חוקת פינווה ומיריאל

'חוקת פינווה ומיריאל' – הכרך העשירי של ההיסטוריה: 'טבעתו של מורגות', עמ' 256-263
 
על הטקסט
הסיפור המלא על פינווה ומיריאל הינו חלק מהקוונטה סילמריליון המאוחרת (חלק ב'). הטקסט נכתב במהלך השנים בארבע גרסאות שונות, כאשר טולקין קיצץ והוסיף עד שהגיע לתוצאה סופית, ואת הגרסא האחרונה הזו בחרתי בהתאם לתרגם (שנכתבה בסביבות 1958). 
 הטקסט עצמו לדעתי חשוב לא רק בשל הפרטים החדשים שהוא מלמד אותנו על הדמויות והאירועים המוזכרים בו, אלא גם בגלל שהוא עוסק בנושאים כמו ההשפעה של השחתתה של ארדה על בני הלילית ומערכת החוקים שלהם וגם נותן עוד מבט אל היחסים שלהם עם הואלאר.
 ביצעתי בו עריכה של חלק קצר (לא להיבהל) בגלל שכריס' העדיף שלא לגעת בשלמות הטקסט והשאיר פסקה שנוגדת את הזו שאחריה באופן ברור. לא פגעתי באותנטיות וברצף שלו או הורדתי משהו חשוב, והחלק הקצר שכן בעל חשיבות נמצא בהערות.
 דבר אחרון שאני אציין זה שההערות כאן הן שלי ולא ההערות המקוריות של כריס' מהכרך העשירי.
 

הטקסט אמור לעניין את מעריצי הסיל' למיניהם ובמיוחד את אלו שמתעניינים בבני הלילית באמאן. תהנו!
 
'עתה כאשר שלושת עמי בני הלילית נאספו לבסוף יחדיו בואלינור, ומלקור היה כלוא, היה תור הזהב של הממלכה הברוכה. זה נמשך שנים רבות, אך זיכרונם קצר מדי.
בימים אלו האלדאר הגיעו לבגרות מלאה בגוף ובתבונה, והנולדור התקדמו בהתמדה בכישרון ובידע; כך שבמשך השנים הרבות היצירות מלאות החן שלהם התרבו ונעשו דברים מדהימים ביופיים.
בזמן זה הנולדור יצרו את האותיות, והיה זה רומיל מטונה מהמלומדים אשר הצליח לראשונה להתאים סימנים לרישומים של הדיבור והשירה, חלקם בחריטה על מתכת או אבן, וחלקם שורטטו עם מברשת או עט.
  באותה עת באלדמאר, נולד הבן הבכור של פינווה בבית המלך בטיריון. קורופינווה היה שמו, אך אימו קראה לו פאנור, רוח האש, ובתואר זה הוא מוכר בסיפורי הנולדור.
  מיריאל היה שמה של אימו. שיערה היה כסוף, ומראה היה עדין כפרח לבן בדשא. קולה היה רך ונעים, וכאשר היא עבדה היא שרה, בדומה לגלים הקטנים במי מעיין שקטים, מוסיקה ללא מילים. כשרון עבודת הכפיים שלה היה הטוב ביותר בין בני עמה, ודברים רבים היא יצרה באופן מושלם ועדין. אומנות האריגה פותחה על ידיה, ובאם רק חלק מיצירות האריג שלה היה נראה בארץ התיכונה, היה הוא נחשב יקר ערך מממלכה ואוצר; וזאת מכיוון שעושר יצירותיה והלהט הגוונים שלהן היה בהיר כעלה ופרח בשדותיה של יאבאנה. לכן מיריאל כונתה סרינדה (*1).
  האהבה בין פינווה למיריאל הייתה גדולה ומלאת אושר, מכיוון שהתחילה בממלכה הברוכה בימי השלום. אך הבאתו של פאנור לעולם גזלה ממיריאל את רוב כוחה הנפשי והגופני, ולאחר שנתנה לפאנור את שמו היא אמרה לפינווה: "לא עוד אוכל לשאת ברחמי ילדים, כי הכוח שהיה יכול לטפחם הושקע כולו בפאנור".
  פינווה התעצב עמוקות, מכיוון שהנולדור היו באביב נעוריהם, והיו עדיין מעטים במספר והוא רצה להביא מספר ילדים רב לברכת אמאן. הוא השיב כך: "לבטח יש מזור באמאן? כאן כל עייפות תמצא מנוחה".
  אך כאשר מיריאל עדיין סבלה, פינווה חיפש את עצתו של מאנווה, וזה העבירה לטיפולו של אירמו בלוריין. בפרידתם (גם אם שיער שזה יהיה לזמן קצר) פינווה היה עצוב, כי נגזר על מיריאל להפסיד את תחילת ימי הילדות של בנה.
  "אכן זה מצער", אמרה מיריאל, "והייתי מזילה דמעות, אם לא הייתי כה תשושה. אך אל תאשימני בכך, ובכל מה אשר עתיד לבוא. אני זקוקה למנוחה עתה. היה שלום, שר יקר!"
  למרות שהיא דיברה בבהירות, בליבה היא כמהה לא רק לשינה ומנוחה, אלא גם לשחרור מתלאות החיים. היא הלכה ללוריין ושם נשכבה לישון מתחת לעץ כסוף. היא נראתה ישנה, אך רוחה נטשה את גופה ועברה בדממה אל משמרתו של מאנדוס, ועברה לשכון בביתה של ואירה. המשרתות של אסטה טיפלו בגופה כך שהוא נשאר נאה ושלם, אך היא לא שבה אליו.
  פינווה חי בצער. לעיתים תכופות הלך לגני לוריין, וישב מתחת לעצי הערבה הכסופים לצד גופתה של אשתו, קורא לה בשמותיה. אך היה זה ללא הועיל, ופינווה היה היחיד בממלכה הברוכה נטול שמחת חיים. לאחר זמן מה, הוא הפסיק ללכת ללוריין, מכיוון שלראות את מיריאל הנאה לא שומעת את קריאותיו, רק העצימה את יגונו. את כל אהבתו העניק לבנו פאנור; פינווה היה לו כאב וגם כאם, וקשר האהבה ביניהם הוכפל והועצם.
  למרות זאת פינווה עדיין לא היה שבע רצון, ובהיותו צעיר ברוחו, הוא עדיין השתוקק להביא עוד ילדים כדי למלא את ביתו בעליצות. כך שלאחר שתיים עשרה שנים מלידת בנו, שוב הוא פנה אל מאנווה: "אדוני", הוא אמר, "יחיד אני מבין האלדאר שאין לו אישה, ומלבד בני היחיד אין לי תקווה לבנים נוספים ולבנות, בעוד אינגווה ואולווה הביאו ילדים רבים לברכת אמאן. האם נידונתי כך לנצח? ליבי מזהירני כי מיריאל לא תשוב לעולם מבית ואירה".
  המילים של פינווה הטו את מאנווה לרחמים, אך בגלל שהנושא נראה לו רב חשיבות, ובואו של המוות (למרות היותו מרצון חופשי) לממלכה הברוכה, היווה אות לבאות שאסור לשפוט בקלות דעת. לכן מאנווה זימן את הואלאר למועצה, וביקש את נוכחותם של המנהיגים והמלומדים מבין האלדאר. דיון ארוך זה תועד על ידי האלדאר ונקרא 'נמנה פינווה מיריאלו' (*2), חוקת פינווה ומיריאל, והוא נשמר בין ספרי המשפט שלהם; מכיוון שבדיון זה נבחנו ונחקקו נושאים רבים הקשורים לאלדאר ולגורלם בארדה, ואודות המוות והלידה שלהם מחדש. הואלאר הודאגו לראות כי פועלם למען הגנתה של ואלינור מן העולם סביבה היה לשווא, והם הבינו ביתר-בהירות כמה אדיר היה הנזק שמלקור הסב לארדה בימי קדם, כך שכל מי שנולד בארדה המושחתת, יכול להגיע למצב של צער, ולסבול או לעשות דברים אשר היו נחשבים ללא טבעיים בארדה הלא מושחתת. עתה לא ניתן להסיר נזק זה במלואו, גם על ידי מלקור באם יתחרט על מעשיו; כי כוח עבר ממנו ולא ניתן להשיבו, וכוח זה ימשיך לפעול בהתאם לרצון האפל שהכניס אותו לתנועה (*3). מחשבה זו העיבה על ליבם של הואלאר; אות מבשר רע על העצב שילדיו של אילובאטאר יביאו ויחוו בעולם.
  כאשר הכל נדון ונאמר, מאנווה הורה למאנדוס להכריז על פסק דינו. מאנדוס עמד על גבעת הגורל ואמר: "כידוע לכם, ילדיו של אילובאטאר, לכם ניתנה דרך החיים, וזו של הקוונדי לא תסתיים עד קצה של ארדה. וכל עוד ארדה קיימת, תבחרו בן זוג אחד למשך חייכם. אך כאן לא הייתה התייחסות למוות, אשר הגיע בשל השחתת ארדה. פסק דין זה, ניתן בזכות סמכות קביעת החוקים אשר אילובאטאר נתן למאנווה.
  כאשר הרוח של הבעל או האישה, תעבור אל משמרתו של מאנדוס מכל סיבה שהיא, אז הנותר בחיים יוכל לקחת באופן חוקי בן זוג נוסף, באם האיחוד הקודם הסתיים לחלוטין.
באילו מקרים הנישואים יסתיימו לחלוטין? על פי רצון המתים, באם הם יסרבו לנצח לשוב לחיי הגוף; ולפי החלטתו של מאנדוס, באם הוא לא ירשה להם לשוב לחיים. ואלו מכיוון שהאיחוד, אשר היה מתקיים עד קצה של ארדה, מסתיים, אם הוא לא יכול לחזור ולהתממש שוב במסגרת החיים בארדה.
  אנו אומרים 'על פי רצון המתים' מכיוון שאין זה יהיה צודק שהחיים ירתקו את המתים במאנדוס עקב רצונם האישי, ובכך ימנעו מהם תקווה של חזרה לחיים. אך גם אין זה יהיה הוגן שהמתים יסרבו לשוב לחיות ובכך יכפו על החיים להישאר בבדידות עד הסוף.
כך שהחלטתנו היא שבמקרה מסוג זה יהיה מותר לחיים לקחת בן זוג נוסף. הבינו היטב שבאם זה יקרה, אז סירוב החיים של המת יהיה בלתי ניתן לשינוי, והוא לא ישוב לחיי הגוף; מכיוון שלאף אחד מבין הקוונדי לא יהיו שני בני זוג באותו הזמן ערים וחיים.
  זהו פסק דינו של נאמו מאנדוס בפרשה זו".
 
לאחר מילים אלו של מאנדוס, האלדאר אשר נכחו במועצה שאלו: "כיצד רצון המת או פסק הדין יהיו ידועים?", ולכך נענו: "על ידי פנייה למאנווה, ועל פי הצהרתו של מאנדוס, מכיוון שמי מבין החיים יכול לדעת את רצון המתים, או בעמדת הטלת ספק בהחלטותיו של מאנדוס?"
  בשלב זה מאנווה זימן את פינווה אליו ואמר: "שמעת את פסק הדין אשר הוכרז. אם מיריאל, אשתך, לא תשוב, הנישואים שלכם יסתיימו ואתה תהיה רשאי לקחת אישה אחרת. אך זו היא זכותך, לא עצה.
זכות זו קיימת בשל השחתתה של ארדה; ואלו אשר מקבלים זכות זו מקבלים גם את העובדה שארדה היא אכן מושחתת, בעוד שהשכולים אשר נשארים נאמנים, שייכים ברוחם וברצונם לארדה הלא מושחתת. זהו נושא רציני אשר ייתכן ויקבע גורל רבים. אל תהיה פזיז במעשיך!"
  פינווה השיב: "איני נחפז, אדוני, ושאיפת ליבי היחידה היא שכאשר מיריאל תדע פסק דין זה, היא תבין את יגוני".
  ואירה, אשר איתה מיריאל שכנה, סיפרה לה על החלטת הואלאר, ודיברה גם על יגונו של פינווה. אך מיריאל השיבה: "הגעתי לכאן על מנת לברוח מהגוף השלי, ואין בכוונתי לשוב אליו. כוח חיי יצא ממני אל פאנור, הבן שלי. מתנה זו נתתי לזה אשר אהבתי אותו. אינני יכולה לתת מעבר לזה, מחוץ לגבולותיה של ארדה אולי אמצא מזור. אבל לא בתוכה".
  לאחר מילים אלו ואירה אמרה למאנדוס: "רוחה של מיריאל שוכנת איתי ואני מכירה אותה. היא חזקה ועקשנית בהחלטתה, החלטה שבעיניה היא כחוק שאין לשנותו. באם לא תאולץ לכך, היא לא תשוב לחיים או לפינווה, אפילו במידה וימתין לה עד הזדקנות העולם".
  מאנדוס השיב כך: "אין זה חוקי שהואלאר יכפו על המתים לשוב"; והוא זימן את רוחה של מיריאל להופיע בפניו. "רצונך הוא זה אשר יקבע בנושא זה, הו רוחה של מיריאל, אשתו לשעבר של פינווה", אמר לה. "במאנדוס את תישארי, אך שקלי את החלטתך היטב! מכיוון שאת מהקוונדי, וגם אם את מסרבת לגוף, את מחויבת להיות בארדה ובמסגרת גבולות הזמן של ההיסטוריה שלה. האלדאר הם לא כמו הואלאר, הרוח שלהם פחות חזקה ממה שאת חושבת. כך שאל תופתעי באם רצונך ישתנה עם הזמן, והגורל הזה שאת לוקחת על עצמך יהפוך לצער בשבילך. כן, וגם לרבים אחרים!"
  אך רוחה של מיריאל נשארה דוממת. בשל כך מאנדוס קיבל את החלטתה, והיא עזבה להיכלי ההמתנה אשר היו מיועדים לאלדאר שם הושארה לנפשה. (*4)
אף על פי כן, מאנדוס הכריז כי מרווח של שתיים עשרה שנים יהיה בין רצון המת לבין הצהרת גורל ביטול הזוגיות.
  בתקופה זו פאנור גדל תחת השגחתו של אביו. כעבור זמן קצר הוא התחיל להפגין את כישורי מלאכת הכפיים ויכולות המחשבה של מיריאל ופינווה; וכבר בילדותו הוא דמה יותר לאביו במראהו ובהבעות פניו, אך בהלך רוחו דמה יותר למיריאל. רצונו היה איתן והחלטי, ואת כל מטרותיו השיג בלהט ובנחישות. מעטים שינו את דרכיו בעצה, ואף לא פעם בכוח.
  אינגווה, בשמעו על היגון של פינווה, וברצון לרומם את ליבו ולגרום לו לנטוש את אבל-השווא שבלוריין, שלח לו מסרים בהם ביקש שיעזוב את טונה לתקופה, ושיבוא לחיות משך עונה, באור המלא של העצים. פינווה הודה לו אך לא הלך כל עוד הייתה תקווה כי מיריאל אולי תשוב. אך כאשר פסק דינו של מאנדוס נאמר, בליבו הבין כי הוא צריך לבנות את חייו מחדש. "אולי, יש מזור באורו של לאורלין ותקווה בפריחתו של טלפריון", הוא אמר. "אני אקבל את עצתו של אינגווה".
  כך שביום אחד, כאשר פאנור טייל הרחק בהרים בכוח נעוריו, פינווה עזב לבדו את טונה ועבר בדרכו דרך הקאלאקיריאן, והלך לעבר ביתו של אינגווה על המדרון המערבי של אויאולוסה. בואו לא נודע, וכאשר אינידיס ראתה את פינווה מטפס בשבילי ההר, ואורו של לאורלין מאחוריו במלוא הדרו, בלא מחשבה תחילה לפתע החלה לשיר באושר רב. פינווה שמע את השיר מגיע אליו מלמעלה, והרים את מבטו וראה את אינדיס עטופה אור זהוב, וברגע זה ידע שהיא אהבה אותו זמן רב (*5), וליבו נטה אליה. הוא האמין שהזדמנות זו ניתנה לנחמת שניהם. "ראו!", הוא אמר, "אכן יש מזור ליגון באמאן!". 
  כעבור שנה מעת פגישתם על ההר, פינווה מלך הנולדור, נשא לאישה את אינדיס אחותו של אינגווה (*6); והואניאר והנולדור ברובם שמחו בנישואיהם. באינדיס התבררה לראשונה כנכונה האמרה: 'האבידה של האחד יכולה להיות הרווח של האחר'; אך גם את האמרה הבאה אינדיס מצאה כנכונה: 'הבית זוכר את מקימו, גם כאשר יבואו לשכון בו אחרים'. זאת משום שלמרות שפינווה אהב אותה עמוקות, והיה שוב מאושר; והיא נשאה לו חמישה ילדים אשר אהב (*7), צילה של מיריאל לא עזב את ביתו של פינווה, וגם לא את ליבו; ומבין כל אלו אשר אהב, לפאנור ניתנה תמיד עיקר דאגתו.
  פאנור לא היה מרוצה מנישואי אביו, ולמרות שאלו לא פגעו בקשר שביניהם, פאנור לא אהב יתר על המידה את אינדיס וילדיה. בהזדמנות הראשונה העדיף לעזוב ולחיות בנפרד מהם, והעסיק את עצמו בלמידה ובמלאכה אשר אהב, ובחקר שביליה של אמאן .
באירועים העגומים אשר היו מאוחר יותר, בהם פאנור היה מנהיג, רבים ראו את השפעתו של קרע זה בבית פינווה; והאמינו שאם פינווה היה מקבל את אבידתו והיה מסתפק בגידול בנו רב הכשרונות, דרכיו של פאנור היו שונות, וצער רב ורוע היו נמנעים. אך ילדיה של אינדיס היו מהוללים,  וכך גם צאצאיהם; ובאם הם לא היו, ההיסטוריה של האלדאר הייתה דלה יותר.'     
 

 

 

הערות
 
*1- סרינדה = האורגת.
 

*2- 'Namna Finwe Miriello'
 
*3-  יש לציין שהשורות האלו גם קשורות לנושא הספר ושמו: 'טבעתו של מורגות', שההסבר המלא של כותרת זו קיים בפרק 'Myths Transformed'. הכוונה בגדול היא לארץ התיכונה כטבעת של מורגות', אליה הוא העביר כוח רב (ובטקסט הנ"ל נאמר שכל ארדה הושפעה מהרוע הזה שהוטמן ביסודותיה) ובכך ארדה נהייתה מושחתת, ולא ניתן לרפא פצע זה.  
 

*4 – הערה שקיימת בהקשר למילים אלו אבל לא נמצאת עם הטקסט עצמו:
'אך נאמר כי לאחר תקופה מסוימת ניתנה לה הרשות לחזור לביתה של ואירה, ושם היה תפקידה לתעד במלאכת אריגה את כל אירועי ההיסטוריה של בית פינווה ומעשי הנולדור'.
 
*5 – להלן קטע על אינדיס ואהבתה לפינווה שיצא בעריכתי כי היה קשור לפסקה נוספת שלא תאמה את המשך הטקסט.
 

  'פינווה היה אהוב ויקר לליבה של אינדיס; מכיוון שליבה נטה אליו לפני זמן רב, כאשר הואניאר עדיין שהו עם הנולדור בטונה. בימים ההם כאשר הביטה בשר הנולדור הוא נראה לה הנאה והאציל מהאלדאר, עם שיערו השחור ועורו הצח, פניו מלאות להט אך עיניו מלאות מחשבה; קולו ושליטתו בשפה גרמו לה עונג. לכן היא נשארה לא נשואה כאשר בני עמה עברו לואלינור, ולעיתים תכופות הלכה לבדה בשדות הואלאר ומילאה אותם בצלילי קולה.'                        
 
*6 – יש להניח שעברו שתיים עשרה שנים בהתאם לפסק דינו של מאנדוס מעת החלטתה של מיריאל עד ליציאתו של פינווה מטונה ונישואיו לאינדיס. אך יכול להיות גם שבמקרה הזה הכוונה היא לשתיים עשרה שנים מעת ההחלטה של מיריאל לעזוב את הגוף שלה, כמוזכר בטקסט מוקדם יותר: 'כך שלאחר שתיים עשרה שנים מלידת בנו, שוב הוא פנה אל מאנווה…'.
 

*7- לפי גרסא זו של הסיפור לפינווה ואינדיס היו חמישה ילדים לפי הסדר הבא: פינדיס (נ), פינגולפין, פינויין (נ), פינארפין ופאניאל (נ). שלוש בנות ושני בנים. מההערות על הטקסט נאמר גם כי פינדיס ופאניאל לא עזבו את אמאן לגלות עם הנולדור.
  אך חשוב לציין שבטקסט בנושא אחר מתקופה מאוחרת יותר (The Shibboleth of Feanor מהכרך ה-12) טולקין כתב שלפינווה ולאינדיס היו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. רק פינדיס נשארה לבטח, ונאמר שלאחר מותו של אביה הלכה עם אימה לחיות עם הואניאר עד שפינווה שב לחיים.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות