אצילות שעונשה מוות

על פי תמליל הרצאה שנערכה במיתופיה 2007

 חלק א': הגדרת הדילמה ויסודותיה
בספרי הפנטזיה, ובמידה מסויימת גם במציאות, אנו מזהים (ומעריכים) את הדמות ה"מוסרית" לא רק מפני שהיא מכריזה בקולי-קולות על "מרכולתה המוסרית", קרי – על אמונתה בעקרונות המזוהים אצלנו עם מוסר חיובי, אלא גם ובעיקר מוכנה לדגול בהם, ובמיוחד במצבים של סיכון ואולי אפילו הקרבה עצמית. רוב קוראי הארי פוטר, למשל, יטו לבוז לדרך בה העדיף זנב-תולע את שלומו האישי, במחיר של הסגרת חבריו לוולדמורט, ויזדהו עם האמירה הזועמת של סיריוס "היית צריך למות, ולא לבגוד בחברים שלך".
אולם, מה קורה כאשר הדילמה בין מוסר לכדאיות מסתבכת, באופן כזה שלא רק נוחותה או בטחונה האנוכי של הדמות עומדים על כף המאזניים? כאשר אראגורן מחליט לרדוף בשלושה אנשים אחרי גדוד שלם של אורקים, בשם העקרון של "לא מפקירים חבר לשבי ועינויים", הוא יכול לכאורה לגזור מוות לא רק על עצמו ועל חבריו, אלא לשלול מהמערב מצביא שהוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה; כאשר אדארד סטארק מתעקש לפעול מול סרסי לאניסטר בכל כללי הכבוד וההגינות, הוא גוזר מוות לא רק על עצמו, אלא גם על כל אנשיו הנאמנים.
הדילמה של – מוסר או יעילות, או מוסר נעלה שאינו הולם את חיי המעשה, מתבטא באורח מפורש בויכוח שמנהלים פאראמיר ודנת'ור בכרך השלישי של 'שר הטבעות' – הסוכן דנת'ור, שאינו מרוצה מ"אצילות הנפש" בה שחרר בנו את נושא הטבעת ובאורח כללי, פעל לפי צו המצפון ולא לפי צו הזהירות, מטיח:

"היטב אני מכיר אותך. אתה נושא נפשך לתדמית של אדונות וגודל-נפש אשר למלכים אשר היו לפנים, אתה מבקש להיות חנון ואציל. דברים אלו אולי יאים הם לגזע עליון, שכסאו עומד איתן ובדורו שורר שלום. אך בשעה נואשת זו עלול המוות להיות מחירה של אצילות".
"לו יהי כן".
"לו יהי כן!" הרעים דנתור בקולו "אך הדברים אמורים לא רק במותך אתה, אדוני פאראמיר: גם במות אביך וכל בני עמך, שהגנתם הופקדה בידך"

בדיאלוג קצר יחסית, טולקין קולע הישר אל תוך הדילמה; בראיה מפוקחת של הדברים, גם אם נושא הטבעת הצליח בסופו של דבר, הרי שבאותו רגע, אין ספק שפאראמיר נטל ביודעין סיכון מבעית – באשר אם נושא הטבעת, שצועד הישר לכיוון ממנו מתקדם צבא האויב, יתפס, המשמעות הינה חיסול מיידי של גונדור על כל אנשיה. מדבריו של דנת'ור אפשר להבין גם את מה שלא נאמר במפורש – העובדה כי לא ידיו של פאראמיר "ישפכו את הדם", אינה מסירה מעליו את האחריות לאסון שעשוי להתרחש בגלל הבחירה שבחר.
ואם בכל הנוגע לסיכון המדובר ב'שר הטבעות', הרע מכל לא התממש, נביא דוגמא מיצירה שבה היו התוצאות טראגיות בהרבה.
אדארד סטארק, ימין המלך שכבר מודע לכל קשת מעשיה השפלים של סרסי לאניסטר, שלא זו בלבד שבניה אינם יורשי בעלה המלך, אלא נולדו מגילוי עריות עם אחיה, והיא אחראית למעשי נבלה נוספים, ביניהם הרעלת ימין המלך הקודם ג'ון ארין. אדארד, במקום להכות – מתעמת איתה ב"חורש האלים", קוצב לה אולטימטום להכנע ולצאת מרצונה לגלות. לאחר מכן, הוא מתעקש לעמוד במילתו, ולא לנסות ולהפתיע את אנשי לאניסטר במכת לילה מהירה. יתר על כן; אדארד דוחה הצעת פשרה שמעלה בפניו אצבעון (littlefinger) – שמנסה לשכנע אותו להשלים ולהגיע לפשרה שתמנע מהכרזת האמת על סרסי ובנה, מתוך ניתוח פוליטי מפוכח, כי ההתנהגות הנכונה תטיל את ווסטרוז למלחמה עקובה מדם, ותעלה על הכס שליט אכזרי ובלתי ראוי.
אולם, אדארד נותר נאמן לעקרונותיו – וכל קוראי "השיר" מכירים את התוצאה האיומה; בין היתר באותו פרק מזוויע של סאנסה, בו היא רואה את כל ראשי האנשים הנאמנים של אביה מוקעים על החומה, מרקיבים ומשוחים בזפת.
אם ננסה לתמצת לעצמנו את הדילמה, הרי שהתנאים להתקיימותה הינם כדלקמן:

בפני הדמות ניצבת אפשרות בחירה אמיתית, ומודעת בין חלופות שונות (לסדריק דיגורי בספר הרביעי בסדרת 'הארי פוטר', למשל, אין בחירה, וודאי שלא מודעת: אמיץ ואצילי ככל שיהיה, הוא נוגע בגביע האש בלא לדעת שמדובר במלכודת, מוצא עצמו מול אנשיו של לורד וולדמורט, וסופג מיד את הקללה ההורגת).

  1. החלופה הנראית "מוסרית" היא חלופה מסוכנת מאד, או אף כזו הנראית התאבדותית; זאת ועוד – הסיכון באותה חלופה חורג אך ורק מנטילת סיכון או הקרבה אישית גרידא, אלא מסוגל להביא אסון גדול אף יותר (חורבן עירו ומות אנשיו של הגיבור, אם ניזכר בהאשמה של דנת'ור כנגד פאראמיר, למשל)
  2. החלופה המקיאבליסטית, הנראית כבגידה בעקרון המוסרי, נראית גם כיעילה בהרבה והולמת את הדיבר "For the greater good", בבחינת סטיה קטנה מהמוסר, למען מניעת אסון/השגת תועלת שנטענת כהולמת את המוסר והטוב בטווח היותר רחוק.

הדמות העומדת בדילמה חייבת, כמובן, להיות דמות שאנו מזהים אותה כ"דמות מוסרית"; אין משמעות רבה להעמדתו של נבל באותן נעליים, משום שמצד דמויות חסרות עקרונות בנוסח לוציוס מאלפוי או זנב תולע, אנו מצפים מניה וביה כי יבחרו באורח אנוכי ולא מוסרי; במקום בו אין מראש מוסריות, אין גם דילמה.

פעם נוספת, מן הראוי לחזור ולהדגיש את חשיבתה של המודעות מצד הדמות ולו באורח אינטואיטיבי, למצב הדברים הנכון ולטיב הבחירה; כמו שבשדה המשפטי, מודעות היא תנאי יסוד להטלת אחריות, כך גם בענייננו, מודעות היא תנאי בלעדיו-אין לבחינת כוונה, מוסריות או אנטי-מוסריות מצד הדמות.
לסיכומה של נקודה זו: "אצילות שעונשה מוות" הוא השם בו נכנה את הדילמה, במסגרתה מוצאת דמות את עצמה מחוייבת לבחירה בין שתי חלופות, תוך שהיא מודעת פחות או יותר לטיבן ולטיב הבחירה ביניהן – האם לדבוק בהתנהגותה ה"מוסרית", אף במחיר שעשוי להיות נורא לא רק עבורה, אלא גם עבור אחרים, או שמא, לבחור בחלופה הפחות מוסרית, משום שהדבר נראה כמספק סיכוי טוב יותר לחמוק מהמיצר, או נטען לגביה כי היא תביא לתוצאות מוסריות או מועילות יותר בטווח הארוך, בבחינת סתום את האף ובצע עוול קטן אחד, "for the greater good".

חלק ב': אצילות שעונשה מוות – בין מציאות לספרות בדיונית

נקודה חשובה נוספת שיש לעמוד עליה, הינה כי דילמות מסוג זה אינן מוגבלות לספרות בדיונית, אלא עשויות להתרחש בסוגי סיפורת "ריאליסטיים" יותר, ולמעשה גם במציאות עצמה.
דוגמא מציאותית להכאיב של דילמה מסוג זה, שהתרחשה במדינת ישראל בפועל לפני שנים לא רבות, הינה הסיפור העגום על החייל מדחת יוסוף:
חייל צה"ל נפגע בחילופי אש בין פלסטינים חמושים לכוח צבאי המגן על מתחם "קבר יוסף" בראשית האינתיפאדה השניה; מצבו של החייל הפצוע מדרדר במהירות, כאשר הוא נמצא במוצב מכותר בלב עיר עויינת, בלא אפשרות לפינוי מהאוויר. בפני המפקדים הצבאיים עומדת ברירה אכזרית: האם לדבוק בקוד האתי הצה"לי, לפיו "לא מפקירים פצועים בשטח" בשום מחיר? משמעותה בפועל של אותה בחירה, הינה הכנסת כח גדול אל תוך העיר, מתוך וודאות כמעט מוחלטת כי הדבר יסתיים במספר גדול בהרבה של פצועים והרוגים של הכוח המחלץ. לחלופין, קיימת החלופה המקיאבליסטית יותר (שככל הנראה, היא זו שנבחרה בפועל), לפיה הצלת חייו של לוחם אחד אינה מצדיקה חשיפת הכוחות לסיכון כה גדול. אז והיום, הושמעו כנגד מפקדי צה"ל טענות, שקשה להתעלם מהם, כי בחרו באורח בלתי מוסרי, התעלמו מהקוד האתי ולמעשה הניחו למדחת יוסוף ז"ל לדמם למוות.

For the greater good? אינני מתיימר לתת תשובה על כך במסגרת הרצאה זו.ניתן לתת גם דוגמאות נוספות, חלקן רחוקות יותר, או עומדות על קו התפר בין ספרות להסטוריה; טלו למשל את הדוגמאות המובאות, הן בתנ"ך והן בספרות, על מלכים שעלו לשלטון בדרך של הפיכה, והתלבטו האם, בכדי להבטיח את שלטונם, לטבוח כל שריד לשושלת הקודמת – בין היתר, מתוך חשש מבוסס למדי, שצאצאים שייוותרו בחיים יהוו, בסופו של דבר, סיכון משמעותי לשלטון השושלת החדשה. הדילמה המורכבת מאד בין דוד המלך לבין שרידי בית שאול יכולה לספק דוגמא מאלפת – הן ללבטים והן לסיכונים שמסתתרים מאחוריהם.

מה, אם כן, מייחד את הספרות הבדיונית לחלוטין, בעיקר את מה שאנו מכנים "ספרות פנטזיה" ממקרים נשוא המציאות, או כאלו המתוארים בספרות המוגבלת לתאור התרחשות היסטורית? ההבדל בין האחרונים לבין הספרות הבדיונית הינו פשוט, כשם שהוא עקרוני.
בעוד האחריות ליצירה, ההחלטה והפתרון של דילמה מסוג זה, אם תתרחש במציאות, תתחלק לעולם בין כמה גורמים (בפרשת מדחת יוסוף, למשל – הפלסטינים החמושים ו/או הדרג הפוליטי שיצרו את המצב, המפקד הצבאי שלפתחו נופלת ההחלטה, ויד-הגורל (או כוח אחר, תלוי במה מאמינים) שגרמה לדברים להסתיים כפי שהסתיימו), הרי שבספרות הבדיונית לחלוטין – קרי, זו שאינה מוגבלת לתאור מאורע שהתרחש במציאות, הרי שלמעשה קיימת יד מכוונת אחת, אשר יוצרת את הארוע ושולטת בו מתחילתו ועד סופו.

1. היא הקובעת, האם ומתי לעשות שימוש בכלי כה חריף ואכזרי כדילמת "אצילות שעונשה מוות".
2. היא הקובעת, איזה גיבור, אם בכלל, יעמוד מול הדילמה, ובאיזו רמת מודעות.
3. היא שמעצבת את שתי החלופות ואת מידת הסיכון והסיכוי שבכל אחת מהן.
4. היא שקובעת מה יחליט הגיבור, ומה תהיה התוצאה – בטווח הקרוב והרחוק.

יתר על כן: אותה יד מכוונת, של סופר הפנטזיה, היא אף זו המסוגלת ליצור ולנווט את כל מהלך הארועים בכדי להתאים למטרות חוץ-עלילתיות, כולל ובעיקר עקרונות של מוסר, אמינות, וכל עקרון-על אחר המאפיין את גישת הסופר או הסופרת ואת עקרונות היסוד לפיהם בנוי העולם בו מתרחשת העלילה הבדיונית, ואת המסרים החבויים בתוכם (מי יותר ומי פחות).

חלק ג: כמה מילים על אמינות
בטרם "נצלול" אל תוך ניתוח האופן בו מטפלות יצירות פנטזיה ידועות ואיכותיות בדילמת "אצילות שעונשה מוות", ראוי להעיר מספר מילים על עניין האמינות, אשר ישומו הנכון מפריד לא פעם בין יצירות ספרותיות טובות לאלו הפחות טובות.
"כל יכול" לכאורה, ככל שיהיה, הרי שסופר חייב לתת דעתו על סוגיית האמינות, אשר לעיתים עשויה להגביל או להקשות על השימוש בפתרונות מסויימים, בעיקר כאלו הנראים "ורודים" מדי לדילמות וקשיים שהוא מציב בפני הדמויות שלו. גם הדילמה האכזרית והמזעזעת ביותר עשויה להפוך חיש מהר לבדיחה, אם יוצרה נכשל במבחן האמינות; גם תיאור רווי אימה של עשרה עמודים של אתגר קטלני יהפוך לקלישאה צפויה מראש, אם הקוראים מנחשים נכונה, כי מדובר בזיוף, מאחוריו מסתתר פעם אחר פעם מוצא קל ונוח. אין פירושם של דברים, כאילו כל שימוש בפתרון הנראה על פניו כ-Dia ex machina, או ישועה פתאומית ובלתי צפויה הוא פסול ומעיד על יצירה ברמה נמוכה. נהפוך הוא; גם היצירות הטובות ביותר עשויות להשתמש באמצעים אלו מדי פעם. ההבדל טמון, כמובן, במינון ובהקשר, כמו גם באמינות של הפתרון שנבחר, וזאת על רקע היצירה כמכלול ונסיבות המקרה.
אם נביט לרגע על יצירות פנטזיה גנריות יותר ועמוקות פחות, הרי שבדרך-כלל נראה כי נכונותן לחשוף את הגיבורים ש"הסופר חפץ ביקרן" או מזדהה איתם לדילמות אכזריות היא מוגבלת בהחלט, וגם אם נראה כאילו נקלעה הדמות לדילמה, הרי שאחרי תיאור רב-מלל וארכני של יסורים ואימה, נראה שימוש מגושם בפתרונות קלישאתיים – שבראשם פתרון נוסח משחקי תפקידים סוג ג', לפיו הגיבור מסתער עם חרבו הנוצצת אל תוך צבא אויב שלם, ומשמיד את כולו ב"אבחותיה הקטלניות של חרבו הקסומה".
זאת ועוד; גם החלופה האחרת, המוסרית פחות, נראית ביצירות כאלו לא פעם רדודה, טפשית ובלתי אמינה, כאשר עומקה מסתכם בדרך-כלל בהצעה בת האלמוות: "join my forces of evil, mwhahahahaha". לא רק שביצירות מסוג זה, הקורא המנוסה לא יתקשה לעולם לדעת מהו הצעד הנכון וכיצד יסתיימו הדברים, אלא שגם במידה והבל-יאמן קורה, הרי שמחיר המוסריות השטוחה והצפויה לא יעלה בדרך-כלל מעבר למוות הירואי, אשר לא פעם מסתבר בדיעבד כי "הציל את העולם" (או לחלופין, הדמות מוקמת לתחיה באמצעות נס "לא צפוי", או שגם זה וגם זה).

לעומת זאת, הסופרים היותר טובים מסוגלים להרוויח לא מעט משימוש מושכל בדילמות קשות מסוג זה: לא רק כי הדבר מעשיר את העלילה בדמויות אמיתיות ואמינות, ומרתק את הקוראים היותר בוגרים; הצבת דילמות מוסריות קשות ואופן פתרונן עשויה לחזק את ההזדהות עם דמויות מסויימות, לשבור את ההזדהות עם דמויות אחרות, וגם להמחיש את כוחו של הצד האפל בעלילה ואת האיום שהוא מהווה – וזאת מעצם יכולתו לכפות על ה"טובים" דילמות אכזריות שיעמידו את מוסריותם במבחן קשה, שלעיתים נדמה כי אין לו פתרון טוב אמיתי.

חלק ד': אצילות שעונשה מוות, או מאזן סיכוי וסיכון?
בראשית ההרצאה, ניסינו לתת הגדרה כללית לדילמת "אצילות שעונשה מוות"; במבט ראשוני ובלתי זהיר, כל הדוגמאות שהועלו הולמות את הדילמה דנן. יתר על כן, קיימים לא מעט "אבות-טיפוס", המסוגלים ליצור אותה על נקלה. אם נסקור "מועמדים" אפשריים, מהקל אל הכבד, ניתן לכאורה לדבר על כל אלו:

האם להאמין בטוב שבאדם, ולתת הזדמנות שניה למי שנראה שאינו ראוי לכך? (למשל – דמבלדור וסנייפ).

האם לשמור על כללי הגינות ומוסר מול יריב מרושע, או "להטעים אותו מהתבשיל שלו"?
(אדארד מול סרסי, בילבו מול גולום, הארי פוטר מול זנב-תולע).

האם ליטול סיכון קטלני, בכדי לחלץ חבר שנפל בשבי? (אראגורן ומרדפו אחרי האורקים, למשל).

האם לבצע כגון הרג בדם קר של אדם חסר אונים, או גרוע מכך – הרג של אדם חף מפשע, for the greater good?
(ג'ון שלג והזקן שנפל בידי הת'ן, הויכוח במועצה של רוברט בעניין הזמנת הרצח של דאינריז).

אולם, כאשר אנו סוקרים בעין מפוכחת וזהירה יותר את שלל הדילמות, אנו עשויים לגלות שלכאורה – טעינו או הוטענו; חלק גדול מאותם מקרים שתוארו, או כאלו המתלבשים על "אבות הטיפוס" דנן, אינם אלא "דילמות מתחזות", מאחוריהן מסתתרות אמיתות או דילמות אחרות.
בעיקר, ראוי להבחין בין דילמה "אמיתית" של אצילות שעונשה מוות, לבין מצבים אחרים הנחזים כדומים, אולם מאחוריהם עומדת בחירה מסוג אחר לחלוטין – עריכת מאזן של סיכוי מול סיכון בידי דמות, בין אם ערכה אותו באופן נכון, או ששגתה שגיאה קטלנית וטראגית.

ניקח לדוגמא, כמה מהדוגמאות שהוזכרו קודם, כגון ההתעקשות של דמבלדור לבטוח בסנייפ, או העימות בין דנת'ור לפאראמיר. האם אלו באמת מקרים, בהן קיימת אכן בחירה הכרחית בין חלופה מוסרית קטלנית, לבין בגידה במוסר למען תכלית נעלה יותר?
לא בהכרח; העובדה שדמבלדור משתתף במבצע "אמץ לך שרץ", (וממשיך בכך למרות מקהלת צרחות הזעם של הארי ברקע), אינה מעידה כי בחר ביודעין ב"בחירה התאבדותית" בשל השאיפה לפעול בכל מחיר לפי עקרון מוסרי. אמנם, דמבלדור נותר בשלו למרות הזעם הגלוי של הארי וההוכחות שהוא מנסה לספק לו כל שני וחמישי;
למרות שסנייפ מוכיח בסוף ספר שלישי שהוא מסוגל למעשה זוועה בדם-קר; וכל זאת באורח שבסוף ספר שישי לכאורה מאמת את הלעג של אוכלי המוות על דמבלדור התמים והנאיבי.
ולמרות זאת, אין כאו בחירה מודעת ב"התאבדות" בשל שיקול מוסרי; הגם שהשיקול המוסרי של "האמן בטוב שבאדם" נוכח ברקע, הרי שיש כאן למעשה אסטרטג שעורך מאזן סיכוי-סיכון, ומחליט לקחת סיכון מסויים משום שלדעתו, הוא צופן יתרון גדול – דמבלדור מאמין בפועל, כי סנייפ עבר לצידו, וכי התועלת במרגל בחוג הפנימי של לורד וולדמורט עולה על הסיכון שבבגידה אפשרית – חלופה שדמבלדור מאמין בכנות כי היא אינה סבירה. עניין לנו, למעשה, בדרך בה אלבוס דמבלדור מנתח את התמונה העובדתית, והיא קשורה בטבורה לדיכוטומיה הגדולה בחשיבה בינו לבין וולדמורט, והעמדת שתי התפיסות המנוגדות למבחן המציאות. דמבלדור מייחס חשיבות רבה לנתון מסויים הקשור ברגש, שוולדמורט מבטל אותו לגמרי. רולינג, מצידה, מבקשת להמחיש כאן עיקרון ומסר מסויים בדבר כוחם של רגשות (ובעיקר אהבה), וכל קוראי הספר השביעי יודעים בדיוק במה מדובר, וכיצד הסתיימו הדברים: סוורוס סנייפ, הגם שנותר טיפוס אפלולי, אכזרי ומריר, מוכיח את עצמו בסופו של דבר כמי שהיה נאמן לדמבלדור עד וגם לאחר מותו. כל זאת, כאשר הדרך בה סנייפ משלה את וולדמורט ביד-אומן כי הוא מרגל העובד עבורו (ומעודד בפקחות רבה את וולדמורט לסמוך על ניתוח המציאות החלקי והשגוי שלו עצמו), תורמת באורח ישיר לתבוסת הצד האפל בסוף הספר השביעי. ניתוח המציאות של דמבלדור, חרף היותו כרוך בסיכון קטלני, הוכח כמדויק בסופו של דבר.  גם ה"מעידה האצילית" של אדארד סטארק ב"שיר של אש ושל קרח", קשורה במידה רבה לעריכת מאזן סיכוי-סיכון, רק שהוא, בניגוד לדמבלדור, רואה את המציאות באורח עקום. ליתר דיוק, הוא יודע את רוב העובדות, אולם האופי שלו מונע ממנו מלהסיק מהן את המסקנות המתבקשות.
במילים אחרות: אדארד לא מתכוון, במודע, לצאת עם חמישים אנשים כנגד חמשת-אלפים, רק משום שמוסרית הוא חייב לזעוק קבל-עם ועדה "ג'ופרי נולד מגילוי עריות". (להבדיל, למשל, מאריה סטארק, שמוכנה לזנק קדימה בשעת ההוצאה להורג של אביה ולא אכפת לה מה יקרה – צעד התאבדותי במובהק, שנמנע משום שיורן נוכח במקום ובולם אותה בכח), אדארד סבור, באותו שלב, כי הוא ינצח, או למצער – קיים סיכוי טוב לנצחון – בין היתר ובעיקר בעזרת משמר העיר שאצבעון היה אמור לשחד למענו.
אולם כאמור, ניתוח המציאות של אדארד הינו לקוי; לא רק שמהעובדות שהוא יודע על סרסי ובית לאניסטר, עליו להסיק כי הם אינם עתידים להכנע ולהעלם מהמפה בלא מאבק, וכי הם אינם בוחלים באמצעים – אלא שגרוע מכך: אדארד יודע היטב על העבר הפרובלמטי מאד בין משפחת סטארק לבין אצבעון, שהושפל עד עפר בידי אחיו הבכור של אדארד. כמו כן, מעט מחשבה היתה צריכה להבהיר לו, מה יהיה גורלו של אצבעון אם רצונו יתגשם וסטאניס באראתאון יהפוך לשליט ווסטרוז. ולמרות זאת, באטימות מפתיעה, הוא סומך על אצבעון שיארגן את הדבר שלמצער יעלה לאצבעון עצמו בקריירה שלו בשירות המלך, אם לא גרוע יותר. במצב כזה, נקל לשער כי גם טיפוסים הרבה יותר הגונים מאצבעון היו חושבים על בגידה.

בקיצור "אצילות שעונשה מוות", אין כאן, לא במלוא מובן המילה; לכל היותר, ב"אטימות שעונשה מוות" עסקינן. אמנם, אדארד מקרב אותנו מאד להלך-הרוח של דמות הנתונה באותה דילמה, כאשר הוא מתעקש להמתין ולא לפעול לפני תום האולטימטום נוכח עקרונותיו המוסריים – אולם אין לשכוח כי התנהגות זו קשורה בטבורה להנחתו השגויה, שמשמר העיר תומך בו. מה שיש כאן, אם כן, הינו ליקוי בסיסי בהבנה של "כיצד אנשים פועלים": ליקוי וכשל חשיבה שספק גדול אם דלמבלדור או גאנדאלף היו חוטאים בו. ועל זה כבר נאמר – "בחטאו מת".
בשוליה של נקודה זו  ראוי להעיר: כאשר אדארד באמת מוכנס לדילמה מודעת – האם לחתום על מכתב בו הוא מודה בבגידה שלא ביצע, או לקבל במתנה את ראשה הכרות של סאנסה, הוא נכנע וחותם.דילמות "מזוייפות" בעלילת "שר הטבעות"

דילמות "מזויפות בעלילת 'שר הטבעות'

גם טולקין משתמש לא אחת בכלי של "דילמת אצילות מזוייפת", שמאחוריה מסתתר מאזן סיכון-סיכוי; דרך זו, בה טולקין מתעתע בקוראים והולך על סף התהום של "אצילות שעונשה מוות", אינה מקרית, אלא מיועדת להעברת מסרים חשובים העומדים מאחורי עלילת שר הטבעות בפרט, והלגנדאריום הטולקינאי בכלל.

אין ספק, שפאראמיר (כמוהו כמועצה של אלרונד לפניו) לוקח סיכון גדול, ביודעין, ועל כך הוא זוכה בגינוי חריף מצד דנתור. אולם, למרות שהטיעון הדנת'ורי מיטיב להציג את הדילמה באורח כללי, הרי שבמקרה הספצפי, ספק אם הדילמה היא כה חמורה וחסרת מוצא. בכדי לנתח אותה, מן הראוי לבחון לא רק את הסיכון שלקח פאראמיר, אלא גם את האופציה האחרת, הפחות מוסרית.
אין צורך להעמיק מדי בניתוח, בכדי לראות כי הרווח וההצלה באופציה הנגדית אינה יותר מאשר "מקסם כזבים", מסוג שחוזר לא מעט פעמים במהלך עלילת 'שר הטבעות'. זאת, בשני רבדים שונים:

א. סאורון אינו זקוק לטבעת בכדי לנצח במלחמה; הוא יכול להכריע את גונדור והמערב גם בלעדיה – ואין מדובר בחוכמה בדיעבד, אלא במשהו שדנת'ור יודע היטב, לפי עדותו ("הכח שקם עלינו, אין לנצחו"). כלומר, גם לו דנת'ור היה עומד בדיבורו, כי יחביא את הטבעת הרחק ממנו ולא יעשה בה שימוש, הרי שבחירה כזו לא היתה אלא דחיית הקץ הבלתי נמנע. במובן זה, ההתנהגות של פאראמיר אינה אלא עריכת מאזן של סיכוי-סיכון, והעדפת סיכון גבוה שצופן בסופו סיכוי, על פני סיכון נמוך יותר, שבסופו אין סיכוי.
ב. מעבר לזה, האופציה הדנת'ורית מסתירה סיכון נוסף, בין אם פאראמיר מודע לכך בעת שהוא משחרר את פרודו, ובין אם לאו.
דנת'ור, כפי שגאנדאלף מעיר באחת ההזדמנויות, "הופך את צערו לכסות", ויש בדבריו מניעים ואינטרסים נוספים, מעבר למאזן קר של סיכון-סיכוי וחשש כנה לגונדור ואנשיה. המחשבה האמיתית שלו נרמזת באמירתו, שלו בורומיר ופאראמיר היו מתחלפים במקומות, הרי שבנו האהוב היה "מביא לו שי רב ערך".
נוסף לכך, יש קו ישיר בין דברי הלעג שהוא מטיח בפאראמיר על "המוסר של גזע עליון" (קרי, מוסר לא רלוונטי של יצורים נעלים בעולם אוטופי), למה שיאמר על סיפו של המוקד "הכזיב המערב", והדרך בה הוא מעדיף את דרכיהם של "מלכי הערלים שהיו עובדים את הכח האפל". כל אלו מעידים על נטישה הדרגתית של הקו המוסרי לטובת אימוץ דרכי מחשבה מנוגדות, היאות לאלו העובדים את הכח האפל (כאשר בשלב האחרון, הוא מסיר את הכסות לגמרי).

כאמור, לא רק שהחלופה הדנת'ורית היא מקסם כזבים שלא מציע הצלה אמיתית לא לגונדור ולא לאיש זולתה, הרי שקשה להשתחרר מהמחשבה, שהסירוב שלו לקבל את החלופה האחרת, קשור בטבורו דווקא ללעג שהוא מטיח באותן אמות מוסר המקושרות למלכי המערב, שעל יורשם הוא מצהיר:

"לא אקוד לאחד כמו זה, נצר אחרון לבית מלכות אביון, שפנה הודו וניטלה האדונות ממנו"

בסופו של דבר, מאזן הסיכוי-סיכון של דנת'ור הוא אחר, אנוכי ומעוות – אם הגאולה לא תוכל לבוא ממנו, מגונדור כפי שהוא מכיר אותה, אזי היא שקולה לאין. בשלב של הויכוח המדובר, עדיין, הוא מסתיר את האמת מאחורי מסווה של שיקולים צבאיים כאלו ואחרים.

סוף דבר; במקרה הנוכחי, שהוא במידה רבה גם "אבטיפוס" ללא מעט מקרים אחרים בלגנדאריום, הרי שהפתרון הלא-מוסרי, הגם שהוא מעוגן לכאורה בתימוכין הנותנים לו אמינות, ובעיקר מצביעים על הסיכון – האמיתי – שבבחירה המוסרית – אינו אלא מלכודת, מקסם כזבים. הרווח שהוא מציע הוא רגעי, זמני, ומחירו בסופם של דברים יקר מאד. כאשר מבינים זאת, הרי שהשיקולים של גאנדאלף או פאראמיר אינם אלא עריכה נכונה של מאזן הסיכון והסיכוי. לעומת זאת, טולקין מנצל את "הדילמה המזוייפת" בכדי להדגים פעם נוספת, בעקיפין, את כוחה המשחית של עצם התשוקה לטבעת, וגם את הדעיכה ואת ההדרדרות ההדרגתית של דנת'ור לכיוון הרוע.
בכל האמור בדילמה של אראגורן – האם לרדוף או שלא לרדוף אחרי האורקים בשם העקרון המוסרי של "לא מפקירים חברים לשבי ועינויים":
למרות הסיכון הגדול שאראגורן לוקח והדברים שאומר איאומר בעניין זה: "הייתם הופכים מציד לניצוד", הרי שבשום מקום לא נאמר, שהתוכנית של אראגורן היה לצאת בגלוי מול כל האורקים, בנוסח שהיה מתאים אולי ל- hack and slashing של משחק תפקידים משוחק גרוע:
”Me big hero! Me kill all orcs with magic sword!”
ואולי, במקום זאת, תכנן אראגורן פשיטה מהירה בשעת כושר, הורדת הזקיפים וחילוץ השבויים במכת-פתע של "פגע וברח", בלא צורך להתמודד עם כל האויבים (שיטה שנוסתה בהצלחה, במקום אחר בלגנדאריום – במהלך סיפור טורין טורמבר שב"סילמריליון"). אולי תכנן אראגורן לחכות לשעת כושר אחרת? כך או כך – נטילת סיכון יש כאן, התאבדות או התנהגות אטומה ומתעלמת מהמציאות – בהחלט לא.
כמו כן, בכדי להשלים את מערך השיקולים של אראגורן, ראוי לציין את שני אלו:

אראגורן יודע היטב, מה תהיה המשמעות של חקירת מרי ופיפין בעינויים – שהרי הם יודעים את כל האמת על שליחותו של נושא הטבעת.

ואולי, רק אולי, אראגורן לא נלהב, בתוכו פנימה, מלמהר מדי ולמלא את הבקשה האחרונה של בורומיר "לך והושע את עמי, אנוכי נכשלתי", מה שיאלץ אותו להתייצב מול מיודענו הלא חביב, דנת'ור, ולא רק לבשר לו את הבשורה המרה, אלא לזרות מלח על פצעיו ולדרוש ממנו את הפיקוד.

לסיכומו של חלק זה בהרצאה: ערכנו הבחנה בין דילמת "אצילות שעונשה מוות" לבין סוגים אחרים של קונפליקט, העברת מסר מוסרי או יצירת מתח, שנוגעים בעיקר לעריכת מאזן מפוכח או לא מפוכח של סיכוי-סיכון. בכך, גם "צמצמנו את השורות" במידה רבה. כעת, אנו נשארים עם ה-hardcore, ומתמקדים בדילמות החריפות ביותר, שרובן סובב סביב גרסאות שונות של אותה שאלה אכזרית:
האם לבצע או להורות על רצח בדם קר של אדם חסר אונים, משום שהשארתו בחיים מהווה סיכון, או עשויה להביא אסון על הגיבור והקרובים לו בדרך אחרת? במקרה הקל יותר, מדובר באדם שניתן לומר לגביו ש"מגיע לו" (במידה כזו או אחרת); במקרה הגרוע ביותר, שמופיע שלא במפתיע, בעיקר ב"שיר" של מרטין, מדובר באדם שהוא חף מפשע לחלוטין.
אם כך – האם לבצע הרג בדם-קר או עוול בסדר גודל דומה, for the greater good? או האם לחטוא ב"אצילות שעונשה מוות"?כעת נראה, מה מחברי "פאנל העילית של הפנטזיה" חושבים בסוגיה הזו.

חלק ה': "אצילות שעונשה מוות" ב'שר הטבעות' – דילמה ושמה גולום

'שר הטבעות' והלגנדאריום הטולקינאי, כמכלול המבוסס באורח מובהק על עקרונות מוסריים ואבחנה בין טוב לרע, נמצא מראש בעמדה בעייתית בכל האמור בדילמת "אצילות שעונשה מוות"; דיכוטומיה ברורה בין מוסר לאנטי-מוסר, שמקורה במוסר ותפיסות דתיות, עשויה לגלות חשדנות רבה לגישה של "בואו נבצע עוול קטן, בכדי להשיג טוב גדול", ובמילים אחרות – אותה מנטרה מפוקפקת של "for the greater good".
לא בכדי, מימרה כזו נאמרת בידי לא אחר מסארומאן הבוגד, כחלק בלתי נפרד מ"מקסם הכזבים" בו הוא מנסה להסתיר את ערוותו; כזכור, סארומאן מנסה לשכנע את גאנדאלף לחבור אליו בדרך בה הוא בוגד במועצה הלבנה ומנסה לשים ידו על הטבעת בכדי להשתמש בה, ובין היתר הוא מרצה לו ארוכות על עקרונות נעלים שפג תוקפם, ואומר כי עליהם להצטער אמנם על מעשי עוול הכרחיים שיעשו, למען המטרה הנעלה של התקדמות והתאמה לערכי השעה. טולקין מבהיר היטב, עד כמה נבובות הן אותן מימרות, שאינן מסתירות מאחוריהן דבר מלבד אינטרנסטיות, בגידה והשחתה מוסרית המבקשת (עדיין) להסתתר מאחורי מילים יפות.
אם כך, טולקין עשוי להרתע, ולא בכדי, מהצבת גיבור חיובי במצב בו החובה לבצע עוול, ובעיקר בגידה או רצח, for the greater good, אינה כסות לתאווה לכוח או בגידה נוסח סארומאן, אלא הכרח אמיתי.
טולקין עשוי "לשחק" עם הדילמה, לתעתע בקוראים, אבל ברוב הפעמים יסתבר לנו, שמאחורי for the greater good מסתתר אכן מקסם שווא, שמסווה הדרדרות מוסרית (דנת'ור או סארומאן, למשל), ודווקא מי שנטל את הסיכון בעבור עקרון מוסרי, הוא שיתברר כזה שצדק.
עם זאת, טולקין מביא בפנינו סדרת דילמות אמיתיות יותר, או, אם תרצו, דילמה אחת מרובת פרקים, ששמה גולום.
גולום – יצור מושחת, מאוס, מסוכן, מוכן לעשות הכל, כולל ובעיקר לחנוק הוביטים תמימים בשנתם, בכדי להשיב לעצמו את הטבעת. והנה, להוביטים נקרות מספר הזדמנויות לחסל אותו, כאשר ההנמקות שמצדיקות את אותו חיסול, גם כאשר השרץ מתחנן לרחמים, הן שתיים:

  1. מעין "השב לשרץ לגמולו' – בגין מעשי העבר; לא בכדי, כמעט כל ההזדמנויות הללו נקרות לאחר שגולום עצמו ניסה לחסל את ההוביטים, או נתפס בסמוך לכך.
  2. תובנה מוחשית מאד, שגולום לא רק ראוי להענש על מעשיו בעבר, אלא מהווה סיכון קטלני גם בעתיד ("לחנוק אותנו בשנתנו, זה מה שהוא מתכנן")

הייתי קורא לזה: "דילמה בארבעה פרקים", כאשר בכל פרק, משקלם של שני הנימוקים הולך ועולה; לא רק שקופת השרצים על גבו של גולום תפחה, אלא שגם הסיכון העתידי שהוא מהווה הוא קטלני, מוחשי יותר, וניתן פחות למניעה באמצעים קטלניים פחות.

  1. פרק א': בילבו מול גולום ('ההוביט'): גולום ניסה לחסל את בילבו בעצמו קודם לכן למרות ה"הבנות" ביניהם; אבל בשלב זה, בילבו לא מבין את מהות הטבעת וסבור באורח הגיוני, שאם יחלץ ממערת האורקים, לא יראה את גולום לעולם – הוא מרחם ומחליט לא לקטול.
  2. פרק ב': אותו סיפור, בתוספת עובדות חדשות – גולום יצא מהחור שלו, ובסופו של דבר הביא לידיעת סאורון שהטבעת לא אבדה, אלא מוחזקת בידי הוביט בפלך. האם לאור הראיות החדשות, גזר הדין צריך היה להיות אחר? פרודו טוען בלהט שכן – מה צר שבילבו לא קטל את גולום כשהיתה בידו ההזדמנות. טולקין, מפיו של גאנדאלף, שולל – נסתרות דרכי הגורל, אל תשים עצמך כשופט מי ראוי למות ומי ראוי לחיות.
  3. פרק ג': אמין מואיל. פרודו וסאם לבדם, ללא הגנת שאר חבורת הטבעת; הם לוכדים את גולום לאחר מאבק, כשהוא עוקב אחריהם בכוונה ברורה מאד.
    גם כאן, פרודו אינו מסוגל למעשה קטלני, ומעדיף אופציה מסוכנת יותר, אבל עדיין הגיונית – להחזיק את גולום קשור, ולקבל את שבועת האמונים שלו, לנסות לפנות אל הצד הטוב יותר שבו.
  4. הפרק האחרון, המהווה את שיא הדילמה – סאם, זה שתמיד גרס שאין לבטוח בגולום ועדיף היה להפטר ממנו, מגלה כי חששותיו התגשמו במלואם. בשלב הזה, אין מה לדבר על אילוף, פניה לצד הטוב או כל פתרון אחר – או שמכים ביצור שמיבב לרגליך, או שמסתכנים בכך שהוא יכה בך מאחור ברגע הבא – "אצילות שעונשה מוות", במיטבה.

עד לפרק האחרון, אנחנו רואים את השיטות הטולקינאיות הרגילות – הליכה על סף המלכודת, בלא ליפול בה; כל עוד קיימת אופציה הגיונית ומוסרית יותר, גם היא כרוכה בסיכון, הרי שטולקין יבהיר לנו, שהבחירה ה"קלה" ברצח היא מלכודת. לו בילבו היה הורג את גולום, הטבעת היתה מפילה אותו מהר יותר ובאורח חשוך מרפא, ו/או מחייבת את גאנדאלף להפעיל נגדו אלימות שסופה אולי להביא את גאנדאלף עצמו לאחוז בטבעת, על כל המשתמע מכך.
בנוסף לזה, סאורון, כאמור, יכול לנצח במלחמה בלא הטבעת; ככל שהיה מגלה את האמת מאוחר יותר (או הוא, או סארומאן שעקב אחרי הפלך, ועד מתי בילבו משתחת והולך היה נעלם מפני המרגלים שלו?), מאזן הכוחות היה משתנה לרעה, והשליחות היתה צריכה להתבצע מול מורדור חזקה יותר, ומול מערב מוכה וחלש יותר, שיכול פחות לרתק את תשומת ליבו של הצל.
בקיצור: כל עוד קיימת חלופה הגיונית להמנע מהרצח, טולקין ישחק ב"נדמה לי", וישאר נאמן לדרכו, שלמרות מה שנראה ממבט ראשון, הבחירה בטוב משתלמת יותר. אם גולום היה נקטל באמין-מואיל, למשל, פרודו וסאם היו מחמיצים מידע חשוב, ולא מצליחים לחדור למורדור.ומה קורה ברגע בו "נגמרו התירוצים", ומגיעים לדילמה אמיתית מול גולום? כאשר טולקין נלחץ עם הגב לקיר, הוא שולף בצר לו את "יד הגורל", שהופכת את המצב האבוד לישועה – ומגשים הלכה למעשה את המוטו שהטיף בנו דרך גאנדאלף: גם לגולום היה שמור תפקיד בסדר הדברים, שמהווה גם תגמול לדמות שנותרה נאמנה למוסר גם כאשר הוא נראה כ"אצילות שעונשה מוות". בסופו של דבר, גם בפעם הכמעט יחידה בו טולקין מכניס את הדמות לדילמה חסרת מוצא, הוא אינו מסוגל להביא דמות חיובית לבצע רצח בדם קר, בין אם משיקולי בטחון או for the greater good – סוג הנמקה, ששמורה, ולא בכדי, לסארומאן ולגונבי דעת אחרים, שמשתמשים בה כאמתלה להצדיק, בעיני אחרים או בעיני עצמם, את מעשיהם המרושעים.

חלק ו': דילמת "אצילות שעונשה מוות" ב'הארי פוטר'

וכעת, אנו עוברים ליצירה של רולינג, במסגרתה נטבע אותו מטבע לשון מפוקפק של for the greater good – גם כאן, מימרה שנועדה להצדיק את מעשי העוולה של קוסם המנצל לרעה את כוחו, ומשתמש בה להסוות את תאוות הכח הבלתי מרוסנת שלו (גרינדלוואלד).
אולם, ברוב חלקיה של היצירה, אנו נחשפים פחות לבחירות מהסוג הזה. עד לשלבים האחרונים של היצירה, הארי פוטר אינו האסטרטג שעומד מול וולדמורט, ולרוב ההרפתקאות והסיכונים הוא נגרר. דמבלדור ממלא את תפקיד האסטרטג הגדול עד למותו בסוף ספר שישי, והחשיפה שלנו לשיקוליו ולבטיו היא יחסית מוגבלת. אין ספק, כי דמבלדור מעמיד את הארי לא פעם בסיכון, אבל ברוב הפעמים, אותה דילמה מפורסמת לא מתעוררת בעוצמה מספיקה; לכל היותר, מדובר בדחיקת קץ או בעריכת מאזן סיכוי-סיכון מסוג כזה או אחר.הארי, סיריוס וזנב-תולע
אולם אותה דילמה מתעוררת, בכל זאת, בסצנה מפורסמת אחת, המתרחשת בעיקרה בסוף ספר שלישי ("הארי פוטר והאסיר מאזקאבאן").
עניין לנו באותה סצנה בצריף המצווח, במהלכה מונע הארי מסיריוס בלק מלהרוג בדם קר את פיטר פטיגרו הבוגד (זנב תולע), בעודו בלתי חמוש, מוטל לרגליהם ומיבב לרחמים. זאת, במסגרת התרחשות, טיעונים וטיעוני נגד שיש בהם דמיון רב מאד, אולי לא מקרי, לעימות בין פרודו לגולום. דמיון נוסף ל'שר הטבעות' אנו מוצאים בדרך בה דמבלדור מצדיק את המעשה בדיעבד, תוך שימוש בהנמקות שמזכירות שלא במעט את אלו של גאנדאלף; לשיטתו של דמבלדור, הארי עשה "מעשה אצילי מאד" בכך שהציל את חייו של פטיגרו – וגם כאן, כמו בפרשת גולום – למרות שהתוצאות המיידיות של אותה אצילות היו רעות ומרות. דמבלדור מרחיק לכת, וטוען כי המעשה הטוב עשוי בסופו של דבר להשתלם, ולו מפני ש"נוצרה זיקה" (שמא, ברמה המטה-פיזית?) בין המציל לניצול השפל והבלתי-ראוי לכאורה. זאת, באופן שכמעט מזכיר "משוואה מתמטית", לפיה מהתנהגות מוסרית או "אצילית" ינבע בסופו של דבר טוב, שיעמוד לצנינים בעיניו של הלורד וולדמורט.

עד לסיום הספר השישי, נראה כי התחזית האופטימית לא התממשה כלל ועיקר, נהפוך הוא; כבר בסוף ספר שלישי, מתברר לנו כי זנב-תולע ניצל את המעשה האצילי בכדי להמלט בשעת הכושר הראשונה, לחבור מחדש אל לורד וולדמורט וזאת באורח שתורם ומאפשר באורח ברור את חזרתו של הלה לגוף מוחשי בסוף ספר רביעי; כמו כן, זנב-תולע, כנראה, הוא גם זה שרוצח את סדריק דיגורי באותה הזדמנות עצמה, בהוראתו הישירה של וולדמורט.
האם הספר השביעי משנה את מאזן הדברים? לכאורה, תוצאה טובה מסויימת אכן מתרחשת – פטיגרו, שנשלח להביא את הארי פוטר וחבריו הכלואים במרתפם של אוכלי המוות, מהסס לרגע כאשר הארי מטיח בו "אני הצלתי את חייך", ובכך מאפשר, שלא מדעת, להארי ולחבריו להמלט ולגבור עליו. על כך הוא משלם בחייו שלו, כאשר היד המלאכותית שכישף וולדמורט עבורו חונקת אותו באכזריות, מול עיניהם ולמרות מאמציהם של הארי ורון למנוע את הזוועה.

עם זאת, קשה להשתחרר מהתהיה, האם אין עסקינן בפתרון ותועלת דחוקים למדי, הרחוקים מאד מהדרמטיות בה גולום נופל עם הטבעת לתוך אישו של הר האבדון. ניתן אף להרחיק לכת ולטעון כי מדובר בסיפור מאולץ למדי; רגע ההיסוס של זנב-תולע, קשה לטעון כי הוא משתווה לכל הנזק שגרם הלה בכל מהלך העלילה; האם דמבלדור (וקולה של רולינג המדבר דרכו) טעו, אם כן, ועדיף היה לקטול את פטיגרו בסוף הספר השלישי? האם רולינג בוחרת, בספר שביעי, בהצדקה דחוקה מאד לבחירה של הארי מסוף ספר שלישי, אך ורק כדי "לצאת ידי חובה"?תשובתי לכך הינה – לא בהכרח; הפתרון, לשיטתי, טמון בעקרון מפתח שמייחד את העולם הרולינגאי – היחס המיוחד שלה אל רגשות ופעולות שמבטאות מוסר או אנטי-מוסר, בעיקר "אהבה" מחד, ו"רצח" מאידך. למעשה, במידה רבה היא הולכת רחוק יותר מטולקין; המסירות של סאם כלפי פרודו יכולה לגרום לו לקחת סיכונים נוראים כדי לחלץ אותו, אבל בהחלט לא תעצור חץ אורקים מכוון היטב. לגבי 'שיר של אש ושל קרח' אין מה לדבר; הרגשות של קייטלין והנכונות שלה לעשות הכל כדי להגן על בניה, באורח שאינו נופל מנחישותה של לילי פוטר – לא יעשו יותר מלבדר קצת את בני פריי, לפני שישחטו את בנה ויורשה של קייטלין אל מול עיניה

מהו היחוד בעולם הרולינגאי, אם כן? רולינג משתמשת למעשה במדיום של הקסם, בכדי שאותם רגשות ועקרונות מופשטים יקרמו עור וגידים, ואי לכך, יוכלו לפעול בעצמם ולהשפיע על הסובב אותם. רצח אינו סתם חטא, אשר הופך אותך ל"מקולל בעיני אלים ודם" (כדבריו המרירים של טיריון לאניסטר על עצמו ב'שיר של אש ושל קרח'). רצח יוצר, באורח ממשי, קרע בנשמה, שאפשר לנצל אותו ליצירת הורקרוקסים, למשל, וזאת כמובן במחיר הנורא של אובדן האנושיות. האהבה וההקרבה של לילי יוצרים תופעה ממשית, עצמאית, שמחזירה פיזית את הקללה של וולדמורט אליו, ומשפיעה על המאבק הארי-וולדמורט גם דרך העובדה, כי אותו כח התפשט, פיזית, בתוך דמו של הארי.
התופעה הזו, שאפשר לכנות אותה "קיום של כוחות ביו-מאגיים" (להבדיל מכוחות פסיכולוגיים גרידא מחד גיסא או מעשי כח-עליון מאידך גיסא), מתערבת גם בתוך מאזן השיקולים ואי לכך, בניתוח התנהגות דמויות ביצירה הרולינגאית. דמבלדור, שמכיר ומבין את כוחה הביו-מאגי של האהבה, זוכה ליתרון חשוב בתכנון המלחמה מול וולדמורט, שמתעקש להתכחש לעניין למרות שהוא נכווה ממנו פעם אחר פעם. בכך, אולי, רולינג מקדמת את המטרה החוץ-עלילתית שלה – להדגים עד כמה הרוע הוא עיוור, לקוי ונחות לעומת הטוב.
אם, לפי התפיסה הנוצרית הבואטיאנית, הרוע הוא "חסר בטוב", רולינג לוקחת את התפיסה הזו "עד הסוף", באורח שמבליט עד כמה האנטי-מוסר הוא נכה ולקוי מיסודו לעומת הטוב והמוסרי; במובן זה, וולדמורט נלחם, מראש, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

מה הקשר, אם כך, בין אותם כוחות ביו-מאגיים לבין פתרון הדילמה של הארי ופטיגרו?
ככל שהעלילה מתקדמת אנחנו נחשפים שוב ושוב לעובדה, כי מה שמקנה להארי סיכוי מול העוצמה של וולדמורט, ומציל אותו פעם אחרי פעם ממוות בטוח, הוא אותם כוחות ביו-מאגיים; העובדה שהארי שומר על עצמו כאנטי-תזה של וולדמורט (בעיקר, אך לא רק, היכולת שלו לאהוב), משמשת כמגן פיזי; כך בסוף ספר חמישי, כאשר וולדמורט בדמות הנחש אינו יכול לאחוז בהארי; כך גם בהמשך, כאשר וולדמורט מגלה שוב ושוב שהוא נכשל כשהוא מנסה לפגוע בהארי באורח ישיר.
אולם מה היה קורה, לו הארי היה מתפתה להתנהגות שהיתה שוחקת את מעמדו כאנטי-תזה? מההיכרות עם הפעולה של אותם כוחות ביו-מאגיים, סביר להניח שגם ההגנה עליו היתה נשחקת, ופותחת אותו, ביותר ממובן אחד, לפגיעתם הרעה של כוחותיו של הלורד וולדמורט.
מה שעושה הארי מול זנב-תולע, פועל בדיוק לכיוון הזה – אנטיתזה לדרך החשיבה, ההתנהגות והמעשים של וולדמורט.
כזכור, וולדמורט הצעיר שנתקל ב"אותה טינופת שבגללה אין לו הורים" – כלומר, אביו המוגל שנטש את אמו ואותו לאנחות, נוקם גם נוקם – לא רק רצח של האשם, אלא גם של אלו ששהו במחיצתו, ויותר מזה – הפללה של קוסם חף מפשע (מורפין) ברצח.
ומה עושה הארי? אין ספק, שהארי שוקל מספר שיקולים, ביניהם גם מאזן מסויים של סיכוי-סיכון (הוא היה מוכן שיפגעו בפטיגרו אם הוא ינסה להמלט, למשל), אבל השיקול שמכריע את הכף, מובע חד-וחלק במה שהארי מטיח בפטיגרו – איני עושה את זה משום שאתה ראוי לחסד, אלא בכדי שהסנדק שלי לא יהפוך לרוצח.
כשם שוולדמורט מקריב חף מפשע כדי לנקום, הארי מוותר על נקמה מוצדקת כדי להציל חף מפשע – לא רק מעונש פיזי, אלא גם מהדרדרות מוסרית הנובעת ממעמד של "רוצח" (שכאמור, אנו יודעים שיש לו השלכות ביו-מאגיות).
התגמול האמיתי של רולינג לגיבור שעומד בדילמה, נעשה אם כן באמצעות המנגנון הביו-מאגי; שמירה על ההגנה המיוחדת שמוענקת לו, שתציל אותו פעם אחר פעם בעתיד, והמנעות מגלישה במורד מדרון חלקלק (שהרי גם אצל רולינג, הדרך מרצח ראשון לרצח הבא היא קלה מדי) שישחק את ההגנה. אנו עדים, בסופו של דבר, לחזרה, הגם שמתוחכמת מאד – אל העיקרון הטולקינאי; הפיתוי ללכת בדרך הקלה והרעה יתגלה בסופו של דבר כמקסם שווא, כמלכודת קטלנית שסופה רע ומר.

חלק ז': דילמת "אצילות שעונשה מוות" ב'שיר של אש ושל קרח'

ומכאן, ליצירה הצינית, הפסימית והאפלה מבין השלוש.
מרטין, כך נראה, יוצא מגדרו בכדי ללעוג לתפיסת "מוסר בכל מחיר", ונהנה לטשטש את הגבולות בין מוסר לאנטי-מוסר, ובין טוב לרע בכלל. במסגרת זו, קצרה היריעה מהכיל את כל הדילמות האכזריות שמרטין מציב בפני הדמויות שלו, כולל כאלו בהן כל דרך בה יבחר הגיבור תוביל לאסון (רוב מול לורד קארסטארק, למשל). מעבר לכך, על טעות משלמים, וביוקר – והמוסר שלך לא יציל את הראש שלך, ושל כל היקר לך, מלהבו של איליין פיין או מקלגסיו הרצחניים של "ההר הרוכב".
לא בכדי, ג'יים לאניסטר נושא נאום ארוך בכרך ב', ובו הוא מלגלג על הצדקנות של קייטלין.
תחילה הוא מונה בלגלוג את מגוון המצוות המוסריות, ותוהה "יש בכלל אדם שיכול לעמוד בהן?", ולאחר מכן הוא מלגלג על הקשר שמעלה קייטלין בין מוסר לצו אלוהי, ומשיב לה: האם העצים בהם האמין בעלך או האלים היקרים שלך הצילו את ראשו של אדארד מפרידה כואבת מכתפיו?
המסר הברור לכאורה שעולה מה'שיר', הוא ששליט, גם שליט מוסרי, חייב ללכלך את הידיים כשהוא ניצב מול יריב נבזי: לא בכדי טיריון (שמשמש לא פעם כמגיד האמת של מרטין), מציין בינו לבינו שאם השררה היא מעין "ריקוד על במה עקומה", הרי ש"לורדים שהם אציליים מכדי לחרבן" (כלומר, מי שדבק במוסר נוקשה ולא מלכלך את הידיים), לא יגיעו רחוק. דווקא הוא, הננס הערמומי, the imp, מטיב לרקוד הרבה יותר.
אם נסקור את שתי הדמויות של בעלי שררה שהם מחד בעלי מטרות מוסריות (להבדיל מסרסי, אצבעון ואחרים), ומצד שני גם שורדים לאורך זמן – טיריון ודאינריז, נראה ששניהם מוכנים ללכלך את הידיים. טיריון נוקט בשורה של נכלים מלוכלכים בכדי להאבק באנשיה של אחותו, דואג לסילוק ערמומי של מפקד משמר העיר (גם כגמול על מעשי האכזריות של האחרון), מתנקם במלומד העליון וכך הלאה; בסופו של דבר, כשהוא ניצב מול הדילמה – מה לעשות בסחטן שמאיים לחשוף את האישה שהוא אוהב לסכנת מוות, הוא מחליט להערים עליו ולחסל אותו, כך שאיש לא ימצא את שרידיו.
דאינריז מונעת משילוב בין צורך פרקטי בלוחמים (מול חסרון כיס), ומתיעוב אידיאליסטי ואידיאולוגי לתרבות המנוונת, האכזרית והמגואלת בדם של סוחרי העבדים, מערימה עליהם, ומצווה על טבח אכזרי של כל סוחרי העבדים באסטאפור. קודם לכן, היא מגלה בדרך הקשה שרחמים על אויבת (מירי-מאז-דור) עשויים להתגלות כמלכודת קטלנית, ומתקנת את הטעות בצורה אכזרית מאד.
וכאן עולה השאלה, האם מרטין הוא אנטי-תזה לשתי היצירות הקודמות? אם רולינג היא הארי, האם מרטין מקדש את וולדמורט או מקביליו?
לא בהכרח; וזאת, משום שהתמונה שהצגנו עד עכשיו היא רק חצי תמונה.
סקירה מפוכחת של ה'שיר' מראה, שגם לאכזריות יש מחיר, כולל לאכזריות שנראית בתחילה מוצדקת.
אמנם, מרטין לא מכיר בכוחות ביו-מאגיים, ורק פעם אחת בכל היצירה מכניס התערבות ישירה של כח עליון – אולם לאכזריות יש מחיר; אפילו אצל טיריון שמתחיל את תפקידו כמי שבא בכוונות נאצלות ומוסריות, מעשה אכזריות אחד מוליך לאחר, מסבך אותו עם עוד ועוד יריבים; דאינריז, שמעשה האכזריות שלה מקנה לה בתחילה הצלחה כבירה, מסתבכת והולכת בסופו של דבר בביצת סוחרי העבדים, וקונה לעצמה עוד ועוד יריבים, שנוקטים מולה באכזריות, ומביאים אותה להפעיל נגדם אמצעים אכזריים (אנשי מירין והילדים המתים).
בסופו של דבר, בפעם האחרונה בה אנו רואים אותה, היא מושלת בעיר כבושה שתושביה מתעבים אותה, נאלצת להשלים עם מעשי רצח נתעבים שנעשו בידי חלק מאנשיה, חלק מהעבדים ששחררה טובחים את חבריהם וזוממים נגדה, ונראה כי "טוב לא יצא מכאן". אולי רק המהלומה שינחיתו עליה אנשי הברזל תצליח, במחיר כבד, לשלוף אותה מהבוץ.
גם ב'שיר', בסופו של דבר, מעשי עוול ואכזריות עשויים להתגלות כחרב פיפיות; ראו למשל, כיצד סרסי מדרדרת מפשע לפשע, רצח אחד מסבך אותה ומאלץ אותה לרצח נוסף כדי להסתיר את הראשון, ובסופו של דבר, כמו המשל על "כלב שטעם דם", בלא צורך בהורקרוקסים וכיוצא באלו, שרשרת האכזריות, האיבה והפחד שהיא מולידה, משחיתה את הנפש. ראו למשל, כיצד מדרדר אפילו טיריון אהוב הקוראים, ובסופו של דבר, הוא נגרר לביצוע שני מעשי רצח קשים מאד, שגם אם הקורא מבין שהיתה לכך הצדקה מסויימת, הרי שטיריון עצמו מעיד שהפך "מקולל בעיני אלים ואדם".
יותר מכך, כאשר מדובר על מעשה נבלה של ממש, בעיקר רצח או הוראה לרצוח חף מפשע, גם אם היא מתחזה כ-for the greater good, הדבר חוזר כמעט תמיד אל בעליו כחרב פיפיות – בעיקר בדרך ההסתבכות וה"מדרון החלקלק".

הרג של חף מפשע – האמנם מעשה מוסרי?
שאלה זו, המזכירה לא במעט דילמה מציאותית של מלך שתפס את השלטון אל מול שרידי השושלת הקודמת, מופיעה, במלוא עוצמתה, בישיבת המועצה בעניין תכנון הרצח של דאינריז. האם תכנון רצח בדם קר של נערה חפה מפשע מוצדק, בשל הסיכון של פלישה עתידית? מול העמדה המוסרית הקלאסית שמציג אדארד, פיסל המלומד נושא נאום קורע לב על כל הדם שישפך, כל ההרס שיעשה עם היורש לבית טאראגריין ינחת בחוף. רוברט, לא במפתיע, מקבל את העמדה הזו.
והנה, על ערש דווי, רוברט מכה על חטא, ולמעשה מקשר בין ההוראה שנתן לבין הנפילה והמוות שלו עצמו?
האם פועל כאן עקרון מוסרי מופשט, יד אלוהית שנוקמת ברוברט על הבחירה שלו? אולי, אבל לא רק – אם נתבונן על המעשה בקונוטציה רחבה יותר. מבחינת רוברט, הרצח של דאינריז הוא המשך של רצח מזעזע אחר שאולי לא נעשה בידיו או בהוראתו המפורשת, אבל היה בהחלט לרצונו. הרצח שמסתיים בשתי גופות של תינוק ופעוטה, שמונחות לרגליו כשהן עטופות בדגל לאניסטר. אל תוך הטענה הרציונלית של "המנעות מאסון עתידי", משתרגת לא במקרה גם תאוות הנקמה של רוברט, הקרב הבלתי פוסק שלו עם הצל של ראיגאר.
הלאניסטרים יודעים בדיוק, אם כן, איזה שי להגיש לו – כאן אמנם אין אחריות ישירה לרצח, אלא אי-הענשה של הרוצחים (לכאורה ניתן לטעון, אינטרס פוליטי מוצדק), אולם הגלישה במורד המדרון החלה, והיא תמשך ביתר שאת כאשר תדון המועצה של רוברט ברצח של דאינריז.
בסופו של דבר, קשה שלא להבחין בקשר ההדוק  בין אותן פרשיות להתדרדרות ולנפילה של רוברט: הצורך להשלים ואח"כ להמשיך במעשים מהסוג הזה, הוא בסופו של דבר זה מדרדר את רוברט יותר ויותר לידיו של בית לאניסטר – קרי, מקרב אותו והופך אותו כרוך ותלוי יותר ויותר ב"קבלני ביצוע" המסוגלים למעשים בנוסח רצח ילדים, ומרחיק אותו מאנשים נאמנים כגון אדארד. בסופו של דבר – מי שנכנס עם אריה למיטה (ויסלחו לי תומכי גריפינדור), עשוי להתעורר עם משהו גרוע בהרבה מפרעושים. התבנית של השלמה ועצימת עיניים, היא שתאפיין את רוברט לאורך כל השלטון שלו, ותביא לנפילתו האכזרית, וגם לרצח האכזרי של התינוקת של רוברט עצמו בהוראתה של סרסי לאניסטר. ישנו קו מחבר אחד בין הגופות שעטופות בדגל, עד לאותו רצח תינוקת – הכל בידיהם של בית לאניסטר ועושי דברו.
יתר על כן, הפלישה העתידית של דאינריז לווסטרוז, אם וכאשר תגיע, תתאפשר בעיקר בגלל הכאוס שגרמו לו אותם אנשים עצמם, בעוד שאלמלא היה שלטונו של רוברט נופל ומשקיע את ווסטרוז למלחמה עקובה מדם, הרי שפלישה טאראגרינית היתה נראית כאיום קטן בהרבה, שלא לדבר על האפשרות כי תשתבש בשל אין-ספור צירופי מקרים אחרים – כגון מותו של חאל דרוגו ומות עוברה של דאינריז עצמה.
בסופו של דבר, כאשר מנתחים את פרשת רוברט, אנו מגלים לא רק כמה for the greater good הוא תירוץ נבוב, שמהווה בדרך-כלל מסווה נוח למניעים אחרים, מחמיאים הרבה פחות – אלא כמעט וחוזרים אל האזהרה המפורסמת של גאנדאלף – הגורל הקשור בחיים ומוות הוא כל-כך מורכב, שמסוכן להתיימר לחזות אותו, במיוחד כתירוץ למעשה אכזריות לא הכרחי.
בשולי נקודה זו ראוי להוסיף, כי אותה רתיעה ובעייתיות שבהרג, ובעיקר בהרג בלב-קל של חפים מפשע – מתבטאת בין היתר, גם בדרך ה"מוסרית" בה נוהגים הלורדים של בית סטארק להוציא להורג נידונים למוות – הלורד לבית סטארק נדרש לבצע את עריפת הראש בעצמו, לאחר שדיבר עם הפושע, הביט בעיניו, ושמע את דבריו האחרונים (ולאחר מכן, על הלורד שהרג לעבור הליך של התבודדות וטהרה, שמדגיש כי הרג – גם מוצדק, עודנו בגדר רע שיש להטהר ממנו).
הכוונה הינה ברורה: הלורד המוסרי, גם כאשר הוא מחוייב ליטול חיים, חייב להביט במעשיו ולהתעמת עם תוצאותיהם בצורה האכזרית ביותר, כדי שלא יוכל להמלט מהמשמעות הנוראה של מה שעשה – אמצעי לוודא כי ההרג יוותר כברירה אחרונה, שנוקטים בה רק במצבים בהם אין ברירה אחרת.
גורלו של רוברט, הנוהג "להפנות את הגב" ולהפעיל את קבלני ההרג מבית לאניסטר, הינו עדות ראשונה במעלה שמביא מרטין, בכדי להמחיש כמה, דווקא בנקודה זו, נכונה הדרך הסטארקית, הגם שהיא נראית נוקשה ומוזרה במבט ראשון.

לסיום ההרצאה, אעמוד על מקרה אחר שמתאר מרטין, בו מתוארת התנהגות הפוכה מזו של רוברט, המסתיימת בסוף מפתיע – הדרך בה התמודד ג'ון שלג עם דילמה אכזרית ביותר, שהוצבה בפניו באמצע כרך ג' של היצירה (סופת החרבות). ג'ון, איש "משמר הלילה" של ווסטרוז, נאלץ להעמיד פנים כאילו הצטרף לאויבי המשמר – הפראים הפולשים מהצפון. במסגרת זו, הוא מתלווה אל כוח פראים שחוצה את החומה בחשאי, ועומד להנחית מתקפת מחץ מהעורף על חבריו של ג'ון. בעוד הוא מצפה להזדמנות להמלט, נוחתת עליו דילמה אכזרית – הפראים לכדו זקן שהזדמן למקום, ומחליטים לרצוח אותו בכדי שלא יהיו עדים לנוכחותם בשטח. מנהיג הפראים, שחושד בנאמנותו של ג'ון, דורש ממנו להוכיח את עצמו בכך שיבצע את המעשה האכזרי במו ידיו (באופן המעמיד את ג'ון במעין גרסה אפלה של הדרך בה בני סטארק (בית אביו) נוהגים לערוך הוצאות להורג).
לכאורה, יש לג'ון את מלוא ההצדקה, גם ההצדקה המוסרית, לבצע את מעשה הרצח; הוא עצמו יומת אם לא יהרוג, לא כאיום עתידי עמום, אלא כאיום מיידי וברור. לא מדובר רק בהקרבה עצמית, אלא גם באובדן הסיכוי  להזהיר את משמר הלילה מההתקפה הצפויה להם מהעורף – כלומר, במות כל חבריו. ג'ון מנסה לשכנע את עצמו בכל הנימוקים, בתוספת הנימוק שמדובר באדם זקן שכבר חי את חייו. הנה לנו "for the greater good" במיטבו ובמובנו הכנה ביותר. אולם לא רק שג'ון שלג אינו מצליח להביא את עצמו, ממש כמו סאם על הר האבדון, להנחית את המכה, אלא שמרטין, במקום לנהוג כפי שהיינו מצפים ממנו, מתגמל אותו בבריחה מידי הפראים. ג'ון אמנם נפצע וסובל, אבל מצליח גם להחלץ מידי חבורת אויב מיומנת ומסוכנת, גם להזהיר את המשמר וגם לזכות בתגמול נוסף בדמות קפיצת מעמד, ומעבר למילוי תפקיד בכיר בהרבה, שיתבטא במילים המפורסמות: "Jon snow, the wall is yours".

'שיר של אש ושל קרח', אם כך, מכיר גם מכיר בבעיית "המדרון החלקלק" של מי שפועל באורח אכזרי ולא מוסרי, וביחוד של מי שחוטא ברצח.
נראה כי המסר המוסרי שמעביר מרטין דרך אותן דילמות הינו בעייתי, מורכב ופסימי מאד: אם נשוב לאותו ננס הרוקד על במה חלקלקה (ולא פעם לחה מדם), הרי שהוא עלול למעוד לשני הכיוונים – או שיהיה מוסרי מדי כלפי מי שאינו ראוי לכך, או שימעד לעבר האחר, במורד המדרון החלקלק של האכזריות והרצח. לא נותר לקורא אלא לתהות: מיהו האדם שיוכל "לרקוד" כך לנצח, בלא למעוד בסופו של דבר?
אולם ג'ורג' מרטין, ציני ואכזרי ככל שיהיה, אינו אנטיתזה למוסר; במיוחד – אינו יכול להכיר בלגיטימיות הפתרון של רצח בדם קר של חפים מפשע בכלל, וילדים בפרט. 'השיר', אם כן, מתרחק כברת דרך מ'שר הטבעות' ו'הארי פוטר', אבל בסופו של דבר יותר קרוב לתזה מאשר לאנטיתזה.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות