הדרקונים ביצירתו של טולקין

הקדמה

'A Dragon is no idle fancy. Whatever may be his origins, in fact or invention, the dragon in legend is a potent creation of men's imagination, richer in significance than his barrow is in gold. Even today (despite the critics) you may find men… who yet have been caught by the fascination of the worm' [The Monsters and The Critics and Other Essays, P.16]

אלו הן המילים של ג'.ר.ר. טולקין, אשר בעצמו נתפס לרעיון להכיר את דמותו המרתקת של הדרקון, ודבר זה מתבטא היטב בכתביו. מי מאיתנו לא אוהב לקרוא שוב ושוב את השיחה הנפלאה בין בילבו לסמוג? אף אחד גם לא יכחיש התעניינות במקורותיו של גלאורונג, אבי הדרקונים בארץ התיכונה, ובכוח האדיר והאופי הערמומי שלו ושל הדרקונים שבאו בעקבותיו. כל קורא בכתבי טולקין, באם ירצה זאת או לא, חש משיכה ליצור המסתורי הזה שנקרא דרקון.   

מבין היצורים הרבים אשר מוזכרים בלגנדאריום, הדרקונים הם ללא ספק היצורים היותר צבעוניים וייחודיים באופיים בארץ התיכונה. מה מייחד אותם לעומת האחרים? 'הרבה מאוד' תהיה תשובה דלה, נדון כאן בשאלה זו, תוך התמקדות בעורמה ובכושר הדיבור שלהם.

במאמר זה, נדון גם במקורות המיתולוגיים של הדרקונים, שהינם קרדינאלים על מנת להבין את הדרקון הטולקינאי. זאת נעשה על ידי בדיקת המקורות העתיקים והשוואתן של נקודות הדמיון הרבות, תוך התמקדות בפאפניר מהמיתולוגיה הנורדית שאני רואה בו את 'אבי הדרקונים' האמיתי של טולקין; ממה שהוא עצמו אמר בנושא, נראה כי לא היה מתווכח עם קביעה זו.

לאחר מכן נבחן את הדרקונים של טולקין מבחינת ההתפתחות שלהם בכתבים, בדגש על שאלת דרך יצירתם והאופי העצמאי שלהם לעומת משרתים אחרים של מורגות', ונקנח בניתוח יכולות השיחה של הדרקון, כאשר ניצור משוואה משולשת של פאפניר, גלאורונג וסמוג.

המקורות המיתולוגיים

הדרקונים, כמו רבים אחרים בממלכת ארדה, לא צצו משום מקום וגם הם מבוססים על מקורות עתיקים יותר שטולקין אהב וחקר; מקורות אלו הן המיתולוגיות והאגדות הצפון-אירופאיות.

במקרה של הדרקונים, מדובר בעיקר במיתולוגיה הנורדית ובזו של הבריטים לדורותיהם. לא מדובר בתיאוריה, טולקין בעצמו ציין זאת כאשר נשאל על הנושא. החשובים מבין הדרקונים העתיקים הללו הם פאפניר הנורדי והדרקון מהיצירה 'ביאוולף' האנגלו-סכסית.

חשוב להדגיש כי מסופר על דרקונים ויצורים דמויי דרקון למיניהם במיתולוגיות רבות, בחלקים אחרים של אירופה, מרכז אסיה וכידוע גם במזרח הרחוק. אך אלו של טולקין הם הצפון-אירופאים, שם נתקל בהם לראשונה. בדומה להם, גם הגמדים הגיעו לארץ התיכונה ממקורות אלו.

המיתולוגיה הנורדית

כפי שהזכרתי, אבי הדרקונים של טולקין הוא דרקון ושמו פאפניר, המגיע אלינו מהמיתולוגיה הנורדית. פאפניר מוזכר במספר יצירות העוסקות בסיפור רחב, המחולק לשניים, הנוגע בגורלו של אוצר; החלק הראשון הוא סיפור הנקרא 'The Otter's Ransom' והשני, שעלילתו מתרחשת תקופה מסוימת אחריו, הוא 'סאגת הוולסאנג' המפורסמת. בכדי לערוך לכם היכרות ראויה עם פאפניר, להלן תקציר הסיפור:

פאפניר לא התחיל את דרכו כדרקון, אלא כבן-אדם. הוא היה בן לאדם עשיר בעל כוחות כישוף ואח לעוד שני בנים – רגין ואוטר (שם שכוונתו לוטרה). כנאמר ביצירה 'The Otter's Ransom' שגם מסופרת שוב ב'סאגת הוולסאנג' על ידי רגין, ביום אחד אחיו אוטר (שבמשך היום הוא בעל צורה של לוטרה), נהרג בשוגג על ידי שלושה אלים. אוטר דג לו, כהרגלו, בנהר על מנת להביא אוכל לבית, אך לרוע מזלו, באותו היום אודין, לוקי והוניר היו באזור לאחר מסע ממושך וחיפשו מזון ומקום ללון ללילה, וכאשר ראו לוטרה גדולה מהרגיל בנהר צדו והרגו אותו. השלושה המשיכו עם שללם לביתו של אביו של אוטר שהיה בקרבת הנהר וביקשו ללון בביתו בלילה, ותמורת הלינה ישתפו אותו ואת משפחתו בציד שלהם. כאשר הם הציגו את הלוטרה שצדו בגאווה, האב ושני בניו הבינו שהם בעצם הרגו את אוטר, ובעורמה ועל-ידי כוחות האב הם כלאו את שלושת האלים במטרה לנקום בהם.

אודין הצליח לשכנע אותם שהדבר לא נעשה בכוונה ומציע להם פיצוי – לפדות את עצמם תמורת כמות זהב גדולה. מבין השלושה לוקי נבחר לצאת למשימה. את האוצר הוא לוקח בכוח מהגמד אנדווארי, כולל טבעת שבעזרתה ניתן לייצר זהב. הגמד הזועם מטיל קללה על הטבעת ועל כל האוצר, בה הוא מכריז כי הם יהרסו ויביאו צער לכל מי שיחזיק בהם, ולוקי אומר כי הקללה שלו תתקיים באם הוא יחזור עליה לאלו שאמורים לקבל אותם. כאשר הוא חוזר עם האוצר ואודין והוניר משוחררים מכבליהם, הוא אכן חוזר על הקללה לפני שהם עוזבים את הבית, וכאן מסתיים הסיפור והחלק הראשון של הכרותנו עם פאפניר.
חלק זה הוא הקדמה חשובה לסיפור אחר, יותר רלוונטי עבורנו מבחינת דמותו של פאפניר. סיפור זה מופיע בגרסאות די דומות ב'שירת פאפניר' (Fafnismal), 'שירת רגין' (Reginsmal) וב'סאגת הוולסאנג' ובו אירוע מותו של פאפניר מידי הגיבור הנורדי סיגורד. 
בשלב מסויים לאחר קבלת האוצר, פאפניר, המתאווה להגדיל את חלקו, הורג את אביו, מסרב לחלוק אותו עם אחיו רגין, והופך את עצמו לדרקון (שבמיתולוגיה הנורדית מהווה סמל לתאוות בצע). פאפניר לוקח את האוצר למקום בו נוח לו להגן עליו ועושה זאת בקפידה. עם השנים מתפתח לו מוניטין של יצור שלא ניתן להתמודד עם כוחו; ניתן להבין מהסיפור כי רבים ניסו להשיג את האוצר, אך ללא הצלחה.

כמסופר ב'סאגת הוולסאנג', אשר כוללת את הקטעים מהיצירות השונות שהזכרתי ובה אשתמש בכל חלקי המאמר בנוגע לפאפניר, רגין הופך להיות נפח בחצר מלך חשוב, שם מתחנך גם סיגורד המוכשר, בן לשושלת הוולסאנג המפורסמת (צאצאיו של אודין), ומשכנע אותו לצאת ולהרוג את הדרקון פאפניר. רגין מביא אותו בזהירות רבה ותוך שמירת מרחק ביטחון, לאזור בו פאפניר יושב ומכין לו חרב מיוחדת למשימתו. סיגורד, בעצתו של נווד שמופיע לפתע (אודין המחופש) חופר מחילה באדמה מתחת למסלול בו נע הדרקון, וכאשר זה עובר מעליו הוא נועץ את חרבו בליבו, מלמטה. הדרקון הנפגע הורס בזעם את כל מה שסביבו, בעוד סיגורד למטה עדיין מוגן. כאשר פאפניר מתעייף ומבין שספג פצעי מוות, הוא פותח בשיחה מרתקת עם סיגורד. שיחה זו היא בעלת חשיבות גבוהה ולכן ניתן לה את הכבוד הראוי וניתוח מלא בהמשך. בדו-שיח בין שתי הדמויות מתפתח דיון על פשר המעשה של סיגורד, וקרב חידות קצר, כיאה למיתולוגיה הנורדית, כאשר סיגורד בוחן האם הדרקון אכן חכם ויודע-כל כפי שאומרים. בהמשך השיחה, כאשר פאפניר מבין שרגין הוא הגורם למותו, הוא מזהיר את סיגורד לא לקחת את האוצר כי הוא יביא הרס לזה אשר מחזיק בו, ובכך מעביר את הקללה הלאה (*1). הוא גם מזהיר אותו שרגין יביא למותו שלו.

בתום השיחה פאפניר מת ורגין מגיע ומברך את סיגורד על נצחונו. בלי הסבר הוא הולך ושותה מדם הדרקון, ומבקש מסיגורד שיכין בשבילו את לב הדרקון למאכל. בזמן הכנת הלב, על מנת לבדוק האם הוא מוכן, סיגורד תוחב לפיו אחת מאצבעותיו שהייתה מוכתמת בדם הדרקון, ולאחר שטעם אותו, נוכח לגלות שהוא מבין את שפת הציפורים, כי זה היה כוחו של הדם. בשיחת הציפורים לידו הוא שומע שאם יאכל את לב הדרקון הוא יקבל חוכמה וידע רב והן גם מדברות על כך שרגין מתכנן להרוג אותו, לאחר אכילת הלב. סיגורד מיד הורג את רגין, אוכל את לב הדרקון ולוקח את כל האוצר לעצמו. (*2) 
כאן מסתיים סיפורו של פאפניר. אציין עוד שלושה דברים בעניינו בסיפור זה: א. הוא מכונה בטקסט, לצד דרקון, גם תולע ונחש. ב. הוא נושף מפיו רעל וכשהוא עובר במקום, האדמה רועדת. ג. פאפניר מזכיר קסדה שברשותו וקורא לה 'קסדת האימה'. (*3)

כל אלו, בנוסף לסיפורו המלא של פאפניר ונקודות נוספות ממנו, שיעלו בהמשך, מצויינים מסיבה טובה. כבר עכשיו, אני משער, חלקכם מזהים מאפיינים דומים בדרקונים המוכרים לכם מהארץ התיכונה. 
מהמיתולוגיה הנורדית ראוי גם להזכיר את ג'ורמונגאנד, הנחש של מידגארד (הארץ התיכונה הנורדית) שגם הוא דמוי דרקון, שנהרג (או ליתר דיוק, לפי הסיפור, ייהרג) על-ידי ת'ור בראגנרוק. הוא יביא גם למותו של ת'ור בגלל הרעל שלו, דבר אופייני לדרקונים רבים. אך הוא שייך לסקלה מיתולוגית גבוהה מפאפניר ויותר מידע מתפקידו ושמו, לא ידוע לנו.

הדרקונים הבריטים

כאשר אני אומר 'בריטים', כוונתי היא לכל הדרקונים של העמים שחיו בבריטניה, כלומר הקלטים, האנגלו-סכסים, והנורדים שהתיישבו שם. לכל העמים האלו יש השפעה על הבאת הדרקון לאנגליה וסיפורים המזכירים אותו או יצור דומה לו בשם אחר.

ניתן לראות מתקופת ימי הביניים המוקדמים של אנגליה ועד היום, כי מכנים ברוב המקרים את הדרקון בכינוי 'תולע'. המילה הזו מגיעה כהשפעה מהנורדים ומהמילים האנגלו-סכסיות Wyrm או Vurm, ובדומה לכינוי של גלאורונג כ'תולע מורגות' ולמראה הפיזי שלו, אנו רואים את רוב הדרקונים הבריטים דמויי תולעת כמו הכינוי שלהם, כלומר – ברוב המקרים הם חסרי רגליים, ידיים וגם כנפיים. חשוב לציין כי גם הם גדולים ונשיפתם היא של רעל או אש, כמו דרקונים רבים אחרים.

הדרקונים הבריטים, קלטים או תחת השפעה גרמאנית כלשהי, משמשים בעיקר כמבחן לגיבורים ואינם בעלי חשיבות רבה בפני עצמם. הסיפורים או האיזכורים שלהם קצרים ובדרך כלל הדרקון רק שומר ומגן – אצל הקלטים בעיקר על בארות ומעיינות קדושים, מערות וכדומה, ובימי הביניים בעיקר על עלמות שבויות שהאביר צריך להציל, כמובן שבמשך כל התקופות הם גם שומרים על אוצרות למיניהם.  
טולקין, כאוהב סיפורי פיות ופולקלור אנגלי, ללא ספק הכיר את הדרקונים הללו, אך לאף אחד מהם לא היה את ה'בשר' שהיה לפאפניר כדמות מרתקת ועמוקה יותר. במקורות שבידי לא מצאתי התייחסות רשמית של טולקין לדרקונים הללו, פרט לאחד, שהופיע ביצירה שהיתה מאוד יקרה לליבו של טולקין – היצירה האנגלו-סכסית 'ביאוולף'. 
'ביאוולף' היא יצירה שנכתבה מתישהו בין המאה השביעית לעשירית לספירה, על ידי סופר אנונימי, באנגלית עתיקה, ומספרת את סיפורו של הגיבור הנורדי ביאוולף. אין לנו צורך להיכנס לפרטי העלילה המלאים, לכן נקפוץ לסוף שלה, כאשר הגיבור כבר מלך מבוגר בעל ניסיון רב והדרקון מגיע.

לאחר שנים של שקט ושלום בממלכה, מסופר כי גנב הצליח לחדור דרך מעבר למקום האוצר בהיכל האבן של הדרקון שהיה באדמה (מקום שמזכיר את נארגות'רונד בתיאור שלו) בעת שזה ישן, ולגנוב גביע יוקרתי. הדרקון מתעורר ומגלה זאת בזעם ומתחיל לזרוע הרס בממלכתו של ביאוולף. לא מוזכר שמו של הדרקון, הוא מתואר כבעל כנפיים ובעל היכולת לנשוף אש, בדומה לתדמית הדרקון המוכרת לנו. גם סמוג בעל אותם מאפיינים כמוהו, ניתן גם להגיד שכמו הדרקון מביאוולף גם הוא יוצא בזעם ממשכנו ומטיל אימה באסגארות', בגלל ניסיון גניבה, למרות שזו לא הייתה אשמתם, כמו תושבי ממלכתו של ביאוולף.   

המלך, שמרגיש שמותו קרב, מחליט לצאת להילחם נגד הדרקון, אך אומר לאנשיו שהוא צריך להתמודד מולו לבדו, הוא מזכיר את האש ורעל הדרקון, אך גם תהילת הניצחון חשובה לו. הקרב מול הדרקון מתואר כקרב הקשה ביותר של ביאוולף (שכמסופר ביצירה, הרג שתי מפלצות חזקות מוקדם יותר) וניתן לנו תיאור מלא שלו. נאמר כי המגן הגדול של המלך עזר לו להילחם בלהבות הדרקון, המכונה נחש גם בקטע זה. חרב המלך לא מצליחה לחדור את עור הדרקון (סיגורד וטורין באו מוכנים יותר, מהבחינה הזו) והוא במצב נואש. האנשים שהביא עימו, שהיו בקרבת מקום הקרב, ברחו כולם, פרט לאחד, אשר נקרא וויגלאף, שבדומה להונתור מבית האלת' שבא לעזור לטורין, נכנס לקרב לסייע לאדונו, שהיה גם קרוב משפחתו. ביחד הם עוצרים את המתקפה השנייה של הדרקון, שזעמו הולך ומתגבר במהלך הקרב. בהתקפה השלישית שלו הוא מצליח, בשיניו החדות, לפצוע את ביאוולף. וויגלאף שראה את הסכנה בה אדונו שרוי, הציל אותו כאשר בא מתחת לדרקון, ולמרות שזה הביא לשריפת ידו הוא נעץ את חרבו בבטן הדרקון (שוב מאפיין בטן הדרקון הרכה) וכך גרם לו לפציעה שהפחיתה את עוצמת להבותיו. בשלב זה ביאוולף שלף את סכינו והרג את הדרקון סופית. מיד לאחר מכן המלך מגלה שרעל הדרקון חדר לגופו, ולבסוף הדבר מביא למותו. 
חשוב לציין כי המשורר שכתב את היצירה מזכיר גם בטקסט שהאוצר מקולל, אולי לכן ביאוולף מת לבסוף, כי נאמר שגם הוא חשק בו ומניעיו לא היו טהורים בלבד, וגם עמו סובל מהאוצר לאחר מכן כאשר אויבים רבים מבחוץ רוצים להשיגו. ניתן לראות דמיון ברור בין מה שקורה כאן, לסיפור האוצר של פאפניר, לאוצר של ההר הבודד וזה של דוריאת'.   
טולקין הצטער על כך שהיו דרקונים ספורים בלבד בספרות העתיקה ושנאמר עליהם כל-כך מעט; הוא רצה לתקן זאת ולהחיות אותם בספריו שלו.

הוא חיפש את האישיות של הדרקון, מעבר למאפיינים הפיזיים המרשימים שלו, ורצה לתת לו חיים ומשמעות רבה יותר. היסודות של הדרקונים של טולקין הם אלו של הדרקונים העתיקים שהזכרתי, אך הם הרבה יותר עמוקים וקשורים למתרחש בשטח לעומת אבותיהם, שבדרך כלל די מבודדים מהעולם וקיימים כאיום מרוחק שלא מומלץ לעורר זעמו.

הדרקונים הטולקינאים

לא פחות מסתוריים ואפופי-ערפל מהדרקונים הצפון-אירופאים, הם הדרקונים של טולקין. בחלק זה ננסה לפזר את הערפל ולהכיר אותם יותר לעומק, תוך בדיקת ההתפתחות שלהם בכתבים. כך שבהתאם – קודם כל נעסוק בדרקונים העתיקים של טולקין, שכמו רבים אחרים מהתקופה שלהם, קרובים יותר למיתולוגיה ולאגדה, ולאחר מכן נגיע לדרקונים המוכרים לנו מהגרסאות הסופיות והאחרונות של כתביו.  

הדרקונים האבודים

'ספר הסיפורים האבודים' מחולק לשני הכרכים הראשונים של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, ובהם הגרסאות הראשונות של הסילמריליון, שטולקין כתב כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. האם הן שונות ממה שמוכר לנו היום? אם לא קראתם אותן, אין לכם מושג עד כמה. ניתן להבדיל ביניהן לבין כל שאר הגרסאות של הסילמריליון שטולקין כתב לאחר מכן, שם השינויים הם בעיקר בשמות ובפרטים קטנים, לעומת הגרסאות הראשונות הללו השונות באופן ניכר מכל השאר, גם בסגנון וגם בעלילה. 

ניתן להגיד שהדרקונים האבודים קרובים הרבה יותר למיתולוגיות שאנו מכירים ועדיין הם אינם התוצר המלא של גיבוש עולמו של טולקין. צריך לזכור שהם נכתבו הרבה לפני שר הטבעות, כאשר טולקין היה צעיר יחסית, ורק התחיל לכתוב על הארץ התיכונה. כך שבדומה לואלאר, שדומים שם יותר לאלים ה'מעט' פרועים של המיתולוגיות השונות, גם הדרקונים קרובים לאבותיהם העתיקים.
חשוב להדגיש כי רוב הסיפורים שם מוכרים לנו, אם כי שמות הדמויות והעלילה שלהם שונים בהרבה פרטים. גם שם מופיע סיפורו של טורין, בו מוזכרים לראשונה הדרקונים, וגלאורונג גם נמצא שם, אך הוא נקרא אז גלורונד (Glorund).

כך שבפרק 'Turambar and the Foaloke' לאחר נפילת נארגות'רונד (למרות שזה לא היה שמה אז) יש פסקה שמספרת לנו על הדרקונים את הדברים הבאים:

א. הדרקונים היו היצורים הכי מרושעים שמלקור יצר והיו הכי חזקים, למעט הבאלרוגים.

ב. הייתה להם חוכמה ועורמה רבה, לכן נאמר, על ידי בני-האדם, שזה אשר יטעם מלב דרקון ידע את כל שפות האלים, בני-האדם, החיות והציפורים, ואוזניו יוכלו לתפוס לחשושים של הואלאר ומורגות'.

ג. מעטים היו אלו שהצליחו להרוג דרקון, ואלו שניסו לטעום את דמו לא תמיד שרדו, מכיוון שהוא היה כמו רעל הלהבות, אשר יקטול את כולם חוץ מהאדירים בכוחם.

ד. הדרקונים, בדומה לאדונם ויוצרם, אוהבים תככים ומלאי תאווה לזהב ולאוצרות, למרות שאלו לא מעניקים להם שימוש והנאה.  
גלורונד לא מתואר בסיפור כאבי הדרקונים, אך כאדיר מביניהם באותה התקופה, ולפי הפסקה שהבאתי ניתן להסיק כי היו בתקופתו דרקונים נוספים, שהיו חלק מהמציאות והמלחמה בבלריאנד.

בהמשך הפרק נאמר על הדרקונים כי מלקור שחרר רבים מהם אל העולם, חלקם חזקים יותר וחלקם חזקים פחות. הפחותים מבין הדרקונים הם דרקוני הקור (*4) שמתוארים כנחשי ענק קרים, מהירים ורבים מהם בעלי כנפיים. הדרקונים האדירים יותר הם דרקוני החום, הם איטיים וכבדים יותר מדרקוני הקור, אך ביכולתם לנשוף אש ולהבות, והעורמה והתשוקה שלהם לכוח רבה יותר. כל זה נאמר על מנת להדגיש שגלורונד היה אחד מדרקוני החום, וכי היה האדיר מביניהם.

בהמשך הסיפור, בדומה לגרסא המאוחרת, טורין קוטל את הדרקון והדם שלו גורם לכווית בידו.

בהמשך הספר מוזכרים גם דרקונים רבים שנלחמו ונקטלו בנפילת גונדולין. דרקונים אלו מתוארים שם, בחלקם, עם עורות ברונזה וברזל, אך פרט לצבעוניות הזו, מה שחשוב לנו מופיע בפרק על טורין.

ניתן לראות בבירור את הקשר בין הדרקונים של 'האבודים' לדרקונים המיתולוגיים. הדוגמא הכי חשובה, מעבר לכינוי שלהם כנחשים ותולעים והמראה הפיזי, היא נושא אכילת לב הדרקון, שכאן אפילו מגוון יותר בסגולותיו מהמסופר במקרה של פאפניר.

חשוב גם לציין כי בהתאם ליכולות הואלאר ב'אבודים' הם כן יכולים ליצור ולהתרבות, כך שמקור הדרקונים כאן ברור יותר לעומת הגרסאות המאוחרות יותר. ריבוי הדרקונים והגיוון בשונות שלהם זה מזה תואם את האופי המיתולוגי של ה'אבודים', וכך הם נכנסים לעולמו של טולקין בתחילת דרכו.  

הדרקונים שכולנו אוהבים ומכירים

לא בהכרח אוהבים, אבל מכירים ללא ספק.

בחלק זה נסקור את הדרקונים מהיצירות היותר מוכרות של טולקין, ונראה מה הדמיון בינם לבין אלו העתיקים (גם מהמיתולוגיות הצפון-אירופאיות וגם מה'אבודים'), ומה הייחוד והחשיבות שלהם לסיפור. 
הנושא הראשון שנדון בו נוגע בשאלה ללא תשובה ברורה, שאנסה לתת לה מענה ראוי. שאלה זו היא: כיצד נוצרו הדרקונים?

הדרקון הראשון שמסופר עליו הוא גלאורונג, והוא נקרא בהתאם 'אבי הדרקונים'. בעוד ב'ספר הסיפורים האבודים' לא ידוע לנו מי הראשון מבין יצורים אלה, בכל הגרסאות המאוחרות יותר יש תשובה חד-משמעית בנושא. אך עתה אנחנו נתקלים בבעיה אחרת, והיא שבעוד ב'אבודים' מורגות', כיוצר הדרקונים, תואם לעלילה ולאופי הסיפור, בכל הגרסאות המאוחרות של הסילמריליון נאמר בבירור שלא מורגות' ולא הואלאר יכולים ליצור יצור בעל חיים משלו, ורק אילובאטאר יכול להעניק את 'רוח החיים', כפי שהוא עושה עם הגמדים, לדוגמא. מה כן ביכולתו של מורגות' לעשות? להשחית, כפי שהוא אכן עושה עם האורקים שהגיעו מבני-הלילית.

מכיוון שהדרקונים שונים מאוד מבעלי כנף, כמו הנשרים, לדוגמא, וחלקם, כמו הראשון בהם, היו חסרי כנפיים, נראה שהשחתה שלהם יורדת מהפרק. אז מאיפה הם הגיעו? נתחיל בכך שהם, כמו האבות המיתולוגיים שלהם, דמויי זוחלים ונקראים בכינוי נחש ותולעת פעמים רבות – מכאן ניתן להבין את המקור שלהם. אבל תולעת קטנה בעלת רצון להשתלט על העולם לא נשמעת מפחידה, מה גרם להם להיות ענקים ובעלי יכולות מגוונות? אני רואה כאן שתי אפשרויות שונות למענה ואולי התשובה הנכונה נמצאת בשילובן.

קודם כל יש לשלול את האפשרות שגלאורונג ומינו אחריו הם מהמאיאר; זאת מכיוון שהם גדלים, מזדקנים וכלואים בגוף פיזי, ובאם הגוף מושמד אז כך גם רוח הדרקון אשר בתוכו. נאמר גם בציטוט אחר שחיי הדרקון הם ארוכים אך הוא מת לבסוף, ואין עוררין על הנושא. ישנן עוד נקודות רבות שניתן להעלות נגד הטענה הזו. למרות זאת אנחנו כן נתקלים בבעיה אחרת הקשורה לנושא, והיא הטענה שהם רוח כלשהי (בדרגה פחותה מהמאיאר) שכלואה בגוף דרקון, וזו לא חסרת בסיס. כאשר ניאנור הביטה לעיניו של גלאורונג במפגש ביניהם נאמר כך: (הדגשה שלי)

'and before she [Nienor] was aware her eyes had looked into the fell spirit of his eyes, and they were terrible, being filled with the fell spirit of Morgoth, his master' [The Children of Hurin, P.208]    

בכרך ה-11 של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, בהרחבה על המשפט הזה, כריסטופר טולקין מציין שאביו כתב על הדף הערות המראות כי עדיין לא היה בטוח במוצאו של גלאורונג, וכתב כי מורגות' יצר אותו וגם כי הוא רוח זדון כלשהי שכלואה בגוף תולעת.

בכדי להגיע לתשובה בנושא (או קרוב לכך, לפחות) נבחן את שני הקטעים הבאים מהסיפור של ברן ולותיאן. הראשון הוא כאשר מורגות' שולח את סאורון לתפוס את ברן, שבתקופה זו פוגע במשרתיו בדורת'וניון, ונאמר שסאורון עשה כך: (הדגשה שלי)

'and Sauron brought werewolves, fell beasts inhabited by dreadful spirits that he had imprisoned in their bodies' [The Silmarillion, P.192]      

אנחנו רואים כאן דרגה נמוכה מאוד של רוחות, שהם מתחת לכוחם ולחשיבותם של המאיאר, שהיו בעלי תפקיד בעיצוב העולם. היו אלה רוחות של רוע בגוף של אנשי-זאב שיודעים רק לזרוע הרס. גם לאחר כמה אלפי שנים מסופר לנו שסארומן יצר זיווג בין אורקים לבני-אדם, ואם הוא וסאורון  יכולים להכליא מינים ולכלוא רוחות, וודאי שגם מורגות'.

הקטע הנוסף שחשוב לנו נוגע לקארכארות'. נאמר עליו שמורגות' בחר בו, שהיה קטן מהזאבים מהגזע של דראוגלואין, ועשה את הפעולה הבאה:

'and he fed him with his own hand upon living flesh, and put his power upon him' [The Silmarillion, P.211]
לא מדובר לא ביצירה ולא בפעולת השחתה, אלא בהשקעת כוח מעצמו בזאב, בדיוק כפי שסאורון עושה עם הטבעת. מעשה זה אכן גרם לקארכארות' לגדול מהר ולהגיע לממדים אדירים, ונאמרו עליו בהמשך הקטע, בדומה לציטוט הקודם על עיניו של גלאורונג, הדברים הבאים: (הדגשה שלי)

'There the fire and anguish of hell entered into him, and he became filled with a devouring spirit, tormented, terrible, and strong' [The Silmarillion, P.212]

לפי קטע זה אנו רואים שחלק ממורגות' נטמע בזאב, והדבר מוזכר שוב בקרב שלו עם הואן, בדיוק כפי שמוזכר הרוע של מורגות' גם בגלאורונג. מה אנו למדים מכל הניתוח הזה? קודם כל, לדעתי, ניתן להסיק כי גלאורונג דומה יותר לקארכארות' מלאנשי-הזאב, שאין להם את האיכויות בתחום האינטליגנציה שיש לאבי הדרקונים. לא ידוע לנו מאיזה יצור זוחל הוא נוצר – נחש, תולעת או משהו דומה; אך נראה כי התהליך היה דומה לזה של הזאב המפורסם, אם כי, ככל הנראה, בדרקון מורגות' השקיע הרבה יותר כוח שאבד לו לאחר מכן, ולכן קארכארות' בדרגה נמוכה ממנו בחשיבות וביכולות שלו. חשוב גם לציין שלגלאורונג, לעומת שאר חיות אנגבאנד למיניהן, היו, מעבר ליכולות פיזיות מרשימות, גם כוחות קסם, דבר נוסף המראה על ההשקעה הרבה של מורגות' בו.      

אולי ישנם אנשים שיטענו שבגלל כוחות הקסם, ההערה של טולקין מהכרך ה-11 נכונה ומדובר ברוח כלשהי, להם אציע שילוב של שתי האפשרויות – גלאורונג, הדרקון הראשון, היה מעין השחתה והטמעת כוח ביצור זוחל כלשהו וכך הוא התפתח ליכולות פיזיות מרשימות, אך גם היה רוח רעה שמורגות' כלא בגוף הזה, על מנת שיהיה יותר מחיה ובעל יכולת חשיבה מפותחת משלו (ואלו שבאו אחריו היו בדמותו בהתאם). אני, אישית, תומך בדעה שהוא דומה למקרה של קארכארות', רק בהטמעה והשקעה רבה יותר של כוח וחינוך בו; בגלל שאין קביעה מפורשת של טולקין בנושא, לא ניתן להוכיח זאת, אבל אני חושב שהתשובה קרובה לאחת האפשרויות שהעלנו כאן, מבחינת היגיון סיפורי.   

ייחוד הדרקון הטולקינאי

אחרי שראינו את ההשפעות והתפתחות הדרקון אצל טולקין, עתה נראה מה התוצר הסופי. הדרקונים ידועים כמין ייחודי בשל תכונותיהם הפיזיות המרשימות, אבל אני מעדיף לבחון את האופי העצמאי והערמומי שלהם, היותר מעניין ומורכב, שהוזכר. גלאורונג וסמוג הם הדרקונים החשובים והמשמעותיים ביותר אצל טולקין. יש עוד כמה, שלצערנו לא ידוע לנו הרבה יותר משמותיהם וקצת על מעשיהם, אם בכלל, כך שנתמקד בשני הדרקונים המפורסמים, אשר בנקודות הדמיון והשוני ביניהם ניתן לראות את אופי הדרקון בארץ התיכונה, כאשר כל אחד גם מייצג תקופה שונה בארץ התיכונה. 
נפתח עם גלאורונג, שבהתאם היה הדרקון הראשון בארץ התיכונה. לאחר שדנו במקורותיו, נבחן בקצרה את הדמות עצמה. קודם כל חשוב להזכיר שהוא בא לעולם בתקופה בה מורגות' שלט, הוא אשר הביא לבריאתו, והיה חלק אינטגראלי מהכוחות שלו. למרות זאת, לגלאורונג היה אופי עצמאי ותאווה לכוח ועושר משלו. נראה כי הוא פעל באופן עצמאי תחת שלטון שר האופל הראשון, והיחיד הנוסף שזכה לפריבילגיה זו הוא סאורון. הבאלרוגים מטבעם לא התעניינו בדבר מסוג זה, והאורקים ושאר המשרתים של מורגות' יכלו רק לפנטז על כוח ועושר משלהם, ובעצם היו מעין עבדים שלו.

נראה שכבר בצעירותו גלאורונג יצא מאנגבאנד, על מנת להכריז על קיומו על ידי זריעת הרס וטרור, אך מכיוון שלא הגיע עדיין לכוחו וגודלו המלא, פינגון הצליח לעצור אותו. נאמר, מיד לאחר מכן, שמורגות' לא היה מרוצה שהוא חשף את עצמו מוקדם מדי, כך שניתן להסיק כי גלאורונג יצא לפי רצונו שלו, ולא זה של אדונו. נדלג כמה מאות בעידן הראשון, לסיפור החשוב ביותר לו הדרקון שותף – סיפורו של טורין טוראמבאר. בתקופה זו גלאורונג כבר במלוא כוחו ובעל ניסיון בשטח, לאחר המלחמה הרביעית של בלריאנד, ואנו פוגשים אותו שם לראשונה בנפילתה של נארגות'רונד. מפגישתו הראשונה עם טורין ועד לשיחתו האחרונה עם ניאנור, אנו רואים את התחכום שבמזימותיו ואת הדבר שגורם להן לעבוד – יכולת דיבור וירטואוזית ושימוש חכם במילים, לדעתי הכישרון הראשון במעלה של הדרקון.

עדויות בשטח לנושא העצמאות שלו ניתן לראות בבירור. נראה כי הוא שני בחשיבותו למורגות' בתקופתו (זאת גם בגלל נפילתו של סאורון להואן), הוא מתואר במילים 'מלך-דרקון' ונאמר ששלט על כל הממלכה של נארגות'רונד, שהייתה הגדולה במערב בלריאנד ואזור המלחמה הראשי לאחר הנירנאית'. כאשר הוא צריך צבא הוא משתמש באורקים, אך לא נותן להם דבר בתמורה, וכאשר הוא מוצא אותם לא יעילים הוא פותר את הבעיות שלו בעצמו, כמו בתקיפת ברת'יל לדוגמא. דבר אחרון שאדגיש אודות גלאורונג, הוא את דבריה של מליאן למאבלונג, כאשר היא מציינת שהוא נתקל בכוח אדיר מדי בשביל כל אלו שחיים בארץ התיכונה, ואם מליאן אומרת – זהו דבר שיש להתייחס אליו ברצינות. גלאורונג היה אחד הגורמים החשובים במלחמה בעידן הראשון, והוא זכה בכך לא רק בשל גודלו ויכולתו לשרוף דברים.
עתה נעבור לסמוג, שבדומה לגלאורונג, ניתן למצוא גם אצלו מאפיינים של הדרקון הצפון-אירופאי לאחר 'שכלול' מסויים. בעוד גלאורונג דומה במאפיינים הפיזיים לפאפניר וכמוהו גם השתייך לסוג עידן מיתי, בסמוג ניתן לראות שילוב של הדרקונים מ'סאגת הוולסאנג' ומ'ביאוולף' באופן ברור, כאשר הוא גם בעל היכולת לעוף .

ניתן לראות בסמוג דוגמא לדרקון ללא שליטה של שר אופל; כאן העצמאות שלו מגיעה לשיאה. הוא לא בעל כוח תחת הנחיות של מישהו מלמעלה, אלא חופשי לעשות כרצונו בעולם, והדבר מתבטא היטב. סמוג שולט על אזור משלו בכוח הזרוע, או בכוח הכנף במקרה שלו. ללא מורגות', הבאלרוגים יעדיפו לתפוס תנומה לכמה עידנים טובים, סאורון ימשיך במדיניות אדונו בגלל הכבלים החזקים שהוטלו עליו, והדרקון יעשה מה שמתחשק לו. ומה מתחשק לו? אותם דברים שראינו בגלאורונג, אלפי שנים לפני כן, וגם בפאפניר ובדרקון מביאוולף, במידה מסויימת – תהילה, שידעו עד כמה הוא אדיר וחזק ולכן לא כדאי להתעסק איתו, שליטה עצמאית באזור מסויים ללא צורך במשרתים, והחשוב מכל – עושר רב.

נראה כי סמוג מסתפק בכל אלו, לא כמו סאורון, שמחפש להגדיל את שליטתו בארץ התיכונה ולכובשה, וסטאטוס זה נשמר בערך מאתיים שנה לאחר שכבש את ארבור בכוח. השאלה המעניינת היא מה הוא היה עושה בזמן מלחמת הטבעת אם היה חי. ב'סיפורים שלא נשלמו' בפרק 'המסע לארבור' גאנדלף אומר שהוא פחד כי סאורון ישתמש בסמוג. לצערנו ולשמחת תושבי הארץ התיכונה, אנו לא יודעים מהי הכוונה המלאה במילה 'ישתמש': האם סאורון יכול היה לכבול אותו לרצונו? לא נראה לי, אפילו עם כוח הטבעת. רק על רפאי הטבעת הייתה לו שליטה' בגלל כוח הטבעות וחולשת בני האדם, אבל שליטה על יצור אחר (כמו, לדוגמא, גם שילוב) בדומה לזו שלמורגות' הייתה על הבאלרוגים וסאורון עצמו, זה כבר סיפור אחר. סמוג היה דרקון האש האדיר בתקופתו. הדבר הנכון בדבריו של גאנדלף הוא הצד בו היה בוחר סמוג, שמטבעו עדיין שייך לזה של מורגות' וסאורון ולא אוהד גדול של הומאניות. סביר להניח שתחת ההבטחה של עוד אוצרות, כוח או אפילו להישאר באותו מצב כפי שהיה לפני כן, הוא היה מסייע לסאורון במלחמה. הרי גם הוא לא היה רוצה להיות יריב של סאורון, במיוחד אם זה ישלוט בכל הארץ התיכונה ועלול לפנות נגדו עם כל כוחותיו. כך שאת הסיכוי הגבוה שהוא היה חובר לסאורון, גאנדלף רצה למנוע. 
בשני הקטעים הקצרים על שני הדרקונים ראינו באופן כללי את האופי העצמאי של הדרקון, תחת שליטת שר אופל ובלעדיה, אך כפי שהזכרתי, הנושא המעניין הנוסף בדרקון הוא יכולת השיחה שלו. השימוש של גלאורונג וסמוג במילים היה מאוד חשוב בשביל טולקין, ורואים זאת היטב בסיפור, ובחלק הבא נתמקד בכך דרך השוואה לאבי הדרקונים הטולקינאים – פאפניר.      

קורס קצר בשיחה עם דרקונים

במכתב מספר 123 מקובץ המכתבים של טולקין שפורסם, הוא משיב לשאלה בנוגע למקור הדרקונים שלו. שם טולקין אומר כי הדרקון מביאוולף, בשל דמותו הרדודה יחסית, היה מקור פחות חשוב בשבילו לעומת פאפניר, ששיחתו עם סיגורד הייתה ההשראה לשיחתם של סמוג ובילבו.

אני מאמין כי גם גלאורונג, מעבר לדמיון הפיזי והסיפורי לפאפניר, צריך להיכנס למשוואה הזו. בחלק הזה ננתח את שיחתם של פאפניר והגיבור הנורדי סיגורד ונשווה לשיחות של שני הדרקונים של טולקין, אותן אנו מכירים ויכולים למצוא ב'הוביט' וב'סילמריליון' או ב'ילדי הורין' במקרה של גלאורונג.
אני אזכיר שהשיחה הזו מתרחשת לאחר שסיגורד מפתיע את הדרקון ופוגע בו בבטנו הרכה, בדומה לטורין, לאחר שהדרקון משתולל קצת, הוא מבין שסופו מגיע והוא פותח בשיחה עם הגיבור. וכך מסופר ב'סאגת הוולסאנג' (תרגום חופשי שלי). 
הדרקון פותח את השיחה:

'מי אתה, או מי הוא אביך, או מי היא משפחתך, אתה אשר בעזות פנים העזת לשאת נגדי כלי נשק?'

על כך סיגורד משיב: 'מקור מוצאי אינו ידוע לאדם. אני מכונה החיה האצילה. אין לי אב ולא אם, והנני נודד לבדי'

פאפניר עונה: 'באם אין לך לא אב ולא אם, מאיזה פלא נולדת? על-אף שלא תגלה לי את שמך ביום מותי, הנך יודע שאתה משקר'

סיגורד משיב: 'שמי הוא סיגורד ואבי הוא סיגמונד'
כמסופר ב'הוביט', לא מומלץ לתת לדרקון את שמך האמיתי, זה חוק בסיסי בשיחה עם הדרקונים. סמוג פותח בשאלות דומות, אך בילבו עומד במבחן, בעוד סיגורד בגאוותו מסגיר את שמו. טעות דומה עושה ניאנור עם גלאורונג, שלא ידע מי היא בפגישתם הראשונה, ובכך היא וסיגורד קראו תיגר על כוחו של הדרקון. ב'שירת פאפניר' נאמר, כמוזכר בהערה הראשונה, שאסור למסור למישהו לפני מותו את שמך בגלל חשש מקללה מצידו, ואולי זו הסיבה לכך שסיגורד בתחילה לא נתן את שמו. הפרשנים טוענים כי ניתן להסיק כי בגלל שילוב של אומץ יתר וגאווה על כך שהוא זה שהרג את הדרקון, הוא מוותר מהר וחושף מי הוא, אך אולי גם בגלל השפעתו המילולית המיוחדת של הדרקון הוא עושה זאת? תשובה חד-משמעית לא נקבל כאן. דבר נוסף בנוגע לחלק הראשון הוא דרך הדיבור החידתי של סיגורד, ואחר כך של בילבו, ואכן נאמר ב'הוביט' שדרקונים אוהבים שיחות עם אופי חידתי.
בהמשך השיחה פאפניר מתפאר בכוחו ובפחד שהוא זורע במילים אלו: 'הלא שמעת כי כל האנשים מפחדים ממני ומקסדת האימה שלי?'

על קסדת האימה דיברתי בהערה השנייה. מה שחשוב לנו כאן היא העובדה שסמוג אומר אותם הדברים כאשר הוא מתאר בפני בילבו את כוחו האדיר ואת מעשיו, וגלאורונג גם הוא בשיחתו הראשונה עם ניאנור, מתגאה בשמו ובכוחו המפורסם, שכולם צריכים לפחד ממנו.

סיגורד משיב לפאפניר בטענה שהאומץ שלו הוביל למעשה שלו. פאפניר ממשיך בטקטיקה הדרקונית שלו, כמו גלאורונג וסמוג, להוציא מידע במילים ערמומיות שיערערו את האויב ויגרמו לו לכעס ולחשיבה מוטעית. הוא עושה זאת כאשר הוא אומר שזה מוזר, ובעצם מפתיע ולא מקובל, שלאסיר מלחמה יהיה אומץ להילחם איתו. סיגורד משיב בכעס שלא כך הדבר, שלא היה אסיר מלחמה ומאשים את פאפניר בשקרים. הדרקון בפעם השנייה מצליח להטות את השיחה לטובתו, וממשיך בשלו במילים הבאות: 'אתה דוחה את כל דברי כאילו נאמרו בזדון. אך הזהב הזה אשר תיקח ממני יביא עליך את מותך'. סיגורד משיב שכל אדם רוצה להיות עשיר, ושעל כל אחד למות מתישהו, ופאפניר חוזר על המלצתו באופן מרומז, שכדאי לסיגורד לא לגעת באוצר.
האזהרה של פאפניר מהאוצר המקולל לא רצינית בכנות שלה, מפני שברור שהוא מייחל למות הורגו. לפני שנראה את חשיבות האוצר והאזהרה מפניו, נתקדם בשיחה, שמבצעת פנייה מוזרה מהמקום בו הייתה, ולפני שהיא חוזרת למסלולה הקודם, סיגורד מציב בפני פאפניר שתי שאלות כדי לבחון את חוכמתו. (*5) לאחר שפאפניר משיב נכונה הוא מחזיר את השיחה לנושא העיקרי שלה, והוא אומר כך: 'רגין אחי הביא למותי, אך זה מסב לי אושר, כי הוא יביא גם למותך שלך, ורצונו יתקיים'.

דברים אלו, בנוסף למה שאמר על האוצר, נאמרים בכוונה לזרוע מתח בין סיגורד לרגין סביב התאווה לאוצר, וסמוג עושה את אותו הדבר עם בילבו והגמדים, כאשר הוא אומר שיהיה לו מזל טוב אם יצא מהסיפור הזה בחיים, כי הגמדים יהרגו אותו לאחר מכן. גם גלאורונג מטעה את טורין באופן דומה לגבי המציאות במטרה לגרום לו לעשות מעשים שגויים.

חשוב לציין גם שלמרות שהאוצרות של נארג'ותרונד ושל ארבור אולי לא מקוללים רשמית כמו זה של פאפניר, בשני המקרים, לאחר מות הדרקון שהיה הבעלים האחרונים של האוצר, הוא גרם לבעלים החדשים שלו, בדיוק כמו לסיגורד, צרות, מלחמה ואוייבים רבים.
השיחה ממשיכה כאשר פאפניר מדבר על חייו כדרקון ועל האימה שהטיל באנשים כדי למנוע מהם לנסות לפגוע בו, סיגורד משיב לו שהאומץ כובש את הפחד. על כך פאפניר עונה שוב כשהוא ממליץ לסיגורד לעזוב לפני שהוא יביא למותו, אך סיגורד משיב בשלילה ואומר שהוא הולך לקחת את האוצר, וברגע זה פאפניר מעביר את הקללה על האוצר בדיוק כפי שלוקי עשה לפניו ואומר שהאוצר יביא מוות לכל זה אשר יחזיק בו, ומת לאחר מכן.

השוואות מעניינות אחרונות ניתן למצוא במילים של גלאורונג לפני מותו לניאנור, כאשר הוא מקלל את הגיבור בדבריו האחרונים ובכך מבטא את הרוע שלו גם בנשימתו האחרונה, כמו פאפניר. בנוסף, כפי שהזכרתי מוקדם יותר, סמוג, לקראת סוף השיחה, מתגאה במעשיו ובפחד שהטיל. 

סיכום קצר

ישנם עוד דרקונים טולקינאים, בין אם הם בארץ התיכונה או מחוץ לה, אך מטרת המאמר לא הייתה יצירת ערך אנציקלופדי מפורט אודותיהם. כמו כן לא התייחסתי אליהם עקב המידע המועט אודותיהם (*6) וחשיבותם הקטנה, יחסית, לעומת גלאורונג וסמוג, ללגנדאריום ולנושא המאמר. 
ניסיתי להעביר שלוש נקודות: א. המקורות המיתולוגיים של הדרקונים וחשיבותם בבניית הדרקונים של טולקין, בדגש על פאפניר. ב. התפתחות הדרקונים אצל טולקין בנוסף לשאלת יצירתם. ג. האופי הייחודי והעצמאי של הדרקון, אשר מתבטא במעשיו ובכישרון השיחה שלו. אלו נותנות מבט כולל על הדרקון מנקודת מבטו של טולקין, ולפי דגם זה ניתן לשער כי פעלו דרקונים נוספים כמו אנקאלגון השחור וסקאתה.
הייתה לטולקין משיכה לדרקונים, אותה הוא מזכיר במאמר שלו 'אודות סיפורי פיות' וגם במקורות אחרים, כמו דבריו בהקדמה. עם זאת הוא גם מציין שם כי אין זה אומר שהיה רוצה לראותם בסביבת מגוריו; אך לארץ התיכונה הם התאימו מצויין.

הדרקונים הינם מין נוסף שנותן עומק רב לכתביו של טולקין, ובלעדיהם העולם שיצר היה עני יותר. לקח להם זמן, כמו לרבים אחרים, להתגבש ולמצוא את דרכם, אך לבסוף הם עשו זאת, והפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף ומהסיפור של הארץ התיכונה.

הערות

1. מעבר לחשיבות של העברת קללה עתיקה, חשיבות הקללה של מישהו לפני מותו, במיתולוגיה הנורדית ובעולם הצפון-אירופאי בכלל, היא גבוהה ולכן סיגורד בהתחלת הדו-שיח חושש מלתת את שמו האמיתי לפאפניר, לפי הנאמר ב'שירת פאפניר'. דבר זה מתבטא גם אצל טולקין, וניתן לראות דוגמא לכך במלך נוגרוד שלפני מותו מידיו של ברן בקרב סארן אתראד, מטיל קללה על הנאוגלמיר עם הסילמריל ועל שאר האוצר, שאולי מתבטאת בפועל בנפילתו של דיור וממלכתו בדוריאת'. דוגמא טובה נוספת ניתן לראות באיאול שלפני סופו מקלל את בנו מאיגלין שמותו יהיה דומה, וכך אכן היה בנפילת גונדולין, וישנן עוד דוגמאות לנושא זה בלגנדאריום.  
2. שתיית הדם ואכילת הלב של דרקון או חיה אדירה אחרת על מנת לקבל שינוי כלשהו, הינו מוטיב נפוץ במיתולוגיה הנורדית. דוגמא נוספת ניתן לראות ביצירה 'The Saga of King Hrolf Kraki' כאשר לאחר שאחד הגיבורים הורג דרקון, הוא נותן לבן-אדם פחדן וחלש לשתות מדם הדרקון ולאכול מליבו, ולפתע זה נהייה לוחם חזק ואמיץ. מוטיב זה גם קיים במקומות אחרים בעולם הצפון-אירופאי, כמו במיתולוגיה האירית במספר סיפורים ממחזור הפיאנה, וגם חדר לעולמו של טולקין. אצלו זה מתבטא בטיוטות הראשונות של הלגנדאריום, כמוסבר בחלק 'הדרקונים האבודים' במאמר. 
3. 'קסדת האימה' שפאפניר מתגאה בה, כמסופר, נתונה לשתי גרסאות שונות: בסאגת הוולסאנג היא חפץ קסום שבאוצרותיו שסיגורד לוקח ממנו, בעוד ב'שירת פאפניר' מה'אדה העתיקה' לא ברור מה היא. טום שיפי מדבר על נושא זה וטוען שאולי הכוונה היא לאימה מהמראה והכוח שלו, בדומה לתיאור של הנאזגול:
'…the dark head helmed and crowned with fear' [Lord of the Rings, The Two Towers, P.691]    
קסדה זו גם מזכירה את קסדת הדרקון של טורין שעוררה פחד באויביו ואולי ויש קשר בין השתיים. שיפי שואל האם זה נכון לגיבורים להשתמש בה ודן בנושא. סיגורד שקטל את פאפניר טוען שלא, ומתעקש בשיחתו עם פאפניר שבעזרת אומץ ניתן לנצח את הפחד הזה. הורין מסכים איתו כאשר הוא לא משתמש בקסדת הדרקון של אבותיו במלחמה ואומר שהוא מעדיף להסתכל על אויביו בפנים חשופות ואמיתיות; טורין בנו כן משתמש בה ובעצם בטקטיקות של האויב, של פחד וטרור, ובכך משחק לידיו של מורגות'.    
4. דרקוני החום או הקור אינו כינוי רשמי מבחינה פנים-סיפורית לכל סוג דרקון, אך כך הם מחולקים שם בנקודת מבט כללית. 
5. משחקי שאלות חוכמה הינו מוטיב מוכר במיתולוגיה הנורדית, וניתן לראות דוגמאות נוספות לאלה ביצירות כמו 'The Lay of Alvis' כאשר ת'ור בודק את חוכמתו של גמד כאמצעי להעברת זמן על מנת שהשמש תעלה והוא יהפוך לאבן, או גם ביצירה 'The Ballad Of Svipdag' וישנם עוד במקומות נוספים. 

למוטיב השאלות מספר תכונות משותפות: א. עיסוק בעניינים רמי עולם: שאלות על אלים, אובייקטים קסומים, מקומות חשובים וכדומה. בחינות ידע על דברים שרק האדירים ידעו. ב. תבנית של התחלה זהה וסיומת שאלתית שונה. ג. בדרך כלל האחד שואל והשני משיב בקביעות.  
6. חשוב לי להדגיש כי לא בחרתי ב- Chrysophylax מהסיפור 'Farmer Giles of Ham' כדרקון שיכול לקחת חלק במאמר, למרות מידע מפורט, יחסית, אודותיו ונקודות דמיון בינו לבין שאר הדרקונים הטולקינאים. זאת מכיוון שגם הסיפור, וגם דמות הדרקון, הינם הומוריסטים באופן ברור. סיבה נוספת היא שהם אינם שייכים לארץ התיכונה, שם כל יצור, מין או עם, הם בעלי החשיבות והעומק המרביים עבור טולקין.
ביבליוגרפיה

* The Hobbit, By J.R.R. Tolkien

* The Silmarillion, By J.R.R. Tolkien, Edited by Christopher Tolkien

* Unfinished Tales, By J.R.R. Tolkien, Edited by Christopher Tolkien

* The Children Of Hurin, By J.R.R. Tolkien, Edited by Christopher Tolkien

* The History of Middle-Earth, Volume 2-The Book of Lost Tales II, By J.R.R. Tolkien

* The History of Middle-Earth, Volume 11- The War Of The Jewels. By J.R.R Tolkien, Edited by Christopher Tolkien

* על סיפורי פיות, בתוך 'עץ ועלה'. מאת ג'.ר.ר. טולקין.

* The Letters of J.R.R.Tolkien, edited by Humphrey Carpenter and Christopher Tolkien

* J.R.R. Tolkien Author Of The Century, By Tom Shippey

* The Road To Middle-Earth, By Tom Shippey

* Beowulf, By an anonymous poet. Translated by Seamus Heaney

* The Saga of The Volsungs, Translated by Jesse L. Byock

* The Norse Myths, Introduced and Retold By Kevin Crossley-Holland

* The Elder Edda

* The Prose Edda, by Snorri Sturluson

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות