כולם מלבד השועל: מבט מעמיק על דמויות שטוחות

ההרצאה הועברה במסגרת כנס עולמות 2005

אחת מהביקורות החוזרות ומופנות כלפי הספר "שר-הטבעות" היא שהוא נוטה לפשטנות. אפילו אוהדים מושבעים של הספר לא יכולים שלא להתייחס אליו לעיתים בציניות, להודות שטולקין הוא פשטני, שהטובים קצת טובים מדי, הרעים קצת רעים מדי והסיפור מובנה ומסודר מדי. חיפוש בגוגל תחת המילים "טולקין" ו"פשטנות" מעלה כמה וכמה תוצאות, להלן שתיים מהן:

טולקין לא מצליח להתעלות מעל לשאגות הקרב והמולת המלחמה. גיבוריו הם תמיד לוחמים כבירים, אדירים בכוחם. לגיבוריו אין חיים אישיים וכמעט ואין חולשות הדורשות מאמצים גדולים יותר מלהניף חרב מול באלרוג אימתני. באויב הגדול ביותר, בעצמם, הדמויות של טולקין כמעט ולא נדרשים להלחם ואם שעה גורלית זו אכן מגיע, הקרב תמיד יהיה מעורפל מדי ותמיד יסתיים בתבוסה של הרצון אל מול היצר או הרשע. דברים אלו באים כדי להביא את אכזבתי מטולקין ויצירותיו – אין בהם עומק.

העולם של טולקין נרחב, מפורט, מלא בכל מיני ניואנסים קטנים ושמות שאי אפשר להגות ושפה שלמה שהוא המציא, למעשה, אבל הסיפור כסיפור אינו עמוק בכלל. זה סיפור רדוד למדי של הטובים נגד הרעים, בלי הרבה עומק אמיתי או קונפליקט פנימי שרוי במחלוקת. הקונפליקט הפנימי של ספיידרמן, למשל, הרבה יותר עמוק מהקונפליקט שאראגורן שרוי בו, אם בכלל.

(שגיאות הכתיב והסגנון במקור).

בהרצאה זו, אנסה להפריך את הגישה הזאת ולהראות שהדמויות בשר-הטבעות הן מורכבות ואנושיות. ראשית, אציע הסברים אפשריים לכך שהקוראים מתקשים להבחין בעומק הדמויות, ואז אסקור כמה דמויות מקרוב – החל בדמות שולית (גאן-בורי-גאן, מנהיג אנשי הפרא שעוזר לרוהירים במסעם לגונדור) וכלה בשלוש דמויות ראשיות – תיאודן, אראגורן וגאנדאלף.

ההסברים לקושי בהבחנה במורכבות הדמויות:

ההסבר הראשון והחשוב ביותר הוא שטולקין בחר לצקת את הסיפור שלו לתוך תבנית מאוד מסויימת: מיתוס. העובדה שטולקין בחר לכתוב את שר-הטבעות כמיתוס, מכתיבה לסיפור צורה ספציפית, אופיינית למיתוסים – אירועים מסעירים וגורליים בתולדות האנושות (העולם החופשי יושמד אם כוחות האופל ינצחו) ודמויות ראשיות על-אנושיות ויוצאות דופן (הגיבורים מתנסים במבחנים פיזיים ורוחניים קשים ביותר – ועומדים בהם).

קל להזדהות עם הדמויות במיתוס משום שהן מועצמות, גדולות מהחיים ועסוקות בשאלות אנושיות כבדות משקל. אבל בצד היתרונות של סיפור המסופר כמיתוס, קיימים גם חסרונות, בעצם הבחירה בטכניקה זו כנקודת המוצא של הסיפור, מונח הבסיס לפשטנות – בעולם האמיתי (או בסיפורים שאינם כתובים כמיתוס) לא כל סיפור חייב להיות גדול מהחיים, ואין חלוקה דיכוטומית לטוב מול רע. השכנים בדירה ממול אינם אנשים "טובים" או "רעים" – הם מורכבים, אבל עם כל מורכבותם הם גם רגילים ואינם יוצאי דופן, ודאי לא מסוג האנשים שעל כתפיהם תלוי גורל העולם ושבמהלך המסע יוכיחו שהם ראויים לכך ומסוגלים לעמוד במבחנים גורליים.
שר-הטבעות נבדל מהעולם האמיתי גם בסדר וההיגיון הפנימי שיש בו. הטבעת מושמדת (איזו הפתעה!) דנתור ובורומיר מתים (כמה נוח) כדי לפנות את הכס לאראגורן, ללא צורך בשפיכות דמים לא אצילית. כל אחד מתאהב באישה הראויה לו (אראגורן בארוון, פאראמיר באיאווין, סאם ברוזי), האקדח שמופיע במערכה הראשונה (איאווין הסרבנית) יורה במערכה השלישית (איאווין הורגת את שר הרפאים), כל עלילות המשנה (למעט זו של האנטים) נסגרות, ועוד ועוד. ככל שזה יפה ורומנטי, הדבר יוצר רושם מוטעה של יצירה שטוחה.

ההסבר השני לרושם המוטעה הוא ריבוי הניתוחים וההסברים. לצערי, דיונים מעטים מדי בפורום עוסקים בדמויות ובסיפור עצמו, ורבים מדי בפרטי טריוויה, באספקטים הדתיים, בבלשנות, במלחמות העולם, וכו'. התרגלנו כל כך לנתח את שר-הטבעות מכל אספקט אפשרי, עד ששכחנו שמדובר בראש ובראשונה בסיפור ובדמויות.

ההסבר האחרון הוא… פינוק. ברוח הניו-אייג' והספרות הפסיכולוגיסטית והכביכול-מודעת-לעצמה, אנחנו מצפים מהסופר למסור לנו את כל המחשבות והלבטים של הדמויות. לכן, אם לא מתוארים לבטים, הרי שהדמויות בוודאי שטוחות. אבל  טולקין לא עושה לנו עבודה קלה ופסיכולוגיסטית. הוא מעדיף לתאר את מעשיהן של הדמויות או למסור לנו שברי משפטים אודותיהן. הוא עצמו יוצר אנשים חיים ויודע הכל אודות הדמויות שלו, אבל הוא חסכן בתיאורים שלהן. במקום פסקאות על פסקאות של לבטים פנימיים, טולקין מנדב לנו רסיסי עובדות על הדמות וגם זאת אך ורק כאשר העלילה דורשת אותן. תפקידנו כקוראים הוא ללקט את העובדות, בכל פעם שהן מופיעות. לחבר את כל הנקודות, כמו בציור ילדים, ולראות איך לפתע אפשר להבחין בדמות או בבן אדם.
אנסה להדגים את טענתי על ידי ניתוח כמה דמויות משר-הטבעות.

גאן-בורי-גאן:

על התיאור הזה אני חייבת תודה גדולה לאילנה בוגוד שהפנתה את תשומת ליבי אל עם אנשי הפרא והציעה את הניתוח שאביא כאן.

גאן-בורי-גאן זכה למעט מאוד תשומת לב אצל הקוראים. ומה כבר יש להגיד עליו? הוא המנהיג של אנשי הפרא שהרוהירים פוגשים במסעם לגונדור. הוא מוביל אותם בשביל שהאורקים לא שומרים עליו ובכך הוא מסייע להם להגיע מהר, בלי טרדות ואבדות בדרך, והכי חשוב – להנחית מכת פתע על האויב. העזרה שהציע לא תסולא בפז.

את גאן-בורי-גאן פגשנו לאורך פרק אחד בלבד בספר השלישי, ואנחנו יודעים עליו מעט מאוד. אבל בכל זאת, אפילו בנוגע אליו, טולקין הקפיד לתאר אדם חי ולא דמות שטוחה. הוא לא רק מכשיר שצץ פתאום על מנת לקדם את העלילה ולעזור לרוהירים כשהמצב נואש. הוא דמות חיה שמייצגת עם חי. הנה שישה מהציטוטים הנוגעים אליו (אשר מובאים כאן בשינויי עריכה מתבקשים):

1. ואז פתח איש הפרא לדבר. קולו היה עמוק וגרוני, ולהפתעת מרי דיבר בלשון האחידה… "לא, אבי אדוני הסוסים," אמר. "אנו לא נלחמים. רק צדים ציד… אנשי פרא יושבים פה לפני שהיו בתי אבן, לפני שבאו האנשים הגבוהים מן הים."

2. "ידיעות נביא," אמר איש הפרא. "עיר האבן סגורה ומסוגרת. אש בוערת סביב לה. הגורגון ואנשים שבאו ממרחקים השתלטו על דרך המלך."

3. "מנין אתה יודע זאת?" אמר איאומר.
פניו השטוחות ועיניו הכהות של האיש לא הביעו מאומה, ורק קולו הועב מחמת עלבון. "פראים הם אנשי היער, חופשיים הם, אך לא ילדים," ענה.

4. "תנו לגאן-בורי-גאן לדבר! הוא יוליך אתכם בדרך שהגורגון לא יתהלכו בה. לפנים, כשאנשי האבן היו חזקים יותר, סללו דרכים רבות… נוסעים היו מדרואדאן לרימון בקרונות גדולים. עכשיו לא משתמשים עוד בדרך זו… הרגו את הגורגון, ואנשי הפרא ישובו לישון את שנתם בעבי היער."

5. "ואם אכן נאמן אתה, גאן-בורי-גאן, נגמול לך ביד רחבה [אמר איאומר]."
"ההרוגים אינם ידידים לאיש החי, וגם מתנות אינם נותנים," אמר איש הפרא. "אך אם תצאו חיים מן החשיכה, הניחו לאנשי הפרא אשר ביער ואל תוסיפו לצוד אותם כחיות."

6. גאן-בורי-גאן כרע לארץ ונגע במצחו הצפוד באדמה, לאות פרידה… לפתע נצטעק, "מתחלפת הרוח," ובתוך כך נעלמו הוא וחבריו כהרף עין, ואיש מאנשי רוהאן לא שב לראותם. אך איש מאנשי החיל לא חש בלבו פחד פן הפרו אנשי הפרא אמונים, ולו גם היתה חזותם פרועה ונטולת חן.

לאורך כל הפרק, טיפין-טיפין, טולקין מוסר לנו המון מידע במעט מילים, בצורה שמקשה עלינו לאסוף את המידע. הוא מתאר תמונה חיה ועמוסה בפרטים, ואנו כקוראים צריכים לחבר את הנקודות כדי להבין מיהו האדם ואפילו מיהו העם שעומד מולנו:

אנשי הפרא הם גזע עתיק. הם ראו את הנוסעים הראשונים שבאו מן הים, את קרונות האבן נוסעים מדרואדן לרימון ואת מבצעי הבניה האדירים של גונדור העתיקה. כבר אז הם היו פראים וחיו כמו שהם חיים היום (הם אומרים שכבר אז תהו איך חוצבים את הדרכים והאם בני גונדור אוכלים אבן). וכמו אז, גם היום הם קוראים לעצמם "חופשיים" כלומר, הם נמצאים מחוץ למערכת הפיאודלית של המערב, שבה יש מלך במינאס טירית, ולמלך יש ואסאלים כמו תיאודן או נסיך דול-אמרות.

אבל זה שהם פראים לא אומר שהם טפשים – הם מחוברים לאדמה ולטבע והם מכירים את סביבתם מצויין, ואין ספק שזה עזר להם, כי הם יודעים להסתתר ולבלוש אחרי האויב מבלי שהוא יראה אותם ולהביא מודיעין מועיל, נראה שהם היו צריכים להסתתר כל השנים האלה מהרוהירים ש"צדים אותם כחיות". (והנה לנו באופן עקיף גם תמונה לא מחמיאה של הרוהירים).

כעם, אנשי הפרא מזהים את עצמם עם "הטובים", ויודעים שלמרות שהרוהירים רואים בהם פראים וצדים אותם, הרי שתחת שלטון סאורון יהיה להם עוד הרבה פחות טוב. בדיוק כמו האנטים, גם הם עם שכוח בשולי ההיסטוריה, וגם הם מרימים את תרומתם הצנועה בלי לדעת אם זה יעזור מול כל כוחות השחור – פשוט כי כך צריך, וכך נכון.

גאן-בורי-גאן הוא איש פרא סטראוטיפי. הוא מכוער, זר ומוזר ופראי, ויחד עם זאת מרשים בהתנהלות שלו – הוא ידע להגיע לרוהירים מוכן, עם כל המודיעין שהיה ברשותו, כדי להוכיח שהוא בן ברית מועיל ולא סתם "פרימיטיבי". וכנראה שכמו כל העם שלו, גם הוא איש כבוד, בדיוק כמו הרוהירים: יש מנהיג, יש תוכנית וכולם מקיימים אותה: איש פרא אחד מוצב על כל גדוד רוהירי ומתלווה אליו. הוא מדריך את הרוהירים במסע והם מצידם לא פוגעים בו. 

בכמה משפטים בודדים, טולקין מראה לנו שאנשי הפרא הם גזע עתיק ועצמאי, ומצליח להעביר לנו את התחושה של העבר, את הצער והעצבות של אנשי הפרא על ההווה ואת התקווה שלהם לשוב לחיות בשלום ביערות ללא הפרעה ולהמשיך להיות חופשיים גם בעתיד. גאן-בורי-גאן פונה אל חוש הצדק ואל האנושיות של הרוהירים, ומבקש שאם ינצחו, שיפסיקו לצוד את אנשי הפרא כמו חיות.

האנושיות היא אחד מהמאפיינים המובהקים בכתיבתו של טולקין. בדיוק כפי שאנשי הדרום שלחמו עם השר האפל מתוארים כבני אדם, כלוחמים טובים ואמיצים, בלי דה-הומאניזציה למרות שהם שייכים לצד הרע, כך אנשי הפרא הם בני אדם בדיוק כמו הרוהירים. טולקין הוא הומאניסט שרואה את האנושי בכל אדם, תהא חזותו מפחידה או "פרימיטיבית" ככל שתהיה.

מתוך המילים הספורות של טולקין על גאן-בורי-גאן ועל אנשי הפרא, מצטיירת פתאום תמונה חיה ואמיתית של האדם ושל העם הזה. טולקין יכול היה להסתפק בהרבה פחות מזה, אבל כתמיד, הוא מקפיד על פרטי הפרטים של הסיפור, ומקדיש גם לדמות השולית ביותר תשומת לב. אפשר להגיד שבעצם, כמעט כל דמות שאנחנו פוגשים בשרה"ט – אולי מלבד השועל – היא דמות שלמה ואמינה, בן אדם חי שטולקין הכיר וראה בדמיונו, ותיאר לנו טיפין טיפין בדרכו החסכנית.

נעבור עכשיו לבדיקה של שלוש דמויות נוספות, ומרכזיות יותר:
תיאודן

ההסתכלות השטחית על תיאודן היא כבן ברית של גונדור – בהתחלה הוא סרבני, אבל ברגע  שגאנדאלף מגייס אותו לפעולה הוא מתגייס בכל כוחו ומחולל מעשים גדולים בשדה הקרב.
אבל יש גם הסתכלות מורכבת יותר, מעבר ל"טוב" או "רע". האם רק במקרה דווקא תיאודן הוא שהלך שולל אחרי גרימא הבוגד? למה לא דנתור, למשל? לדנתור אין שום יועצים. הוא שליט יחיד במלוא מובן המילה. אמנם מוזכרת "מועצה" באיזה שבר משפט, אבל באותה נשימה מוזכר גם שדנתור כפה על המועצה לפעול כרצונו.
תיאודן הוא מונרך בדיוק כמו דנתור, אבל הוא אדם חלש. הוא לא מהסס להודות בזה בעצמו:

"בן נחות אני לאבות גדולים ממני".
וגם:
"היה שלום, אדוני הולביטלה!  אני נאסף אל  אבותי, אך גם בחברתם הנעלה לא אבוש מעתה".

אדם חלש כזה צריך יועצים חזקים ודומיננטיים, אבל כאלה שבה בעת יפלרטטו איתו ויגרמו לו להרגיש שהוא עדיין האדון. זה בדיוק מה שגרימא עושה:

"אני רואה שאיחרתי. אחרים, שמות אדוני אולי יצער אותם פחות, כבר שידלו אותו. אם לא אוכל להפר את עצתם, שמע לפחות את אשר בפי. יושאר נא באֶדוֹראס אחד היודע את רצונך ומכבד את פקודותיך. צווה על ביתך סוכן נאמן. מנה את גרימא יועצך לשומרו עד שובך…"

מלך חלש כזה גם מרגיש לעיתים מאויים מאנשים כמו איאומר, שנראה לפעמים חזק ועצמאי מדי: איאומר רב עם גרימא בפומבי בהיכל הזהוב, והמלך כועס עליו וכולא אותו. רק כשגאנדאלף מגיע, הוא מייעץ לתיאודן לשחרר אותו:

"אך קודם כל שלח ויביאו את איאומר. כלום ניחשתי נכונה שאתה מחזיק אותו במאסר בעצת גרימא, שהכל זולתך קוראים לו לשון כחש?"
"אמת היא," אמר תיאודן. "הוא הימרה את פי ואיים להמית את גרימא בהיכלי."

גאנדאלף מכיר את תיאודן היטב, והוא יודע בדיוק מה צריך לעשות על מנת להרשים אותו. תיאודן נפעם מהצגת הכוח של גאנדאלף. שוב אין לו צורך בגרימא והוא משליך אותו לכל הרוחות. אבל תיאודן נשאר תיאודן, שלא יכול להרשות לעצמו להישאר ללא יועץ חזק, וגאנדאלף עצמו ממלא את החסר. גם הוא, כמו גרימא בשעתו, אומר למלך את מה שהוא רוצה לשמוע. הוא מחניף לו, ומדבר על כך שהוא חזק, לא מתייאש, ומיוחד:
 
"חזק ואמץ, מושל הגליל. אין עזרה טובה מזו המוצעת לך. למתייאשים אין בידי להושיע. אך לך אוכל לייעץ, ויש לי דבר אליך. התאבה לשמוע? לא לכל אוזן מיועדים דברי."

ואכן תיאודן מתנער די מהר, והתמונה מתהפכת: גאנדאלף עורב הסער, שהיה פרסונה נון גרטה ברוהאן, נהפך פתאום הטוב שבידידים:

"הקשיבו עתה, כולכם! אני ממנה את אורחי גאנדאלף אפור הגלימה, הנבון ביועצים והמבורך בנודדים, לאציל בין אצילי הגליל, מפקד לבני איאורלינג כל עוד ביתי קיים. ואני מעניק לו את שאדופאקס, בחיר הסוסים!"
 
וגם:
  
"לכי, איאווין בת אחות!" אמר המלך הישיש. "חלפו ימי הפחד."

אבל תיאודן נשאר תיאודן. אין לו עמוד שדרה ואם היועץ הצמוד לא נשאר לידו, לפמפם לו את הביטחון העצמי, הוא נשבר בקלות. כשהקרב בנקרת הלם נראה אבוד, המלך שוב מאבד תקווה.

"הספק מקנן בלבי. אילו ידעתי עד מה התעצם כוחה של אייזנגארד, אולי לא הייתי כה נחפז לרכוב לקראתה, חרף כל גנוניו של גאנדאלף. עתה אין עצתו נראית כה משובחה כפי שנראתה באור חמה של שחרית."

הוא מרגיש אומלל וחלש. מתקווה וגאווה הוא חוזר ליאוש ומתכונן לרכיבת התאבדות מפוארת אחרונה:

"עם שחר אצווה על אנשי לתקוע בקרן הֶלם ואצא ברכיבה מן השער. התרכב עמדי, בן אראתורן? אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין, נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן יישאר מי לפליטה להנציחנו בשיר."

וכשהם יוצאים אל מול האורקים, הבוקר עולה, הם רואים את היער שהתקרב לנקרת הלם והניצחון הגדול מושג ברגע האחרון. רק אחרי הקרב המר בנקרת הלם, לאחר שנוכח בשנאה הנחושה של עבדיו של סארומאן, הוא מסוגל לקבל החלטה עצמאית ואמיצה ולדחות את הצעת השלום של סארומאן.

איפה היתה הפרשנות הזאת? היא התחבאה בנקודות שטולקין סיפק לנו במשורה ורק כשטרחנו לחבר אותן התחילה פתאום להצטייר הדמות. כמובן שאפשר לחלוק על הפרשנות הזאת – פיטר ג'קסון, בסרט שלו, חיבר את אותן הנקודות בקו קצת אחר וקיבל תיאודן הרבה יותר חזק ובעל מניעים אחרים, הוא צייר את תיאודן כמי שמהסס לצאת למלחמה, לא כי הוא אינו יודע מה נכון לעשות, אלא משום שהוא מבקש לשמור על רוהאן בכל מחיר מחוץ לעימות צבאי. יכול להיות שהוא צודק. זאת בדיוק המורכבות של הדמות – שאפשר להבין אותה בכמה אופנים.

אראגורן:

הקריאה השטחית מספרת לנו שאראגורן הוא לוחם בחסד, מנהיג בלתי מעורער שאנשיו הולכים אחריו באש ובמים. הוא עצוב ואצילי כמו שרי בני לילית, אבל לפעמים יש לו גם חוש הומור, הוא מרפא ובסוף (כמה מפתיע) הוא מחזיר לעצמו את מלכותו ונושא לאישה את ארוון – האישה הכי יפה ורמת מעלה בארץ התיכונה. מאוד נוצץ ומאוד צפוי.

אבל מה אנחנו יודעים על אראגורן האדם? האם עצרנו לשאול מה עשו לו, למשל, חיי הנדודים הארוכים לבד?

אראגורן הרבה לנדוד והיה מבודד מאנשים רגילים, שהתיחסו אליו בחשש. בראש, בראציו, הוא אומר שהוא מבין אותם, במועצה של אלרונד הוא אומר בהשלמה "פשוטי העם – פשוטה גם הווייתם", אבל בבטן הוא נכסף להרגיש מוערך ולקבל קצת קרדיט:

"ואף על פי כן זוכים אנו לתודה זעומה. ההולכים בדרך יזעיפו לנו פנים, בני הכפרים ידביקו בנו שמות של גנאי. 'צעדן' אני בעיניו של איש שמן, המרוחק מהלך של יום מאויבים שמראיתם היתה מקפיאה את דמו וחמתם היתה מחריבה את עיירתו, אלמלא נשמרה יומם וליל."

והוא כל כך רוצה להרגיש רצוי עד שהוא כמעט ומכשיל את פגישתו עם פרודו בפונדק הסוסון המרקד:

"אני מודה ומתוודה," הוסיף בבת צחוק מוזרה "שקיוויתי כי תקבלוני בזכות עצמי. אדם נרדף יש שהוא מתייגע מן החשד ונכסף לידידות."

והדבר צץ פעם נוספת, לפני דלתות הסף של תיאודן מלך רוהאן: אראגורן הנחבא אל הכלים, המצניע לכת בדרך כלל, לא מוכן להשאיר את החרב היקרה שלו בפתח, כפי שדורש שומר הסף, חמא. הוא כמעט גורם שם לתקרית דיפלומטית ומכשיל את השליחות. בדרך כלל האיש הזה מאוד שקט וסבלני, אבל לפעמים אפילו בו נדלק קוצר הרוח, כשדורכים לו הנקודות הכואבות – הוא מוכן להיות "רק שומר יער" מבחירה, אבל כשאומרים לו בפרצוף "אתה רק שומר יער" וקוראים לו בשמות כמו צעדן, או מכריחים אותו להניח את החרב היקרה שלו, האיפוק נגמר. זה מאוד מובן ומאוד אנושי.

מי מרגיע את אראגורן אצל תיאודן? גאנדאלף. מול גאנדאלף, אראגורן הוא הכי שפל רוח, עניו ושקט שאפשר. הוא התלמיד של גאנדאלף, או החסיד שלו, והוא הולך אחריו בעיניים עצומות: גאנדאלף מוציא אותו למרדף מתיש אחרי גולום בכל ארץ השממה (ובשערי מורדור ממש!) כדי לגלות מה שאפשר על הטבעת, ואחר כך, לתוך מוריה המחרידה, ואפילו יותר מזה –  לאחר הניצחון בפלנור, מספיק שגאנדאלף מבקש ואראגורן מוכן לצאת למורדור ולשמש פיתיון שיקנה זמן לפרודו. כשגאנדאלף מת במוריה, אראגורן הלום מצער ואבוד. הוא משתהה בלוריין חודש שלם ומאבד זמן יקר. כשהחבורה יוצאת לבסוף, הוא משהה את הבחירה ביעד כל כך הרבה זמן ונמנע מלקבל החלטה בעצמו, משום שללא גאנדאלף קשה לו לקבל החלטות בקנה מידה גדול. גם כשהוא סוף-סוף מוכתר הוא מתחנן בפני גאנדאלף שלא יעזוב אותו:

וגאנדאלף אמר: "הגיעה עת שלטונו של האדם, והגזעים הקדמונים נגזר עליהם לשקוע או להרחיק נדוד."
"היטב יודע אני זאת, רע יקר," אמר אראגורן. "אך עדיין מבקש אני ממך לתומכני בעצתך."
"לא עוד ימים רבים," אמר גאנדאלף. "העידן השלישי היה עידני. מלאכתי הנה היא תמה ובקרוב גם אני אלך. מעתה יהיה המשא מוטל עליך ועל בני מינך."
"אך אני עתיד למות," אמר אראגורן. "כאשר אלה שהם עתה ברחם אם ייוולדו ויזדקנו, אזקין גם אני. ומי ימשול אז בגונדור?"

כשמחברים את הנקודות, נחשפים פתאום הצדדים האנושיים והפחות מוכרים של אראגורן. מתקבלת כאן דמות הרבה יותר מורכבת והרבה פחות גדולה מהחיים משמקובל לחשוב – אראגורן שלא קל לו עם ההתחבאות והמחתרתיות, אראגורן שמעריץ את גאנדאלף ומרגיש עזוב וגלמוד ללא ההגנה שלו, ואראגורן שעושה שורה שלמה של טעויות כשגאנדאלף לא נמצא לידו. מישהו יכול להמשיך לטעון שמדובר בדמות פלקטית?

נעבור לדמות האחרונה להרצאה הזאת.

גאנדאלף:

מה יש להגיד על גאנדאלף פרט לכך שהוא הקוסם הטוב, המדריך הרוחני, החכם שתמיד יודע מה לעשות, תמיד צודק ואף פעם לא מפסיד?

קודם כל, אני מקווה שבשלב הזה כבר שוכנעתם שכל דמות אצל טולקין היא מורכבת ואנושית, ואם כך – נתחיל לחבר בקו את העובדות שידועות לנו על גאנדאלף. איך נמצא את החולשות של גאנדאלף? באמצעות הטבעת כמובן, משום שהטבעת עובדת על כל אחד באמצעות החולשות שלו. גאנדאלף הועמד כמה פעמים בפיתוי להשתמש בטבעת ותמיד נבהל נורא – עדות שגם לו יש חולשות. ממה הוא פוחד? מה התכונה שעלולה  להפיל אותו? האגו, היהירות.

דיברנו קודם על תיאודן ואראגורן. מהתיאור שלהם – אחד כחלש אופי שניתן לשלוט בו בקלות, והשני כתלמיד או חסיד (שלא לומר חסיד שוטה) – אפשר להבין למה הם הסתדרו עם גאנדאלף והוא הסתדר איתם: תיאודן היה צריך את גאנדאלף שיגיד לו מה לעשות, ולאראגורן יש ביטחון מלא, אולי אפילו עיוור, בגאנדאלף.

אבל עם מי גאנדאלף לא מסתדר? עם אנשים חזקים, כמו דנתור, למשל. נראה כי השניים האלה לא חיבבו אחד את השני מעולם. דנתור ראה בגאנדאלף את המורה של אראגורן שהוא תיעב, אדם (או מיא) שמטיל ספק בשיקול הדעת שלו, שגונב את הלב של פאראמיר…
וגאנדאלף מצידו ראה בדנתור איש עצמאי מדי, עומד על שלו מדי, שמסרב להקשיב לעיצה, ומסרב להכיר בכך שגאנדאלף צודק וחכם.

עם מי עוד גאנדאלף מתעמת ומתנגח? עם סארומאן. גם הוא דמות חזקה, עם אגו לא פחות גדול ושאיפות לא פחות גדולות. גאנדאלף וסארומאן תמיד התחרו אחד בשני באופן לא גלוי – גאנדאלף הוא חכם, גאלאדריאל רצתה בו למנהיג המועצה הלבנה ("אלמלא הופרה עצתי היה גאנדאלף באפור עומד בראשה"), אבל סארומאן הוא זה שמקבל את המנהיגות. סארומאן הוא גם ראש המסדר של הקוסמים, אבל גאנדאלף הוא זה שקיבל לידיו את הטבעת שלו, אחת משלוש הטבעות של בני לילית. בקיצור, השניים האלה מתנגחים עוד מתחילת העידן השלישי ורבים מי יקח את הבמה. 

לגאנדאלף היתה מטרה אחת בארץ התיכונה – לארגן את המלחמה בסאורון. ומה הוא עושה בכדי לקדם אותה? מצד אחד – המון, יותר מכל שאר הקוסמים. אבל מצד שני, אופיו הנוח לכעוס מביא את השליחות אל סף התהום, כי הוא מסוכסך עם שני השליטים שבלעדיהם המלחמה בשר האפל אבודה – עם דנתור ותיאודן. איך הוא יכול היה להרשות לעצמו להגיע למצב הזה? למה הוא לא השקיע קצת יותר בפוליטיקה ודיפלומטיה? למה סארומאן יכול לשמור על חזות ידידותית לרוהאן במשך שנים, וגאנדאלף – לאן שהוא הולך, אנשים כועסים עליו ומרגישים לא נוח במחיצתו? כי הוא מגלה לאנשים טפח ומכסה טפחיים, כי הוא יודע הכל לפניהם ולא מסתיר את זה, כי הוא משתמש בהם על מנת שיגלו לו את המידע שחסר לו, אבל אף פעם לא משתף במידע – זה מאוד מרגיז!

ואחרי הכל הוא מצטנע, מגלגל עיניו לשמיים ואומר שהוא רק סוכן, ולא מלך, ואין לו שאיפות לנהל את העולם, למרות שהיריבים שלו מטיחים בו דברים שיש בהם יותר משמץ של אמת:

תיאודן: "אולי ציפית שאומר ברוך בואך. אך למען האמת יוגד כי ספק הוא לדידי אם בואך ברוך, אדוני גאנדאלף. עוכר שלווה אתה, מאז ומעולם".

דנתור: "כלום איני רואה ללבך, מיתראנדיר? זו תקוותך למשול תחתי, לעמוד מאחורי כס כל מלך, בצפון, בדרום, במערב."

ולא רק יריבים מושבעים טוענים נגדו את הטענות האלה. זו גם הדעה הרווחת בגונדור. כשגאנדאלף מגיע עם פיפין לגונדור, לפני חומות הפלנור, שומר בשם אינגולד אומר לו: "משא של יגונות וזעם אתה נושא עמך, ויש אומרים שזו דרכך תמיד."

וכמובן, המבקר הראשי הוא סארומאן. כשגאנדאלף מגיע בפעם הראשונה לאורתאנק, סארומאן אומר לו: "הן חיזיון לא נפרץ הוא שגאנדאלף האפור יבקש עזרה. אין כמוהו ערום ונבון דעת".
ולאחר מכן – "בעל גאווה אתה ואינך אוהב עצות, כי יש לך מאגר חוכמה משל עצמך".
ולאחר התבוסה בנקרת הלם –
"בבוא יום! ביום שיהיו בידך מפתחות באראד דור עצמו, וכתריהם של שבעה מלכים, ושבטיהם של חמשת הקוסמים, ותקנה לך זוג נעליים גדולות פי כמה מאלה שלרגליך! תוכנית צנועה!"

אבל כל  תוכנית האב היפה שלו מוחבאת מאחורי מסכה של היתממות. איך אומר סארומאן? "זה הולם מאוד את גאנדאלף האפור: יפה נפש, חנון ורחום". אני בסך הכל איש אפור, אני לא רודף כבוד כמו סארומאן שיושב באייזנגארד המפוארת. אני לא רוצה את הקרדיט בכלל. רק במקרה הוא תמיד רודף אחרי ואראגורן מבקש שאני אכתיר אותו.  

במה הם כולם מאשימים אותו? במילה אחת – אגו: אתה מאוד טורח להסתיר את זה, מעיד על עצמך שאתה צנוע ועניו "לי אין ממלכה, לא גונדור ולא אחרת" אבל במציאות חשוב לך מאוד שידעו מי עשה ומי טרח – "שופוני".
זה מה שהיה קורה אילו גאנדאלף היה משתמש בטבעת. הפיתוי שלו הוא לא רק לסדר את הדברים בעקיפין ומאחורי הקלעים, כפי שמוגדרת המשימה שלו, אלא שידעו מיהו. גאנדאלף צריך את הבמה לעצמו, הוא צריך שלא יאפילו עליו, יתנגדו לו או יהיו חכמים ממנו. אולי זה לא מקרי שכל מי שמעז לבקר אותו בשרה"ט מת או מוקע כ-רע…

סיכום

בהרצאה ניסיתי להראות שההשקפה המקובלת, לפיה בשר-הטבעות יש רק דמויות שטוחות, היא מוטעית מיסודה.

למה בכל זאת לא תמיד קל לראות את המורכבות? כי אנחנו כקוראים נופלים במלכודת הכתיבה המיתית הגדולה מהחיים, זאת שעל פני השטח מייפה את המציאות. כי התרגלנו לאין ספור ניתוחים והשוואות למלחמות העולם, לבלשנות ולאספקטים דתיים, ושכחנו שמאחורי כל הפרשנויות והניתוחים קיים גם סיפור אמין בצורה בלתי רגילה. כי אנחנו כבר לא רגילים להבין דמויות בלי שהסופר מסביר לנו אותן ישירות ומאכיל אותנו בכפית ישר לפה. נעשינו קוראים מפונקים שלא רגילים לחשוב בעצמנו. אנחנו מחמיצים אינפורמציה שלא מוגשת לנו במנות גדושות על פני פסקאות שלמות וחוזרת שוב ושוב. אבל טולקין הוא לא כזה. האינפורמציה שלו מוגשת לקורא בחסכנות עילאית. אגב, אותה חסכנות מאפיינת גם את כתיבתו של פרנק הרברט בחולית. בספר אחד, בן שש-מאות עמודים, הוא מצליח לתאר עולם שלם ולאפיין דמויות בצורה פנומנאלית. בספרים שבנו פרסם לאחר מותו הכל הרבה פחות תכליתי, תיאורים חוזרים שוב ושוב, ונמשכים על פני פסקאות ועמודים.  

בחנו בהרצאה ארבע דמויות – גאן-בורי-גאן, תיאודן, אראגורן וגאנדאלף. ראינו שכל אחד מהם הוא הרבה פחות שבלוני או גדול מהחיים משמקובל לחשוב, והרבה יותר מורכב ואנושי. יותר מזה – באמצעות הניתוח של גאנדאלף ראינו איך כל דמות היא לא רק מורכבת ושלמה כשלעצמה אלא איך הן פועלות זו על זו כמו במציאות – כשהאגו של גאנדאלף פוגש את אראגורן נוצרת ידידות אמת וחיבה עמוקה. כשאותו אגו פוגש את דנתור, נוצרת התנגשות כואבת ומרה.

לטולקין יש יצירות נוספות, וחלקן הן אוטוביוגרפיות במסווה, כמו שהראתה אילנה בוגוד במאמר שלה. אחת מן היצירות האלה היא הסיפור "עלה של קטנוני", שבו הגיבור, קטנוני, מחליט לצייר ציור ענק ונתקע בעץ אחד כי הוא אינו מסוגל שלא לצייר כל עלה ועלה בפרטי פרטים. כמו קטנוני, טולקין הכיר לעומק כל דמות ודמות בסיפור שלו וגם השקיע מאמץ בתיאור שלהן. 

טולקין כותב באחד ממכתביו "אין מילה בסיפור שלא נשקלה ושוכתבה פעמים רבות". אם מקשיבים באמת לכל מילה ומילה מקבלים הבנה עמוקה של היצירה ושל הדמויות בה.

תודה רבה!

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות