רשימות על מניעים בסילמריליון

מתוך החלק החמישי, Myths Transformed, של הכרך העשירי בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Morgoth's Ring. מאמר זה נמצא בשתי צורות. המוקדם יותר (א') הוא טקסט קצר למדי של ארבעה עמודים הכתובים בכתב יד. כותרתו היא: "מספר רשימות על 'הפילוסופיה' של הסילמריליון". הוא מנוסח בחופזה ומסתיים בצורה לא בהירה. השני (ב') הוא גרסא נרחבת בת תריסר עמודים, גם היא בכתב יד, שנכתבה בצורה זהירה יותר ומתחילה בכתב נאה. גם גרסא זו נפסקת לפני הסוף, ולמעשה באמצעה של שורה. כותרתה היא: "רשימות על מניעים בסילמריליון". בשל היחס בין שני המאמרים אין צורך להביא כמעט דבר ממאמר א', משום שכל תוכנו נמצא במאמר ב'. המאמרים מתפצלים בנקודה בה הואלאר מואשמים בהרמת רכס הפלורי. במאמר ב' מציג אבי ארוכות את הנסיבות המקלות שהיו לואלאר, והמאמר נקטע בטרם הגיעו לסיכום הנמצא במאמר א'. לכן הסיום ממאמר א' מופיע בסוף מאמר ב'. מאמר ב' חולק לאחר מכן לשלושה חלקים וסומן (I), (II) ו־(III). I בעידן השני היה סאורון חזק יותר, מבחינה מעשית, מאשר מורגות בסוף העידן הראשון. מדוע? משום שלמרות שעוצמתו הטבעית נפלה מזו של מלקור בהרבה, הוא עדיין לא התדרדר באותה המידה. בסופו של דבר בזבז גם הוא את כוחו בניסיון לשלוט באחרים. אך הוא לא נאלץ להוציא כה הרבה מעצמו. כדי להשיג שליטה על ארדה, מורגות הניח לרוב ישותו לעבור אל תוך המסד הגשמי של הארץ. לכן כל הדברים שנולדו על הארץ וחיו ממנה, צמחים וחיות וישויות בגוף גשמי, היו מועדים להכתם. בזמן מלחמת התכשיטים, נקשר מורגות לצמיתות לגופו הגשמי. מסיבה זאת הוא פחד, ונלחם כמעט ורק באמצעות תחבולות, שליחים ועבדים. לעומתו, סאורון "ירש" את ארדה שנפגמה, ואת כוחו (הדל בהרבה) בזבז רק על הטבעות. מכיוון שחפץ לשלוט ברצונם של יצורי הארץ. גם בזאת היה סאורון חכם ממורגות. הוא לא היה מעורר הצרימה הראשון. וככל הנראה הוא ידע יותר על המנגינה מאשר ידע מלקור, שמוחו תמיד מלא היה בתוכניותיו שלו, ולא הקדיש תשומת לב רבה לדברים אחרים. הזמן בו כוחו של מלקור היה בשיאו היה בתחילת היקום הגשמי. הייתה בו תאווה עצומה לשלטון אלוהי ולהגשמת מאוויו ותוכניותיו הגרנדיוזיות. מאוחר יותר, לאחר שהדברים התייצבו, מלקור התעניין יותר, והיה מסוגל להתמודד טוב יותר עם התפרצות געשית, לדוגמא, מאשר עם עץ. אכן סביר שהוא פשוט לא היה מודע לקיומן של היצירות הקטנות או העדינות יותר של יאבאנה, פרחים קטנים, למשל [I]. כך שבתור "מורגות", כאשר נתקל מלקור בעובדת קיומם של תושבים אחרים של ארדה, בעלי רצון וחשיבה משל עצמם, עצם קיומם גרם לו לזעם רב, ודרכו היחידה לטפל בהם הייתה באמצעות כוח פיסי, והפחד מכוח זה. מטרתו הסופית היחידה הייתה השמדתם. בני לילית, ובני אדם אף יותר מכך, הוא תעב בשל "חולשתם" – החיסרון בכוח פיסי וכוח על "חומר". אך הוא גם פחד מהם. הוא היה מודע, לפחות בהתחלה, כאשר היה עוד מסוגל לחשיבה הגיונית, לכך שאין הוא יכול להשמידם [II] – כלומר להרוס את עצם הווייתם. אך חייהם הגשמיים, וצורתם הגשמית הפכו במחשבתו לדבר המשמעותי היחיד [III]. או שהוא הפך למומחה כה גדול בטוויית שקרים, עד ששיקר אפילו לעצמו, והעמיד פנים שהוא יכול להשמידם ולפטור את ארדה מהם לחלוטין. לכן הוא תמיד ניסה לשבור את רצונם, לשעבד אותם ולספוג אותם לתוך רצונו לפני הריגתם. היה זה ניהיליזם טהור, ועמד בסתירה למטרתו היחידה – אם היה מנצח, ללא ספק היה משמיד גם את משרתיו, כגון האורקים, לאחר שמיצה את השימוש היחיד שלהם עבורו – השמדת בני הלילית ובני האדם. ייאושו ואי־אונו של מלקור היו בכך שבעוד הואלאר (ובני הלילית ובני האדם) יכלו לאהוב את ארדה שנפגמה, כלומר ארדה שבה מרכיב של מלקור, ויכלו עדיין לרפא פצע זה או אחר, וליצור יופי ממנה, מלקור לא יכל לעשות עם ארדה דבר שלא היה ממוחו שלו והיה קשור בעבודתם ומחשבותיהם של אחרים. לו היה נשאר לבד יכול היה רק להמשיך בזעמו עד שארדה היתה חוזרת למצב אחיד של תוהו. ואפילו כך היה הוא מובס, מכיוון שארדה עדיין היתה קיימת, כדבר עצמאי ושונה ממנו וכעולם בפוטנציה. לשלב כזה של טירוף ניהיליסטי סאורון לא הגיע מעולם. הוא לא התנגד לעצם קיומה של ארדה, כל עוד היה חופשי לעשות בה כחפצו. עדיין נותרו בו שרידים של רצון טוב, מכיוון שבתחילה הוא היה טוב מטבעו. מידתו הטובה (וגם הסיבה לנפילתו ולהתדרדרותו) היתה בכך שאהב סדר ותיאום, וסלד מבלבול ובזבוז. (משיכתו הראשונית אל מורגות היתה בשל כוחו להגשים את תוכניותיו במהירות ובכישרון) למעשה, סאורון דמה מאוד לסארומאן, על כן הוא הבין אותו במהירות והיה מסוגל לנחש מה הוא עשוי לחשוב ולעשות, אף ללא עזרתם של מרגלים או של הפאלאנטירי. גאנדאלף, לעומת זאת, הפליא אותו ותעתע בו. אך ככל הישויות שבחרו בדרך זו, אהבתו (בתחילה) והבנתו את האחרים היו חלשות יחסית. ולמרות שהטוב היחיד, או המניע הרציונאלי היחיד, שהיה בכל הסידור, התכנון והארגון הזה, היה דרישת טובתם של כל יצירי ארדה (גם אם נודה שלסאורון הזכות לשלוט בהם), תוכניותיו, הרעיונות שנולדו ממוחו המבודד, הפכו למטרתו היחידה, וסוף, הסוף, בפני עצמו [IV]. למורגות לא הייתה "תוכנית". אלא אם כן נוכל לקרוא להשמדת העולם בו היה לו רק חלק, והפיכת העולם לאין, תוכנית. אך זוהי כמובן הפשטה של הדברים. סאורון לא יכל לשרת את מורגות, אפילו בשלביו האחרונים, מבלי להדבק בתאוותו להרס ובשנאתו לאלוהים (המוכרחה להפוך לניהיליזם). כמובן שסאורון לא יכול להיות אתאיסט אמיתי. למרות שהיה מהרוחות הפחותות שנוצרו לפני תחילת היקום, הוא ידע את ארו, בהתאם למידתו. כנראה שהשלה את עצמו ברעיון שהואלאר (כולל מלקור) נכשלו, שארו נטש את אאה, או לכל הפחות את ארדה, ולא יטריח את עצמו יותר בעניינה. נראה שהוא פירש את "שינוי העולם" במפלת נומנור, כאשר אמאן הופרדה מהעולם הגשמי, כסילוקם של הואלאר (ובני הלילית) מהשלטון, בעוד שבני האדם נמצאו תחת חמתו וקללתו של אלוהים. על האיסטארי, ובייחוד על גאנדאלף וסארומאן, חשב כעל שליחים של הואלאר שמטרתם להקים "מאחז" בארץ התיכונה, כניסיון פשוט של אימפריה מובסת לחדש את שליטתה שם (ללא ידיעתו של ארו או תמיכתו). הבנתו הצינית (אם כי הכנה) את מניעי מנווה כזהים למניעיו שלו, נראית כנכונה לחלוטין ביחס לסארומאן. את גאנדאלף הוא לא הבין. אך ללא ספק הוא כבר היה רשע, ולכן טיפש במידה מספקת בשביל לייחס את התנהגותו של גאנדאלף לחוסר תוכנית כללית ולאינטליגנציה נחותה. בעיניו של סאורון גאנדאלף היה גרסא מתוחכמת יותר של ראדאגאסט. מתוחכמת יותר – משום שהרווח (מבחינת צבירת כוח) בלמידת אנשים גדול יותר מהרווח בלמידת בעלי חיים. סאורון לא היה אתאיסט אמיתי, אך הוא הטיף לאתאיזם משום שזה החליש את ההתנגדות לו (והוא הפסיק לחשוש מהתערבותו של אלוהים בארדה). ניתן לראות זאת בסיפור על אר־פאראזון. אך גם השפעתו של מלקור ניכרה בסיפור זה. סאורון דיבר על מלקור במונחיו של מלקור עצמו, כאל, או אפילו כאלוהים עצמו. יתכן שהיה זה משקע שניתן לראותו במובן מסוים כטוב. היכולת של סאורון להעריץ, או לכל הפחות להודות בעליונות של מישהו אחר. מלקור, וסאורון עוד יותר, הרוויחו מתכונה זו ומשירותיהם של "מאמינים". אך ניתן להטיל ספק בקיומו של משקע כזה בסאורון בתקופה ההיא. הדרך הטובה ביותר לגמול מישהו מאמונתו ופחדו מאלוהים היא להציג מושא אחר להערצה ולאמונה. מושא בלתי נראה. להציג לו אדון שיאשר את רצונותיו במקום לאסור עליהם. זו היתה מטרתו הערמומית של סאורון. בתור יריב מנוצח ושבוי, לא יכל סאורון להציג את עצמו כאדון זה. אך כמשרתו ושליחו לשעבר של מלקור, עבודת מלקור תעלה אותו ממעמד של שבוי לזה של הכהן הגדול. ולמרות שמטרתו האמיתית של סאורון היתה השמדת הנומנוריאנים, היה גם העניין של נקמה באר־פאראזון בשל ההשפלה שגרם לסאורון. לעומת מלקור, סאורון היה נכון להניח לנומנוריאנים לחיות, כנתיניו. ואכן הוא השתמש ברבים מהנומנוריאנים שעלה בידו להשחית. II אף אחד, אפילו לא אחד מהואלאר, לא יכול לקרוא את מחשבותיה של "ישות השווה לו" [V]. כלומר, איש אינו יכול להבין את מחשבותיו של אחר במלואן ע"י בדיקה פשוטה. ניתן להסיק הרבה מהשוואות כלליות המובילות למסקנות בנוגע לטבען ולדרכי חשיבתן של ישויות שונות, כמו גם מהכרות עם ישויות אלו. אך אין זו קריאת מוחו של מישהו כשם שניחוש או הסקה בקשר לתכולת חדר סגור אינם שקולים לידיעת תכולתו. גם "העברת מחשבות" אינה מתבצעת ע"י קריאת מחשבות, זוהי בסך הכול קליטה ופירוש של מחשבה הנובעת מישות אחרת. אין זו תודעתה של ישות זו, כפי שמראהו של אדם רץ במרחק הוא אינו האדם עצמו. ישות יכולה, מרצונה החופשי, להציג ולגלות את תודעתה לישויות אחרות (אם כי ספק אם אפילו מרצון, יכולה ישות לגלות את כל תודעתה לישות אחרת כלשהי). לכן הרצון לשלוט ולהגביל את רצונן של ישויות חלשות הוא פיתוי לישויות חזקות יותר – הרצון לאלץ אחרים לחשוף את עצמם בפניהם. אך נאסר לחלוטין לכפות גילוי שכזה, בין אם בכוח או בעזרת שקרים והונאה, אפילו למטרה "טובה" (כולל טובתה של הישות עליה נכפה הגילוי). זהו פשע לבצע זאת, ומטרתו של העושה כן תתעוות גם אם כוונותיו היו טובות. כך שדברים רבים יכלו לעבור "מאחורי גבו של מנווה". התודעה הפנימית של כל ישות, גדולה כקטנה, היתה מוסתרת מעיניו. דבר זה תופס במיוחד באשר למלקור. מנווה לא יכל לחדור למוחו של מלקור כדי ללמוד את מחשבותיו ומטרותיו. רצונו העז של מלקור היה ונותר לשמור על מוחו חבוי. רצון זה בוטא ע"י החשכה והצללים שעטפו אותו. אך ברור הוא שמנווה יכול היה להשתמש, ואף השתמש בפועל, בידיעותיו הרבות, ניסיונו עם דברים שונים וישויות שונות, זכרונו ממנגינת האיינור, ראייתו למרחקים ובשורות שלוחיו. בדומה למלקור, גם מנווה מעולם לא נראה הרחק מהיכלותיו ומשכנותיו. מדוע זאת? ללא כל סיבה עמוקה. הממשלה תמיד יושבת בבית הלבן. המלך ארתור בדרך כלל נמצא בקאמלוט או בקארלאון, וחדשות והרפתקאות מגיעות ונוצרות שם. ברור כי "המלך הקדום" לא יובס ולא יושמד, לפחות לא עד איזשהו "ראגנארוק" [1] סופי, שאפילו עבורנו הוא עדיין בעתיד. כך שאין יכול "המלך הקדום" לחוות הרפתקאות של ממש. אך אם תשמור אותו בבית, כל מאורע שהוא ישאר אך בגדר מתח ספרותי (שכן המאורע אינו יכול להסתיים ב"שח־מט" סופי). אפילו במלחמה הסופית מול מורגות מי שמוביל את כוח הואלאר הוא פיונווה, בנו של מנווה. כשנזיז את מנווה תהיה זו המלחמה הסופית, וסוף העולם (או סופה של ארדה שנפגמה), כפי שעשויים לומר בני הלילית. [סיבתו של מלקור שלא "לעזוב את ביתו", כפי שנאמר לעיל, היתה שונה. הסיבה היתה פחדו ממוות או פציעה. (חסר המוטיב הספרותי, משום שבהיותו אויב של המלך הקדום, תוצאתו של כל ניסיון שלו היה מוטל בספק).] מלקור נקשר לגופו (כמורגות) לצמיתות. הוא עשה זאת על מנת שיוכל לשלוט בחומר הגשמי של ארדה. הוא ניסה ליצור זהות בין ארדה הגשמית לבין עצמו. תהליך מסוכן ורחב יותר, אם כי דומה בטבעו, להכנת הטבעות בידי סאורון. כך שמלבד הממלכה הברוכה, כל חומר גשמי היה בעל מרכיב משל מלקור. ישויות בעלות גוף, שניזונו מחומר ארדה, נטו כלפי מלקור במידה זו או אחרת. אף לא אחד מהם היה חופשי לגמרי מהשפעתו בגופם הגשמי, וגופם השפיע על רוחם. אך בדרך זו מלקור איבד (או החליף, או שינה) את כוחותיו המלאכיים, רוחנית ושכלית, לטובת שליטה נוראה על העולם הגשמי. מסיבה זאת היו חייבים להלחם בו בעזרת כוח פיסי. תוצאה סבירה של מתקפה ישירה נגדו היתה, בין אם היה מפסיד ובין אם היה מנצח, הרס עצום של ארדה. זוהי הסיבה העיקרית לחוסר רצונם התמידי של הואלאר להלחם במורגות בגלוי. בעיותיו ומשימותיו של מנווה היו קשות בהרבה מאלו של גאנדאלף. כוחו הקטן יחסית של סאורון היה מרוכז. כוחו העצום של מלקור היה מפוזר. הטבעת של מורגות היתה כל הארץ התיכונה, למרות שתשומת ליבו הייתה נתונה זמנית בעיקר לצפון־מערב. מלחמה נגדו עשויה הייתה לגרום להרס הארץ התיכונה, ואולי אפילו כל ארדה, אלא אם כן הניצחון היה מושג במהירות. קל לומר: "הייתה זו משימתו ותפקידו של המלך הקדום לשלוט בארדה ולאפשר לילדי אילובטר לחיות בה בשלווה". אך הואלאר התחבטו בדילמה הבאה: לשחרר את ארדה ניתן היה אך ורק על ידי מלחמה, אבל תוצאה סבירה של מלחמה כזאת תהיה הריסתה של ארדה ללא תקנה. יתרה על כן, השמדתו הסופית של סאורון הושגה באמצעות השמדת הטבעת. לא ניתן היה להשמיד את מורגות בצורה זו, שכן הייתה נדרשת השמדה מוחלטת של חומר ארדה. כוחו של סאורון לא היה טמון בכל הזהב (לדוגמא), אלא בחפץ ספציפי המחושל מכמות מסוימת וחלק ספציפי מתוך הזהב הכולל. כוחו של מורגות היה מפוזר בכל הזהב, ולמרות שלא היה חלק שהיה מוכתם לחלוטין (משום שלא הוא יצר את הזהב), לא היה גם חלק נקי ממורגות לחלוטין. (מרכיב זה של מורגות בחומר היה הדבר שאיפשר את הקסם ושאר הרעות שסאורון השתמש בהן באמצעות ועל החומר.) יתכן שחלקים או מצבים מסוימים של חומר משכו אליהם את תשומת ליבו של מורגות יותר מאחרים (בעיקר מסיבות המתאימות לתוכניותיו). לדוגמא, כל הזהב (בארץ התיכונה) היה במיוחד מוכתם ברוע. לא כן כסף. מים תוארו כנקיים ממורגות כמעט לחלוטין. (כמובן שניתן היה עדיין להרעיל או לזהם מקור מים מסוים, כשם שניתן היה לעשות זאת לכל הדברים.) III הואלאר דוהים ונעשים חסרי אונים ככל שהדברים נעשים יותר מוגדרים וקבועים. ככל שחלף זמן רב יותר, כך העתיד צפוי יותר ופוחתת האפשרות לשינוי משמעותי (פעולה בלתי מוגבלת, במישור הגשמי, שמטרתה אינה הרס). העבר, לאחר ש"הושג", הופך לחלק מ"המנגינה בהתהוותה". ארו הוא היחיד הרשאי והמסוגל לשנות את המנגינה. המעשה האלוהי בטבעו האחרון של הואלאר היה הרמת רכס הפלורי לגבהים עצומים. אמנם אין זה מעשה "רע" ממש, אך בהחלט ניתן לראותו כשגוי. אולמו הסתייג מהמעשה [2]. אך למעשה היתה מטרה אחת מוצדקת וטובה – שימור חלק מארדה הבלתי מוכתמת. אבל נראה שישנו גם מניע אנוכי או רשלני (ואולי מניע של יאוש). המאמץ לשמור על בני הלילית לבל יושחתו היה נכשל אילו היו מותירים אותם חופשיים. רבים סירבו לעבור לארץ הברוכה, רבים מרדו ועזבוה. באשר לבני האדם, מנווה ושאר הואלאר ידעו כי אין הם יכולים לבוא לשם כלל. אריכות ימיהם (דו־הקיום עם חיי ארדה) של הואלאר ובני הלילית נאסרו על בני האדם במפורש. כך שהסתרת ואלינור כמעט והיתה תגובה רכושנית יריבה לרכושניות של מורגות. הקמת תחום של אור ואושר מול תחום של חשכה ושליטה. ארמון וגן תענוגות (מגודרים היטב) מול מבצר וצינוק. חוסר המעש האנוכי לכאורה של הואלאר במיתולוגיה כפי שסופרה (למרות שלא הסברתי זאת ולא הערתי על כך) הוא, לדעתי, רק למראית עין. מראית עין שאנו ממהרים לקבל כאמת, משום שבמידה מסוימת כולנו מושפעים מצלו של האויב, משקריו של המלעיז. עלינו לזכור שהמיתולוגיה עברה שני שכתובים מהמקור. ראשית כל היא מבוססת על הרשומות והידע של בני הלילית על הואלאר, ועל מגעם עימם. ואלו הגיעו אלינו במקוטע משרידים של המסורת הנומנוריאנית, שהגיעה מהאלדאר בימים הקדומים, והושלמה על ידי היסטוריה אנתרופולוגית ואגדות בתקופות מאוחרות יותר. אמנם אלו עברו מדור לדור בין הנאמנים וצאצאיהם בארץ התיכונה, אך גם הן הועכרו בשל עוינותם של אנשי המלך לואלאר. עם כל זאת, ועל בסיס הסיפורים שבידינו, ניתן לפרש את העניין אחרת. סגירת ואלינור בפני הנולדור (שעזבו אותה מרצונם וכנגד אזהרת הואלאר) היתה מוצדקת. אך אם נעז להעמיד עצמנו במקומו של המלך הקדום, ליחס לו מניעים ולמצוא בו מגרעות, יהיה עלינו להיזכר בכמה דברים נוספים טרם נחרוץ משפט. חוכמתו ופיקחותו של מנווה היו גדולות מאלו של כל ישות אחרת בארדה. הוא מוצג כבעל התפיסה הטובה ביותר של המנגינה, כשלמות. התפיסה הטובה ביותר אליה יכולה להגיע ישות מוגבלת. בנוסף, הוא היחיד בזמן ההוא המוצג כבעל קשר ישיר עם ארו. הוא כנראה ראה ברורות את הדבר אותו אנו מבינים במעורפל: עלייתו התמידית של הרוע והיווצרותו התמידית של טוב חדש כתוצאה מכך היו חלק חיוני מתהליך ההיסטוריה. היבט מיוחד של העניין הוא הצורה המוזרה בה הרוע של המשחית ושל יורשיו הופנה כנגדם. אם נשקול את המצב שנוצר לאחר בריחתו של מלקור והקמת מבצרו בארץ התיכונה מחדש, נראה שהנולדור היו הנשק הטוב ביותר שניתן היה להפעיל נגדו. הם הטילו עליו מצור כך שהוא מצא עצמו כמעט לגמרי מכותר, ובכל מקרה מועסק בשוליה הצפוניים של הארץ התיכונה, מבלי לעורר אותו לטירוף של הרס ניהיליסטי. כך התאפשר לבני האדם, או לחלק הטוב ביותר של בני האדם, להשתחרר מעולו ולבוא במגע עם ישויות שראו את הממלכה הברוכה בעיניהם. הקשר עם בני הלילית הנלחמים העלה את בני האדם למלוא שיעור קומתם. שתי בריתות הנישואין ביניהם החדירו יסוד ממיטב האצולה של בני הלילית לבני האדם, כהכנה לימים הרחוקים, עדיין, אם כי הבלתי נמנעים, של שקיעת בני הלילית. את שבירת התאנגורודרים, התערבותם הפיסית האחרונה של הואלאר, ניתן לראות כמתוזמנת להפליא, ולא כמבוצעת בחוסר חשק או מעוכבת ללא סיבה. ההתערבות נעשתה לפני השמדתם של האלדאר והאדאין. למרות שמורגות זכה בניצחון מקומי, הוא הזניח את רוב הארץ התיכונה בזמן המלחמה. וכך למעשה הוא נחלש, בכוחו, ביוקרתו (הוא איבד סילמריל ולא עלה בידו להחזירו), ומעל הכול במחשבתו. הוא נהיה מרותק למלכות, ואף שהיה טירן עצום בעל כוח נוראי, הייתה זו נפילה גדולה מרשעותו הקודמת, מלאת השטנה, ומהניהיליזם הנוראי שלו. עיקר הנפילה היה בכך שהוא אהב להיות מלך ורודן של עבדים, ושל צבאות ממושמעים אדירים [3]. המלחמה הייתה מוצלחת, וההרס הוגבל לבלריאנד, חלק קטן (אם כי יפה) של הארץ התיכונה. מורגות נתפס בגופו הגשמי [4], והובא כאסיר נקלה לאמאן, שם הוא נמסר לידיו של מי שהיה השופט והמוציא לפועל, נמו מאנדוס. מורגות נשפט והוצא להורג מחוץ לממלכה הברוכה. כלומר נהרג כישות בעלת גוף גשמי. אזי התברר (למרות שהיה זה ידוע למנווה ולנמו מראש) שלמרות שהוא יצק את רוב כוחו (הרשע שלו, רכושנותו וטבעו המרדני) בארדה, הוא איבד את השליטה הישירה בכוח זה. וכל שנותר ממנו ותחת שליטתו הוא הרוח המגומדת ששכנה בגוף שכפה על עצמו (שעתה הוא אהב). כאשר הושמד גופו, מלקור מצא את עצמו חלש וחסר גוף, אובד עצות וללא דבר שיחזיק אותו. אנו למדים שלאחר מכן הוא הושלך אל תוך הריק [5]. הכוונה האמורה היא הוצאתו מחוץ לזמן ולחלל, מחוץ לאאה כולה. אם כך הוא הדבר הרי שזה מרמז על התערבות ישירה של ארו (בין אם לבקשת הואלאר ובין אם לאו). אך יתכן שזוהי אך התיחסות לא מדויקת [VI] לעזיבת (או מנוסת) רוחו מארדה. בכל אופן, בחיפושו לספוג או להחדיר את עצמו בחומר, מה שנותר ממנו לא היה חזק מספיק בכדי לקחת לעצמו גוף חדש. (הוא יוותר לעד בתשוקתו לעשות כן. לעולם לא תהיה הכאה על חטא, אפשרות לחרטה. מלקור נטש את כל שאיפותיו הרוחניות, והתקיים כמעט לחלוטין ברצון לשלוט על חומר, ועל ארדה במיוחד) לכל הפחות, הוא עדיין לא היה חזק מספיק בכדי לעטות גוף חדש. אסור לנו להניח שמנווה השלה את עצמו במחשבה שהייתה זו מלחמה שתשים קץ למלחמה, או אפילו למלקור. מלקור לא היה סאורון. אנו אומרים שהוא נחלש, התכווץ, איבד מעצמו. אך כל זאת בהשוואה לואלאר רבי העוצמה. מלקור היה ישות בעלת פוטנציאל עצום. בני הלילית האמינו שרוח יכולה לגדול מעצמה (ללא תלות בגוף), כשם שהיא יכולה להיפגע ולהחלים, להתמעט ולהתחדש [6]. ניתן לצפות שרוחו האפלה של מלקור תתאושש לבסוף, לאחר עידנים רבים. ואולי אפילו (כפי שהאמינו אחדים) תחזיר לעצמה חלק מכוחה המפוזר. מלקור יעשה זאת (גם אם סאורון לא היה מסוגל לכך) בשל גדולתו היחסית. הוא לא התחרט, ולא נטש את שיגיונו, אך הוא שמר על שרידים של חוכמה, כך שיכול היה להמשיך ולפעול לקראת מטרתו באופן עקיף, אך לא בעיוורון. הוא ינוח, יתרפא, יסיח את דעתו באמצעות מחשבות ותשוקות אחרות. כל זאת בכדי להתאושש במידה שתספיק לו בכדי לחזור ולתקוף את הואלאר, וכך לחזור לשיגיונו הישן. ככל שיתעצם הוא יחזור להיות כשהיה, צל אפל הנח על גבולות ארדה, ומשתוקק אליה. עדיין, שבירת התאנגורודרים וגירושו של מלקור היו סופו של מורגות בגלגולו הנוכחי, בעידן ההוא ולעידנים רבים אחריו. כך שבמובן מסוים היה זה גם סוף תפקידו הראשי של מנווה כמלך הקדום, עד בוא הקץ. הוא היה יריבו של האויב. יהיה זה סביר להניח שמנווה ידע ששלטון בני האדם עומד להתחיל בקרוב (כפי שהוא ראה את הזמן) ויצירת ההיסטוריה תנוח על כתפיהם. הוכנו הכנות מיוחדות עבור מלחמתם ברוע. כמובן שמנווה היה מודע לסאורון. הוא ציווה על סאורון להתייצב לפניו למשפט, והותיר לו אפשרות לחרטה ולשיקום. סאורון סירב וברח למקום מסתור. אך בכל מקרה, היתה זו בעיה עימה יצטרכו להתמודד בני האדם, הראשונה מרעות רבות שיכונסו אל נקודות כוח ספציפיות, בהן יצרכו בני האדם להלחם. אך זו היתה האחרונה שלבשה צורה מיתולוגית ולא אנושית. יש לציין שתבוסתו הראשונה של סאורון הושגה על ידי הנומנוריאנים לבדם (למרות שסאורון לא הובס אישית. כניעתו היתה תכסיס שנעשה מרצון). התבוסה ואיבוד גופו הראשון של סאורון בארץ התיכונה (אם נתעלם מניצחונה של לותיין) [7]. כאן מסתיים חלק ב', עם סופו של דף. עתה אביא את הסיכום מחלק א' המתחיל מהנקודה בה החלקים מתפצלים, המתחיל במשפט המופיע בחלק ב': "המעשה האלוהי בטבעו האחרון של הואלאר…". המעשה האחרון מסוג זה שבוצע על ידי הואלאר היה הרמת רכס הפלורי. אך לא היה זה מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה). בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם יהיה קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן יהיה להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.) המעשה האחרון מסוג זה שבוצע על ידי הואלאר היה הרמת רכס הפלורי. אך לא היה זה מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה).בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם יהיה קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן יהיה להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.)רוע מתרבה ע"י התפצלות, אך בעצמו הוא עקר. מלקור לא היה מסוגל להעמיד צאצאים, או להינשא לאישה (אף שהוא ניסה לאנוס את אריאן, היה זה במטרה להרוס ולטמא אותה, ולא כדי להעמיד צאצאים עם רוח אש). דברים מרושעים הופיעו מחוסר ההרמוניה של המנגינה. כלומר לא ישירות מהנעימות [9] של ארו או של מלקור, אלא מהצריר שנוצר מחוסר ההתאמה ביניהן. מקורם אינו מתכנון או חזיון ישיר של מלקור, ולכן אין הם ילדיו. ומכיוון שכל הרוע שונא, הם שנאו גם אותו. לידתם הייתה מושחתת. מכאן אורקים – חלק מושחת מרעיון בני הלילית ובני האדם. למרות שבאשר לאורקים, האלדאר האמינו שמורגות עיוות בני אדם (ובני לילית) על ידי הגברת כל נטייה לשחיתות שהייתה בהם למלואה.המעשה האחרון מסוג זה שבוצע על ידי הואלאר היה הרמת רכס הפלורי. אך לא היה זה מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה).בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם יהיה קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן יהיה להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.)רוע מתרבה ע"י התפצלות, אך בעצמו הוא עקר. מלקור לא היה מסוגל להעמיד צאצאים, או להינשא לאישה (אף שהוא ניסה לאנוס את אריאן, היה זה במטרה להרוס ולטמא אותה, ולא כדי להעמיד צאצאים עם רוח אש). דברים מרושעים הופיעו מחוסר ההרמוניה של המנגינה. כלומר לא ישירות מהנעימות [9] של ארו או של מלקור, אלא מהצריר שנוצר מחוסר ההתאמה ביניהן. מקורם אינו מתכנון או חזיון ישיר של מלקור, ולכן אין הם ילדיו. ומכיוון שכל הרוע שונא, הם שנאו גם אותו. לידתם הייתה מושחתת. מכאן אורקים – חלק מושחת מרעיון בני הלילית ובני האדם. למרות שבאשר לאורקים, האלדאר האמינו שמורגות עיוות בני אדם (ובני לילית) על ידי הגברת כל נטייה לשחיתות שהייתה בהם למלואה.למרות מצבו הלא שלם של המאמר (בין אם בגלל חוסר המסקנה הסופית בצורה המפותחת במלואה של המאמר, ובין אם בנטישתו) זהו המסמך המקיף ביותר שמציג את דעותיו של אבי, בתקופה המאוחרת של חייו, בקשר לפירושו את טבעו של הרוע במיתולוגיה שלו. זהו המסמך היחיד בו הוא כתב בבהירות כזו על טבעו והתדרדרותו של מורגות, בו הוא הסביר את ההבדל בין מורגות לסאורון: "כל הארץ התיכונה היתה הטבעת של מורגות". נראה שכמעט בלתי ניתן למקם מאמר זה ביחס לשאר המאמרים הפילוסופים והתיאולוגיים בספר זה. למרות שההתייחסות ל"פיונווה, בנו של מנווה" עלולה לרמז שהוא אחד המאמרים המוקדמים. ישנו דמיון בולט בינו לבין מכתבים רבים בנושאים אלו שאבי כתב בשנות החמישים המאוחרות. נראה לי סביר מאוד שהתכתובת שהקדימה את פרסום שר הטבעות שיחקה תפקיד משמעותי בפיתוח השקפותיו על "תמונות ומאורעות" במיתולוגיה [10]. הערות ההערות I – VI הן של המחבר. I. אם דברים מעין אלו הובאו לידיעתו בכוח, הוא כעס ושנא אותם, משום שלא ממנו באו. II. כמובן שמלקור לא מסוגל היה להשמיד חומר. הדבר היחיד שיכול היה לעשות הוא להשמיד או להשחית את צורתם החיצונית של דברים. צורה שנתנו להם ישויות אחרות על ידי יצירת המשנה שלהם. III. מסיבה זו החל הוא עצמו לפחד מהמוות – הריסת גופו הגשמי – מעל לכל, וביקש להימנע מכל פגיעה בו. IV. אך יכולתו להשחית ישויות, ואפילו לשכור את שירותיהן, היתה משקע מכך שבתשוקתו הראשונית לסדר הוא רצה בטובת נתיניו (ביחוד בטובתם הגופנית). V. כל הרוחות שבאו ישירות מארו הן שוות במעמדן. אם כי לא בהכרח שוות בכוחן. VI. מכיוון שבני האדם (ואפילו בני הלילית) נטו לבלבל בין האין, כרעיון של אי־קיום אשר נמצא מחוץ לגבולות הבריאה, אאה, לבין חללים עצומים הנמצאים בתוך אאה, ביחוד אלו העוטפים את ממלכת ארדה (אלו הנקראים בפינו "מערכת השמש"). 1. יום הדין של האלים. 2. הרשעה גלויה של הואלאר את הסתרת ואלינור נמצאת בסיפור בבול"ט 1, אך נעלמה מסיפורים מאוחרים יותר. בסילמריליון לא נותר שריד לישיבה הסוערת, אף לא רמז לחוסר ההסכמה בין הואלאר, כאשר מנווה, וארדה ואולמו מסתייגים באופן פעיל מהעבודה ונותרים מהצד במהלכה. הערתי כי: מעניין שמעשה הואלאר נבע בעיקרו מעצלות מהולה בחשש. זהו המקרה הברור ביותר של "האלים העצלים" בתפיסתו המוקדמת של אבי. הוא החזיק בדעה שכישלונם להתמודד עם מלקו בזמן ובמקום ההוא היה טעות חמורה ובלתי ניתנת לתיקון (כפי שזה נראה). כוחם הצטמצם עקב כך. בכתביו המאוחרים יותר הסתרת ואלינור נותרה, אך רק כעובדה גדולה ממיתולוגית העבר, ואין שום זכר להסתייגות. המלים האחרונות מופנות כלפי הסיפור בסילמריליון. הסתייגותו של אולמו חוזרת להתגלות, ומראה את ריחוקו ממועצות הואלאר. דבריו לטואור בויניאמאר (בהם הוא הזכיר, בין דברים נוספים, את הסתרת הממלכה הברוכה. למרות שאין אנו יודעים מה הוא אמר) היו: "לכן, למרות שבימים אפלים אלו נראה שאני מתנגד לרצונם של אחיי, אדוניי המערב, זהו חלקי ביניהם, לו מוניתי עוד בטרם היות העולם" (מתוך הבול"ט). 3. מכיוון שדיון זה מוצג כהצדקת הסתרת ואלינור, הרעיון בטענה הוא שההיסטוריה של הארץ התיכונה במאות האחרונות של העידן הראשון לא היתה מוגשמת אילו ואלינור היתה מאפשרת את חזרת הנולדור. 4. כשם שארע למלקור לפני זמן רב, אחרי חורבן אוטומנו. 5. ממסקנות הסילמריליון: "ואת מורגות עצמו השליכו הואלאר מבעד לדלת הלילה שמעבר לחומות העולם, אל תוך האין חסר הזמן". (עמ' 231). 6. הקטע הבא הוסף בשולי הדף לאחר שהוא כבר נכתב: "אם הם לא חוצים קו מסויים. מכיוון שישות אינה יכולה להיות מושמדת, מוקטנת לאין או ללא־קיום, לא ברור למה היתה הכוונה. לכן, על סאורון נאמר שהוא הגיע לנקודת האל־חזור, למרות שבעבר הוא התאושש. כנראה שהכוונה היא שרוחות מרושעות מתקבעות בשאיפה או תשוקה מסויימת, ואם אין ביכולתן להתחרט אזי תשוקה זו נהיית כל קיומן. אך התשוקה עשויה להיות מעבר ליכולתה של הישות, במצב החלש אליו היא נפלה, או אז אין היא מסוגלת להסיח את דעתה מהתשוקה הבלתי ניתנת להשגה, אף לא בכדי לטפל בעצמה. וכך היא תיוותר לנצח בתשוקה ואי־אונות, או בזיכרון התשוקה." 7. התייחסות לסיפור תבוסתו של סאורון בידי לותיין והואן באי טול־אין־גאורהות, היכן שברן היה כלוא. 8. מתוך מכתב 181: "עלפים ובני אדם הם רק היבטים שונים של האנושיות, ומייצגים את בעיית המוות כפי שהוא נתפס על־ידי אדם סופי אך בעל רצון ומודעות עצמית. בעולם מיתולוגי זה, העלפים ובני האדם הם שארי בשר בדמותם הגשמית, אך ביחסן של 'רוחותיהם' לעולם הזמן הם מייצגים שני 'ניסויים' שונים, אשר כל אחד מהם מתאפיין בנטייה טבעית ובחולשה משלו. העלפים מייצגים, לכאורה, את ההיבטים האמנותיים, האסתטיים והמדעיים הטהורים של הטבע האנושי, המורמים לדרגה גבוהה ממה שאכן קיים בבני אנוש." (מתרגומו של יובל כפיר, כפי שנמצא באתר נומנור). 9. שלושת נעימותיו של אילובטר מוצגות כאן כאחת, כניגוד לנעימה הצורמת של מלקור. 10. במכתב מס' 200 הוא כתב: "אני מתנצל אם כל זה נראה משמים. אך כך הם כל הניסיונות להסביר מאורעות מיתולוגיים. באופן טבעי החשיבות העליונה היא של הסיפורים. אך אני מניח כי זו היא בדיקה מסויימת של עקביות המיתולוגיה, אם היא ניתנת להסבר הגיוני."

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות