שירת ליתיאן

קטעים משירת ליתיאן, מתוך הכרך העשירי של 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה': The Lays of Beleriand. תרגם: דני אורבך.

"אספר לכם את סיפורה של טִינוּבִיאֵל," אמר הצעדן. "בקצרה- כי סיפור ארוך הוא ואין יודעים את סופו; וספק אם יש מי… היודע את מקורו העתיק. יפה הסיפור ונוגה, ככל סיפורי הארץ התיכונה, ועם זאת עשוי הוא לרומם את רוחכם". שר הטבעות, סכין בחשכהתרגמה מאנגלית- רות לבנית. זמורה ביתן- הוצאה לאור, 1979

שִירָת בֶּרֶן בן בָּרַאהִיר ולוּתְיֵין בת הלילית אשר שמה נקרא טִינוּבִיאֵל ציפור השיר או שירת לֵיתִיאָן- השחרור מעבדות

קָנְטוֹ I

אי אז בשחר העולם, טרם ניעורו בני אדם, היה היה שליט אדיר, ידו נישאת על גיא וניר. בצל מערה כס מלכותו, כסופים נשקו ואדרתו, עטור כתרו כסף טהור, ואוצרותיו רבים מספור. תהילתו עדי עולם, קול שופרותיו צלול ורם. בעוז ניסיו מתנופפים, לאור חופה של כוכבים. מָלַך מכס עשוי שנהב , אבני גזית אולמותיו. בממלכתו חושל ברזל, בהיכלות של אבן צל. אבני תרשיש, יהלומים, שובצו בתכשיטים קסומים. ברזל ונחושת שם רוקעו, כקשקשים של דג בוקעו. תל מגנים ושריונות, וגרזנים וחרבות, חישלו יצרו שם אומנים, בכלי מלאכתם מיומנים. אך כל זאת כקליפת השום, שקל המלך לעומת, זו שיקרה מכל אוצר, בין בני אנוש כמוה אין, בתו היחידה לוּתְיֵין. לא עוד רגליה יחלפו, בינות דשאים ירחפו. עלמה יפה כה לא תהי, מדמדומים עד ים ראי. כחול בגדה כמו בשירים, כשמי הקיץ הטהורים. יפי עיניה כה ערב, אפור כערב השליו. ראשה בזהב פרחים עיטרה, כהה כליל שערה. קלות רגליה כציפור, צחוקה כיום אביב טהור. מריח אחו ופרחים, מקול המים המפַכִּים, מדוק וטל על עלעלים, מבוהק מי אגם כחולים, יופייה הוא על כולם עלה, חיוורים כצל אל מול קסמה, אל מול יופייה, מתיקותה, אל מול הודה ותפארתה. אותה אביה כה אהב, יָקרַה לו מנשמת חייו, משתי ידיו, משתי רגליו, מדם ליבו ואור עיניו. בֶּלֶרִיאַנְד מכורָתַם, ובני לילית שלטו עוד שם. לדוֹרִיאָת יערות סביב, איש לא מצא את הנתיב. ולא העז בו להלך, ולהחריד עלה או עץ, בציד או במלחמה, ברְמוֹס עצים ואדמה, בסוס, כלבים, תקיעת שופר, בסבך היער הנסתר. צפונה- ארץ האימה, דרכיה רשע ומזימה. טָאוּר נָה פוּאִין- בין הרים, קרים, חורשי רעה, שחורים. סביב צללים מלאי שטנה, בלא חמה או לבנה. דרומה- ארץ לא זרועה, נסתרת, ולא ידועה, לבן אנוש או בן לילית. ים הקדומים ממערב, ישאג, יזעם בכוח רב, ואיש עוד עוגן לא הרים, במרחביו האדירים. מקֶדֶם רכס ההרים, ארבע כָּנְפוֹת תבל עוטרים. פסגותיהם כחולות קלושות, בין ערפילים מלחשות. הרחק מיערות סבוכים, רכס בוקע פני שחקים. טובל בקסם, ערפל, עתיק עת צעירה תבל. שם תִינְגוֹל על עמו מושל, פתחים טובלים בערפל, השער הם לממלכה, נסתרת ומבוֹרַכָה. והיכלו נישא, עמוק, בו אש מָאוֹר לעד תדלוק. הוקף בנחל ששצף, וכמסך אותו עטף, אֶזגַלדוּאִין כינוהו שם, פיות בשחר העולם. ועל כל זאת מלך תינגול, שליט נסתר, נישא, גדול. ריבון על מים ועצים, חרבו וקסדתו עזים. בינות עצים ועמקים, בינות חורשות ובין פרחים, רקדה לותיין המקסימה, לקול תפארת הנעימה, אשר ביער ריחַפה, צלולה, יפה, מכוּשַפָה, יותר מכל שְלָל כליהם, של בני אנוש בנשפיהם, ומשירת הציפורים, במרחבי האַפָרים. עת העלים עוד ארוכים, והדשאים עוד ירוקים, עת אור היום הופך לצל, יושב דֶיירוֹן ומחלל. מפיק צלילים מכושפים, מסתחררים, מרחפים. אך לתכלית אחת ניגן, אהב ליבו את לותיין. בדוריאת שרקו חיצים. צבאים חיש נסו בין עצים, מציידים הרכובים על סוסיהם הזהובים. גאים, עזים, רעמתם קלועה צמות, כסוף מתגם, נוצץ ריסנם והם חולפים, כחץ שלוח הם עפים, לצליל פעמונים כסופים. אחר הציד הם דולקים, במרחבי העמקים. אנשי תינגול מלאו עוצמה, ביערות ניגון נשמע. ושְלָל שכיות חמדה יצרו, זהב בתכשיטים שזרו, גביעים מכסף זך, טהור, יהלומים רבים מספור. וכך חלפו ימים, שנים, במרוצת העידנים, בבלריאנד הרחוקה, שקטה, רָגְעַה הממלכה. עד כי ביום בהיר אחד, דבר יחיד ומיוחד, נפל בארץ הפיות, והוא חולל שם נפלאות.

(סוף הקנטו השמיני ותחילת התשיעי)

או אז בליל קפוא של סתיו, תנשוב רוחו של מערב, עטפה הסהר החיוור, מבעד עננים זוהר, וכוכבי מרום דולקים, באור קלוש הם בוהקים, מבעד לסורגי ענן. או אז רוחות כקול שופר, נִשְמָעוּ בשאון מטר, נִרְעָדוּ כענפי לולב, האורנים ברוח סתיו. ולותיין לא ראתה את הואן. והיא נבעתה. בליל סתווי קר ורָטוֹב, נמוג ופג שומרה הטוב. וחששה מצל עורמה, תכלית נסתרת, מזימה. או אז בלילה השומם, צליליו גוועו בדד, דוֹמֵם, לאורך כותל נע הצל, אט אט ללותיין זוחל. נפל אז באוושה רכה, דבר מה לצד הנסיכה. שמלה של אוב שחורה, קסומה, צנחה לקרקע בדממה. היא רעדה עת ראתה, פרוות הואן בעלטה, ולידה הוא מתכרבל, כפעמון המצטלצל, נשמע קולו המהדהד, כממגדל סתרים בודד. אזי נשא דברים הואן, במרוצת תולדות הזמן, בלשון לילית לראשונה, ערב קולו כמנגינה צלול כפעמון זהב, דיבר באש אשר תלהב, עוד פעמיים בחייו: "הסכיתי, הו, עלמה נאווה שעל כל חי כה אהובה, שבני לילית, ובני אדם, וציפורים, דגי אגם, וכל חיה שלה פרווה, אך ישרתוך באהבה, וינצרו אותך לעד, לימינך הם עד אחד. הקשיבי לי! למלחמה נצא לפני זריחת חמה, לתופת הצפון נשעט, נדהר כעת, אני ואת". ולב הואן טיכס עצה, טווה תוכנית למנוסה, והאזינה לו לותיין, באהבה בו תתבונן. נפעם לבב הנסיכה, וזרועותיה היא כרכה, סביב צווארו בברית עולם, שתעמוד עד יום מותם.

קָנְטוֹ IX

אזי בעיצומו של סתיו, באי שטנים נטוש שכב, בבור צינוק אפל, טחוב נפל ברשת לבלי שוב, בעינויים קשים עונה, עיוור בעלטה שחונה, שם ברן ואיתו, אבוד, רעו המלך פלגונד. נספו עשרת חבריהם, ואך שברי עצמותיהם, יִלְחָשוּ לילדי אדם: היטב שירתו את אדונם. לפלגונד אזי אמר: "רעי הטוב, דיני נגזר, דוהר כרוח יום מותי, איש לא יבכה על שכמותי. גמרתי אומר לדבר, לתו סודנו לספר, וכך אולי אותך, היום, אציל מאש הגהינום, מבור צינוק של ריש אפל, מתלאובות מחוז הצל. לכן אקרא אותך לדרור, מוטת עול שבועתך אשבור, חמלת אך על עוניי, אתה בלבד. למעני, הורקת כוס התרעלה, מילאת שבועתך כולה". ופלגונד אמר בקור: "שמע לי ברן, וזכור! לעבד מורגות לב נתעב, כולו תרמית, דברי כזב, כקש ברוח מילתו, כצל חולף היא שבועתו! לא נֵחַלֵץ מבור כאב, מרעל גיהנום צורב, אף אם יידע כל שיחפוץ, קלושה הבטחתו כמוץ! זכור היטב כי אם יכיר, את ברן בנו של בראהיר, ופלגונד בנו של פינרוד, אשר היה שר נרגותרונד, יכה אותנו אף יותר, בשבט חד ומייסר, ועוד יותר אף אם ישמע, על שליחותך האיומה". שמעו אז רעם צחוק שטנים, בינות כתלי האבנים, בבור צינוק טחוב, אפל, כופל את עלטת הצל: "אמת דברך, פורע חוק, כי אם כעת אותך אחנוק, איש לא יבכה על שכמותך, דוהר כרוח יום מותך. אך מלך בני לילית אבוד, בנו של פינרוד, הוא פלגונד, יחייה לעד, ואף ייסבול קוּבַּעָת ייסורי שאול, זאת בן תמותה אינו יכול. אולי מבין אלה כתלים, בני עמך הנבלים, יִשְמָעוּ קול זעקתך, ולי יתנו כופר פדותך. יהלומים, זהב שחוט, פנינים וטבעות מלכות, יִשְפָּל אף לבבם מולי, ישתחוו אל מול צילי. אולי אף קלגורם יכזיב, זהב למסור עבור יריב, שמא יחמול על אוצרותיו, פנינים וטבעות זהב? אולי אותך ייטוש בכפור, את כתר נרגותרונד לשמור? שמא בייסורי מותך אף לי תֵגַל דבר שליחותך? אך ריר יטיף זאב זדון, לא עוד ימתין לאבדון, והוא שריד אף לא יותיר, עת כי יטרוף בן בראהיר!" חלפו דקות מיוסרות, עד לאין קץ אכזריות. אזי ראו, בְּהַבְהֵבָה טומאת עיני זאב צהובה, וברן במר יגונו, ראה מולו את אובדנו, על צווארו עול ומוטה, חָזְקוּ מכל ידי תמותה, ואין לשבור כבלי פלדה, כַּלֵיל תקוות חייו אבדה. וראה! שלשלאות זדון, פקעו לפתע בשאון, ועול פלדה המתפוקק, מאפר פלגונד זינק, הנאמן, אמיץ הלב, אחז בגרון אותו זאב, החל לחנוק, ולא חשש, כי רעל עז מכל נחש, נשא אותו תפלץ מחריד, עת שחור מלתעותיו הרעיד. כך נאבקו בצל מחשך, עת זה חנק וזה נשך, שיני תרעלת ננעצות, ידי פלדה המוחצות, גרון האויב- ואז דממה קורס זאב על אדמה, שְמַעוֹ גוסס ומחרחר, על סף המוות מפרפר. אזי שמע: "היה שלום! חיים נִשְלָמוּ כחלום. ראה! היום הוא יום מותי, לעד אטוש את אדמתי. הו ידידי, אמיץ לבב, אחי לנשק שאוהב, הו ברן, לבבי דָוֵוה, עיני כבדו, אורן כבה. ושתי רגליי נוקשות ככפור, עת ניפרד, אותי זכור! כי כל עוצמת חיי אבדה, בשבור שלשלאות פלדה. ובחזי שן תרעלה, אילחת הסם בו חילחלה, תמו חיי! הגיע יום, אוכל לנוח בשלום, בטִימְבְּרֶנְטִינְג בה אור ירהב, בהיכלות המערב, בם האלים יישתו נקטר, כמי נהר קסום ניגר. וזוהר אור חמה שוטף, גליו של ים מתוק, שוצף". דממה. יצאה נשמת השר, כך בפיוט לילית יושר.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות