מכתב מספר 214

השמות, המונחים והציטוטים הם מהתרגום הישן.
ההערות המקוריות הן הממוספרות.

אל א.ס. נון – [טיוטות]

[ תשובה לקורא שמצא לכאורה סתירה בשר הטבעות: בפרק "מסיבה שציפו לה ימים רבים"

מצוין כי: "מנהג הוא להוביטים לחלק מתנות אחרים ביום הולדתם" ( עמ 35 ). בעוד שגולום מתייחס לטבעת כאל "מתנת יום ההולדת" שלו, והדיווח על הדרך בה היא הגיעה לידו, בפרק "צללי העבר", מרמז שבני עמו קיבלו מתנות ביום הולדתם. המכתב של מר נון ממשיך: "עקב כך, אחת מהסיבות הבאות צריכה להיות נכונה: (1) בני עמו של סמיאגול לא השתייכו לגזע ההוביטים, כפי שמציע גאנדאלף ( עמ' 62 ). (2) מנהגם של ההוביטים לחלק מתנות נוסד לאחרונה. (3) מנהגיהם של בני סטור ( שעליהם נמנו סמיאגול ודיאגול ) היו שונים ממנהגי שאר ההוביטים. או (5) ישנה טעות בטקסט. אודה לך מאוד אם תוכל להקציב זמן על מנת כדי לרדת לעומקו של נושא חשוב זה." ]  
[ ללא תאריך – כנראה סוף 1958 – תחילת 1959. ]

אינני מודל ללמדנות (1), אך באשר לעידן השלישי אני מחשיב את עצמי כ"מתעד" בלבד. הליקויים המופיעים בתיעוד שלי, אני מאמין, אינם בשל טעויות, כלומר אין בנמצא הצהרות שאינן נכונות. השמטות נגרמות עקב הצורך בצמצום, ובשל הניסיון להציג מידע המתרחש במהלכו של סיפור עלילתי אשר, בצורה טבעית, נוטה להשמיט דברים רבים שאינם קשורים אליו ישירות.
באשר למנהגי יום-הולדת ואי-ההתאמה כביכול שציינת, אנו יכולים, לדעתי, לבטל את אפשרויות (1) ו-(5). את (4) השמטת.

באשר ל-(1) גאנדאלף בהחלט אומר בתחילה "לפי השערתי" ( עמ' 62 ). ביטוי שמתאים לדמותו ולחוכמתו. בשפה מודרנית יותר היה אומר "אני מסיק", בהתייחסותו לעניינים שלא היו תחת השגחתו הישירה, אך שהגיע למסקנה שמתבססת על למידה אודותם. ( בנספח השני תבחין בכך שהקוסמים הגיעו מעט לאחר הופעתם הראשונה של ההוביטים ברשומות. כבר אז ההוביטים התחלקו לשלוש קבוצות שונות. ) אך למעשה הוא לא פקפק במסקנתו: "ואף על פי כן יש בו מן האמת" ( עמ' 64 ) (a) .

אלטרנטיבה (2) שהצגת עלולה הייתה להיות אפשרית אילולא אמר המתעד בעמוד 35: "הוביטים" ( בשם זה הוא משתמש לתיאור כל הגזע, ללא הבחנה במוצאו ), ולא "הוביטי-הפלך" או "אנשי הפלך". יש להניח שכוונתו היא שמנהג נתינת המתנות היה משותף לכל הסוגים בצורה מסוימת, כולל את בני סטור. אפשרות (3) היא נכונה בעליל, לכן יכולים אנו לצפות שאף מנהגים כה מושרשים יוצגו בצורה שונה בענפים שונים. עם הגירתם של בני סטור בחזרה לארצות השממה ב 1356, נותקו כל הקשרים בין קבוצה מתנוונת זו לבין אבותיהם של אנשי הפלך. חלפו יותר מ-1100 שנים לפני תקרית דיאגול-סמיאגול ( 2463 ). המסיבה ( 3001 ), בה מוזכר חלק קטן מהמנהגים של אנשי הפלך, התרחשה כ-1650 שנה לאחר התקרית.

כל ההוביטים משתנים באיטיות, אך בני סטור שהיגרו מחדש, חזרו לסגנון חיים פרימיטיבי ופראי יותר בקהילות קטנות ומתדלדלות. לעומתם, אנשי הפלך פיתחו ב-1400 שנות ישיבתם חיים חברתיים סדורים ומשוכללים יותר. מסורות מפורטות, בכתב ובעל פה, השפיעו על חשיבותה של קרבה משפחתית במנהגיהם. למרות שהשמטתי כל דיון בנושא מסקרן אך מאפיין זה של התנהגותם, ניתן לתאר את העובדות הנוגעות לפלך בפירוט מה, כאשר בני סטור שעל הנהר נשארים, באופן טבעי, יותר בגדר השערה.

לימי הולדת נודעה חשיבות חברתית מרובה. אדם החוגג את יום הולדתו נקרא "ריבאדיאן" ( ribadyan – שלפי השיטה המפורטת (2) ניתן להפוך ל-"ביירדינג" ( byarding ) (3) ). המנהגים הקשורים לימי הולדת הוכוונו, למרות היותם מושרשים עמוק, על ידי כללי התנהגות נוקשים למדי, וכך הופחתו במקרים רבים לטקסיות בלבד. בהתייחסות למתנות: ביום הולדתו ה"ביירדינג" נתן כמו גם קיבל מתנות. אך התהליכים היו שונים במוצאם, תפקידם וכלליהם. המספר השמיט את קבלת המתנות ( משום שאין היא נוגעת למסיבה ) אך למעשה הייתה זו המסורת הישנה יותר, ולכן המסורת הרשמית יותר. ( אמנם עניין זה נוגע לפרשת סמיאגול-דיאגול, אך המספר, שנאלץ לצמצם אותה לאלמנטים המשמעותיים בלבד, ולהציגה מפי גאנדאלף שמדבר אל הוביט, בצורה טבעית לא העיר על המנהגים שההוביטים ( ואנו ) צריכים להתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם ).

קבלת מתנות: היה זה טכס עתיק הקשור לקרבת משפחה. במקור הייתה זו הכרה בהשתייכותו של ה"ביירדינג" למשפחה או לשבט, והנצחה של הכללתו בה. לא ניתנה מתנה מאב או מאם לילדיהם ביום הולדתם ( של הילדים ) מלבד במקרים נדירים של אימוץ. לעומת זאת, ראש שבט בעל מוניטין אמור היה להעניק דבר מה, ולו סמלי. הענקת מתנות: הייתה עניין אישי, לא מוגבל לקרובי משפחה. הייתה זו צורה של הבעת תודה, שהתפרשה כהכרה בשירותים, הטבות והפגנת חברות, במיוחד בשנה שחלפה. ניתן לציין שהוביטים, מרגע היותם פאונטים ( faunt  – משמעותה: מי שלמד ללכת ולדבר, בצורה רשמית נחשב ליום ההולדת השלישי ) נתנו מתנות להוריהם. מתנות אלו היו אמורות להיות פרי יצירתם של הנותנים ( דבר שנמצא, גודל או יוצר על ידי ה"ביירדינג" ), החל מפעוטות עם חופן פרחי בר. ייתכן שזהו המקור להבעת תודה בחלוקה רחבה יותר של מתנות, והסיבה שבעטייה הדבר נשאר "נכון" אפילו בפלך שמתנות כאלו יהיו דברים המיוצרים או שייכים לנותן. דוגמיות של גידולי גניהם או תוצרת בתי המלאכה שלהם נותרו הדוגמא הסטנדרטית של מתנות, בייחוד בין ההוביטים הפחות עמידים כלכלית.

בכללי ההתנהגות של הפלך, בתקופה בה התרחשה המסיבה של בילבו, "צפייה לקבלת מתנות" הוגבלה לקרבה של בני דודים מדרגה שנייה, ואלו המתגוררים במרחק שאינו עולה על 12 מייל. אפילו חברים קרובים ( אם אינם קרובי משפחה ) לא היו "נדרשים" להביא מתנה, למרות שיכלו לעשות כן. ההגבלה על מקום המגורים הייתה תופעה חדשה למדי, שנגרמה עקב ההתנתקות ההדרגתית בין קהילות של קרובי משפחה ומשפחות. המתנות שהתקבלו ( ללא ספק כשריד למנהגיהן של משפחות קטנות עתיקות ) צריכות היו להינתן ישירות, בערב יום ההולדת או לפחות עד לארוחת הצהריים ביום ההולדת עצמו. הם התקבלו באופן פרטי בידי ה"ביירדינג" והיה זה מאוד לא מנומס להציגם בנפרד או כאוסף – בדיוק כדי להימנע ממבוכה העלולה להיגרם בתערוכות החתונה שלנו ( שהיו מזעזעות את בני הפלך ). כך הנותן יכל להתאים את המתנה לעומק כיסו וחיבתו מבלי לעורר הערות פומביות ומבלי לפגוע באף אחד מלבד ( אולי ) מקבל המתנה. המנהג לא דרש מתנות יקרות, והוביט היה נכון יותר להיות שבע רצון ממתנה "טובה" או נחשקת מאשר להיפגע ממתנה סמלית של רצון טוב מצד המשפחה.
שמץ מכך יכול להראות בדיווח על סמיאגול ודיאגול – בהתאמה לאופיים הייחודי של נציגים עלובים אלו. דיאגול, קרוב משפחה בעליל ( כפי שהיו ללא ספק כל חברי הקהילה הקטנה ), כבר נתן לסמיאגול את מתנתו בהתאם למנהג, למרות שכנראה הם יצאו לטיולם מוקדם מאוד בבוקר. ובהיותו יצור קטן ונבזי הוא נתר טינה על כך. סמיאגול, בהיותו יותר נבזי וחמדן, ניסה לנצל את יום הולדתו כתירוץ למעשה רודנות. "וחפצתי בזה" ( עמ' 63 ) הייתה ההצהרה הכנה בתביעתו. אך הוא גם רמז כי מתנתו של דיאגול הייתה זולה ובלתי מספקת. דיאגול טען כנגדו שהמתנה הייתה יותר משיכול היה להרשות לעצמו.

נתינת המתנות בידי ה"ביירדינג", שהייתה צורה אישית של הבעת תודה, הייתה שונה בזמנים ומקומות שונים, ובהתאם לגילו ולמעמדו של ה"ביירדינג". אדון וגבירה של בית או מחפורת, בפלך, נתנו מתנות לכל הגרים תחת קורתם, כמו גם לאלו שבשרותם, ובדרך כלל גם לשכנים קרובים. כמו כן יכלו הם להרחיב את הרשימה כחפצם, בזוכרם טובות מיוחדות בשנה שחלפה. היה זה מובן שנתינת המתנות אינה מקובעת בחוק. למרות שמניעת מתנה נהוגה ( לדוגמא לילד, משרת, או לשכן ממול ) כמוה כנזיפה וסימן לאי-שביעות רצון חריפה. חברים ודיירים ( אלו שאין להם בית משלהם ) לא היו תחת חובות אלו של בעלי הבית. הם נתנו מתנות בדרך כלל בהתאם לחיבתם ואפשרותם. "לא יקרות במיוחד" – תקף לכל המתנות. בדבר זה, כבדברים אחרים, היה בילבו יוצא דופן, ומסיבת יום ההולדת שלו הייתה השתוללות של נדיבות אפילו עבור הוביט עשיר.

אחד מהמנהגים הנפוצים ביותר היה עריכת מסיבה בערב יום ההולדת. כל המוזמנים קיבלו מתנות מהמארח, וציפו להן, כחלק מהבידור ( אם גם משני לסעודה ). הם לא הביאו איתם מתנות. אנשי הפלך היו מתייחסים לכך כחוסר נימוס. אם האורחים טרם העניקו מתנה ( בהיותם אלו הנדרשים להעניק אחת מתוקף קרבתם ), היה זה מאוחר מדי. לאורחים האחרים היה זה בבחינת "לא יעשה" להביא מתנה למסיבה – דבר שנראה כתשלום עבור המסיבה או ניסיון להשתוות למתנות הניתנות. היה זה מעשה מביך ביותר. לעיתים, במקרה של חבר קרוב מאוד שנבצר ממנו להגיע למסיבה ( עקב מרחק או מטעמים אחרים ), הייתה נשלחת הזמנה סמלית, עם מתנה מצורפת. במקרה כזה המתנה תמיד הייתה דבר מאכל או משקה, שהתיימר להיות דוגמא לסעודת המסיבה.

אני חושב שניתן לראות שכל הפרטים שנרשמו כ"עובדות" מתאימים לתמונה מוגדרת של רגש ומנהג, למרות שאין תמונה זו משורטטת אפילו בצורה הלא גמורה של מכתב זה. היא יכלה, כמובן, להיכלל בפרולוג. אך למרות שחתכתי דברים רבים, הפרולוג עדיין ארוך מדי ועמוס יתר על המידה אפילו לפי אותם מבקרים המאשרים כי יש לו שימוש כלשהו, ולא ממליצים ( כחלק מהאחרים ) לדלג עליו ולשכוח ממנו.

למרות אי-שלמותו, מכתב זה עלול להראות לך ארוך מאוד, ולמרות שביקשת זאת, עלול להראות יותר ממה שביקשת. אך אינני רואה כיצד הייתי יכול לענות על שאלותייך בדרך קצרה שהייתה עם זאת מתאימה למחמאה שאתה חולק לי בהתעניינותך בהוביטים במידה מספקת בכדי לשים לב לחלל במידע המסופק.
אם זאת, נתינת מידע תמיד פותחת נופים נוספים. אתה תגלה ללא ספק שההסבר הקצר על "מתנות" פותח עוד נושאים אנתרופולוגיים המשתמעים ממונחים כגון: שבט, משפחה ,קרבת משפחה וכיוצא בזאת. אסתכן ואוסיף הסבר נוסף על נקודה זאת, שמא, בהתייחסות לטקסט לאור מכתבי, תרצה להוסיף ולחקור בעניין "סבתו" של סמיאגול, שגאנדאלף הציג כשליטה ( של משפחה "מכובדת, ענפה ועשירה" ( עמ' 62 )) ואפילו קרא לה "אם-שבט ( עמ' 66 ) (b).

ככל הידוע לי, הוביטים היו מונוגמיים לחלוטין ( למעשה הם כמעט ולא התחתנו שנית, אפילו אם בן או בת זוג נפטרו בגיל צעיר ). הייתי אומר שבעוד שהמעקב אחר השושלת היה מהצד הגברי, המשפחה לא הייתה פטריארכאלית. כלומר, שמות המשפחה הגיעו מהגבר ( האישה אימצה את שם המשפחה של בעלה ). כמו כן, הזכר המבוגר ביותר הוא שהוכר רשמית כראש המשפחה. במקרה של משפחות גדולות ורבות עוצמה ( כבני טוק ), שעדיין היו מאוחדות למרות מספרם הרב, אולי מתאים יותר להשתמש במונח "שבט". ראש השבט היה כנראה הזכר המבוגר ביותר של השושלת הישירה ביותר. שיטת המנהל של משפחה, כיחידה האמיתית: משק הבית, לא הייתה מונרכיה ( מלבד בדרך מקרה ). הייתה זו דיארכיה ( dyarchy ) (c), שבה לאדון ולגבירת הבית היה מעמד שווה, אם כי תפקידים שונים. כל צד נחשב למייצג הרשמי של הצד השני במקרה של היעדרות ( כולל מוות ). לא היו "מטרוניות". אם בעל מת לפני אישתו, מקומו נתפס בידיה. בזה נכללה ( אם הוא החזיק במעמד זה ) הראשות הרשמית של משפחה או שבט. כך שהתואר לא עבר לבנו של הנפטר, או יורשו, כל עוד אישתו נותרה בחיים, אלא אם כן היא התפטרה מרצונה. בנסיבות מסוימות, יכלה אישה תקיפה ומאריכת שנים להישאר "ראש המשפחה" עד שנכדיה התבגרו.

לאורה באגינס ( לפני החתונה גראב ) נותרה ראש משפחת באגינס בהוביטון עד שמלאו לה 102. משום שהייתה צעירה מבעלה ( שנפטר בגיל 93 ב-1300 לספירת הפלך ) ב-7 שנים, היא החזיקה בתואר זה 16 שנים, עד שנת 1316. בנה בונגו לא נהיה ראש המשפחה עד לגיל 70, עשר שנים לפני מותו בגיל המוקדם של 80. בילבו לא ירש את התואר, עד למות אימו, בלדונה טוק, ב-1334, בהיותו בן 44.

ראשות המשפחה של בני באגינס בזמן זה הוטלה בספק בשל אירועים מוזרים. אוטו סאקוויל- באגינס היה יורש התואר – ללא קשר לשאלת הרכוש שהייתה מתעוררת אילו היה בילבו מת מבלי להותיר אחריו צוואה. אך לאחר ביזיון החוק של שנת 1342 ( כאשר בילבו שב חי לאחר שהוכרז כמת ) איש לא העז להניח כי הוא מת בשנית. אוטו נפטר ב-1412, בנו לוטו נרצח ב- 1419, ואשתו לובליה מתה ב-1420. כאשר אדון סאם דיווח על "מעברו אל מעבר לים" של בילבו ( ושל פרודו ) ב1421, עדיין אי אפשר היה להניח את דבר מותם. כאשר סאם נבחר לראשות העיר ב-1427, הוא העביר חוק שלפיו: "אם תושב כלשהו של הפלך יעבור על מעבר לים, בנוכחות עד אמין, ובכוונה מפורשת שלא לחזור, או תחת נסיבות המרמזות ברורות כוונה כזאת, הוא או היא יחשבו כמי שוויתר על כל זכות לתואר ורכוש שהיה שלהם או מיועד להם, ויורשו או יורשיהם יקבלו החל מהרגע ההוא את כל התארים, הרכוש והזכויות, כפי שמונחה תחת המסורת המוגדרת, או לפי הצוואה והנטייה של העוזב, לפי דרישות המקרה." ניתן לשער שהתואר עבר אז לצאצא של פונטו באגינס – כנראה פונטו ( השני ) (4).

מקרה ידוע נוסף היה זה של לליה הגדולה (5) ( או בפחות נימוס: השמנה ). פורטינבראס השני, ראש משפחת טוק ותאין בזמנו, נשא לאישה את לליה מבני קלייהנגרס (d) ב-1314, כשהיה בן 36 והיא בת 31. הוא נפטר ב-1380, בגיל 102, אך היא האריכה שנים אחריו, עד מותה הטרגי ב-1402 בגיל 119.  כך שהיא משלה בבני טוק ובסמיאלים הגדולים במשך 22 שנה, אם שבט דגולה וזכורה, אם כי לא תמיד אהובה. אי השתתפותה במסיבה המפורסמת ב-1401, נגרמה בגלל גודלה וקושי התנועה שלה, ולא בשל גילה. בנה, פרומבראס, היה רווק, משום שלא יכל (כך ריננו) למצוא מישהי שתהיה מוכנה להתגורר בסמיאלים הגדולים, תחת שלטונה של לליה. בשנותיה האחרונות והשמנות ביותר של לליה, נהגו להסיע אותה מדי בוקר לכניסה הראשית, כדי שתשאף את אוויר הבוקר הצח. באביב 1402 העוזרת המגושמת שלה הניחה לכסא הגלגלים שלה לעוף מעבר לסף הדלת והפילה את לליה במורד המדרגות אל הגן. כך הסתיימה תקופת שלטון וחיים שהייתה עשויה להתמודד בזו של טוק הזקן.

למרות ניסיונה של משפחת טוק לשמור את העניין במשפחה, הייתה זו שמועה נפוצה שהעוזרת הייתה פרל ( אחותו של פיפין ). בחגיגות ירושתו של פרומבראס חוסר שביעות הרצון וצערה של המשפחה הופגנו רשמית באי-הכללתה של פרל בטכס ובסעודה. אך מעיני רבים לא חמקה העובדה שמאוחר יותר ( לאחר פרק זמן סביר ) פרל הופיעה במחרוזת נהדרת של אבנים יקרות שהשתייכה מזה זמן רב לאוצרות התאין.

המנהג היה שונה במקרה בו ראש המשפחה מת מבלי להותיר אחריו בן. במשפחת טוק, מכיוון שראשות המשפחה באה יחד עם תואר ומשרת התאין ( משרה צבאית במקור ), הירושה הייתה רק דרך הקו הגברית. במשפחות גדולות אחרות ראשות המשפחה יכלה לעבור דרך בתו של הנפטר לנכד המבוגר ביותר שלו ( ללא קשר לגילה של בתו ). מנהג מאוחר זה היה מקובל יותר במשפחות החדשות יחסית, ללא רשומות עתיקות או אחוזות משפחתיות. במקרים כאלו היורש ( אם הסכים לקבל את התואר ) לקח את שם משפחת אמו – למרות שלעיתים תכופות הוא גם השאיר את שם משפחת אביו ( במקום השני ). זה היה המקרה של אוטו סאקוויל-באגינס. ראשות המשפחה הרשמית של משפחת סאקוויל הגיעה אליו דרך אמו קאמליה. הייתה זו שאיפתו המגוחכת למדי להגיע למעמד הנדיר של ראשות שני משפחות ( במקרה כזה כנראה שהיה קורא לעצמו באגינס-סאקוויל-באגינס ). מצב זה הוא שעורר את רוגזו של אוטו עקב הרפתקאותיו והיעלמותו של בילבו, מלבד הפסד הרכוש הנגרם לו עקב אימוצו של פרודו.

הייתה זו מחלוקת חוקית חשובה אצל ההוביטים ( שחקיקתו של ראש העיר סאם מנעה במקרה ספציפי זה ), האם אימוץ בידי ראש משפחה ללא יורש ישפיע על ירושת התואר. הוסכם שאימוץ של בן משפחה אחרת לא ישפיע על ירושת התואר, בהיותה עניין של קרבת משפחה ודם. אך הייתה דעה כי אימוץ של קרוב בעל אותו שם לפני הגיעו לגיל בגרות זיכה אותו בכל הזכויות של בן טבעי. כמובן שאוטו התנגד לדעה זאת ( בעוד שבילבו החזיק בה ).

אין כל סיבה להניח שבני סטור של ארץ השממה פיתחו קו משפחה מטריארכאלי. אין זכר לדבר מעין זה בין בני סטור בנפה המזרחית ובבוקלנד, למרות שהם שמרו על מגוון של הבדלים במנהג ובחוק. השימוש של גאנדאלף ( או לכל הפחות שימושו של המתרגם והמדווח של דבריו ) בביטוי "אם-שבט" לא היה "אנתרופולוגי", אלא פשוט סימן לכך שאישה שלטה בשבט. ללא ספק משום שהיא נותרה בחיים לאחר מות בעלה, והייתה בעלת אישיות תקיפה.

הגיוני שבחברה המנוונת והפרמטיבית יותר של בני סטור בארץ השממה, נשות השבט ( כפי שקורה לעיתים קרובות במצבים כאלה ) נטו לשמור על התכונות הפיסיות והמנטאליות של דורות העבר יותר מן הגברים, וכך הייתה להן חשיבות יתרה. אך אין לשער ( לדעתי ) שחל שינוי משמעותי במנהגי החתונה שלהם, ולא שהתפתחה חברה מטריארכאלית או חברה שמתירה ריבוי בעלים ( למרות שמצב כזה עלול להסביר את אי הזכרת אביו של סמיאגול-גולום ). "מונוגמיה" הייתה בתקופה זו הכלל בכל המערב, והייתה סלידה עמוקה ממערכות אחרות, כדברים שנעשים אך ורק "תחת הצל".

התחלתי לכתוב מכתב זה לפני ארבעה חודשים, אך לא סיימתי אותו לעולם. מעט לאחר שקיבלתי את קושיותיך אשתי, שלא חשה בטוב במשך רוב 1958, חגגה את חזרתה לקו הבריאות בנפילה בגינה, שפגעה בזרועה השמאלית כה קשה שעדיין היא סובלת מנכות ובגבס. כך ששנת 1958 הייתה שנה מאוד מתסכלת עבורי, ועם צרות אחרות, והתקרבות פרישתי שדורשת סידורים רבים, לא היה לי זמן לעבוד על הסילמאריליאון. למרות חפצי העז לעסוק בכך ( ולשמחתי, גם לחפצם של אלן ואנווין ).

[ הטיוטה מסתיימת כאן ]

1. במכתבו כינה מר נון את טולקין "מודל של למדנות".

2. ראה נספח F של שר הטבעות.

3. נובע מהמילה האנגלו-סקסונית ביירד ( byrd ), "לידה".

4. ישנם שני הוביטים בשם פונטו בעץ המשפחה של משפחת באגינס בהוביטון. אחד מהם היה אב קדום של פרגרין ומריאדוק.

5. לליה הגדולה אינה מוזכרת בשר הטבעות, אך בעלה, פורטינבראס השני, מופיע בעץ משפחה של הסמיאלים הגדולים של טוק.

הערות המתרגם:

a. המקור נחרץ יותר בנקודה זאת: It is true all the same ( עמ' 53 ) – ובכל זאת אמת.

b. במקור Matriarch.

c. שלטון של שני שליטים.

d. במקור Clayhangers 

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות