פרק 3 – החוט המשולש

ראשית בנוגע לשם, במקור שם הפרק הוא Three is a company המבוסס על משחק מילים של Two is a company and three is a crowd. בעברית, כמובן, ישנם ביטויים אחרים ולבנית החליטה לשמור את ה"שלוש" המקורי (פרודו, פיפין וסאם) ולבחור במשחק מילים אלטרנטיבי על בסיס הביטוי "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". גם לוטם בחר לשמר את שם הפרק הזה.
 **
 
"אך שמעתי משהו שהדאיגני" אומר גאנדאלף. הקורא הזהיר לא מצליח להבין איך גאנדאלף היה יכול לשמוע משהו שידאיג אותו "אף על פי שנשמר לנפשו ולא התהלך בחוץ לאורו של יום"? העניין נראה מוזר יותר כאשר אנו בודקים בחלקו השני של 'חבורת הטבעת' ורואים שגאנדאלף מספר בפרק 'המועצה של אלרונד' ש"בשלהי יוני נמצאתי בפלך, אך עננת חרדה העיבה על רוחי." (עמ' 267). אם גאנדאלף עצמו מודה שמדובר בתחושת בטן שהניעה אותו מהפלך, וכי בלתי אפשרי היה לו לקבל מסר בדרך אחרת – כיצד הוא אומר לפרודו שהוא שמע משהו שהדאיג אותו? הפתרון נמצא בטיוטה מוקדמת של 'שר הטבעות', מסתיו 1939, בגרסה זו, שליח מאת ההוביט, 'טרוטר' (גרסה מוקדמת של הצעדן) נפגש עם גאנדאלף ומבשר לו בשורה על פרשים שחורים, דבר המבריח את גאנדאלף מהפלך.
 **
 
מדוע רק בפרק השלישי יוצא פרודו למסע? נדמה שטולקין משתהה מאד בהוצאתו של פרודו למסע, ולו גם למסע פעוט ברחבי הפלך. אך האמת היא שבטיוטות הראשונות של הספר יוצא פרודו (בינגו) למסע די מהר. אך ככל שהספר התארך והתקדר, טולקין חזר אל הפרקים הראשונים והאריך אותם, תוך שהוא מרחיב את תיאורי הפסטורליה והשעשועים. והאמת היא שבקריאה שניה ושלישית, כשאתה לא לחוץ בקריאה, אפשר לא רק להנות מתיאורי הפלך המשעשעים, על כל ההוביטים המגוחכים והתרבות הויקטוריאנית שלו, אלא גם להבין את גודל הקורבן שפרודו מקריב כאשר הוא משליך את כל זה ויוצא למסע.
 **
 
אצל לבנית זה: "'סאם!' קרא. 'סאם! עת לנוע!'"
אצל לוטם זה: "'סֶם!' קרא. 'סֶם! הגיע הזמן!'"
ובמקור זה " ‘Sam!’ he called. ‘Sam! Time!’"
 וזו לא סתם קריאה, Time! זו הקריאה הנשמעת בפאב אנגלי מסורתי לקראת הסגירה וזה לא מקרה שפרודו קורא לסאם את הקריאה הזו דווקא כאשר הלה "נוטל ברכת פרידה מחבית הבירה שבמרתף."
 
**
 "שועל שהיה מסייר ביער בעניינים משל עצמו נשתהה לכמה דקות ורחרח.
"'
הוביטים!' הרהר. 'מה תאמרו לזה? כבר ראיתי דברים תמוהים בזו הארץ, אך שמוע לא שמעתי על הוביט שישן מחוץ לביתו, לרגליו של עץ. שלושה מהם! זה עניין האומר דרשני!' אכן הצדק היה עמו, אך המשך העלילה לא נתגלה לו מעולם."

השועל המסכן הזה היה מושא לתיאוריות מרובות ביותר, חלקן הזויות למדי. מה לא אמרו עליו? אמרו עליו שהוא התגלמותו של ארו בארדה, אמרו עליו שהוא מאיא רב עוצמה שנכלא בגוף של שועל ושהוא הגיבור האמיתי של הספר.
האמת היא שלא סתם לכד השועל את עיני הטולקינאים. בפסקה זו יש שימוש בגוף המספר, שטולקין משתמש בו ב'הוביט' ושאותו הוא למד לתעב עם השנים (ואכן הוא הוציא חלק גדול מגוף המספר במהדורה השניה והשלישית של ה'הוביט'). מדובר אולי בפסקה הכי "הוביטית" שיש בספר.
 **
 
בילבו נוהג היה לומר שיש רק דרך אחת בלבד, והיא משולה לנהר גדול ופלגים לה בכל מפתן של בית, וכל משעול משלם לה מס. הדרך היא מוטיב חוזר ביצירותיו של טולקין, שבדרך כלל מנוגדת ליציבות ולבטחון שהבית מעניק. לא מעט סופרים התייחסו לדרך ולסכנותיה ואחד הידועים שבהם הוא קנת גרהאם ב'רוח בערבי הנחל', שהוא ספר מומלץ מאד. מר קרפד מהלל שם את "הדרך הפתוחה, הנתיב המאובק, שדה הבור, הפארק, המשוכות, הגבעות המתגלגלות! מחנות, כפרים, עיירות, ערים! כאן היום ומחר כבר במקום אחר! נסיעה, שינוי, עניין והתרגשות!"
 **
 
הפרש השחור מרחרח אחר פרודו, אבל מדהים לגלות מה מקור הרחרוח. כאשר הפרק הזה נכתב, טולקין עדיין חשב וכתב את הסיפור כספר ילדים. וכך נכתב בגרסה הראשונה של הפרק:
 "…על האדמה בין העצים הגבוהים הפזורים באחו, כשבינגו אמר: 'אני שומע סוס מגיע בשביל מאחורינו!'  הם הסתכלו אחורה, אבל הפיתולים של הדרך הסתירו את הרוכב. 'אני חושב שעדיף שנצא מטווח ראיה,' אמר בינגו; 'אתם, לכל הפחות. כמובן שזה לא מאוד משנה, אבל אני מעדיף שלא להתקל במישהו שאנו מכירים.'
הם [תוקן בזמן הכתיבה ל: אודו ופ.] רצו במהירות שמאלה לתוך שוחה לצד הדרך, ושכבו שם. בינגו ענד את הטבעת והתיישב יארדים אחדים מהדרך. נקישת הפרסות התקרבה. מעבר לעיקול הגיע סוס לבן, ועליו מה שנראה כחבילה: איש קטן-קומה עטוף לגמרי בגלימה גדולה וברדס כך שרק עיניו נבטו, והמגפיים במשוורת. הסוס עצר כשהתקרב לבינגו. הדמות הוציאה את אפה וריחרחה; ואז ישבה בשקט והאזינה. לפתע צחוק נשמע מתוך הברדס. 'בינגו נערי!' אמר גנדאלף, כשהוא מטיל הצידה את הגלימה. 'אתה וחבריך נמצאים פה באזור. בוא והראה את עצמך, ברצוני להחליף עמך מילה!'. הוא הפנה את סוסו ורכב הישר אל השוחה בה שכבו פרודו ואודו. 'שלום! שלום!' הוא אמר. 'כבר עייפים? אינכם מתכוונים ללכת עוד היום?' ברגע זה הופיע בינגו. 'אני נדהם,' אמר. 'מה אתה עושה בדרך זו, גנדאלף?' חשבתי שהלכת עם בני-הלילית והגמדים. ואיך ידעת איפה היינו?'
'בקלות,' אמר גנדאלף. 'שום קסם. ראיתי אתכם מראש הגבעה, וידעתי כמה רחוקים תהיו. ברגע שפניתי וראיתי שהקטע הישר שלפני היה ריק ידעתי שסטיתם מהדרך באיזור הזה. השארתם סימנים בעשב שאני מסוגל לראות, לפחות כשאני מחפש אחריהם.'"
הפוטנציאל הקומי של ספר הילדים קיים כאן. אך מיד לאחר שטולקין כתב את הטיוטה הוא החליט לזנוח אותה. בהמשך הכתיבה הסיפור מתקדר והולך ובמקום מסע חביב בפלך שמצופה לפרודו (בינגו) ישנו מסע בלהות עם מרדף על ידי יצורי אימים בלבו השקט של הפלך.
 
טולקין כמובן ידע היטב איפה נמצא כל נאזגול בדיוק. בנוגע לקטע הזה הוא כתב:
"[אחד] נשאר במזרח, תוך שהוא עובר לכיוון צפון לכיוון מאריש והגשר. [אחד] עובר בדרך המובילה צפונית מערבית לכיוון מישל דלווינג ו[עוד אחד] נמצא יחד איתו אבל בשלב מסוים עוזב וחוצה את הנפה הצפונית. [שניים אחרים] עוברים דרך מרכז הפלך עד שהם מגיעים לדרך המזרחית, כנראה קרוב לאבן שלוש הנפות. (כנראה שהם היו קהאמול וחברו מדול גולדור, קהאמול הוא הכשיר מכולם (למעט המלך המכשף) לחוש בנוכחות הטבעת, אבל הוא גם הנאזגול שמאבד את כוחו ומתבלבל בשמש). [קהאמול] נמשך על ידי הטבעת ומגיע להוביטון בערב יום שישי, 23 לספטמבר. [חבריו] שומרים על הדרך המזרחית ועל דרך סטוק, כשהם מפטרלים בין השתיים. לאחר שקהאמול מפספס את פרודו ומוטעה על ידי הזקן הכפרי הוא נע מזרחה שוב.
[ב 24 לספטמבר] הוא עולה על דרך סטוק ומשיג את פרודו בקרבת וודי אנד, ייתכן שבמקרה. הוא מתחיל לחוש בטבעת, אבל הוא מהסס ולא בטוח בגלל השמש החזקה. הוא נסוג ליער ומחכה ללילה."
[מתוך קטע שלא פורסם]
 
מאוחר יותר, על פי המשך הטקסט הזה, נאמר שקאהמול, לאחר שהחשיכה יורדת, נעשה מודע מאד לטבעת והוא ממשיך במרדף, אך הוא נרתע בגלל הופעתם הפתאומית של בני הלילית והשיר על אלברת. כמו כן, בזמן שפרודו מוקף על ידי בני הלילית הוא לא יכול לחוש בטבעת בבהירות.
 **
 
כפי שטולקין כותב ב 'The Road Goes eve on' – ספר התווים והשירים של דונאלד סוואן, שיש בו כמה פרטים מעניינים,
"בני הלילית מחבורתו של גילדור, שנעים מזרחה, כנראה היו בני לילית שחיו בריוונדל או בסביבותיה שחזרו מהפאלאנטיר שנמצא בגבעות המגדלים. לאחר ביקורים כאלו הם היו לעיתים מזוכים בחזיון, בהיר אך מרוחק, של אלברת כדמות מלכותית, בוהקת בלבן ועומדת על ההר אויאולוסה."
 **
 
השם אלברת מוזכר לא פעם ולא פעמיים בהקשר הדתי, לכן מעניין לראות שהמזמור שבני הלילית שרים מזכיר המנון קתולי למריה הבתולה קיים שטולקין בוודאי הכיר. שימו לב להקבלה:
    

 

Hail, Queen of Heaven, the ocean star,
Guide of the wand'rer here below:
Thrown on life's surge, we claim thy care
Save us from peril and from woe.
Mother of Christ, star of the sea,
Pray for the wanderer, pray for me.
Snow-white! Snow-white! O Lady clear!
 O Queen beyond the
Western Seas
!
O Light to us that wander here
 Amid the world of woven trees!      

Gilthoniel! O Elbereth!
 Clear are thy eyes and bright thy breath!
Snow-white! Snow-white! We sing to thee
 In a far land beyond the Sea.

 

 

**
 בפרק זה אנו חוזים לראשונה בבני הלילית. ולא סתם בני לילית אלא בני לילית רמים. וכאן נמצא את אחת משגיאות התרגום היותר קשות של לבנית, שתרגמה את ה High Elves כבני לילית הרריים. שגיאות קלות אלו פה ושם אינם פוגעות בהנאת הקריאה הראשונית, אך הן מאד צורמות בקריאות נוספות.
 
בני הלילית שמתגלים פה הם בני לילית מאד מעניינים, המהווים מעין שלב ביניים. במיתולוגיה, טולקין הרבה לכתוב על בני הלילית "מנקודת מבטם" ומי שקורא את ה'קוונטה סילמריליון', שקדמה ל'שר הטבעות' מגלה תמונה, שלא משתנה הרבה גם ביצירותיו המאוחרות יותר, של בני לילית נועזים, בעלי דם חם ומאד רגשניים. ב'הוביט', כמובן, בני הלילית מוצגים בצורה מאד ילדותית שמאד דומה לקונספט שטולקין דווקא רוצה להתרחק ממנו – אותו קונספט של בני לילית מרקדים ושרים (ועל כך בהמשך). בין בני הלילית של ה'סילמריליון' לבני הלילית של ה'הוביט', בני הלילית של 'שר הטבעות' נראים שונים לחלוטין – לא עוד לוחמים נועזים שניתן להזדהות עמם אלא דמויות רמות, שונות, עצובות מעט ומעוררות הרבה מאד כבוד אבל גם הרבה מאד זרות.
בני הלילית ב'שר הטבעות' שונים מבני הלילית של הלגנדאריום משתי סיבות, הראשונה "פנימית" והשניה "חיצונית". הסיבה הפנימית היא שבלגנדאריום הסיפור מובא מנקודת מבטם של בני הלילית עצמם, בעוד שב'שר הטבעות' הסיפור מובא מנקודת מבטם של ההוביטים. זהו כמובן ה"תירוץ" הרשמי להבדלים. אבל לפי דעתי יש עוד סיבה, סיבה "חיצונית" היא שבני הלילית ב'שר הטבעות' ממלאים תפקיד אחר. 'שר הטבעות' הוא לא רק ספר "אסקפיסטי" או ספר פנטסיה טוב, הוא הרבה יותר מזה, אחרת הוא לא היה כל כך משפיע ודומיננטי לאורך חמישים השנים האחרונות. חלק ניכר מהקסם שלו הוא בתמות ובסימבוליזם הטבוע בו. זה לא אומר שצריך לפרש כל אלמנט בספר כמו בשיעורי ספרות, אבל אין ספק כי לבני הלילית יש חשיבות גם ברמה שהיא מעבר לעלילה. טולקין עצמו כותב על החשיבות ה"חיצונית" של בני הלילית במכתב 181 משלהי 1955 למייקל סטרייט:
 "כמובן, ולמעשה מחוץ לסיפורי, בני לילית ובני אדם הם רק היבטים שונים של האנושיות, ומייצגים את בעיית המוות כפי שהוא נתפס על-ידי אדם סופי אך בעל רצון ומודעות עצמית. בעולם מיתולוגי זה, בני הלילית ובני האדם הם שארי בשר בדמותם הגשמית, אך ביחסן של 'רוחותיהם' לעולם הזמן הם מייצגים שני 'ניסויים' שונים, אשר כל אחד מהם מתאפיין בנטייה טבעית ובחולשה משלו. בני הלילית מייצגים, לכאורה, את ההיבטים האמנותיים, האסתטיים והמדעיים הטהורים של הטבע האנושי, המורמים לדרגה גבוהה ממה שאכן קיים בבני אנוש. כלומר: יש בהם אהבה עמוקה לעולם החומרי, ושאיפה לצפות בו ולהבינו באשר הוא ובתור 'אחר' – כלומר, כמציאות הנובעת מאלוהים במידה דומה  להם עצמם, לא כחומר גלם לשימושם או כבסיס לעוצמה. הם ניחנו גם ביכולת 'תת-בריאתית' או אמנותית מעולה. לפיכך הם 'בני אלמוות'. לא 'לנצח', אלא להישאר עִם ובתוך עולם הבריאה, כל עוד נמשך סיפורו. כאשר הם 'נהרגים', על ידי פגיעה או השמדה של דמותם הגשמית, אין הם יוצאים מתחום הזמן, אלא נותרים בתוך העולם, בין אם בצורה לא גשמית או בלידה מחדש. דבר זה הופך למשא כבד בחלוף העידנים, בפרט בעולם בו יש זדון והרס"
 
וייתכן מאד שזו הסיבה שבעטיה בני הלילית מעולם לא מתוארים בבירור מבחינה פיסית. אין לנו מושג מהו השוני הפיסי בין בני הלילית ובני האדם. אבל זה לא ממש משנה בסיפור, כיוון שהדמויות מתוארות בצורה כל כך שונה וכל כך מיוחדת שאין צורך בתיאור כזה.
 על מנת לחתום את הנושא של בני הלילית כמשהו שיש לו משמעות מעבר לתפקידו בעלילה אני אביא את דבריו של טולקין ממכתב 186 מאפריל 1956:
 
"עבורי התמה האמיתית [של 'שר הטבעות'] הרבה יותר חוזרת על עצמה וקשה: מוות ואלמותיות: התעלומה של אהבת העולם שנטועה בלבבו של גזע ש"נידון" לעזוב ולאבד אותו לכאורה; הכאב בלבבו של גזע ש"נידון" שלא לעזוב אותו עד שכל הסיפור שראשיתו ברוע יסתיים."
 **
 
ועוד כמה מילים (בכל זאת) על תרגום המילה Elves. האמת היא שבתחילת ימי המיתולוגיה שלו, טולקין העדיף לכנות את הנולדור שלו Gnomes ובעברית נוֹמים ואת כל בני הלילית הוא כינה "אלדאר". אך במהרה המילה Elves חדרה והחליפה הן את הנומים והן את האלדאר. מדוע טולקין משתמש כאן ב Elves? למילה Elves יש היסטוריה מאד מאד עתיקה והיא מופיעה כבר בסאגות הנורדיות וכן גם במיתוסים הגרמאניים. המילה עצמה נמצאת בשורשי שמות, בביטויים ובאמונות כפריות. במאה ה 16 לערך החל שינוי במושג שאותו מתארת המילה Elves – מיצורים מיתיים ומיסתוריים הם עברו מטאמורפוזה לבריות קטנות וחמודות המקפצות בין העלים והפרחים. טולקין האשים בכך את שייקספיר, אבל האמת היא שהמטאמורפוזה הזו החלה עןד לפניו. ואכן, תדמיתם של ה Elves נסדקה ללא כל תקנה בקרב הציבור, שהתייחס אליהם בתור יצורים חמודים ושובבים. טולקין עצמו התייחס שוב ושוב לבעייתיות של המילה Elves במכתביו וכן בראיונות פומביים. ב'מדריך למתרגם' הוא ביקש במפורש מהמתרגמים לבחור במילה העתיקה ביותר שיש בשפתם ליצורים הללו, לשם התרגום (כך למשל Alf בשפות הנורדיות). כמו כן הוא טען בפירוש, במדריך למתרגם, שהוא מעדיף קונוטציות אפלות לתרגום מאשר קונוטציות של דמות מקפצת בין הפרחים.
 בעברית ישנה בעיה חמורה שאותה טולקין לא חזה מראש. בניגוד לתרבויות המערב אירופאיות, לנו אין מיתולוגיה או בסיס מיתי שיכול להקביל למשהו אירופאי ואין לנו Elves או אפילו משהו דומה לזה בתרבותנו. אז כיצד לתרגם Elves?
המתרגם הראשון של כתבי טולקין, משה הנעמי, בחר לתרגם זאת כ"שדונים". מילה קצת פחות בעייתית כאשר מדברים על ה'הוביט', אבל בלתי ניתנת לשימוש כאשר מדברים על 'שר הטבעות'. בניגוד ל Elves, שלה יש קונוטציה של "שדון" באנגלית המדוברת אבל היסטוריה הרבה יותר אפלה ורצינית, למילה "שדון" בעברית אין את ההיסטוריה הזו והיא נותרת שובבה וחייכנית ברוח 'חלום ליל קיץ'.
הטייסים בחרו לתרגם באופן מילולי – אֶלְף ביחיד ו'האלף', בה"א הידיעה, כאשר מדובר ברבים. הרבה יעדיפו תרגום מילולי (אלף/אלפים) אך לא סתם אף מתרגם לא בחר בכך. תרגום מילולי נחשב דבר שעדיף להמנע ממנו אם קיימת אלטרנטיבה טובה – במיוחד אם מדובר במשהו שהוא מאד חיוני וחשוב בעלילה.
רות לבנית, בבואה לתרגם את 'שר הטבעות', הסתמכה על דעת קודמים לה. הראשון שנאלץ לתת את דעתו בנוגע לתרגום של המילה Elves היה דווקא מילון הכיס הגרמני-עברי של נ. ה. טרוטשינר (טור-סיני) שיצא לאור לראשונה בגרמניה בשנת 1927. המילון נדרש לשם Elfe בגרמנית והוא בחר לתרגמו כ'בן ליל/בן לילית' וכ'בת ליל/ בת לילית'. למה? בלי שום קשר ל'לילית', זה פשוט שם נרדף ליצורים על טבעיים – 'לילין', לצד 'רוחין' ו'שדין'. מקור השם הוא, כמובן, בתלמוד – ישנם שני מקומות בהם מופיעה "לילין". המקום הראשון הוא בעירובין, פרק ב' דף י"ח, ב':
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה האדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושדין ולילין."
המקום השני הוא בסנהדרין, פרק י"א דף ק"ט , א': "וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין."
כיוון שביהדות אין שמות ליצורים על טבעיים "טובים" (מלבד מלאכים כמובן) החליטו המתרגמים לתרגם זאת כך, למרות הקונוטציה השלילית. המונח מצא את דרכו מהמילון של טור-סיני אל חלק מהיצירות העבריות ובראשן גם לאחד משיריו של ביאליק. שהשורה "ובנות לילית שוזרות מזרות בלבנה" נמצאת בו ומוכרת בוודאי לכולכם.
לבנית הכירה היטב את ביאליק ואת המילון של טור-סיני וכנראה משם החליטה לקחת את הביטוי היפה "בני לילית".
 
כאשר לוטם בא לתרגם מחדש את 'שר הטבעות', הוא נרתע מההקשר השלילי של המילה וחיפש תרגום אחר. את הפתרון הוא מצא בתרגום של א. סמיטיצקי לספר 'הדבורה זיווית'. המתרגם בחר לתרגם את המילה Elves כבני עלף. למה עלף בע'? כיוון שהתעתיק היידישאי קובע שהיכן שיש צירה, יש לשים ע'. כמו במילה 'שאבעס' למשל.
 קשה לומר "מה יותר מדויק" וההעדפה היא בהרבה מקרים עניין של טעם אישי. אין כל ספק שהתרגום של לבנית גם יותר קולע להנחיות של טולקין ב'מדריך למתרגם' וגם יותר נאמן למסורת העברית. מצד שני, התרגום של לוטם מתרחק מהאסוציאציה השלילית שקיימת אצל חלק מהקוראים (ובמיוחד הדתיים שבהם) בנוגע למילה "לילית" וגם קל הרבה יותר להטיה.
 
באתרי טולקין העבריים ובמאמר זה בפרט נוהגים להשתמש ב"בני לילית".
 **
 
בפרק זה אנו פוגשים בגילדור אינגלוריון, שעל פי הצהרתו משתייך לבית פינרוד. הפגישה בפרק הזה נותנת לי אפשרות להסביר מעט על עניין ה'סילמריליון' והלגנדאריום. למרות התפיסה המקובלת, ל'סילמריליון' אין מבנה סופי ובטח ובטח הוא לא היה מאד מגובש בעת כתיבת 'שר הטבעות'. כאשר פורסם 'שר הטבעות', פינרוד היה שמו של בנו השלישי של פינווה, מנהיג הנולדור. לפינרוד היה בן שנקרא אינגלור פלגונד. מאוחר יותר, טולקין שינה את שמו של בנו של פינווה לפינארפין ובנו הפך לפינרוד פלגונד. לא רבים יודעים זאת, אך השינוי הזה גרם לטולקין לעשות שינוי ב'שר הטבעות' עצמו – במהדורה השניה שונה תיאורה של גאלאדריאל בנספח B מ'אחותו של פלגונד מבית פינרוד' ל'אחותו של פינרוד פלגונד' וכן בנספח F מ'הגבירה גאלאדריאל מבית המלוכה של פינרוד, אבי פלאגונד' ל'הגבירה גאלאדריאל מבית המלוכה של פינארפין'.
לא חסרים שינויים רטרואקטיביים כאלו ב'שר הטבעות' וגם בלגנדאריום שהשתנה גם הוא בעקבות דברים שנכתבו ב'שר הטבעות'. זה מראה דבר חשוב אחד – הלגנדאריום או ה'סילמריליון' הוא לא משהו קבוע אחד שטולקין היה מודע אליו כל הזמן אלא דבר חי שהתפתח והשתנה עם השנים, למרבה הצער ללא סוף מוגדר ומגובש.
בנוגע לגילדור אינגלוריון – למרות השינויים שחלו בבית פינרוד, שגרמו לשכתובים בנספחים של 'שר הטבעות', טולקין לא שינה את הפסקה הזו בפרק שלנו. מדוע? ייתכן שטולקין לא שם לב (אך לא סביר) או שהכוונה היתה לא לקרוב משפחה אלא למישהו שהיה קרוב למשפחת פינרוד או לחצרם.
 **
 
"אלן סילה לומן אומניטילבו" – "זרח כוכב על פגישתנו", הוא אולי המשפט שהכי אוהבים לצטט בשפת בני לילית. האמת היא שמעטים יודעים שבמהדורה הראשונה של 'שר הטבעות' היה המשפט "אילן סילה לומן אומינטילמו". למה הוא השתנה? כי כמו הלגנדאריום, גם השפות של טולקין השתנו ולעיתים בקצב מהיר. לא אכנס כאן לסיבת השינוי, אבל ללא ספק, כל השינויים התכופים לאורך השנים גרמו לכך שבעצם המיתוס שיש אנשים ש"יודעים" קווניה או סינדארין פשוט לא נכון – מהסיבה המאד פשוטה שאין ומעולם לא היה קאנון מוסדר ומוגדר של קווניה/סינדארין, בדיוק כמו ל'סילמריליון'. לא מעט בלשנים ניסו ליצור שפה קוהרנטית, כפי שכריסטופר טולקין ניסה ליצור את ה'סילמריליון' מכל כתבי אביו. וגם מידת ההצלחה, בדיוק כמו ה'סילמריליון', היא מפוקפקת – אבל זה יותר טוב מכלום, כמובן.
 **
 
"'לא רק שלנו הפלך,' אמר גילדור. 'אחרים ישבו בו בטרם היות ההוביטים…'". המשפט הזה מבטא, אולי יותר מכל, את יחסו של טולקין אל הפלך כמקבילה של אנגליה. הארץ שבה גדל טולקין ושאותה למד לאהוב היתה מרוצפת בעדויות לחיים קודמים: דרכים רומיות, כנסיות עתיקות, תלי קבורה ומונומנטים מאבן. אין ארץ כמו אנגליה שיכולה להראות שלמרות שתושביה שייכים מאד לארץ, היו לפניהם עוד תרבויות.
  **
 "פגישה זו בינינו, ייתכן שיש בה יותר ממקרה…". ההתיחסות המרובה של דמויות שונות למקריות, שעליה גם דיברתי בפרק הקודם, היא לא "סתם התיחסויות", זו ההוכחה לשחקן המרכזי הנסתר של 'שר הטבעות' – אלוהים וההשגחה העליונה. זו לא הפעם הראשונה ובטח שלא הפעם הראשונה שיש אזכור ל"מקרה שהוא בעצם משהו מעבר". מה שמפתיע הוא שרוב הקוראים, לפחות בפעם הראשונה, לא שמים לב לעניין הזה.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות