעה הקריאה להיכנס. ברגע זה נעלמו הפחדים והמחשבה התבהרה והתמקדה בביצוע המשימה בלבד. המחשבה האחרונה שאני זוכר שעברה לי בראש באותם רגעים של דהרה לתוך הקרב הייתה לא אחרת מאשר המחשבה על צבא רוהאן שמגיע לעזרתה של גונדור, בעמידתם מול הסכנה, בהתגברותם על הפחד ובהסתערותם אלי קרב. "שעתכם הנה הגיעה, רוכבי הגליל, בני איאורל! אש ואויב מול פניכם, ובתיכם רחוקים. אך גם בהיותכם נלחמים על אדמת ניכר, לכם התהילה אשר תקצורו, תהילת עולם. נדר נדרתם: קיימוהו עתה, לאדון ולארץ ולברית הידידות!" "… ואז פצח כל חילה של רוהאן בשיר, בעיצומו של ההרג שרו, כי חדוות קרב הייתה בהם, וקול שירתם הנפלאה והנוראה המריא והגיע לעיר" "שופרות, שופרות, שופרות. קרני הצפון האדירות הריעו תרועה עזה. הנה, סוף סוף, באה רוהאן." (שובו של המלך) הערות: [1] מתוך אסופת מכתבי טולקין – מכתב 131 מאסופת המכתבים של טולקין, פסקה שלישית. [2] סילמריליון, פרק כ' – על הקרב החמישי: נירנית ארנוידיאד [3] סיפורי פיות – עץ ועלה [4] מתוך הביוגרפיה של בן גוריון [5] מתוך אסופת המאמרים של טולקין The monsters and the critics

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות