פרשה כ' : "ברכת פרידה מלוריין"


השארות בלוריין
 

קלבורן פורש בפני בני החבורה שתי אפשרויות להמשך דרכם. האחת, להמשיך במסע שערכו עד כה, אל עבר עתידם הלא נודע במינאס טירית או מורדור. השניה, להיוותר בלוריין, אם עד יפתח העולם שוב לתנועה חופשית ללא פחד, אם עד שלוריין תהא מותקפת, ועליהם תהיה חובת ההגנה. ואני רוצה להעלות בעניין זה נקודת השקפה שונה במעט. אנו רואים כי השארות במקום כלשהו, ולחימה למענו, כמוהו, בסופו של עניין, כקשירת קצת מנפשך באותו הדבר. מרי-רוהאן, פיפין-גונדור, ואולי דבר נוסף, פרודו-טבעת (אם כי כאן העניין שונה במהותו, הרי שצורתו החיצונית דומה) וסאם-פלך. הלחימה לא באה כתנאי להיקשרות הנפש והגורל, כי אם ביטוי, והרי מרי ופיפין קשרו נפשם תחילה ורק לאחר מכן יצאו להגנת מקום שייכותם. ואילו כאן, בלותלוריין, מוצגת גם כן הבחירה הזו בצורה ברורה מעט יותר, ואנו איננו רואים אף אחד הנענה להזמנת קלבורן. ומה, לוריין איננה מקום ראוי לקשירת נפשך אליה?! הלא זהו מקום מופלא ונשגב, כליל יופי וכו'. ואולי כאן נעוץ העניין. נשגבותה של לותלוריין היא המונעת מאיתנו להזדהות עמה, לחוש קשר אליה, היא גבוהה-גבוהה, לא ארצית, ועקב כך גם לא ברת השגה, במיוחד לא לאחד מבני החבורה (מלבד, אולי, לגולאס בן הלילית). ודבר נוסף העולה לי מכך, הוא שההוביטים קשרו נפשם לדברים המתעוררים בעולמנו, לכוחות האדם הרעננים, ואולי הבחינו ההוביטים מבלי דעת, כי הקושר נפשו ללוריין, כמוהו קושר עצמו לעוגן מופלא, משובץ בזהב ובאבנים טובות, אך עתיד לשקוע עמו במצולות השכחה.
      
לא מחליטים על מסלול : תמונת ראי.  

קלבורן: "נו, אז הנה הגעתם סוף כל סוף לזמנכם לשוט מכאן הלאה, אל המסע החשוב ביותר בתולדות העידן השלישי, המסע שייעדו יקבע את גורל כולנו לטוב או לרע, לתבוסה או ניצחון, והכול תלוי בבחירתכם, שעליהם ישבתם וחשבתם בכובד ראש, בנצלכם בחוכמה את הזמן שנתנו לכם כאן."
גלאדריאל בוחנת את עיני כולם, ולוחשת משהו לאוזנו.
קלבורן: "מה?! אראגורן, אתם כמובן, בניגוד לדברי המכשפ-אה! אשתי, בחרתם מסלול?…"
אראגורן (במבוכה ובכעס) : "למה אני? למה אתה פונה אלי?! אני הרי עסוק בגעגועים שהמקום משרה עלי לאהובתי…"
קלבורן: "אם כן, למי אפנה? בורומיר? מה עליך?"
בורומיר: "מה אתה רוצה ממני?! יש לי מספיק דברים על הראש! התשוקה לטבעת שנתעוררה בי לא נותנת לי מנוח!"
קלבורן: "לגולאס? שארי המכובד? או אולי גימלי?"
לגולאס וגימלי (בעודם שלובים יד ביד) : "מה אנחנו? אנחנו רק הצטרפנו כנציגים! חוץ מזה, כל העניין שפרח בינינו לאחרונה יצר צורך עז לבדוק את מהות הקשר בין שנינו…"
קלבורן (נאנח): "פיפין, מרי? אולי אתם, בכל זאת?"
פיפין ומרי: "אנחנו?! האחריות לא עלינו! אנחנו הרי הוביטים קטנים ופוחזים. היינו עסוקים בהשתובבות ובשינה. חשבנו שהשאר יטפלו בכך!"
קלבורן: "אני מיואש. פרודו! פרודו! נושא הטבעת, האציל, בעל הנטל! אתה לבטח יודע או הרהרת במה שתעשו!"
פרודו: "אני חשבתי שאראגורן חושב על זה!"
קלבורן (בעודו רועם וזועם): "לא יתכן! אף אחד מכם לא לקח את האחריות הדרושה! מסע חשוב לפניכם, מסע שיקבע את גורל העידן! ואני יודע היטב במי מכם האשם!"
כולם: "סאם!"
(ולי נותר לשאול, איך אומרים "תסמונת הש.ג" בקווניה.)

בחירה. מסלולים שונים. שייט. 
בהמשך ל"לא מחליטים על מסלול: תמונת ראי", ויותר ברצינות. הנה אנו עדים לכך שהחבורה, בעודה בלוריין, העדיפה לא לדון במסלולם המיועד, ואילו רק לקראת סוף שהותם ולאחר שדחקו בהם ניאותו לדון בעניין. ליבי ליבי לחברים, אשר נאלצים בתוך תוכו של גן עדן עלי אדמות כלותלוריין לדון בעניינים אפלים כגון המשך מסעם, אך האחריות הריהי מוטלת עליהם. ומספר עניינים עולים לי מכך. 

הראשון, כי יכול להיות שהסיבה נעוצה בעובדה שעל אראגורן היה להתרגל למחשבה כי יכול להיות שמימוש זכותו על המלוכה ידחק הצידה לטובת מסע סודי ונטול תהילה (עד ההצלחה, אם תגיע), ותוך כדי שהוא מתפלא לנוכח השינוי לא חשב גם על הצדדים המעשיים, כגון קביעת הדרך.
השני, כי יכול להיות שהרגש שפעל כאן הוא רגש ההדחקה, במובן מסוים. ויש לשים לב כי גם בהמשך עניין ההדחקה ממשיך, מודע-לא מודע, עד כי גורמים חיצוניים ידחפו את החבורה לכיווניה השונים.
ואילו ההפך הגמור מכל זאת יכול להיות שאראגורן אימץ לעצמו את הדעה בה אחז גאנדאלף, כי זרמי הגורל הינם משתנים, ופתוחים לכל אחד, ואין לתחום אותם מראש. משמע, התכנון חסר טעם, או לא יהיה נכון, מאחר ואיננו יודעים מה ילד יום. ואולי הוא חש כי ישנם דברים שעוד מצפים לקום וליפול עד אותה ההחלטה. ולדעה זו, שקרובה לדעתי, אוסיף ואבחין כי עצם השייט על הנהר מגיע כמטאפורה מצוינת למצבם – לא מחליטים, ממשיכים עם הזרם, עד ייתקלו בסופו של דבר במפל שממנו יתקשו להימלט. 
  
 גימלי. קבלת השונה. 

"לגולאס וגימלי, שנעשו ידידים בלב ובנפש". 

ואני מתמוגג אל מול המשפט הזה, שמוכיח כי חברים יכולים להגיע ממחוזות שונים לחלוטין, וכי ניתן לגשר בין שני העמים וכו' וכו'. ומול כל רצוני העז לנוח על זרי הדפנה, אינני מסוגל לעשות כן. מדוע? מאחר שהשינוי לטעמי מהיר מדי, לא מציאותי. והרי טרם כניסתם ללוריין היו הגמד ובן הלילית מנוכרים זה לזה, ופרצה ביניהם מיני-מריבה באשר לעניין קשירת העיניים. אם כן, כיצד איישב את פן ההיגיון, שאומר לי כי הדברים שבגו שונים? ואני אבחר בפירוש הנראה לי מתאים, ודווקא מעמיד במרכז את גימלי. ואבחין, כי מי שעשה ושינה מהתנהגותו הוא בעיקר גימלי, שדברי גלאדריאל השפיעו עליו עד עמקי נשמתו, ועל כן בחינת המצב טרם הכניסה או בעת הכניסה ליער לא תהייה מדויקת. משמע, גימלי, משקיבל הבנה טובה יותר לגבי הגזע השני, הוא זה שעושה את מרב הצעדים קדימה. ואם אקח זאת רחוק יותר, הרי שגימלי מושיט את הלחי השנייה, מקבל את השונה והזר ועושה את הצעד האמיתי קדימה. בסופו של דבר, כשהוא הולך לטייל ביער (שלא קשור לליבו כלל), כשהוא מקבל הבנה לגבי בני הלילית (שמהם סלד כל חייו), גימלי מבצע את החזרה בתשובה הקטנה שלו, צעד שרוב בני מינו מסרבים לעשות לעת עתה. ואני תוהה רק האם הכוונה כאן היא להראות את הטוב שביוצא מן הכלל, או להעיד על הראשון מבין הגמדים שחוצב דרך שעוד רבים ילכו בה. (ועל לגולאס אין לי להוסיף דבר). 

 בורומיר. סמנטיקה.  

הסמנטיקה בה בוחר בורומיר מעניינת ומעידה על דברים נסתרים. ואני כלל אינני מדבר על ההתבלבלות שלו בין "טרוף להשליך…" שאותו הפסיק מיד ותיקן ב"להשליך מנגד". כלומר, אותו הרגע בו הוא חושף לעיניים לא מיומנות את דעתו המוכרת על השלכת הטבעת. אני מכוון דווקא לכמה משפטים לפני כן. ובהם מציג בורומיר את השמדת הטבעת אל מול חיסול עוצמת מורדור, וזאת בהקשר הצורך באנשי מינאס טירית. (התרגום מובא ישירות מהמקור האנגלי) "אם רצונך רק להשמיד את הטבעת…" אומר תחילה בורומיר, ומעמיד מולו את "…אך אם ברצונך להשמיד את עוצמתו המזוינת של השר האפל…".
והדגש שלי הוא על ה"רק". מה אני יכול ללמוד מכך? בעיקר אוכל ללמוד, שככל הנראה לא רק שבורומיר חוטא במחשבות אסורות על שימוש בטבעת וכו', אלא כי בורומיר כלל לא ביצע את הקישור בנפשו ובשכלו כי השמדת הטבעת היא היא השמדת "עוצמתו המזוינת של השר האפל". ומטעות סמנטית ומחשבתית זו נוכל להבין גם כי בורומיר, ככל הנראה, לא ישנה דעתו לעולם אם עד עתה לא הבין את מהות העניין, וגם כי מחשבתו של בורומיר היא "ארצית", "פראקטית", התומכת במחשבה הנוגעת לסדר-כוחות, תמרונים והסתערויות, ולא יוכל כנראה לסגל לעצמו מחשבה כוללת על זרימה ועל דברים שמעבר.
   
 קלבורן. זקנעץ. זרות. 

קלבורן מעדיף שבני החבורה יתרחקו כמה שיותר מפאנגורן. ואני עומד מתפלא על העניין. והרי יודע קלבורן מי שוכן בפאנגורן, והוא יודע כי, בהצגה נכונה, לא יגרום זקנעץ כל נזק לחבורת ההולכים. כך לפחות העניין נראה. ובכל זאת מזהיר קלבורן את החבורה מלפסוע בפאנגורן ובאזור בכלל, ומעורר בהם את זכר הסיפורים המוזרים במקום לחשוף את האמת. ומדוע הוא מעדיף לעשות זאת? הסבר. פאנגורן הוא שחקן ניטראלי, בעיניו, שלא מתעניין בענייני מלחמת הטבעת ותוצאותיה כל עוד ה"טבע" לא ייפגם עד גבול מסוים, וקלבורן מסתכל בעיניים פוליטיות ומאמין שלא נחוץ להם כוח בלתי צפוי ובעל אינטרסים לא מובנים כאנטים ועוזריהם. אפשרות אחרת היא שקלבורן עצמו לא קיים שיג ושיח עם פאנגורן במשך זמן כה רב, עד כי אין הוא יודע למי נטיית הלב תהא שם, ולא יודע כיצד יתקבלו המהלכים שם. בצורה זו או אחרת, קלבורן מציג כאן את ההפך הגמור לאידיאל בשר הטבעות, ומעדיף גם הוא, על אף חוכמתו הרבה, להעדיף את חוסר ההבנה של השונה, להתעלם מה"טבע" ככוח, ולהאמין שיצא בכל זאת כשידו על העליונה.
   
 אלסר. למי?! (ידע א') 

על אף שאינני מתעסק לרוב בידע, הרי שנקודות השקפה אחרות יכולות להתקבל לעיתים גם מידע ולא רק מפרשנות. ובשל המוזרות הגדולה והעניין הרב שבעניין, אביא את סיפור המעשה באחת מהטיוטות הראשונות. ואילו כאן, מי שמקבל את אבן האלסר מידיגלאדריאל הוא לא אחר מאשר גימלי בן גלוין. וכאן, גימלי בן גלוין הוא זה שיתקרא מעתה "צור בני לילית". אך מיד לאחר מכן, מיד עם התנוצצותה של האבן בשמש, מחליט טולקין לשנות את יעודה. והאבן מוענקת לאראגורן. ואף שמו של אראגורן עובר שינויים רבים בשל האבן הזו. כי הוא מתקרא תחילה אראגורן (בתוספת הכינוי
Trotter), ואז שמו הופך ל"צור בני לילית", ולאחר מכן מוחלף שמו לאינגולד, ובשל החלפת הבעלות של אבן האלסר הוא מתקרא שוב "צור בני לילית" ולבסוף מוחזר לו שמו אראגורן, בצורה מעגלית.
ומה נותן לי כל העניין? תחילה, אני מבין מכך כי מעשיו של גימלי בטיוטות הקדומות קיבלו פרס חשוב וגדול מאוד, ובכך אראה אישור לדברים שהעליתי כבר על מעשיו בפרשה זו. ועניין שני, שהוא נותן לנו את ההבנה כי אבן האלסר, מלבד ערכה הגדול בהווה, היא שנתנה חזרה לאראגורן את שמו, ובכך גדל עוד בהרבה ערכה בעבר.
  
 ג. גלאדריאל. קצר. (ידע ב') 

ומתוך חיבתי הרבה לאותיות, לכתבי החרט ולקליגרפיה משל בני הלילית, אוסיף כאן דבר שרבות תהיתי עליו, והוא הסמל אותו חרטה גלאדריאל על קופסת העץ של סאם. והדברים לקוחים מתוך כרך השביעי בהיסטוריה של הארץ התיכונה, "בגידתה של אייזנגארד". ודברים אלו מוקדשים גם לכל מי שלראשונה ראה את סמלו של גאנדאלף בסוף המכתב ב"סוסון" וליבו ניצת בתקווה לדעת לכתוב בכתב זה ביום מן הימים.
 
 בני לילית. שייכות. 

הכתוב מדבר על "שעות החסד" בהם יראו בני האדם את בני הלילית בעתיד. והכוונה כאן היא שבני הלילית יראו לבני האדם לעיתים רחוקות מאוד, חזיון לא נפרץ. וגם בספר הסיפורים האבודים מדובר על כך שעם השנים, נעשו בני הלילית דקים יותר ויותר, ותקשה העין לראותם, מלבד יחידי סגולה. ובצירוף פרטים אלו הדיווח של תיאור גלאדריאל מקבל עוד נפח "נוכחת, ועם זאת מרוחקה, חזיון דבר שהיה ואיננו עוד, שזרמי הזמן הניחוהו מאחוריהם בהתרחקם". משמע, גלאדריאל, כלותלוריין, היא תמונה של דבר מה מן העבר, לא מחובר ולא קשור לעולמנו אנו. ומתוך כך עלו בי שתי מחשבות. האחת, כי צערנו על התפוגגותם של בני הלילית מעידה על אנוכיות מסוימת, מאחר ואנו רואים עד כמה בני הלילית אינם שייכים עוד לעולמנו. והשניה, החשובה יותר, כי גלאדריאל מציגה לנו באופן חי ובפעם הראשונה את המונח "בני הלילית הדועכים", במובן אותו קיבלנו מאוחר יותר. 

מראה גלאדריאל. החלטה?  

ובעוד הגבירה שטה בסירת הברבור שלה, אין היא נראית עוד מאיימת ונוראת הוד. ואני תוהה על השינוי הזה שחל בה. האם נעשה רק בשל שעת היום שבה נערכה הפגישה על הנהר? אינני חושב כך. לטעמי, יש כאן דבר מה נסתר מהעין. ואפרש את השינוי בשתי צורות. הראשון, כי מרגע שנעשתה הבחירה בידיה של גלאדריאל, כעת היא נינוחה יותר, ומודעת לכך שזרמי הגורל יסחפו אותה לבסוף לואלינור. אין היא עוד חפצה בשליטה ובכוח, וכל שהיא רוצה עכשיו הוא שהסיפור יסתיים על הצד הטוב. בנוסף על כך, היא כאדם שקיבל את העובדה שהוא הולך לעזוב את ביתו האהוב, והוא מנסה ליהנות מרגעיו האחרונים בו. והצורה השנייה שניתן לפרש זאת, הוא שמאחר והסיפור כתוב בידי פרודו ומנקודת מבטו, יודע הוא כעט להבחין בצורה שונה בגלאדריאל, משחשפה את טבעתה, והמסכה שבה השתמשה עד כה כדי לבחון אותו נשרה באותו הרגע שהטבעת התנוצצה על אצבעה. אם כך ואם כך, הרי שאני מעדיף בהרבה את גלאדריאל הראשונה, צופנת הסוד, מאשר את הגלאדריאל הנוכחית, שעל פניה מצוייה הבעה של מטיילת בגן ציבורי ביום שבת אחר הצהריים.
  
שיר הפרשה
 

מיתר לקשת 
צאו את הרחוב,
לכו לסדנה,
ובקשו שיכינו,
קשת קטנה.
ובקשת זו,
בלי שום ויכוחים,
שזרו שערכם,
במקום שאר החוטים. 

"אך זוהי שטות!"
יפטיר הנגר,
"שיער לא יחזיק שום דבר"
הוא יקרע מייד,
בלי שום התרעה,
ויותיר את חצכם,
ללא מטרה. 

ולהסביר לו חברים,
לא אמצא שום תכלית,
כי כידוע קיבל לגולאס קשת,
שזורה בשיער בני לילית. 


(ומכל הטכנולוגיות והקסמים שנתקלתי בהן בשר הטבעות, אראה את זו כתמוהה ביותר. ואולי במקום שיער שמוכר לנו, לבני הלילית בלותלוריין שיער העשוי מסיבי ניילון.)
  
 סאם. מתנה. זכר. 

סאם מקבל מתנה מופלאה מגלאדריאל, בה מובטח לו גן מלבלב היפה מכל הגנים בארץ התיכונה. ומנקודת מבטי, אף יותר מתלתלי הזהב שמעניקה הגבירה לגימלי, מסמלת המתנה של סאם את המתנה הגדולה ביותר אותה יכלה גלאדריאל להעניק למישהו. היא מעניקה לו את שארית הזיכרון שיוותר מלותלוריין, מעניקה לו פיסה זעירה מהארץ שהיא חלק ממנה. ולגבי בני הלילית, הרי שמתנה זו, הקשורה בזיכרון, כמוה לתת את אותה החוויה עצמה. אך שאלה עלתה לי מהעניין בכל זאת. כיצד יפרח גן ההוביט, אם לאחר שהדברים יסתיימו לא יוותר עוד כוח טבעתה של הגבירה, והיא לא תוכל להוות חוצץ בין זרמי הזמן המאכלים? וההסבר, להפתעתי, טמון דווקא אצל סאורון. הסבר. וכפי שראינו שסאורון שיקע מכוחו בדבר מה, בטבעתו, והיא מכילה חלק מכוחו ותשוקותיו, הנה לדעתי עשתה גלאדריאל, באספה אדמה זו, את אותו הדבר בזעיר אנפין. וגם אם יתפוגג כוח טבעתה, הרי שהכוח ששוקע באדמה שהוגשה כשי עדיין יוותר, חזק יותר או פחות, עד השימוש בו. ובדברים אלו אנו רואים כי ההערכה למתנת סאם גדולה עוד יותר. גלאדריאל לא מעניקה לו רק פיסה מהארץ אותה היא אוהבת, אלא מעניקה לו, במובן מסוים, פיסה מעצמה. זכר לגלאדריאל גם עם דעוך בני הלילית.

 פינת הנשר 


ואז פנתה גלאדריאל אל פרודו.
"ואתה, נושא הטבעת", אמרה. "אחרון אתה לבאים לפני, ולא אחרון אתה במחשבותיי. למענך הנה זאת הכנתי". בידה המורמת החזיקה צלוחית קטנה של בדולח. בנוע היד התברקה הצלוחית וקרני אור לבן בקעו מכף ידה. "בצלוחית זו", אמרה, "אצור אורו של כוכב הערב, אארנדיל, שזרח על המים במזרקה שלי. באפילת לילה אורו בהיר יותר. לו יהי לך למאור במחשכים, כשיכבו כל המאורות כולם. זכור את גלאדריאל והראי שלה!"
פרודו נטל את הצלוחית, ולרגע התברק אורה ביניהם. והנה, האור לא דעך, כי אם גבר יותר ויותר. "מהו זה? בשם כל הפליאות!" החלו למלמל בני הלילית. אז התברק האור בחוזקה, והוא מסנוור עיני כל, ומשב רוח חזק בא, ועמו קול רועם ומתגלגל. "לא יהיה צורך באור אבני החן הגדולות לסייע בעדו!", והנה ראו את גאנדאלף, והוא עוטה לבן, על גבו של אדון הנשרים. "גאנדאלף! גאנדאלף שב מן המוות!". ואכן היה זה גאנדאלף, ואדוני המערב חסו על המשך מסעם של חברי הטבעת, "בואה פרודו! הנה נסתיים העניין על הצד הטוב" אמר. והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס עם מלך הנשרים לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות