פרשה טו' : "הטבעת יורדת דרומה"

משלחת הבנים. פוליטיקה פנימית.  
ובעוד נמצאת החבורה בריוונדל, והם משתעשעים, או מהרהרים, או מתכנים תוכניות למסע הגדול שמוטל על כתפם, נשלחו הגששים לכל עבר בכדי להביא בשורה, ולמצוא האם נפוצו הפרשים השחורים, והדרך פנוייה לעת עתה לזינוק הפתיחה. הגששים נשלחו ברובם אל משימות סיור אמיתיות, אך מבין כולם אבחין את בניו של אלרונד, והרי אין כאן עניין בגששות, כי אם במשלחת. משלחת? העניין ברור למדי. מצוין כי
בניו של אלרונד הלכו במורד הסילברלוד אל "ארץ נכרייה". ולנו ידוע היטב, כי הארץ הנוכרייה ההיא היא הרי לותלוריין. אם כן, מדוע משלחת, מדוע אין זו העברת ידיעה רגילה, כפי שעשו על שאר העממים שאלרונד מחזיק עמם קשר דיפלומטי? כל זאת משום שבלותלוריין נמצא כוח פוליטי אחר, שנמצא במעמד אחד, אם לא גבוה יותר, ממעמדו של אלרונד, וזהו כוחה של גלאדריאל. לטעמי, אין בשליחת בני אלרונד משום ההודעה לגלאדריאל על התפתחות הדברים, אלא יש בה משום צורך בהסכמה מצדה שכך צריכים הדברים להתגלגל. עד כמה שהעניין ישמע זר לאוזני אלו המסתכלים מנקודת מבטם של ההוביטים, הפוליטיקה הפנימית קיימת בכל מקום. אני חושש לשער מה היה קורה אילו היתה שומעת גלאדריאל מפה לאוזן כי נפל דבר, וגאנדאלף האפור שליח האלים, אראגורן יורש העצר לממלכות האדם, הוביט נושא הטבעת האחת ועוד אנשים משכמם ומעלה יוצאים במשלחת אל תוככי ארץ האויב, מבלי שלה נודע הדבר באופן רשמי, ואף ללא התייעצות. מחוות רשמיות (משלחת מטעם, נישאת על ידי בניו) יש בכל מקום, וגם כאן נתפסת המחווה לעיני המתבונן – אלרונד לא יעשה צעד חשוב שכזה ללא הגיבוי המתאים מלותלוריין. בני הלילית למדו מספיק על יריבות פנימית, ואלרונד לא מתכוון לכרות לעצמו בור נוסף בדרך מלאת מהמורות גם ככה. 

   גאנדאלף, מרי ופיפין. בחירה הגיונית?  


אלרונד הולך לבחור את השניים הנותרים לחבורת הטבעת. פיפין ומרי מתעקשים לצאת, והעזרה באה מכיוון לא צפוי. דווקא גאנדאלף? מעולם לא חשבתי כי יעמוד לצד שני ההוביטים הצעירים ויטיל את מלוא עצתו לטובתם. לא רק זאת, כי הוא נותן את העדפתו להוביטים על פני ההעדפה לגלורפינדל, בכנותו זאת "העדפת הידידות על פני הבינה היתרה". ובכן גאנדאלף, לדעתי, נתת שוב לאהבתך היתרה להוביטים להשפיע על ההגיון הבריא. מובן, שמבט לאחור כולנו יכולים לדבר על ה"אור" המיוחד אותו נושאים ההוביטים לכל אשר ילכו, דבר שסייע להם כל אחד בדרכו (מינאס טירית' או הרוהירים). ואנו יכולים להזכר ולהבין כי גאנדאלף מאמין כי כאן ייפול הגורל דווקא לצד אלו בעלי הלב המשוחרר מהצל, אג'נדה שהוא מעניק לה כאן את כל כוחו. אך אמונה יפה לחוד ומציאות לחוד. אילו אני אלרונד, הייתי מתפכח ממשוגותיו של הנודד האפור, ומעדיף את דרך ההגיון הסביר, ולא את הריצה העיוורת אחרי אמונה תמימה. ודבר אחרון – מאז ומעולם אני מחפש אחר מגרעותיו של גאנדאלף, והנה אחת שתמיד ראיתי אותה כמעלה – האמונה הבלתי מעורערת שהצעיר התמים ועז הנפש ינצח את הבוגר, המנוסה אך המריר. יאמרו האומרים כי הנה, הכל הסתדר לצד הטוב לבסוף, ואני אומר שזו חוכמה קטנה מאוד לקבוע דברים אלו לאחר מעשה.
  
ברכת אלרונד. מסע צבאי 

אלרונד מעניק לחבורת הטבעת את ברכת הדרך שלו, ובתוכן מצהיר כי אל להם לצפות קדימה (ובתרגום העברי מצוין כ"אל תנסו לדרוש במופלא מכם"). מה כוונתו? כוונתו היא שיעשו את מסעם עקב בצעד אגודל, מרגע לרגע, מבלי להרים את ראשם ולחשוב כל הזמן על כיוונם העתידי. זאת משום שהמסע אל מורדור ארוך הוא, ומכביד על הנפש עם כל צעד. וכמובן שאין הוא מתכוון לצד הפיזי, ואף לא לשכלי, כי אם לצד הנפשי. ולי זה מעורר זכרונות אל המסעות הצבאיים שעשיתי פעם. השיטה במסע מעין זה הוא לעולם לא לחשוב על המרחק שעברת ועוד תעבור, משום שדבר מה כזה ישבור את רוחך. כל כולך מתרכז ב"עכשיו", ובצרכים המיידים כגון הרמת הרגל אל הצעד הבא, או הזזת הנשק בכדי להגביר את הנוחות. ולאלו ההולכים למורדור, ובראשם נושא הטבעת, שכמוה כג'ריקן 20 ליטר על הנפש, העצה הזו היא לא רק המלצה, מנקודת השקפתי היא חובה. (ואולי אתן לחברי המפקדים על טירונים את נאומו של אלרונד כמקור השראה).
   
  
אלרונד. הדים מגלאדריאל? 


מלבד ששלח את בניו בכדי לקבל את הסכמתם של גלאדריאל וקלבורן, אני בטוח שרצה אלרונד גם לשמוע עצה מפי האדון והגבירה שביער. ודווקא בזמן בחירתו את חברי החבורה, כשהוא משוחח עם פרודו ונותן לו את עצותיו, אני שומע את הדהוד קולה של גלאדריאל. תחילה, מדבר אלרונד על כך שגם לרגלי ההרים כבר הגיע הצל, ולטעמי ידיעה זו נובעת מהמשלחת בה שלח את בניו. משמע, גלאדריאל היא זו אשר מתקשה להתבונן אל תוך הצל המתפשט בדרום, ולא אלרונד. ובהקשר לכך, אומר אלרונד דבר מה שאותו תנחש ותזהיר מפניו גלאדריאל – אויבים רבים הוא יפגוש, מהם גלויים ומהם נסתרים. וכל זאת מתוך הבנתה לגבי לבבות בני האדם וכלל היצורים, ויחסי הגומלין שלהם עם הטבעת. אם כן, כל שנותר לי לתהות הוא על שניים. הראשון, האם גלאדריאל עצמה ביקשה שמסר זה יועבר, או שמא העלה אותו אלרונד מיוזמתו, והשני, אולי בכלל כל ההדים אותם אני שומע הם מדומים, וכל שאלרונד מנסה לרמוז הוא שלאויב מרגלים, בנוסף לאויבים ה"גלויים".
  
   
 גאנדאלף. אראגורן. סוקראטס.
 

פרודו ניעור לפתע לדו-שיח בין גאנדאלף לאראגורן. אנסה בקווים כלליים לתאר את הדו-שיח לפני שאגיד עליו דבר מה. גאנדאלף פותח במספר טיעונים באשר למעבר דרך ההרים, ומסיים ב"מה אתה חושב עכשיו על המסלול שלך, אראגורן?". אראגורן נותר איתן בדעתו, ומוסיף כי אין דרך בטוחה כעת. גאנדאלף מזכיר את הדרך "החשוכה והסודית". אראגורן מנסה לדחות את השיחה עד כי ייוודע שלא נותרה ברירה אחרת. גאנדאלף מקשה ומוסיף כי עליהם להחליט לפני שימשיכו, ואראגורן מסכים, בעוד השאר ישנים. אם כן, דו שיח (ויכוח) טיפוסי בין שני מנהיגים החוככים בדעתם. ואני בכל זאת נמנעתי מלהציג את העניין כ"ויכוח" לכל דבר ועניין, משום שיותר מכל נראה לי הדיון כשיעור שגאנדאלף מלמד את אראגורן בקבלת החלטות. ועוד יותר מכך, מזכיר לי את שיטת החקירה הסוקראטית המכונה "אלנכוס" (חקירה של שתי וערב תוך כדי שיקוף דעת היריב). משמע, גאנדאלף מהווה מראה לאראגורן ומשקף את התלבטויותיו הפנימיות בקול רם, זאת בכדי שאראגורן לא יתחמק משאלותיו הפנימיות וילמד להעריך נכונה סיכויים וסיכונים. ומנקודת מבט זו נראה כי גאנדאלף לא מעט פעמים איננו אותו קוסם חטטן המצטייר לעיתים מול עיננו, אלא דמות משקפת, שכל "התערבויותיה" אינן אלא העלאת שאלות שהאחרים לא חפצים להתבונן בהם. נותרתי תמה אל מול העובדה כי כסוקראטס בשעתו, לא מעט מהאנשים להם גאנדאלף מציק בחיטוטיו היו מעדיפים כי ילגום כוס רעל. 


 ארגיאון. נקודה.  

שירת אבנים,
הנה לא נדמה,
ומבטן הקרקע הקינות מגיעות,
אך ישנה עוד שירה,
שעדיין לא תמה,
מארגאיון יצאה גם
שירת טבעות.
*** 

ולא אוכל להתעלם מאזכור קצרצר של נקודה מעניינית – חבורת הטבעת עוברת כמעט כשלב ראשון בארגיאון בדרך להשמדת הטבעת, עניין סמלי למדי, והרי בארגיאון שכנו חרשי טבעות של בני הלילית, וארץ זו לקחה חלק בסיפור מעשה הטבעת האחת ואחיותיה. וכפי שלגולאס מיטיב להסכית אוזן לשירת האבנים הנשכחת, כך הוא לא שם ליבו לצעידתו בתוך תוכה של מנגינה נוספת הבאה מארגיאון, מנגינת טבעות העצמה. 
   
 התחלת המסע : שינוי בנוף, שינוי באופי. 


כבר סימנתי את היציאה מהפלך (ראו פרשה ו' "משוכה. גבול") כיציאה אל העולם הזר והמוזר, ואת
היער העתיק כמבחן הראשון וכהוכחה למוזרותו של העולם. ובכל זאת לא אוכל להתעלם כי היציאה מריוונדל מסמנת את תחילת המסע האמיתי, הברור והמכוון למורדור. לא כמסע אל ריוונדל כנקודת סיום בטוחה למחצה, אלא יציאה למסע האמיתי. ועל הרגשה זו מוסיף הנוף, מסביר את העניין כרגיל טוב מכפי שיאמרו המילים – הארץ צחיחה ואפורה, כאבחת חרב מריוונדל הסמוכה כל כך. אם כן אבחין בינתיים בשני שלבי "יציאה אל העולם" עד כה – הראשון, מחיקו החמים מאוד של הפלך אל העולם המקיף אותו, מעין הרפתקה קצרת טווח עד לריוונדל. השני, היציאה הסופית מריוונדל אל עבר הלא נודע הסופי, מהארצות הירוקות וממושב האדם אל ארצות העולם הישן. אם כן, אולי למעגל הראשון ההבחנה היתה חדה וברורה יותר, אך לטעמי דווקא המעגל השני הוא המעיד באמת על המעבר אל העולם האמיתי. 

השיר על הטרול ובן הלילית  


על השלג טייל בן לילית קל משקל,
ומולו טרול זועף ורוטן,
בן הלילית מצחק ורוקד,
והטרול כבר הנה מתעצבן. 
ניסה הטרול על השלג לדרוך,
את בן הלילית ללכוד בפינה,
אך טרולים (וזה כבר ידוע מראש),
שוקלים לפחות כמו ספינה. 

והטרול שלנו גילה די מהר,
שיש לו משקל עודף,
לנסות לתפוס בן לילית קל משקל,
לא נתפס בעינו כבר ככיף. 
הטרול נלכד בשלג הרך,
ומוסר ההשכל כבר נכנס,
אם אתה טרול כבד משקל
רק חכה שהשלג ימס.
(מתוך "אלף שירים וסיפורים לטרולים לפני השינה")
 
 זרוע האויב. ספר/סרט. 


אינני יכול להתעלם כליל מהפרשנות הטולקינאית בעלת הנוכחות הרבה ביותר בשנים האחרונות, וכוונתי היא לפרשנותו של פיטר ג'קסון בסרטו "שר הטבעות". ובחרתי נקודה אחת כאן להתעכב בה ולהורות על הבדל בין תפיסת הספר לתפיסת הסרט לטעמי. בסרט מוצג עניין הטיפוס על קאראדראס כהתנגשות רצונותיו של סארומאן הלבן ורצונותיהם של בני החבורה, כל אחד מושך לכיוונו הוא. ג'קסון מעדיף לתת לאויב ולזרועו מוחשות אמיתית, ו"פנים" קלות לזיהוי. ואילו הספר? ובספר אנו עדים לכך שהאויב איננו חד גוני (אם שחור או לבן), והרשע שורר בארדה מעלה דשא ועד לפסגת ההר. אם נבחין היטב, הרי שבספר עצמו סותר אראגורן את התפיסה אותה משריש ג'קסון "רבים בעולם כוחות-הרע, ויש מהם שאינם מחבבים כל-עיר את ההולכים על שתיים ואף-על-פי-כן אין הם עבדיו של סאורון, ופועלים מכוח עצמם". ג'קסון מבטל במחי יד ובשיטתיות את היער העתיק, עץ הערבה, את ההואורנים ואת עצמאותו של קאראדראס, איננו מבין את האינטגרליות שבין הנופים המדהימים ומשמעותם ה"חיה" ומוציא מכלל שימוש את השחקן החזק ביותר בארץ התיכונה, הטבע. ועל כך אומר, תנו לי רבבת עצי ערבה זקנים על פני יום בארץ התיכונה הפרסונאלית של ג'קסון.
    
 גימלי. להט. אני.  


גימלי ניצב ספק נרעש ספק נפעם אל מול פסגות הרי מוריה, כאדם השרוי בהתעלות. ולי זה מזכיר דווקא הר מוריה אחר והזיקה אליו. משמע, הלהט אותו מגלה גימלי כמוהו כלהט לאומי-דתי אל האדמה, ואף הביטוי "ארץ אבותינו" לא נשמע זר כאן כלל וכלל. ומתוך כך נשתנתה נקודת מבטי כמעה על דברים מספר. הראשון הוא שיבתו של באלין למוריה כאקט לאומי-דתי, המקרב את קימומה של ממלכת מוריה בבטן ההר על ידו מדבר מה מרוחק וחסר היגיון לדבר מה קרוב יותר. השני, סירובם של הגמדים לשליח מורדור, להצעתו למסור את הטבעת לידיו בתמורה לטבעות הגמדים ושיבה למוריה, איננה התלבטות מובנת מאליה, אלא הצעה שהיה לשקול אותה בכובד ראש. הגמדים ויתרו על דבר מה מכריע לטובת שאר העממים (גם אם היו
נותנים לעצמם במודע ללכת אחר הבטחות סאורון). והאחרון הוא, כמובן, שמחתי על כך שגימלי מוסיף כאן בהיסח הדעת עוד זרד למדורה הבוערת לפרקים של "הגמדים כיהודים". ואצהיר כאן מראש כי כל כוונתי היא לא לבצע "אנאלוגיה מושכלת", ואף לא רואה טעם בכך, אלא להפנות את תשומת ליבנו הרגשית למוריה, וכשאחלוף בפעם המי יודע כמה על התמוגגויותיו של גימלי לנוכח הנוף, אחשוב דווקא על עצמי.
  
  
 מירובור. לזכר דאורין. 

גאנדאלף שולף את המירובור להחיות את נפשם ולעודד את רוחם של היושבים לצידו בקן השלגים על קאראדראס. ובמחילה אתן כאן הערה לגבי מוצאו של המירובור והופעתו בכתובים. הפעם היחידה בו מופיע המירובור בסיפור ובשיר בכל כתבי טולקין (מלבד ביאור אטימולוגי ב"לקסיקון הקניה") הוא בעלילת גניבת הסילמארילים בידי מלקו, בגרסה הראשונה והקדומה ביותר של הסיפור מסוף שנות העשרה. ושם, ווירילומה (לימים אונגוליאנט) הולכת לטמא ברגלה את השרף הניגר מטלפריון הפצוע, אך לפתע מופיע בן לילית בשם דאורין, וחרבו טבולה במירובור, פוצע את רגלה של העכבישה בחרבו, אך מת מדקירת סכינו של מלקו תוך כדי המעשה. ונראה לי כי אם היה מספר גאנדאלף את הסיפור בעודם לוגמים את היין, לא רק שהיה מחמם ומחייה את נפשם עוד יותר לשמע השימוש האצילי שנעשה במשקה, אלא היה מעניק כבוד רב לקורבנו של דאורין, ואם לא עשה, הרי שבשל כך עושה זאת אני כאן.
(וכהערת אגב ראו את אנקדוטה זו כהמלצה חמה לגשת ולקרוא בספר הסיפורים האבודים, אחד מספרי "היסטורית ארץ התיכונה" האהובים עלי ביותר).
  
 הדלקת אש. פקודה? 


"נאור אן אדריית' אמן!" פוקד גאנדאלף. ובכדי לסבר את האוזן, בתרגום מקווניה יהיה זה "תהא אש לשם הצלתנו!". ומה אני למד מכך? ראשון ראשון, כי אינני רואה כאן בעצם כל פקודת קסם. גאנדאלף במקרה הנדון לא מצווה דבר, הוא נשמע יותר כמבקש. כאן ניתן לראות כי גאנדאלף איננו "משולל רקע", והוא עדיין זוכר (שלא כסארומאן) את היותו שליח בלבד, והוא מבקש את חסד האלים בכדי שיאצילו עליו את היכולת להבעיר את הזרד ולהציל את בני החבורה. ומתעורר הספק, האם היה מצליח להבעיר את הזרד ללא בקשה בנוסח זה? אינני בטוח. אני מעדיף לדמות את גאנדאלף, גם אם הדבר יוריד ממעמדו כקוסם דגול, למעין כלי שרת, שממנו ניתן להחסיר או למלות לפי הצורך בדרכים שונות. ובכך אינני מתכוון לאופיו, כי אם ליכולותיו. ואחרון אחרון למדתי שיש קליטה ממש ממש טובה בין ואלינור לארץ התיכונה, וגם יש מי שתמיד מקשיב ומחכה לשיחות מהצד השני. 

 גאנדאלף. אש. להשען.  


גאנדאלף מציב עובדה ברורה "בין אש או מוות", אם יאלץ להבעיר זרדים. ולנו ברור כי מה שנבהל ממנו גאנדאלף עוד יותר מכשלון החבורה הוא מעצם הרעיון כי יאלץ להפר את ההגבלות שהוטלו עליו על ידי משלחיו. אך האמנם אין הדברים קשורים זה בזה מלכתחילה? ביאור. גאנדאלף רואה את הבקשות להבערת אש על ידו כהפיכתו למשענת ולקביים לחבורה כתקדים מוקדם ומסוכן, וכל שהוא רוצה כנראה הוא ההפך הגמור – ללמד את החבורה (כזעיר אנפין של העמים החופשיים) להלך ללא הקביים שהוא מציע. כשלונה של החבורה חד הוא, אם תשתמש דחופות בעזרתו (כשלון רוחני) או אם תגווע בכפור הנושב מההר (כשלון פיזי). ובעוד גאנדאלף צופה כי יבוא הרגע שיאלץ לגמול אותם באחד מעזרתו, אינני בטוח אם לא ניחש כי תהליך הגמילה יהיה חד כנפילה של מי לתהום מוריה.
  
 פינת הנשר 


הרוח זעפה והתגעשה, וגל אבנים התדרדר מטה לעברם.
"לא נוכל להוסיף לכת בלילה זה," אמר בורומיר. "יאמר כל הרוצה כי רוח היא זו ההומה כך. קולות אלה שבאוויר נוראים הם, ואבנים אלו, אלינו הן מכוונות."
"אנוכי האומר כי רוח היא," אמר אראגורן, "אך אין בזה כדי לסתור את אמיתות דבריך. רבים בעולם כוחות-הרע, ויש מהם שאינם מחבבים כל-עיקר את ההולכים על שתיים ואף-על-פי-כן אין הם שלוחיו של סאורון, ופועלים מכוח עצמם. יש מהם המתקיימים בעולם עוד לפניו."
"קאראדראס נקרא הר-רשע, ושמו נודע לשמצה לפני עידן ועידנים," אמר גימלי, "בטרם יגיע שמעו של סאורון לחבל-ארץ זה."
"אחת היא לנו מי האויב, אם קצרה ידנו להודפו," אמר גאנדאלף.
"אך מה נוכל לעשות?" קרא פיפין במר לבו. הוא נתמך בידי מרי ופרודו והיה רועד כולו.
"אל דאגה, פרגרין טוק!" אמר גאנדאלף, אך עתה דמותו כמו נתגדלה, וקולו מפלח את קול הסערה כרעם מתגלגל, וטרם המשיך בדבריו עלתה זעקת שמחה מפיו של בן הלילית, "רואה אני, הנה, הנשרים באים! הנשרים באים להושיענו!".
וכך קרה שבאותו היום הגיע לקאראדראס תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, ונשריו עמו, והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות