ההוביטים שבתוכנו

פיליפ נורמן מראיין את ג׳.ר.ר טולקין עבור ה׳טיימס מגזין׳
הראיון פורסם בתאריך 15.01.1967 ב׳טיימס מגזין׳.

הוביטים מוקירים טבק וזיקוקים, וכמוהם גם פרופסור טולקין שכתב את ״ההוביט״ לפני כ־30 שנה על נייר טיוטה של בחינה שאותה בדק. בהדינגטון, ליד מגרש הכדורגל של אוקספורד יונייטד, יש לטולקין חדר עבודה הממוקם בחניון של ביתו. קופסאות פח של טבק בעלות קצוות כהים ניצבות כמו סימני דרך על מדפיו, וניתן לצפות משם על זיקוקים שכמה תלמידי קולג׳ מפריחים. ״אני רץ לחלון,״ טולקין מתוודה, ״בכל פעם שאני שומע את קול ה׳ווש׳.״

ג׳ון רונלד רעואל טולקין גדל בדרום אפריקה והיה, עד 1959, פרופסור לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד. יש לו פנים גדולים ורבועים ומעילו והז׳קט הקרדיגאן שלו, שניהם אפורים, מקומטים משהו; הוא מדבר במהירות, כשפומית המקטרת שבפיו משבשת את דבריו.

מלבד הוביטים שוחרי הטוב, שעירי־רגליים, המעדיפים צבעים בהירים – טולקין הוסיף לספריו אנשים מגודלים המסוגלים להשתנות לדובים, דרקון חמדן דובר אנגלית, רוכבים אפלים בשמיים המטילים צללים מקפיאי־דם, ומלחמה נוראית שבה אלפי גובלינים נספים. הוא הכניס את כולם לתוך עולם נפרד הנקרא ׳הארץ התיכונה׳ ונתן להם שמות, שושלות ושפות, אותן הסביר לאורך 104 עמודי הנספחים. הסברים אלו הסבו עונג רב לאמריקנים, בעיקר לסטודנטים מביניהם. אמו של סטודנט אחד אמרה: ״ללכת לקולג׳ בלי טולקין זה כמו ללכת בלי נעליים.״

באמריקה קיימת אגודת טולקין וגם ירחון טולקין. בפגישות האגודה נהוג לזלול פטריות טריות, מאכל הוביטים אהוב, ללגום סיידר ולדבר על עצי משפחה – נושא שיחה ששום הוביט אינו יכול לעמוד בפניו. אתה צריך לזכור לקרוא לזאבים וארגים, לגובלינים אורקים, לאנשים דמויי עץ אנטים והשמש היא נקבה (ולא מין נייטראלי – י.ו). ברכה פופולרית היא ״מי ייתן והשערות הגדלות על בוהניך לעולם לא יישרו״. כל המשתתפים עונדים תג שעליו כתוב שם דמות מכתביו של טולקין: פרודו ההוביט או גאנדאלף הקוסם; והמעריצים הקולניים יותר כותבים את שמות הדמויות על הקירות, לעיתים באותיות ברוחב של מטר. הם מעדיפים את כתלי תחנת הרכבת התחתית ברחוב 116 ליד אוניברסיטת קולומביה. ספריו של טולקין נמכרים בקפטריות סטודנטים ליד הסיגריות; הם תורגמו לתשע שפות, בכללן יפנית ועברית (1968 – ׳האיכר גיילס׳ – י.ו), והם נכללים כחומר קריאה לאחד הקורסים באוניברסיטת לייז׳ (Leige). הם נמכרו בכשלושה מיליון עותקים בעולם, אבל האמריקאים אוהבים אותם במיוחד. מהדורת כריכה רכה פיראטית נמכרה ברבע מליון עותקים. בשנות החמישים, עולם המדע הבדיוני הכתיר את טולקין כסופר הפנטסיה הטוב של השנה והעניק לו מודל של רקטה (הוא פרס ה׳הוגו׳ – י.ו). ׳זה נמצא למעלה, איפה שהוא,׳ טולקין חושב. ׳יש לזה סנפירים; קצת שונה ממה שנדרש מרקטות אמיתיות, כפי שהסתבר בסוף.׳

טולקין זכה לפירסום בשל שתי יצירות: ״ההוביט״, אותו הוא החל לכתוב על נייר בחינה ריק בשנות השלושים, והסאגה בת שלושת הכרכים ״שר הטבעות״, אותה הדפיס בשתי אצבעות. היא משתרעת על פני 1200 עמודים ונכתבה על פני 14 שנה. ״ההוביט״ מספר על בילבו באגינס שנדחק מהפלך (ארץ ההוביטים השלווה והנעימה) אל מזימה לגנוב אוצר מדרקון שנהג לישון עליו. אבל ״שר הטבעות״ הוא ללא ספק בוגר יותר. מסופר בו על פרודו, יורשו של בילבו המצטרף למשלחת שמשימתה לשבור את כוחו של השר האפל ממורדור. משימה זו יכולה להצליח רק על ידי נשיאת טבעתו, שנמצאה על ידי בילבו, והשמדתה בארץ המסוכנת והקודרת בה חושלה, תחת עינו הפקוחה של השר האפל.

מסעם הארוך של ההוביטים, כתב אדווין מור ב׳אובזרוור׳, ״הוא קונספט הירואי. דמיונו של טולקין הוא הכוח המניע, אף כי סיגנונו לעיתים מכשיל אותו,״ הערה המחושבת לנטוע באינספור מוחות מעט מארסיותה של שילוב, העכבישה הענקית של טולקין. סגנונו של טולקין, תערובת של שירה קלטית ו׳סגנון אנגלי מודרני׳ נוסח פוולר (מדריך סגנוני ידוע), לעולם אינו מכשיל אותו. הדמויות שלו נכנסות למצבים סבוכים מהם הן נחלצות בדרכים בלתי חזויות רוויות מסורת־אבות ואגדות. אך למרות זאת הן לרוב מדברות כאילו הן רק הופתעו קימעה. באמצע מצב מסוכן נורא ב״ההוביט״, גאנדאלף הקוסם אומר ״זה לא ילך״ (This won't do). פרט לכך, סופר שמסוגל ליצור, לשמר ולגרום לנו להעריך גזע של יישויות דמויי עצים לעולם לא יוכשל על ידי סגנונו. אלו הם האנטים, הגזע העתיק ביותר בעולם. לעיתים הם דומים לאסיפת פרופסורים, והדבר היפה ביותר הוא שיש להם חוש הומור המשתווה לגילם ולחוכמתם.

טולקין אומר: ״נראה שהסיפורים שלי מתהווים כמו פתית שלג סביב גרגר אבק,״ אבל הוא מיוגע מעבודתו על ה׳המשך׳ ל״שר הטבעות״, סיפור רציני יותר על הארץ התיכונה הקדומה. שמו הוא ״הסילמריליון״, ואין בו הוביטים. אנשים כותבים תכופות למוציאים־לאור של טולקין, ׳ג׳ורג׳ אלן אנד אנווין׳ בלונדון ו׳היוטון מיפלין׳ בבוסטון, לעיתים בשפות בני הלילית שטולקין יצר, ושואלים על העיכוב.

״זה מתיש! אלוהים יעזור לנו, כן. רוב הזמן אני נאבק נגד הרפיון הטבעי שיש בכל בן אנוש עצל. אותו דון אוניברסיטאי זקן (כינוי לפרופסור באוניברסיטאות בריטיות – ר.ב) שהזהיר אותי מלעזור יותר מדי בבית אמר פעם, ״זה לא רק ההפרעות, בני; זה הפחד מפני ההפרעות.״ (אשתו של טולקין, אדית׳, אינה בקו הבריאות וטולקין חייב להשקיע מזמנו בעבודת הבית.)

לטולקין יש בית צנוע למראה ולו שלושה חדרי שינה, בפרבר אוקספורדי בשם הדינגטון. את הגדר לחצר האחורית הוא בנה בעצמו. מכוניות החונות סמוך למגרש הכדורגל גורמות לו להשאיר את דלתות המוסך שבביתו סגורות. חדר העבודה שלו ממוקם במוסך ומלא בספרים ובריח קל של אבק. יש שם גם שעון פח ומזוודת עור עתיקה מאד. ״המזוודה?״ (היא בקושי נראית מתחת לערימת עיתונים.) ״או, היא ניתנה לי על ידי האפוטרופוס שלי, שהיה ספרדי־למחצה. היא לא שימושית במיוחד, למעט העובדה שבפנים יש את כל הדברים שעליהם אני מתכוון לענות במשך שנים וכבר שכחתי מה הם.״ מפת הארץ התיכונה מוצמדת לאדן החלון, המפה מראה את המסלול של שתי משלחות ההוביטים ורשימה של ההתחייבויות של טולקין שכתובה בדיו כחולה־שחורה. מעל לדלת תלויה powder horn.

לטולקין לא היתה ילדות קלה. בגיל 3 הוא הובא הביתה מבלומפונטיין בדרום אפריקה, מקום הולדתו, וגודל בסיירהול שליד בירמינגהם. עד שזכה למלגה ללימודים בבית הספר היסודי, אמו לימדה אותו. יש לו קשר חזק ל־powder horn; היא מזכירה לו את הפעם בו הוא ״הושאל״ בידי אפריקאי בשם אייזק שרצה להראות תינוק לבן לכפר שלו. ״זו היתה התנהגות ילידית טיפוסית, אבל זה הרגיז מאד את כולם, כמובן. אני יודע שהוא קרא לבנו אייזק על שמו, מר טולקין על שם אבי ו־ויקטור (הא! הא!) על שם המלכה ויקטוריה.״

״נחש כמעט והכיש אותי ונעקצתי על ידי טרנטולה, כך אני מאמין, בגינה. כל מה שאני זוכר זה יום חם מאד, דשא ארוך ויבש ואת עצמי רץ. אני אפילו לא זוכר שצרחתי. אני זוכר שנבעתתי כשראיתי את הארכידיקון (כומר בכנסיה האנגליקנית – ר.ב) אוכל תירס אינדיאני בצורה הנכונה…״ טולקין תוקע את אצבעותיו בתוך פיו.

״במקרה יש לי זכרונות ברורים מאד מילדותי ,כנראה בגלל העובדה שהיגרתי ממדינה אחת והגעתי למקום שונה בתכלית – מקום שהשתייכתי אליו אבל היה חדש ושונה. משממה לוהטת לעץ חג המולד. אבל לא, לא היתה זו ילדות אומללה. היא היתה מלאה בטרגדיות אבל הן לא גרמו לה להיות אומללה.״

סיירהול כבר אינה איזור כפרי, וכיום היא בנויה כולה; אבל בשעתה היא היתה יפה מאד. טולקין היה ילד ביישן אבל התחבר עם שאר ילדי הכפר. הוא הכיר גברת זקנה בלי שיניים שהיה לה דוכן ממתקים. הוא ביסס את ההוביטים על אנשי סיירהול; הם אנשים שקטים ועדינים, לא מחבבים הרפתקאות אך בהחלט מחבבים את מזונם. טולקין עצמו אוהב ארוחות פשוטות ובירה. ״שום דבר מהמטבח האקזוטי.״ בירה, גבינה, חמאה ודברי־מאפה, מדי פעם כוסית בורגונדי.

״להוביטים,״ טולקין אומר, ״יש מידות טובות אוניברסליות. אני טוען שהם דוגמאות לדרך חיים טבעית ואמונה טבעית.״ הם אכן מסוגלים לעשות מעשי אומץ יוצאי דופן והם אנושיים; המחייה בבורות, לפי היוצר שלהם, אינה רמז להתנהגות חייתית.

״אנשים עדיין אוהבים בתים עם גגות קש, הם מעמידים פנים שזה בגלל שהם קרים בקיץ וחמים בחורך, והם אפילו משלמים יותר על ביטוח הבית. במלחמה גילינו שהתעלות הגרמניות היו מאד ביתיות לפעמים ,למעט שכשהגענו אליהן הן פנו לצד הלא נכון. היית בפאב הוותיק ביותר באנגליה, ׳המסע לירושלים׳? הוא נחצב בתוך הסלע המוצק של טירת נוטינגהם. פעם נסעתי לנוטינגהם לאיזו ועידה. אני חושש שהלכנו ל׳מסע לירושלים׳ ונתנו לועידה להמשך בלעדינו.״

ההוביטים אינם קטנים; שום עם אינו קטן. הוא אומר בחום: ״אני לא אוהב יצורים קטנים. הגובה של ההוביטים הוא בין 90 סנטימטר למאה ועשרים. יש אנשים שהם בגובה הזה. אם יש משהו שהיה שנוא עלי הוא כל היצירות של דרייטון (משורר אנגלי מהמאה ה־17 – י.ו): זוועה, כל ההתחבאויות הללו בתוך הפרחים. שייקספיר השתמש בזה בגלל שזה היה אופנתי, אבל זה לא הצית את דמיונו. הוא המציא כמה שמות נחמדים ומצחיקים כמו Cobweb,‏ Peaseblossom וכו׳, ומעט פיוט על מלכת הפיות, טיטאניה. אבל הוא לא התייחס אליה בכלל. היא מתאהבת בחמור.״ (טולקין מתייחס למחזהו של שייקספיר ׳חלום ליל קיץ׳ – ר.ב).

׳ההוביט׳ לא נכתב עבור ילדים, ובוודאי לא נכתב לשעשועם של בתו ושלושת בניו של טולקין, כפי שנכתב בעיתונות. ״זה מאד מצער וברור שלא עשיתי זאת. אם אתה אדם צעיר ואינך רוצה שיצחקו עליך, אתה אומר שאתה כותב עבור ילדים. בכל מצב ילדים הם הקהל המיידי שלך ואתה כותב או מספר להם סיפורים, ועל כך הם אסירי תודה: סיפורים תמיד מרגשים לפני השינה.״

״׳ההוביט׳ נכתב במה שאני קורא לו סגנון רע, כאילו הוא מדבר לילדים. אין דבר שילדיי תיעבו יותר. הם לימדו אותי לקח. הם לא אהבו באופן אינסטינקטיבי כל דבר שנכתב ב׳ההוביט׳ וכוון לילדים במקום לאנשים. וגם אני, כשאני חושב על זה. כל הדברים נוסח ׳אני לא אספר לכם על כך, חשבו בעצמכם׳. או, הם תיעבו את זה; זה נורא.״

״ילדים אינם מעמד נפרד. הם בני אדם בשלבים שונים של בגרות. לכולם יש אינטילגנציה של אדם שאפילו כאשר היא נמוכה ,עדיין היא דבר מופלא ויפה, וכל העולם פרוש לפניהם. זה ממשיך גם הלאה, אם הם מתעלים מעל זה.״ לטולקין יש נכד שהופך להיות שחקן שח טוב. קולות הילדים המשתעשעים בכביש אינם מפריעים לו, אבל הוא לא אוהב אם הם רבים או פוצעים את עצמם.

טולקין טוען שאמו העניקה לו את האהבה לפילולוגיה ולרומנטיזם. הסיפורים הראשונים החלו להתהוות במוחו כאשר היה סטודנט בקולג׳ אקזטר באוקספורד. כשהמלחמה הגיעה הוא לא כתב בתעלות, כפי שכמה מהעיתונאים אומרים. ״זו שטות. אתה יכול לשרבט משהו על גב מעטפה ולתקוע אותה בכיס האחורי שלך, אבל זה כל מה שאפשר. אתה לא יכול לכתוב ממש. אם המקום הזה [חדר העבודה] היה שוחה ענקית, היית משתוחח על הרצפה בין הזבובים והלכלוך.״

חברו הקרוב, סי. אס. לואיס המנוח (״אקדמאי בכיר ומורה עסוק מאוד״, שטולקין הקריא לו רבות מיצירותיו המוקדמות), כתב פעם שהצד האפל של ״שר הטבעות״ דמה מאד לזה של מלחמת העולם הראשונה. הוא נתן דוגמאות: השקט המקפיא בחזית הקרב כשהכל הוכן, החברויות המהירות והאמיצות הנוצרות במסעות ההוביטים, והעונג הבלתי צפוי כשהם מוצאים מטמון של טבק. לא, אומר טולקין; אין שום הקבלה בין מאות אלפי הגובלינים על קסדותיהם דמויות המקור וההמון האפור של הגרמנים על קסדותיהם המחודדות. גובלינים מתים באלפיהם, הוא מסכים שזה דומה למה שקרה לאויב במלחמת התעלות. ״אבל כפי שאמרתי במקום אחר, אפילו הגובלינים לא היו רשעים מיסודם; הם היו מושחתים. לא הרגשתי כך כלפי הגרמנים, אני מאד מתנגד לדברים כאלה.״

סטודנטים מציעים אלגוריות רבות. הם משווים את שר הטבעות האפל לפצצה (פצצת האטום – ר.ב), את הגובלינים לרוסים, או אפילו זקן־עץ, הבריה דמוית העץ הגבוהה שעיניו דומה כאילו באר עמוקה חבויה מאחוריהן, גדושה זכרונות בני־דור ומחשבות אטיות מתמשכות והגיוניות (׳שני המגדלים׳, עמ׳ 59) הוא טולקין עצמו. במכתב כרסתן למדי ששלח למו״לים שלו, הוא כתב: [בשר הטבעות] לא נכתב על שום דבר מלבד על עצמו. (לבטח אין בו כוונות אלגוריות, מעשיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות או כלליות.)״ אבל הוא מסכים שהפלך, ארץ ההוביטים הנוחה, דומה למערב בריטניה כפי שהיא זכורה לו: ״היא מספקת חיים טובים שמושגים בעבודת־אדמה הגונה, ונמנעת כל מוקד הפרעה; דומה שהיא מוגנת מלמעלה, בכוח עליון, למרות שאלה החיים בה לא חשו בכך בשעתם. דומה שאנגליה היתה כזו בעברה, הלא כן?״

למעט חמש שנים באוניברסיטת לידס, שם כיהן כפרופסור לשפה האנגלית בשנים 1924־1929, בילה טולקין את מרבית חייו באוקספורד. שם כתב את סיפוריו ושיריו המוקדמים, ושם הוא נראה לעיתים תכופות רוכב על אופניו הישנות. אחד מהדונים הופתע לראות אותו, לאחר שהחל לקבל תמלוגים מספריו, נוסע במכונית ׳דיימלר׳. בימים אלו מכונית שכורה משמשת אותו לעיתים לקניות. הוא קם ב־8:30 ועולה על יצועו ב־2:00 בלילה. איך הוא מבלה את ימיו? טולקין צוחק, ״עובד כמו חמור .העט בשבילי הוא כמו מקור לתרנגולת.״

הוא טוען שאינו יודע לספר סיפורים, אבל בה בעת, טולקין נהנה להקליט את עצמו מספר את יצירותיו תוך שהוא מגלם את כל הקולות השונים: קולות כפרים עבור ההוביטים וקול מגעיל, גבוה ומלחשש עבור גולום, היצור אשר עוקב אחריהם במאמץ לזכות בטבעת השר האפל לעצמו. הבי.בי. סי. הפיקה לרדיו את יצירותיו של טולקין בעזרת צוות שחקנים הכולל את טום פורסט מהסידרה The Archers. טולקין אומר כי ״יש לי דמיון חזותי מפותח, אבל הוא לא ברור לגמרי בנקודות מסוימות. אינני מאמין שיוצרים רבים מדמיינים בפרוטרוט פנים וקולות. אם אתה כותב סיפור ארוך מאד כמו ׳שר הטבעות׳, אתה חייב לכתוב אותו לפחות פעמיים, ובסופו של דבר אתה כותב אותו לאחור, כמובן. דמויות בלתי קרואות יופיעו; אינך יכול שלא לחכות ולראות מה יקרה הלאה. ידעתי שיהיו צרות עם יצורים דמויי־עצים בנקודה כלשהי.״

״הרבה מהביקורת המופנת נגד השירים לא לוקחת בחשבון שהשירים דרמטיים באופיים: הם נוצרו, כמו שאומרים, מתוך כורח הנסיבות.״ ספריו של טולקין עמוסים שירה: שירים קטנים, שירים עצובים; הם יכולים להיות חביבים מאד או פרימיטיבים. דונאלד סוואן הלחין שישה מהם (הוא אומר ש״שר הטבעות״ נכנס לעורקיו ושעתה הוא קורא אותו בכל אביב). אחד מהשירים מושר בשפת בני לילית. טולקין שלח הוראות לזמר כיצד לבטא את המילים, תוך הדגשת העובדה שהוא חייב לגלגל את ה־ר׳.

סוואן הציג את השירים לראשונה לטולקין במסיבה פרטית במארס האחרון במרטון קולג׳. המסיבה היתה לכבוד חתונת־הזהב של טולקין. לאחר ששמע, טולקין קד ואמר ״המילים אינן ראויות למנגינה״.

אילו זה היה תלוי בו, הוא היה כותב את כל ספריו בשפת בני לילית. ״המצאת השפה היא היסוד,״ הוא אומר. ״הסיפורים נעשו בעיקר כדי ליצור עולם עבור השפות ולא להיפך. השם בא ראשון ואחריו הסיפור. אבל כמובן, יצירה כמו ׳שר הטבעות׳ עברה עריכה שהותירה בה שפה רק בכמות שחשבתי שהקורא יהיה מסוגל לעכל. אני מגלה כעת שרבים היו שמחים לעוד שורות.״ באמריקה, למשל, מילותיו של טולקין מתגנבות לשיחון היום־יומי: למשל משכית (Mathom) שמשמעותו פריט שאדם שומר אך לא עושה בו שימוש. נערה מהחטיבה העליונה הבוגרת בתיכון המדעי של ברונקס אמרה ״אני כותבת את הרשימות שלי בשפת בני לילית. אפילו עכשיו אני משרבטת בשפת בני לילית. זהו האמצעי שלי לביטוי.״

מה טולקין חושב על זה? האם הוא מחבב את האמריקאים? ״אני לא ׳מחבב׳ במובן הזה. אני נגד הכללות,״ הוא מתעקש. האם הוא מחבב אמריקאים? ״אמנות מרגשת אותם והם לא יודעים מה מרגש אותם והם משתכרים מזה,״ טולקין אומר. ״הרבה צעירים אמריקנים מעורבים בסיפורים הללו בצורה שאני לא.״

״אבל הם משתמשים בזה לעיתים כאמצעי נגד תועבות למיניהן. היה קמפוס אחד, שכחתי איזה, שבה חבר הנאמנים של האוניברסיטה הצביע לכרות חורשה קטנה ונעימה של עצים כדי לפנות דרך למה שהם קראו ׳מרכז תרבות׳, שהורכב מכמה מבני בטון. הסטודנטים זעמו. הם כתבו על הבניינים ׳עוד פיסה ממורדור׳.״

באנגליה אין בנימצא כת גדולה כזו של טולקינאים. ישנם סטודנטים המרותקים (כמו המשורר אוודן) לפרשנותו היפה של טולקין ליצירה עתיקה ומעלה אבק כמו ׳ביאוולף׳, וישנם ילדים חכמים המתעניינים בסגנון שונה במקצת. באנגליה, הטולקינאות היא עניין פחות קדחתני.

אולם בחנות הספרים שבקמפוס ברקלי, אומר המנהל פרד קודי: ״זה הרבה יותר משגעון קמפוס אופייני, זה כמו שגעון של סמים.״ בארה״ב הוביטים החליפו את סלינג׳ר וגולדינג כחומר קריאה שנחשב ׳אין׳. נראה שטולקין מקדם מעין סוג עדין של ׳חולגיניזם ספרותי׳. אבל תומכיו טוענים בלהט את שאין זה כך וכל אחד מרוויח מזה שהוא נשאר בעולמו של טולקין, בו הכל ירוק ויש תקווה לאנשים ומתינות. עורך בספרי ׳בלנטיין׳, המוציאים לאור את מהדורת הכריכה הרכה של שר הטבעות ב־1.5 דולר לעותק, אומר: ״אנשים צעירים בימינו מעוניינים בכוח, והם מעוניינים בפתירת הקונפליקט שבין טוב לרע. כאן הקונפליקט נפתר עבורם״. אם זה נשמע פשטני ונמלץ, אולי כדאי שתשקלו את מה שסי. אס. לואס אמר בשעתו, כשנשאל מדוע טולקין צריך היה לציין את המוסר בפנטסיה הנרחבת שלו:

״מאחר שלדעתי… חייו האמיתיים של אדם ניחנים באיכות מיסטית והירואית… הבריות הדמיוניות מתוארות מפנימיותן ועד חיציניותן; הן חיות ומוחשיות .והאדם ככלל מוטל ללא הרף כנגד העולם. האם אנו רואים אותו בכלל עד שאנו קוראים אותו כגיבור מסיפור אגדות?״

זוהי איכות שיש לה גישה רבת עוצמה לסטודנטים. ויש עוד. כתיבתו של טולקין מאפשרת לאלפים להכנס לתוך אחד משיעורי הקולג׳ היפים והמיוחדים ביותר. ג׳.י.מ סטיוארט, עוד אחד מהדונים האוקספורדיים מספרי הסיפורים – הוא כתב סיפורי בלשים תחת השם מייקל אינס – מדבר כשהוא נזכר בטולקין כמורה: ״הוא היה מסוגל להפוך חדר הרצאות לחדר פונדק שבו הוא היה הטרובדור, בעוד אנו המסובים המרותקים לשירתו.״

פיליפ נורמן היה עיתונאי בסנדיי טיימס של לונדון.

© כל הזכויות שמורות לחברת ׳ניו־יורק טיימס׳ (חברה רשומה בארה״ב). לאתר זה ניתן רשיון להציג תרגום מאמר זה.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות