מכתב מספר 200

שמתי לב להערותייך לגבי סאורון. בכל פעם שהובס, גופו הגישמי אבד לו. התאוריה, אם ניתן לכנות כך את תבנית הסיפור, היא שסאורון הוא רוח. רוח משנית אך אם זאת עדיין רוח מלאכית. בהתאם למיתולוגיה של הדברים הללו, הוא השתייך לגזעם של יצורים תבוניים שנוצרו טרם העולם הגשמי, והורשו לסייע ביצירתו, כל אחד לפי מידתו הוא. אלו שמעורבותם בעבודה על אאה הייתה הגדולה ביותר, נעשו כה (שקועים) בה, שכאשר הבורא הפכה לקיימת (כלומר העניק לה מציאות משנית, הכפופה לשלו, אותה אנו מכנים המציאות הראשונית, ובאותה ההירארכיה באותו המישור כשלהם) הם חשקו להכנס אליה מתחילת קיומה.
הם הורשו לעשות כן, והגדולים מביניהם הפכו למקבילה של "אלים" במיתולוגיות המסורתיות. אך הוצב תנאי לפיו הם ישארו באאה עד שהסיפור יגיע לסיומו. כך שהם היו בעולם, אך התגלמות פיסית לא הייתה הכרחית לדידם. אם רצו, יכלו ליטול גוף לעצמם, אך גוף זה אינו מקביל לגופנו אנו אלא יותר לבגדינו, מלבד היות גופם ביטוי רב יותר לתשוקותיהם, מצבם, רצונותיהם ותפקידהם. ידיעתם את הסיפור כשם שהולחן, בטרם התממשותו, נתנה להם מידה של ידיעה מוקדמת. מידה זו הייתה שונה במידה ניכרת מישות לישות. מהבנתו המלאה יחסית של מאנווה, המלך הקדום, את דעתו של הבורא, ועד להבנתם של רוחות משניות, שחלקן התעניינו אך ורק בנושאים משניים, כגון עצים או ציפורים. אחדים חברו לרוחות רמות יותר וידעו דברים בעיקר בצורה עקיפה מידיעתם את דעת אדוניהם. סאורון חבר לגדול מכולם, מלקור, שהפך בסופו של דבר למורד הבלתי נמנע ועובד עצמי מהמיתולוגיות של בורא יחיד. אולורין חבר למאנווה.
הבורא לא היה מנותק. הוא הכניס נעימות חדשות למנגינה המקורית, והן לא היו חזויות על ידי רבות מהרוחות שירדו לארדה. היו גם מאורעות בלתי צפויים (כלומר מאורעות שאפילו ידיעה מלאה של העבר לא יכלה לחזות).
מהסוג הראשון, ולמעשה החשובה מהן, הייתה הנעימה של בני הלילית ובני האדם, שאף אחת מהרוחות לא חשבה עליה או נגעה בה. לכן הן נקראו ילדי אילובאטאר. בהיותם שונים מהרוחות, מ'מעמד' קטן יותר, אך מאותו סוג. הם היו מושא תקוותם ותשוקתם של הרוחות הגדולות, שידעו דבר מה על צורתם וטבעם ומועד ואופן הגעתם המשוער. הם הבינו גם כן שאין לשלוט על ילדי אילובאטאר, למרות שהם הם יהיו נתונים לשלטון במיוחד.
התעסקות יתרה זו בילדי אילובאטאר, הייתה הסיבה לכך שהרוחות לבשו תכופות את צורתם, במיוחד לאחר הגעתם של הילדים. לכן סאורון הופיע בצורה זו. בצורה מיתולוגית מניחים שצורה זו הייתה אמיתית, כלומר בעלת נוכחות פיסית ולא חזיון המועבר מתבונה אחת לרעותה. וככזו, לקח זמן להכינה, והיא הייתה ניתנת להריסה ככל אורגניזם פיסי אחר. כמובן שזה לא יהרוס את הרוח, ולא ישחרר אותה מהעולם אליו היא כבולה עד סופו. לאחר הקרב מול גיל גאלאד ואלנדיל, לקח לסאורון זמן רב ליטול צורה מחדש, זמן רב יותר מאשר אחרי הריסת גופו בטביעת נומנור (אני מניח שזה מכיוון שכל נטילת גוף לוקחת חלק מהאנרגיה הטבועה ברוח, שניתן לקרוא לה "הרצון" או 'הקישור המעשי' בין התבונה שאינה ניתנת להשמדה לבין מימוש דמיונה). אי יכולתו של סאורון ליטול גוף לאחר השמדת הטבעת מובן למדי בצורה מיתולוגית בספר הנוכחי.
אני מצטער אם כל זה נראה משמים ונפוח, אך זה הדין עם כל ניסיון להסביר מאורעות מיתולוגיים. הסיפורים קודמים לכך בצורה טבעית. אך אני מניח כי זהו בוחן כלשהו לעקביות של מיתולוגיה שכזו, אם היא ניתנת להסברה ראציונלית במידת מה.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות