על נאום פאנור בטונה

משנודע כי נמלט מורגות מואלינור, ומאמצי הרודפים היו לשווא, נותרו הואלאר ישובים זמן רב בטבעת הגורל השרויה בחשכה, והמאיאר והואניאר עמדו לצדם ובכו, אך הנולדור חזרו ברובם אל טונה בעצב. אפלה הייתה עתה טיריון הנאווה, וערפילים חלחלו מן הימים המוצלים ועטפו את מגדליה. ופנס מינדון הבליח חיוור בעלטה.
 
אזי במפתיע הופיע פאנור בעיר וזימן את כולם אל חצר המלך הרמה שעל פסגת טונה. בהופיעו מרד בואלאר, משום שלא הוסרה גזירת הגירוש שהוטלה עליו. לכן נאסף במהרה המון עצום ורב לשמוע את דברי פאנור, והגבעה ורחובות העיר והמדרגות המעפילות אל חצר המלך נמלאו בלפידים שנשאו עימם הכול בבואם.
 
אמן המלים היה פאנור, וכוח היה בו להטות את שומעיו לרצונו. ועתה בערה בו אש ובליל ההוא נאם לפני הנולדור, ואת דבריו לא שכחו לעולם. עזות ונוראות היו מילותיו, ושומעיו נמלאו בזעם ובגאווה, וטירוף פשה בהם כאדיו של יין עז. עיקר זעמו ושנאתו כלפי מורגות הופנה, אך כמעט כל דבריו הדהדו משקריו של מורגות עצמו. והוא תבע עתה את המלוכה על הנולדור כולם, כי נפל פינווה חלל, ואת דיני הואלאר שם פאנור ללעג.
 
"מדוע זה, בני עמי," זעק "מדוע זה נמשיך לעבוד אלים קנאים אלו, שאין ידם משגת להגן עלינו, או אף על ארצם שלהם מפני אויבם. ואף שעתה אכן אויבם הוא, האין הוא אחד מהם? נקם הביאני הנה, אך אף אם לא היה כן, מסרב הייתי להוסיף ולשכון בארץ שאריו של קוטל אבי וגוזל אוצרי. ואני איני אמיץ הלב היחיד בעם אמיץ זה. הלא כולכם את מלככם איבדתם? ומה טרם אבד לכם, כלואים בארץ צרה זו בין ההרים הקנאים לים העקר? אור היה כאן, אור שמנעו הואלאר בקנאותם מן הארץ התיכונה, אך עתה שורה אפלה בכל. הנתאבל כאן, בטלים ממעש לנצח, עם של צללים, רדוף ערפל, המגיר דמעות עקרות לים המלוח שדבר לא הביא לנו? או שמא נשובה אל ביתנו? מתוקים זרמו מי קוייוויאנן תחת כוכבים ללא ענן, ורחבות השתרעו ארצות בהן עם חופשי יכול להלך. עודם נמצאים שם וממתינים לנו, שזנחנו אותם במשוגת ליבנו. נלכה מכאן, לרכי הלבב נותיר עיר זו. אך בדמו של פינווה! אם לא הוכיתי סנוורים, דשא יצמח ברחובות אם רק הפחדנים יוותרו מאחור. אכן, ריקבון, טחב ופטריות."
 
ארוכות דיבר הוא, ודחק בנולדור להצטרף אליו ובכוחותיהם לזכות בחירות ובממלכות רחבות ידיים בארצות המזרח, טרם יהיה מאוחר מדי. ושקריו של מלקור הדהדו בדבריו, על כך שבדברי חלקות רימו אותם הואלאר, ונתכוונו להחזיקם שבויים על מנת שבני האדם ישלטו בארץ התיכונה. ורבים היו מן האלדר שלראשונה שמעו על ילודי-במאוחר. "נאה יהיה הקץ," זעק "אף שארוכה וקשה תהי הדרך! היפרדו משעבוד, אך גם מנוחות! היפרדו מעל החלושים! ומאוצרותיכם היפרדו – אוצרות חדשים נעשה עוד! הקלו על עצמם במסעכם, אך את חרבותיכם קחו עמכם! כי מטאורוס (א) נרחיק לכת, ומטולקאס נרבה שאת: ממרדפנו לא נאמר נואש לעולם. אחר מורגות, עד קצוות הארץ! מלחמה נביא עליו, ושנאה לעולמי עד. אך כשמנצחים נהיה והסילמארילי שגנב יושבו אלינו, לבדנו נהיה אדונים לאור שלא טומא, ולאושרה של ארדה וליופייה! אף גזע אחר לא ידחק את רגלינו!" (1)
 
אזי נשבע פאנור שבועה נוראה. ושבעת בניו זינקו לצדדיו בו ברגע ונשאו את אותה השבועה, ואדומות כדם נגהו חרבותיהם השלופות לאור הלפידים.
 
"יהי הוא אויב או ידיד, טמא או טהור,
משרציו של מורגות או ואלא מזהיר,
בן לילית או מאיא או יליד-במאוחר,
אדם שטרם נולד בארץ התיכונה,
לא דין, לא אהבה, לא ברית חרבות,
לא אימה ולא סכנה, אף לא הגורל עצמו,
לא יגנו עליו מפאנור, ומשאריו של פאנור,
זה שיחביא או יחזיק או יקח בידו,
ישאירו אם מצאו או ממנו יזרוק,
סילמאריל.
כך כולנו נשבענו:
מוות חטוף נחלוק לו,
עד קץ העולם! שמע מילתנו,
ארו אבי-כל! לאופל העומד לעד
דון אותנו אם יכשלו מעשינו.
על ההר הקדוש שמעו כעדות
וזכרו שבועתנו, מנווה ווארדה."
 
כה דיברו מאידרוס ומאגלור, וקלגורם, קורופין וקראנתיר, דאמרוד ודיריאל, נסיכי הנולדור. ובשם ההוא אל ישבע איש, יהיה הוא רשע או צדיק, ולא בכעס יקרא עד שכזה. ורבים נרתעו למשמע מילותיהם הנוראות. כי שבועה שכך נישאה להפירה לא ניתן, בין אם טובה היא ובין אם לאו, והיא תרדוף את ממלאה כאת מפירה לעד.
 
לכן פינגולפין וטורגון בנו דיברו כנגד פאנור, ומלים עזות נשאו, וחמתם שנית כמעט והגיעה לחודי חרבותיהם. אך פינרוד (ב), שהיה מוכשר במלים גם הוא, דיבר ברכות, כדרכו, וביקש להרגיע את הנולדור, והפציר בהם להמתין ולהרהר טרם יעשו מעשים שאין להשיבם. אך מבניו אורודרת לבדו דיבר כמותו; שכן אינגלור עמד לצד טורגון ידידו (2), ואשר לגאלאדריאל, היחידה מנשות הנולדור שעמדה ביום ההוא זקופה ואמיצה בינות לנסיכים הנצים, גם היא השתוקקה לצאת. שבועות לא נשאה היא, אך ניצת בה ליבה בדבריו של פאנור על הארץ התיכונה, והשתוקקה לראות את הארצות רחבות הידיים שטרם דרכה בם רגל, ואולי אף לשלוט שם על ממלכה משלה. כי מכל בית פינווה הייתה הצעירה שנולדה ממערב לים, ומאום לא ידעה עוד על הארצות שאינן שמורות. ופינגון בן פינגולפין החזיק בדעה דומה לשלה, כי גם בליבו נגעו דברי פאנור, על אף שאהבה מעטה רחש לו (3). ולצד פינגון עמדו כתמיד אנגרוד ואגנור, בניו של פינרוד. אך הם נצרו לשונם, ולא דיברו כנגד אבותיהם.
 
אחר מחלוקת ממושכת היתה ידו של פאנור על העליונה, ואת רוב הנולדור שנקבצו שם הצית באש התשוקה לראות דברים חדשים וארצות זרות. לכן עת דיבר שוב פינרוד על דחייה ויישוב-דעת, זעקה עזה עלתה: "לאו, הבה נלכה! הבה נלכה!" ומיד החלו פאנור ובניו להתכונן למסע.
 
מעטה היא ראיית הנולד באלו אשר יעזו לצאת לדרך כה אפלה. ולמרות זאת, הכול נעשה בחיפזון יתר, שכן דחק בהם פאנור, בחששו פן יצטננו לבותיהם ומילותיו יאבדו מלהטם ועצות אחרים תגברנה. וחרף גאוות דבריו לא שכח הוא את עוצמת הואלאר. אך מואלמאר אף מסר לא הגיע, ומנווה החריש, בסרבו עדיין לאסור על עצת פאנור או לעכבה: כי נעצבו הואלאר על אשר נאשמו בכוונות זדון אל האלדר, כאילו אסרום נגד רצונם. עתה התבוננו והמתינו, כי טרם האמינו שיכול פאנור לכפוף את כל עם הנולדור לרצונו.
 
ואכן, כשהחל פאנור לערוך את הנולדור למסעם, מיד נתגלעה מחלוקת. שכן אף כי בכל הנאספים עורר הוא רצון לעזוב, וודאי שלא כולם רצו בו כמלכם. אהבה רבה יותר רחשו לפינגולפין ובניו, ואנשי משק ביתו ורוב תושבי טיריון סירבו להתכחש לו, אם יצא עמם. וכך לבסוף יצאו הנולדור למסע מחולקים לשתי סיעות. בחלוץ היו פאנור וההולכים אחריו; אך הסיעה הגדולה מהשתיים הייתה עם פינגולפין. והוא יצא לדרך כנגד עצתו, כיוון שפינגון בנו דחק בו, ומכיוון שלא אבה להיפרד מאנשיו הלהוטים לצאת לדרך, אף לא חפץ להפקירם לנמהרות עצותיו של פאנור. עם פינגולפין הלך גם פינרוד מטעמים דומים, אבל פחות מכל אבה הוא לצאת לדרך.
 
מסופר כי מכל הנולדור בואלינור, שהיו עתה עם עצום ורב, אך מעשר סירב לצאת לדרך: חלקם מאהבתם לואלאר (ואאולה בראשם), אחרים מאהבתם את טיריון והדברים הרבים שעשו; אף לא אחד סירב מפחד סכנות הדרך. כי אכן היו הם עם אמיץ לבב.
 
ועת הריעו החצוצרות ופאנור יצא משערי טיריון, בא לבסוף שליח מאת מנווה וכה דיבר: "כנגד איוולת פאנור רק עצתי אתן. אל תצאו! כי רעה היא השעה, ודרככם תוליך אל יגונות שאינכם חוזים. בניסיונכם זה הואלאר לא יושיטו עזרה לכם; אך ראו! בעדכם לא יעכבו המה; דעו לכם: כאשר באתם לכאן מרצונכם, מרצונכם אף תוכלו לעזוב. אך אתה, פאנור בן פינווה, בשבועתך הוגלית. את שקרי מלקור תלמד לשכוח במרירות. ואלא הוא, אומר אתה. לכן לשווא נשבעת, כי בהיכלי אאה לא תוכל לגבור על ואלא, עתה או לעולם. אף לו ארו, שאת שמו נשאת, היה מעניק לך גדולה כפולה ומשולשת מגדולתך עתה (4)."
אך פאנור צחק, ולא דיבר אל השליח כי אם אל הנולדור, ואמר: "ראו! הישלח עם אמיץ זה את יורש מלכו בדד לגלות, רק בניו עמו, ויחזור לשלשלותיו? אך אם יבוא אי מי איתי, אומר לו: הצער חזוי לך? הרי באמאן ראינו זאת. באמאן עברנו מאושר ליגון. עתה ננסה את הדרך השנייה: מעצב למצוא אושר. או למצער – חירות!"
אז, בפנותו לשליח, זעק: "זאת אמור למנווה סולימו, מלך עליון על ארדה: אם לא יכול פאנור להדיח את מורגות, לכל הפחות לא יתמהמה לתקוף אותו, ולא ישב בטל בצערו. ואפשר שארו הצית בי אש רבה מכפי שתדע. ולמצער אביא על אויב הואלאר מכאוב אשר אף האדירים היושבים בטבעת הגורל ישתאו למשמעו. כן, לבסוף הם יצאו אחרי. היה שלום!"
בשעה ההיא נעשה קולו של פאנור כה חזק ומלא עוצמה, עד כי אפילו שליח הואלאר השתחווה בפניו כמי שנענה עד תום, ויצא מעליהם; ודעת הנולדור נתבטלה. על כן המשיכו במסעם, ובית פאנור נחפז לפניהם לאורך חופי אלנדה: ואף לא פעם אחת הפכו פניהם לאחור אל טיריון שעל טונה. ואחריהם, בצעד איטי יותר ובחשק מועט משלהם, באה סיעת פינגולפין. מאלה בראש צעד פינגון, אך במאסף היו פינרוד ואינגלור, ורבים מהיפים והחכמים בנולדור. ורבות הביטו אחור לראות את עירם הנאווה, עד אשר אורו של פנס המינדון אלדאלייווה נבלע בחשכת הליל. יתר על כל שאר הגולים נשאו הם זיכרונות מהאושר שנטשו, ואחדים אף נשאו מהדברים הנאים שהכינו שם: ניחומים ומשא לדרך.
 ~~~~

הערות:

(1)   בפסקה הזו, הקטע המתחיל ב"טרם יהיה מאוחר מדי" ועד ל"שמעו על ילודי-במאוחר" והמשפט "אף גזע אחר לא ידחק את רגלינו" היו תוספת מאוחרת.
(2)   שיוכם של נסיכי הנולדורין היה שונה שכן בפסקה זו נכתב במקור: "פינגולפין ובניו טורגון ופינגון דיברו כנגד פאנור" וכן "אך מבניו [של פינרוד] אינגלור לבדו דיבר כמותו; שכן אנגרוד ואגנור עמדו לצד פינגון, ואורודרת עמד בצד. ואשר לגאלאדריאל…" אך נראה שהשינויים נעשו מיידית, מכיוון שהקטע בסוף הפסקה נכתב במקור.
(3)   נמחק מכאן: "ובניו עוד פחות מכך".
(4)   נמחק מכאן: "ומלקור פחות מכולם, שכן הוא החזק מכל למעט אחד."

(א)   שם מוקדם לאורומה.
(ב)   הדמות שהשם פינרוד משמש לה כאן, שמה שונה לאחר מכן לפינארפין.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות