כשדרזדן הרג את הארי פוטר

תמליל מתוך הרצאתו של רן בר-זיק

בהרצאה הזו אני הולך לדבר על הארי פוטר, או יותר נכון, על הדרך שבה הוא מתקשר לעולם. בהרצאה הזו אני הולך לדבר על אחד האתגרים הגדולים שג'.ק. רולינג נתקלה בהם: כיצד קושרים את הסיפור שלה, שמתקיים בעולם שלנו, אל המציאות. אני הולך להסביר על האתגר, להראות איפה והיכן הוא מתקיים – מה סופרים גדולים חשבו על האתגר ואיך הם פתרו אותו. ואז אני הולך להסביר איך רולינג נכשלה בענק באתגר תוך כדי השוואה של הניסיונות הכושלים שלה לפתרון לנסיונות המוצלחים יותר של ג'ים בוצ'ר שנתקל באותו אתגר בדיוק.

בגדול, כשאנו קוראים סיפור מסוים – וזה לא משנה אם מדובר בסיפור מדע בדיוני או סיפור פנטסיה או סתם סיפור עלילה. הסיפור יכול להתקיים בשני מקומות: העולם שלנו או עולם אחר. דוגמאות לעולם אחר לא חסרות: משיר של אש ושל קרח ועד המצפן הזהוב. עולם אחר יכול להיות גם העולם שלנו בעתיד הקרוב, הרחוק או הרחוק מאוד. הוא יכול להיות העולם שלנו בווריאציה שונה, ביקום אחר – אבל לכל דבר ועניין מדובר בעולם אחר. כשאני קורא סיפור בדיוני של אסימוב שמתנהל עוד עשרת אלפים שנה (לצורך העניין), הוא לא צריך להתאמץ ולקשר את הסיפור שלו לעולם שלנו. הסכנה העיקרית שהוא יכול ליפול בה היא אם הוא יתיחס לעבר באופן שמסגיר חוסר ידיעה. הדוגמה הטובה ביותר היא שימוש בתאריך שבשעת הכתיבה הוא עתידי, אך בשעת הקריאה הוא לא. וכולנו זוכרים את סדרות שנות השמונים שהיו בכבלים וסיפור על איך בשנת 1995 כל העולם הושמד, אך הצפיה היתה בשנים יותר מאוחרות. טעות אחרת שיכולה להיות היא שימוש במקומות גיאוגרפיים שהושמדו – הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא שימוש במגדלי התאומים.
ג'.ר.ר מרטין או פיליפ פולמן שכותבים סיפורי פנטסיה שמתרחשים בעולם שונה לחלוטין, בכלל משוחררים מצורך בסינכרוניזציה כלשהי.

המצב שונה לחלוטין כאשר אנו מדברים על סיפור המתקיים בעולם שלנו. אם מדובר בסיפור דרמה או מתח, בדרך כלל אין קונפליקטים. גם אם הגיבורה פוגשת את אהובה או לא, אין לכך השלכות גלובליות. מקרה הרצח יכול להיפתר או לא להיפתר אבל זה לא שכל העולם ידע על זה. בדרך כלל הסופרים שאינם כותבים פנטזיה לא נדרשים ליישב סתירות שונות.
על איזה סתירות אנחנו מדברים? האם אתם יכולים להטיל כדורי אש על מי שמרגיז אתכם? האם אי פעם ראיתם קסם? כמובן שלא. למה לא? כי זה לא אמיתי. אבל אם אנו רוצים לכתוב סיפור שבו יש כן אנשים שמטילים כדורי אש, יש לנו כאן סתירה בין מה שידוע לנו על העולם לבין הסיפור. בספרים נוסח 'חמישים גוונים של אפור', אין בעיה כזו. כי בעולם שלנו יש אכן שוטים, קולרים ומסכות עור והסופרת נאלצת רק להתמודד עם בעיות רגילות של לבנות סיפור, דמויות אמינות ועלילה לא מופרכת. לא משנה שהיא נכשלת בכך לחלוטין.

אם אנו כותבים סיפור פנטזיה שמתקיים בעולם שלנו, בזמן שלנו – כלומר לא ממקמים אותו בעתיד הרחוק מאוד – אנו נאלצים ליישב את הסתירה הזו. לגרום למציאות שבה הסיפור שלנו יכול להתקיים.

נשאלת השאלה למי בדיוק אכפת מזה? ואם אני אכתוב סיפור על קוסמים שמיידים כדורי אש בפתח תקוה? למה בדיוק זה צריך להיות סיפור גרוע?

אחד מהמונחים החשובים ביותר בתחום הספרות הוא Supense of Disbelief – או השעיית הספק. המונח נטבע לראשונה על ידי סמואל קולרידג' בשנת 1817. המשמעות המקורית היתה היכולת של הקורא או הצופה (במופע, טלוויזיה אז לא היתה קיימת) להשעות את חוסר האמון שלו ולהנות מהקריאה. המונח הזה מעביר הרבה מאוד משקל אל הקורא שנדרש לבצע השעיה של חוסר האמון כאשר הוא נחשף לפנטסיה. במקור קולרידג' התכוון לעובדה שגם קוראים מודרניים וסקפטיים יכולים להשעות למעט זמן את חוסר האמון שלהם כדי להנות משירה בעלת אלמנטים על טבעיים.

כמובן שהמונח הזה עבר גלגולים עם השנים ולא מעט סופרים ואמנים התיחסו אליו. אני לא אסקור את כל גלגולי המונח ואתרכז דווקא במשמעות שסופר מרכזי אחד בשם ג'.ר.ר טולקין ניסה לצקת למונח. טולקין, במאמרו 'על סיפורי פיות' עסק לא מעט בהשעית הספק, כאשר ג'.ר.ר טולקין העביר את 'נטל ההוכחה' מהקורא אל הסופר וכותב באופן מפורש:

"תנאי הכרחי לקיומו של סיפור פיות ממש… הוא שהסיפור יוצג כ'סיפור אמיתי'. ובנוסף הוא כותב על השעית הספק: 'הילדים מסוגלים כמובן להפעיל אמונה ספרותית, כאשר אמנותו של המספר מסוגלת לעורר זאת בהם. מצב נפשי זה כונה בעבר השעה מרצון של הספק, אולם לא נראה לי שזה תאור הולם של המתרחש. מה שמתרחש למעשה הוא שהמספר מתגלה כבורא משני מוצלח. הוא יוצר עולם משני שנפשך יכולה לבוא בשעריו'.

טולקין מתיחס כאן ליכולת של הכותב לברוא עולם שלם, ללא סתירות ואמין מאוד. הוא מדבר על בריאה משנית – למה משנית? כי הבריאה הראשית היא המקום שבו אנו חיים. הבריאה המשנית, אליבא דטולקין, היא היצירה שצריכה להיות מושלמת ככל האפשרת ולהשיג 'תואם פנימי של המציאות'. טולקין עצמו התייחס לקושי של העניין הזה וכתב:
'ככל שהדימויים והתצורות של החומר הראשוני שונים מאלה שבעולם הראשוני עצמו, כך קשה יותר להשיג את 'התואם הפנימי של המציאות'.
טולקין מציין שאם הסופר נכשל בבניה הזו, אם יש סדק בהגיון הפנימי של הסיפור אזי "ברגע שמתעורר אי האמון, מופר הקסם; הכישוף או ליתר הדיוק האמנות, נכשלים. ואז אתה מוצא את עצמך שוב בעולם הראשוני, מתבונן בעולם המשני הקטן והכושל מבחוץ'.

טולקין לא רק כותב באופן מאוד מפורש על הבריאה המשנית ועל הצורך לשמור על עקביות, הגיון פנימי מוצק אלא גם מיישם את זה. אני לא רוצה לדבר יותר מדי על שר הטבעות ובטח לא על הסיפור של שר הטבעות. בוא ונצא מנקודת מבט שכולם כאן יודעים שטולקין עבד לא מעט על ההגיון הפנימי של הסיפור. אני רוצה להתמקד דווקא בניסיון של טולקין להכניס את הסיפור שלו לתוך העולם שלנו. טולקין בחר למקם את שר הטבעות בעבר. למרות זאת, הוא בנה לא מעט קישורים שבונים את העולם ומסבירים איך הסיפור הגיע לידינו. הספר האדום שנכתב על ידי בילבו, נמשך על ידי פרודו והועבר לסאם. נספחים מדויקים שקושרים את העולם הפנטסטי לעולם שלנו.
אלו שחוקרים יותר לעומק את יצירותיו של טולקין רואים את הניסיונות שלו להפוך את העולם למושלם. משכתובים אינסופיים של סצינות, דמויות, מניעים ועד כתיבת תיאורים ארוכים, יש כאלו שיגידו שאף משעממים, שקושרים את העולם שלו – הסילמריליון, לעולם שלנו. הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מיתולוגית. מבחינת טולקין, בניית התפר בין העולם שלנו לבריאה המשנית שלו היתה משמעותית מאוד להגיון הפנימי של הסיפור. את זה אנו רואים בהשקעה הרבה שהוא השקיע בבריאה דמיונית של קשרים שונים ומשונים בין העולמות שהוא ברא לעולם שלנו. מהספר האדום ועד נתיב החלום שהוא ציין כבר בסיפורי הלגנדריום המוקדמים בשנת 1917.

טולקין לא היה היחיד ובטח שלא היה הראשון שהשקיע זמן רב ומאמץ בבניית עולם משני שחי במקביל או לפני העולם שלנו וקשירתו לעולם המודרני. סי אס לואיס בסדרת ספרי נרניה השקיע בכך לא מעט מחשבה. הדמויות שלו נכנסות לעולם של נרניה ולא צריכות להסביר את ההעדרות שלהן בגלל זרימת הזמן השונה. אפילו נעשה ניסיון להסבר הבעיה הפסיכולוגית בין העובדה שבנרניה הם התבגרו לבין הפיכתם חזרה לילדים – הזכרון שלהם מהתקופה ההיא מתעמעם.

לואיס וטולקין כמובן שלא המציאו את זה, אפשר למצוא לא מעט סיפורי ילדים וסיפורי פיות או פנטזיה שקישרו בין המציאות הפנטסטית לעולם שלנו. בסיפור פוס-קט-מיאו משנת 1869 הסופר מסביר את מקור האגדה, איך היא הגיעה לידיו ואת גלגוליה השונים. בספריו של ויליאם מוריס (למשל באנשי דלת ההר) יש הסבר וקישור בין העבר המסתורי והקסום לתקופה שלנו.

מה קורה כשהסיפור לא נתפר היטב למציאות שלנו? טולקין כותב על זה באופן מאוד מפורש ב'על סיפורי פיות' כאשר הוא תוקף בחריפות את מנגנון 'החלום' שבו השתמשו חלק מהסופרים כדי להצדיק את המציאות הבדיונית שלהם. כלומר כתבו ספר שכביכול גיבור 'מודרני' משתתף בו ואז המציאות הבדיונית מתפוגגת. הוא מרחיק ואומר ש"היצירה כולה פגומה, כמו תמונה טובה במסגרת מעוותת'. כלומר על היצירה להיות מציאותית ככל האפשר ואם אנו טורחים כבר למקם אותה בעולם שלנו, עם גיבור שמגיע מהעולם שלנו, עדיף לא להיות עצלנים.

הייתי רוצה להמחיש דווקא באמצעות סדרת טלוויזיה בשם St. Elsewhere שהפרק האחרון שלה הוקרן בשנת 1988.הסדרה עצמה היא לא פנטסטית והיא די סטנדרטית ומספרת על בית חולים לימודי בבוסטון. משהו כמו ER. מדובר היה בסדרה מאוד מצליחה, עם 6 עונות זוכות פרסי אמי. בפרק האחרון בעצם נרמז שכל הסדרה והדמויות הן הזיה של אוטיסט. התגובות לפרק היו מזעזעות. לא מעט אנשים זעמו, כעסו והשתלחו בעקבות הפרק שרמז שכל הסדרה היא בעצם "לא אמיתית". זה די מצחיק כשחושבים על זה, מדובר בסדרה שהיא בדיונית לחלוטין, שהצופים שלה בוודאי ידעו שהיא בדיונית לחלוטין, היא לא הוצגה כריאליטי. אבל הפרק האחרון בעצם "שבר" לאנשים את הקשר בינה לעולם האמיתי והציג אותה כפארסה. הצופים שכחו שהם נהנו, צחקו והתרגשו משש עונות והתמקדו אך ורק בפרק הזה. כמעט שלושים שנה אחרי, ועדיין אפשר למצוא ביקורות מזמננו אנו על הסדרה ב-IMDB שמבקשים מאלו שצופים שוב בסדרה פשוט להתעלם מהפרק האחרון.

ואם לסדרה היו את התגובות האלו, מה עם יצירה בדיונית אמיתית? אם הקשרים בין המציאות הבדיונית לעולם שלנו יתבררו כקשרים קלושים או ינופצו כ'חלום', מה אנו נרגיש בנוגע ליצירה הזו?
טרי פראצ'ט עצמו כתב: Tiffany sighed. “And then she woke up and it was all a dream.” It was the worst ending you could have to any story.

הטענה המרכזית שלי היא שהקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים. בדיוק כפי שטולקין עצמו כתב והדגים ובדיוק כפי שאנו ראינו בסדרה של שנות ה-80, פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה. אם אנו נחוש, כפי שטולקין טוען, בחוסר אמינות פנימי, נאבד אמון ביצירה ונראה אותה כפי שהיא באמת – סיפור דמיוני ריק מתוכן.

עכשיו בואו נדבר על הארי פוטר. הארי פוטר היא יצירה טובה, כתובה היטב. כשקראתי את הספר הראשון וגם את השני מאוד נהניתי באופן אישי, אבל לא רק אני. הסדרה כמעט מיד קיבלה ביקורות חיוביות. ההרצאה הזו ברובה לא תתמקד בדברים החיוביים על הארי פוטר. יש לא מעט כאלו. היא גם לא תתמקד בחורים בעלילה של הארי פוטר כי למרות שיש כאלו, וקשה לכתוב סדרה בת אלפי עמודים בלי בעיות מסוימות בעלילה, בגדול אפשר לומר שלסדרת הארי פוטר יש הגיון פנימי מוצק למדי. אני לא חושב שרולינג פישלה בבריאה המשנית שלה – היא עשתה עבודה טובה למדי אלא אם כן אתה נוקדן בלי נלאה ששם לב לכל שטות. הבעיה העיקרית של הארי פוטר היא באחת מהחוזקות העיקריות שלו לטעמי – נקודת ההשקפה שמשתנה בהתאם לגילו של הארי פוטר. אם ספרי הארי פוטר הראשונים הם בהחלט ספרי ילדים, ספרי הארי פוטר המאוחרים יותר הופכים לקודרים יותר, אפלים יותר וגם מבוגרים יותר. כשמשווים את הארי פוטר הראשון להארי פוטר השישי, יש הבדל ממשי גם בהיקף אבל בעיקר בטון הסיפור שהוא הרבה יותר בוגר, אפל ושונה.
מן הסתם, כאשר אנו משנים פאזה, יש דברים שמתקבלים בספר הראשון ולא בספר השישי. למשל העובדה שהארי פוטר עובר בעצם התעללות פיזית ונפשית על ידי משפחתו בספר הראשון. אם טון הספר היה בוגר מהספר הראשון, אין מצב שהארי פוטר היה עובר את הילדות שלו בלי צלקות נפשיות משמעותיות ועולם הקוסמים לא היה מתערב בעניין הרבה לפני כן ולוקח את הזוג החביב דארסלי לשיחה קלה אך משמעותית עבורם. בספר הראשון? זה בהחלט נסבל.
גם פה אני אפזול לשר הטבעות. או יותר נכון לשר הטבעות ולהוביט. גם ההוביט, בדומה להארי פוטר הראשון, נכתב כספר ילדים ושם גם רואים את שינוי התמה. בני הלילית הרציניים של טולקין? רוקדים ושרים באחת הסצינות הידועות לשמצה בריוונדל. הנשרים, שליחי האל? עושים חשבונות קטנונניים על כספים.
אבל זה לא מפריע כל כך מבחינת ההגיון הפנימי. הרבה פעמים, כשמדובר בספר ילדים, אנחנו עושים הנחות מסוימות, אפילו באופן בלתי מודע. בספרי ילדים נראה לנו לגיטימי שילד בן 11 יעבור התעללות נפשית ורגשית שגם מבוגרים קשוחים היו מצולקים ממנה. שלוסי בת ה-8 יוצאת להרפתקאה בשלג ושילד בן 14 כמו פיטר יוצא לקרבות מדממים. וואלה – זה עובר. למה? כי מדובר בספר ילדים על כך המשתמע מכך. טולקין, אגב, לא קיבל את זה וטען שגם אם מדובר בספר ילדים יש להתיחס לסיפור המסגרת שלו ובכלל לתוכנו בשיא הרצינות. אבל, ופה אני מדבר באופן אישי, אנו נוטים לתת הנחות לספרי ילדים מבחינת קוהרנטיות. דיברתי על נרניה מקודם, אם לא היה מדובר בספר ילדים לא בטוח שהיינו מחליקים את העניין שהילדים התבגרו, הגיעו לבגרות, כולל בגרות מינית, ואז חזרו להיות ילדים.
חזרה להארי פוטר – החל מסוף הארי פוטר הרביעי, סדרת הספרים הופכת להיות יותר מבוגרת – גם מבחינת הגיבורים שהמניעים שלהם הופכים להיות מורכבים יותר וגם מבחינת הטון הכללי של הסידרה. מה שלא מתבגר ולא עובר שינוי הוא הממשק עם העולם האמיתי – וזו אחת מנקודות החולשה העיקריות של הסיפור לפי דעתי. כשאני מתכוון לממשק אני מתכוון לכל נקודות המפגש בין העולם שלנו לעולם של הארי פוטר. בין אם מדובר בטכנולוגיה, דת או נקודות מפגש עם הממשלה.

כשאני מדבר על נקודות מפגש כאלו, אני מדבר על למשל שימוש בטכנולוגיה בהארי פוטר. הארי פוטר פלוס מינוס מתקיים בעידן המודרני. הארי פוטר משתמש אפילו במכונית. מדוע אין שימוש בנשקים מודרניים בהארי פוטר? כשמחפשים 'למה ולדמורט לא הרג את הארי פוטר עם אקדח?' מקבלים למעלה מחצי מיליון תוצאות כולל עשרות סרטונים שמראים כיצד בעיות מאוד מסובכות בסדרת הארי פוטר נפתרות באמצעות שימוש באקדח. אם וולדמורט רצה לחסל את הארי םוטר, למה לא לשלם לאיזה מוגלג שיעשה את זה עם אקדח או מצ'טה או גיליוטינה? למה במקום זה וולדמורט החביב עושה תוכניות כמו וויל אי קיוטי ואז כמובן מפשל בהן? הוא רוצה לטפל בהוגוורטס? למה לא להשתמש בכישורי חטיפת המוחות שלו ולנתב לשם טיל גרעיני? או מפציץ למשל? למה הטובים, שלהם יש כישורים יותר מתוחכמים מבחינה טכנולוגית, הרמיוני ממש גדלה בבית מוגלגי, לא משתמשים בנשק מודרני?
אני יודע שאפשר לעשות לזה אפוגלקטיקה מהיום עד מחר. וולדמורט בעצם 'בז' לעולם המוגלגי ולא רצה להשתמש בכלי נשק. להארי פוטר ולחבר מרעיו יש 'הלך מחשבה בריטי' שלא מסתדר עם שימוש בכלי נשק. אתם יודעים מה? הייתי מקבל את זה – אם זה היה נכתב בסיפור עצמו!
האבסורד מעמיק ככל שאנו ממשיכים בסדרת הספרים ומגיע לשיאו לטעמי בתחילת הנסיך חצוי הדם, כאשר מתואר הקשר בין הממשלה הבריטית למשרד הקסמים. זו אחת הנקודות המופרכות ביותר בסיפור לטעמי. ראש הממשלה הבריטי מוצג כמוגלג טיפוסי, אשר מפוחד למראה הקוסמים המוסרים לו את בשורת האיוב שוולדמורט חוזר. זה היה יכול, אולי, לעבור, בהארי פוטר הראשון, אבל בהארי פוטר השישי המבוגר יותר והקודר יותר זה מעלה לא מעט סימני שאלה. האם כל הפוליטיקאים נוטים להכנס לבהלה כזו? כן, מאוד קל לזקנים בינינו להזכר ב'כן אדוני ראש הממשלה' ובעוד אבטיפוסים של בריטיים מבוהלים וחמודים. אבל מה אם צ'רצ'יל היה ראש הממשלה? האם הוא היה משמיע צווחות חלושות כאלו? ומרגרט תאצ'ר? האם לא היה מוקם כוח משימה מיוחד של ה-MI6 וצלף שחמוש ברובה בטווח של קילומטר וחצי לא היה מוריד לו ולכל חבריו החמודים את הראש? האם אתם מכירים איזשהו ראש ממשלה ריבוני שלא היה מנסה לרתום את עולם הקוסמים לטובתו?

כל זה יכול להראות לכם כמו נקדנות מיותרת. גם בעולם של טולקין אנו יכולים לשאול שאלות מציקות ומטרידות – למה הנומנורים לא פיתחו נשק חם במהלך שלושת אלפי השנה שהם התבטלו בארץ התיכונה? למה סאורון לא פיתח פצצה גרעינית? אבל בואו ונעשה הבדלה בין שאלות קטנוניות לבין שאלות שניתן להכניס אותן כי ג'.ק. רולינג עצמה הכניסה את העולם האמיתי לעולם שלה. ברגע שהיא הכניסה את ראש הממשלה הבריטי ככוכב הפרק הראשון בנסיך חצוי אדם. ברגע שהיא הכניסה מכונית לעולם של הארי פוטר וברגע שהיא מיקמה את העולם של הארי פוטר במקביל לעולם האמיתי. השאלות האלו שיכולות להיות משותקות בספרים הראשונים שהם יותר ילדותיים הולכות ומתחזקות ככל שאנו מתקדמים בספרים. התפרים בין העולם שלנו לעולם של הארי פוטר תפורים ברישול מוחלט – שאלת הטכנולוגיה, שאלת הממשלה, שאלת הדת (שלא נכנסתי אליה פה בכלל) גורמים לכל הסיפור לקרוס על עניין חוסר האמינות הפנימי. השעית הספק לא יכולה לעבוד.

חלק מכם יגידו שזה בלתי אפשרי – אם אנו יוצרים עולם קסום מקביל לעולם שלנו, ולא מסתפקים בסיפור קצר או ספר קצר, כל נקודות הממשק האלו יעלו בכל יצירה שהיא. הרשו לי להכיר לכם את העולם המופלא של ג'ים בוצ'ר. ג'ים בוצ'ר הוא סופר שכתב, בין היתר, את סדרת דרזדן. דרזדן היא סדרת ספרים המתקיימת בשיקאגו בעולם שלנו ומספרת את סיפורו של הארי דרזדן, קוסם אמיתי שחי ופועל בעולם קוסמים מקביל לשלנו שמזכיר מאוד את העולם של הארי פוטר מבחינת המכניקה. ג'ים בוצ'ר החל לכתוב את הספר הראשון בסדרה (Storm Front) בשנת 1996, שנה לפני שהספר הראשון של הארי פוטר יצא לחנויות. ג'ים בוצ'ר נתקל בכל הבעיות של שילוב העולם המודרני בדיוק כמו רולינג. בניגוד לרולינג, ג'ים בוצ'ר התעמת עם הבעיות באופן בוגר והתפירה של המציאות שלו למציאות שלנו אינה גסה ואמינה בהרבה מהתפירה של ג'.ק. רולינג.

אחד הדברים שמאוד אהבתי אצל דרזדן היא העובדה שכלי נשק מודרניים אכן קיימים בעולם הקוסמים ולא נותרים רק בעולם של המוגלגים. הוא עצמו משתמש באקדח, באגרופן ובאלימות פיזית בלי למצמץ. נכון, יש דו קרב קסמים בדיוק כמו הארי פוטר, אך הארי דרזדן משתמש בנשק חם. הוא מתיחס לעובדה שהוא בהחלט יכול למות מכדור שמושחל לראשו באמצעות צלף ממרחק של שני קילומטר. הוא מתיחס, מתחשב ומשתמש בחומרי נפץ, רימונים, כלי נשק אוטומטיים וכו'.
גם כאן אנו יכולים להקשות קושיות או להעלות טענות למשל – אבל לפחות ג'ים בוצ'ר מתיחס באופן ישיר לאחת הבעיות הגדולות של שילוב העולם שלנו לתוך עולם אחר – השימוש בכלי נשק. אגב, זילזאני, בסדרת אמבר, מתיחס גם הוא באופן ישיר לבעיה זו ומדבר על כך שחומרי נפץ לא עובדים בקרבת אמבר. אפשר להתווכח גם עם זה – אבל יש התיחסות. האם התיחסות כזו קיימת בהארי פוטר? איך קורא בעולם המודרני, שיודע כמה זה קל לחסל כל אדם עם נשק מודרני יכול להשעות את חוסר האמון שלו מספיק בשביל לקבל את חוסר הנשק החם בהארי פוטר?

בנוגע לשימוש בטכנולוגיה עלית – מאצל דרזדן זה מוסבר באופן אחר: מכשירי חשמל מתוחכמים נוטים להתקלקל ליד קוסמים. זה כמובן מציב בעיות לא פשוטות כאשר הוא נדרש לבקר בבית חולים למשל ולא יכול לעשות זאת או יכול לעשות זאת רק תוך כדי שליטה עצמית מטורפת. או לא יכול לטוס למשל או יכול לנסוע רק במכונית עתיקת יומין. יש לו בעיות של תקשורת כיוון שהטלפון הסלולרי שלו מתקלקל. בניגוד לעולם של הארי פוטר – ששם אין התיחסות לטכנולוגיה כלל, בדרזדן היא בהחלט נוכחת. כאמור, יש חורים, יש בעיות – אבל יש התיחסות בולטת עם התמודדות עם לפחות חלק מהקונפליקטים שיכולים להתלוות לפתרון שג'ים בוצ'ר בחר פה. הרבה פעמים למשל מוזכר איך לדרזדן אין מים חמים כיוון שאין לו חשמל בדירה מסיבות מובנות.
באחד הסיפורים של דרזדן, אחד הקוסמים מרסק לווין אל תוך ריכוז של אויבים. קוסם אחר עושה שימוש בנשק גרעיני כדי למחוק יריב רב עוצמה. הממשות של שימוש בכלי נשק כבדים, מתוחכמים להשמדה המונית בהחלט נוכחים. בעוד בעולם של ג'ים בוצ'ר זה מאוד לגיטימי להעלות מסוק לאוויר עם מכונת יריה, בעולם של הארי פוטר וולדמורט האומלל נאלץ לשלוח את אוכלי המוות שלו כמו מוג'הדינים להתאבד בכל מיני סיטואציות מוזרות.
בעולם של הארי פוטר אין שום התיחסות כלל לאספקט הזה – כאמור תפירה גסה. למה וולדמורט לא מסדר הפצצה של הוגוורטס? מה הבעיה להטיל אמפרי על איזה טייס קרב או אפילו טייס מסחרי ולשכנע אותו לרסק את מטוס הסילון שלו על הוגוורטס? למה לא לשלוח כמה שכירי חרב חמושים בכלי נשק אוטומטיים לתוך הוגוורטס?

אחד הדברים שמאוד מציקים אצל הארי פוטר הוא חוסר ההתיחסות המוחלט לדת. למרות שבהארי פוטר כן חוגגים חגים דתיים, הדת ואלוהים הם נוכחים נפקדים אצל הארי פוטר. ג'ים בוצ'ר בהחלט מתיחס לדת. נכון שההתיחסות לדת היא הרבה יותר אגנוסטית וכוללנית, אבל לפחות יש התיחסות. אתה לא יכול להכניס את חג המולד לתוך הסיפור שלך ולא להתיחס למשמעות הדתית שלו. הייתי יכול לקבל את חוסר ההתיחסות לדת אם רולינג לא היתה מכניסה חגים כמו חג המולד ופסחא אל תוך העולם שלה. הכנסת? תתמודדי עם התוצאות ותספקי הסברים. היא לא עושה את זה וכאן יש עוד דוגמה לתפרים גסים שלא עובדים.

כדי לא להוציא את רוליג מאוד רע, אני אתן דוגמה למשהו שהיא כן מתיחסת אליו וזה עניין התיעוד. בעולם המודרני עם אמצעי התקשורת שלו, עולם נסתר לא היה מחזיק זמן רב מעמד. רולינג כן התיחסה לעניין די בפירוש עם קסמי שכחה שמופעלים באופן תדיר. מה עם עדי הראיה? ג'ים בוצ'ר מספק הסבר יותר רחב ומציין שחוץ מהכשל הטכנולוגי שמתרחש כאשר קסמים קורים, הוא גם כותב באופן מאוד מפורש שכאן אין איזה 'ניסיון' מסתורי להסתיר דברים אלא פשוט רוב האנשים מעדיפים להדחיק והזכרון שלהם מטשטש. הוא נותן כדוגמה תאונת דרכים – איך כמה עדי ראיה נותנים תיאורים שונים לחלוטין לאותה תאונה. כך גם, על פי ג'ים בוצ'ר, כאשר בני אדם נתקלים באירועים על טבעיים.

רולינג עשתה את הקישור לעולם שלנו לא טוב. בספרים הראשונים זה היה נסבל. בשישי ובשביעי עם התבגרות הדמויות, העלילה והמסרים זה כבר מגוחך. וזה לא שאי אפשר לעשות את זה. אפשר.

דיברנו על כך שמי שכותב ספר פנטסיה שמתקיים במציאות שלנו צריך להתמודד חזק עם השעית הספק. לא רק שהוא צריך ליצור עולם עם הגיון פנימי חזק, כזה שאין לו חורים בעלילה, דאוס אקס מאכינה ועוד פלאים – שזה משותף לכל כותבי הפנטסיה, אלא גם הוא צריך ליצור השעיה חזקה של הספק – כלומר לשכנע שהעולם שלו בהחלט יכול להתקיים לצד העולם שלנו. נטל ההוכחה יותר חלש כאשר מדובר בספרות ילדים, אך כבד יותר כאשר מדובר בספרות מבוגרים. כאשר אתה מכניס אלמנטים מתוך העולם המציאותי לעולם שלך, אתה לא יכול לעשות 'פוס' משחק ולהתעלם מההשלכות. ברגע שרולינג הכניסה טכנולוגיה מהעולם שלנו כמו מכונית למשל, היא לא יכולה להתעלם משאר הטכנולוגיה. ברגע שהיא מכניסה את ראש הממשלה הבריטי לסיפור, היא לא יכולה להתעלם מההשלכות. היא מתעלמת. הראינו איך סופר אחר שכתב סדרת ספרים בערך באותו הזמן שגם מתקיימת בשני העולמות מטפל בזה.
זה לא אומר שהארי פוטר גרוע, זה רק אומר שבמקרה הזה לפי דעתי רולינג מאוד התרשלה.

אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות