פרשה יג' : "פגישות רבות"

פרודו. מה שלום התקרה? "ידוע כי בני בית באגינס לאורך הדורות שאבו את חוכמתם לאורך השנים משיחות נפש עמוקות עם תקרות מחפורותיהם ברגע שהתעוררו" (תשובתו הגנוזה של פרודו לגאנדאלף לאחר שזה האחרון שאל אותו מדוע הוא מדבר לתקרה. מתוך "הספר האדום -הגרסה המלאה"). אז אני גם שואל את פרודו -אז מה, לא ידעת שהתקרות בבית אלרונד בכלל מדברות קווניה?! פלך/ריבנדל. משלימים זה את זה. גאנדאלף מציין כי גם הפלך כמוהו כנקודת אור בים האפלה. כמוהו כריבנדל. הפלך כמו ריבנדל? המעוז האחרון של שועי בני הלילית כמוהו כמשכן המחפורות של ההוביטים?! גאנדאלף לא יצא מדעתו, כמובן, אלא מביא נקודה מעניינת שלטעמי דורשת ביאור. ופירושי לעניין הוא, שכפי שאמרתי לא פעם, כוחם של ההוביטים הוא בתמימותם, בחיות שלהם ובאור השמש הקורן על פניהם. לעומת זאת, כוח ריבנדל הוא בעומק השנים, בקמטי הזקנה, בחוכמה שנצברה ביגון ובכאב לאורך דורות. וכך עומדת לה ריבנדל העתיקה ליד הפלך הרענן, ושניהם יכולים ומהווים מקור כנגד הרשע הכולל. וזוהי אמירה שניתן להשליכה על דברים רבים בעידן השלישי -הן הזקן והן הצעיר, המנוסה והלא מנוסה, שניהם חשובים מתוקף כוחם הם, ושניהם בעיקר משלימים זה את זה (ומשפט יפה הוא האומר כי לא היה קיים פלך ללא ריבנדל, אך גם לא הייתה קיימת ריבנדל ללא הפלך). דעיכה. רק התחיל? בעוד שוכב פרודו אצל מיטתו בריבנדל, ומשוחח עם גאנדאלף על העניינים התמוהיםוהמסוכנים שעברו עליו, מועלית גם הסצנה האחרונה, באשר לגלורפינדל ודמותוהבוהקת, ולפרשים אשר נראו לאור היום ללא גלימותיהם השחורות, ועל כך שפרודו יכוללדבר איתם כדבר אדם אל חברו. ואז מסביר גאנדאלף את העניין בכך שפרודו כבר החל לדעוך, ועל כן כל זה קרה וכו'. ולי עניין זה נראה תמוה, ואף לא מסתדר עם דברי מהפרשה הקודמת -ושם אמרתי כי לטעמי פרודו כבר דעך כליל, או מרחק נגיעה מכלילות זו. משמע, לא "החל דועך", כי אם "כבר דעך", עבר את קו החצי. אם כן, כיצד איישב את הנושא? מתוך חוסר החלטה, אעדיף לתמוך בצדקתו של גאנדאלף ולבארה, אך להעלות עמה תהייה נוספת, והקורא יוכל להעמיד את דעתי מהפרשה הקודמת כנגד דעת גאנדאלף כאן. ואם בעדה אדבר, הרי אוכל לטעון כי אמנם דעך כבר כולו, אולם הדעיכה התבטאה במובן הנפשי והפנימי בלבד. משמע, נפשו של פרודו הייתה כבר תלויה מעבר לפי התהום, והיא כבר דעכה כמעט לגמרי. אך גופו של פרודו, חשוב לציין, לא דעך כלל. הגשמיות נותרה כמעצור בפני הדעיכה הגמורה. וגם עניין זה לא שלם, והרי ראה גאנדאלף מעט מהשקיפות בפרודו, משמע, אכן רק "החל לדעוך", במובן הפיזי. והתהייה שעולה בי האם כיוון גאנדאלף במחשבת תחילה את מילותיו, והעדיף במודע להתייחס רק לצד הפיזי, גם בכדי לא לדכא את פרודו, וגם משום שבתוך ליבו רצה וידע שעל הוביט זה לשאת את הטבעת עוד קדימה, ואם יחשוף בפניו כי כבר נפשו דעכה כמעט כליל, שליחות זו תיתקל בבעיה של חוסר תחושת יכולת ואכזבה. גאנדאלף מניפולאטור רטורי? לא החלטתי עדיין. פיזי/נפשי. חדירה. ואז מציין גאנדאלף את עמידתו/עמידותו של פרודו. משום שהיה איתן בהתנגדותו, ודרך כך עמד חלקית בהתקפה של סכין המורגול על ליבו. משמע, ניסה שר הנאזגול לנעוץ את הפגיון בליבו של פרודו, אך בסופו של דבר הצליח להגיע או לפגוע רק בכתפו. והשאלה המתעוררת היא לאיזו התנגדות מתכוון גאנדאלף. משמע, האם הוא מתכוון להתנגדות הפיזית (פרודו שלף הרי את חרבו וניסה לפגוע בפרש) או להתנגדותו הנפשית (טבעו כהוביט). ולמען האמת, אני דווקא מעוניין בקישור של השניים ביחד. הסבר. לטעמי, קיים קשר הדוק בארדה בין הגשמיות של הדברים לבין "רוחניותם". מבעד לווילון הממשיות, דרך עינם של הגדולים, העולם מקבל צורה אחרת לגמרי -דמויות קורנות, בריות דועכות, וכל זה בעקבות הקשר של הפאה (שמן של הנשמות בפי בני הלילית) לגוף. על כן, גם על פי רמיזת גאנדאלף, ישנו יסוד להניח שמוצקותו הנפשית של פרודו משפיעה דרך קבע על זו הפיזית. מוצקותם של ההוביטים, ככל הנראה, איננה רק "מטפורית", אלא בדברים מעין אלו היא גם ממשית לחלוטין. והאם, אם התנאים היו נוחים יותר, היה מצליח בכל זאת מנהיג הפרשים במשימתו? סביר להניח שכן, גם משום כוחו הרב ועוצמתו הנפשית האדירה, וגם משום שבנוסף ל"מוצקות" האמורה, עומד ויעמוד לצד פרודו כוח חזק בהרבה – הגורל. לא ידע את גודל הסכנה. אומר פרודו כי טוב שלא אמד את גודל הסכנה שמולו, כי אם היה מבין מה מהות הפרשים השחורים לא היה מתנגד, או היה מאבד את עשתונותיו מרוב אימה. שני עניינים לנושא זה: א. בהזדמנות זו אשמח על כך שלא גילדור, או גאנדאלף או אראגורן חשפו בפני ההוביט(ים) את עניין הפרשים, כי הנה פרודו מצדיק אותם וכו' (אם כי לטעמי תמיד הדמיון מפתח רעיונות נוראיים משאין לו את נתוני המציאות). ב. ועוד אזכיר כי דבריו של פרודו, שלא במודע, לאו דווקא נכונים ובאים יותר מעניין של הצטנעות. הסבר. לדעתי, פרודו בפנימיותו, מכל שאר האחרים, עמד על גודל הפרשים, וזאת משום שאחיזתו בטבעת והחרדה לה חידדה את חושיו והגבירה את ערנותו ליצורים מעין אלו. משמע, בתת המודע של פרודו הפרשים הצטיירו בדיוק כדבר המאיים שהם מהווים, והוא החל לחוש זאת ביתר שאת, החל מהמפגש הראשון, וכלה כשיא במעבר הנהר. לדעתי, פרודו יותר מבצע הדחקה של מה שהעלו ניחושיו, מאשר באמת מודה למזל הטוב על חוסר הידיעה. וכדבר אחרון אוסיף, שגם אם ידע וגם אם לא, הרי שאל לו לפרודו לתת את כל הקרדיט ל"מזל" שמנע ממנו את הידיעה. הרבה ממעשיו נזקפים לזכותו שלו בלבד. אולורה מאלאה. פרודו שומע את שירת בני הלילית ליד האח המבוערת ומעט "מאבד את עצמו", ואני שומע באוזני נעימות אחרות לחלוטין, מזמנים רחוקים בהרבה, ומכל התיאורים הללו, של ציפה ושינה, התגלגלות למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם והכול נסוך בצבעי זהב, אני נזכר בסיפורי האח המבוערת שבבית המשחקים האבודים, בהם יושב אריאול ומאזין בשקיקה לסיפורים מימי קדם. ובמיוחד לאחר העניין הזה עולה לי המחשבה על אולורה מאלה, נתיב החלומות המקשר בין אמאן לבין הארץ התיכונה. לכאורה, מה הקשר בין יצירה משנת 1916 לזמן זה? אבל טולקין, שמתייחס לתמונות הטבועות בראשו ולא רק לזמנים ביומנו, מביא את קטע האח המבוערת ורק מדגים על קצה המזלג כי שר הטבעות איננה יצירה תלושה, וסיפורי בני הלילית הם בעלי רקע עמוק ונרחב. ואוסיף כי לבן הלילית בטול ארסאה הקריאה על מראה האח וכו' כנראה היה מעלה אסוציאציות דומות למדי. ועוד נותר לי רק להמליץ לכל המתמהמה להתחיל ולקרוא את "ספר הסיפורים האבודים", עם או בלי קשר למה שכתבתי באשר לעניין זה. גאנדאלף. שקיפות. הוזה? גאנדאלף מבחין בעיניו החדות והמיומנות בשקיפותו הקלה של פרודו באזור הכתף. ועניין זה ברור, משום שאם נדמה את שבר הפגיון לעוקץ, הרי שבקרבתו האזור יהיה פגוע בהרבה, ומשם באה הרעה וכו'. אך במחשבה שנייה, אינני מבין כיצד רואה גאנדאלף את השקיפות המדוברת. זאת משום שאם אינני טועה, גאנדאלף כרגע איננו מאיא במלוא מובן המילה. הסבר. כידוע, כשנשלחו האיסטארי לארץ התיכונה במצוות הואלאר, לא עטו על עצמם רק את אדרת האנושיות, כי אם הפכו ברובם לאנושיים לחלוטין, בעלי יגע, רעב, פגיעות, וכל הכרוך בכך (ויש חשיבות גדולה להבהיר את ההבדל בין האיסטארי וגאנדאלף האפור בפרט מחד לגאנדאלף הלבן מאידך, לכל התוהים). אמנם, עדיין אנושיותם כמוה אולי כשל אדירים מבין בני האדם, כמוהם אולי כמלכי הנומנורים ביכולת וכו', אך עדיין אנושיים. ומתוך זאת, אני מתקשה לקבל את העובדה שגאנדאלף, אם אכן אימץ את האנושיות שנקבעה לו, מסוגל להבחין בשקיפות האמורה. אם כן, כיצד קורה הדבר? קשת התשובות מבחינתנו יכולה לנוע החל מטענה שאומרת כי האיסטארי אינם אנושיים לחלוטין בכל זאת, ועד לטענה כי גאנדאלף במקרה זה עשה מעשה שנאסר עליו והשתמש בכוחותיו המלאים. והתשובה שלי? התשובה האפשרית שלי היא שגאנדאלף לא ראה את השקיפות, אלא ידע שקיימת כזו, וזאת לא מתוך מהותו האנושית, אלא מתוך עברו כמאיא, משמע, גם אם כעת איננו מאיא ולא בעל כוחות שכאלו, הרי שבעברו היה כזה ובתמצית זהותו נמצא יסוד כזה. ואני משוכנע שמעולם לא חשבנו על האפשרות של מאיא הוזה. בן לילית. שירי לילה טוב. היו היה בן לילית מחונן, שחרוזים לעצמו חרז רוב הזמן, על עידנים רחוקים, וסירות שבים, חיבר בן לילית זה שירים על כולם. גם חבריו לגזע בכיר, חרוזו, טענו, הוא הכי טוב בעיר, שמוצלח הוא מאוד, שמרקיע שחקים, אז אולי ישמיע זאת לבני התמותה, הנחותים. אך כשהתחיל לזמר ליד בני אדם, לתדהמתו גילה כי נמים הם כולם, שינה עמוקה, אף אחד לא מקיץ, כשהוא מזמר על ברן האמיץ? חש בן לילית עצב כה רב, מה יעשה עם יופי שיריו? כיצד יועילו לשאר העולם, אם כשהוא מזמר נרדמים הם כולם? אך בעולמנו הקט, זאת ידע כבר בחוש, הכול זה עניין של היצע וביקוש, ובמקום לשיר לשם ערנות, ימכור את שיריו כתרופת הירדמות אז שירי לילה טוב הוא מפיץ בעולם, בדיסק, בקלטת, מחיר שווה לכולם, וכל המאזין לו יקבל רוגע נפשי, הו! כמה טוב הוא השוק החופשי! ומוסר השכל אוסיף לסיכום, גם בשביל להרדים צריך יכולת דקלום. מוקדש לפרודו המתנמנם בשירי בני הלילית, ולכל טולקינאי שקדן שנרדם באישון לילה לאחר שנפל שדוד אל מול שירי שר הטבעות והוא מלא ברגשות אשם. טבעת אלרונד. כוח. הנהר געש על הפרשים השחורים ושטף אותם בעברתו. וכעת מסביר גאנדאלף כי אלרונד ציווה על המים. אנו יודעים כמובן כי יכולת הציווי על המים באה מתוקף אחיזת אלרונד בטבעת. ובי התעוררה השאלה המיידית כיצד הדבר יתכן. הסבר. מטרת הטבעות של בני הלילית היא לא לשמש כנשק, אלא כדבר מה הבא לשמר את הקיים. והטענה שלי היא שהאצת מימי הברואינן אינם כלל וכלל "שימור". להפך, אלרונד מחולל כאן שלטעמי מבחינת הטבע מתקרב ל"נס". אם כן, כיצד עושה אלרונד את המהפך הנ"ל באופי הטבעת? אם כן, התשובה שלי מתקשרת אכן לאופי הטבעת, רק מכיוון אחר. משמע, הטבעת אכן שולטת במה שמכונה "זרימת הזמן", והיא מאיטה את הזמן או ליתר דיוק את קצב הדברים המתרחשים בסביבת השפעתה. ומה קורה כאן שכל כך שונה? בעצם לא הרבה. במקום להאט את קצב הדברים, אלרונד מחיש אותם (ובוודאי במאמץ כביר, יש לציין) -קצב זרימת הזמן גובר ועולה, ומים זורמים יותר ויותר. לסיכום, זרימתו המוגברת של נהר הברואינן, גם אם במבט ראשון נראה כ"נשק", ומעלה אפשרויות דמיוניות באשר לכוח הטבעת כנשק כנגד הרוע, במבט שני חושף את הטבעת שוב במצבה הטבעי -לא כנשק, לא כדבר מה מזיד ורע, אלא פשוט ככלי ששואף להרמוניה בטבע. וכל חריג ויוצא מן הכלל בעניין זה ראוי לו שיבחן בזהירות רבה. פרודו. בילבו. שאלה של השקפה. בילבו חפץ בטבעת, ומרגע שחושף אותה פרודו, לפתע כמו צל נופל בינם, ופרודו רואה את בילבו כיצור קטן ומתועב, וחש צורך לחבוט בו. ולמען האמת, לכל אלו שראו את הסרט, גם שם הבמאי מתאר את בילבו כמתעוות לנוכח הטבעת. ואני לא רק שלא מסכים עם התפיסה הזו שנשתרשה, אלא יוצא נגדה בכל כוחי. הסבר. האשם העיקרי בהפיכת בילבו לאותו יצור זדוני איננו בילבו, ולא התשוקה לטבעת היא שעוררה בו תגובות כאלו. האשם הוא פרודו. משמע, פרודו, ברצונו לשמור על הטבעת (ובהשפעתה הישירה), מתרגם כל ניסיון לקחת ממנו את הטבעת כדבר מה נורא, רשע, שפל ונכלולי. בילבו לא התעוות פיזית, אלא רק נראה כך אל מול עיניו הלא אובייקטיביות בעליל של פרודו המושפע. אם נאמר את זה כך, בילבו באותו הרגע ראה בדיוק את אותו המראה, רק הפוך -פרודו נראה לו כיצור זדוני ומכווץ, והוא (בילבו) חש רצון עז לחבוט בו. אין פלא שתגובתו של בילבו היא תדהמה ובהלה אמיתית, אפילו יותר מזו של פרודו, משום שהוא משכיל להבין טוב יותר את שקרה מרגע שראה את פרודו כיצור השפל הנ"ל. משמע, בקשתו של בילבו להרחיק את הטבעת מייד לא נובעת מזה שהוא התגבר על עצמו, אלא כי ראה מה הטבעת מעוללת לנקודת השקפתו, ולא לרגשותיו ולצורתו הפיזית. ואותו "צל" הנופל בינם איננה אלא עדשה מיוחדת במינה שדרכה מציץ כל מי שחפץ בטבעת, או כל מי שלטבעת אחיזה בו. ואולי אפילו לגולום נראו ההוביטים כיצורים מכוערים ושפלים, כצורתו הפיזית הממשית, והוא דווקא לא ראה עצמו כמכוער, חלקלק וערמומי, אלא כטיפוס הצודק בכל הסיפור. הכול שאלה של השקפה. ג'ט לג בריבנדל. פרודו מקיץ מספק החלום ספק ההאזנה בזמן שבילבו מקריא מחרוזיו. ואז בילבו מסביר לפרודו כי "קשה לשמור כאן על הערות עד שאתה מתרגל לכך". ובי משפט זה מעורר (בתוספת הצהרתו של בילבו על כך שהזמן בריבנדל כמו עוצר מלכת) מחשבות באשר לאופי זרימת הזמן בריבנדל. וכבר ברור לנו כי דברים אלו נגרמים בעיקר בשל המצב המשומר והמיוחד שיוצרת הטבעת שאלרונד אוחז בה. אך הדבר שלא ברור הוא מדוע היא משרה תשוקה לשינה על ההוביטים. האם ההווה המתמשך שריבנדל מצויה בו, כאשר כוחות השינוי הטבעיים מעוכבים, גורמים לבני תמותה לחוש עייפות? למען האמת, הייתי מצפה דווקא למצב הפוך. הסבר. רצון לשינה נגרם מעיפות ומלאות, אך דווקא לאות שכזו אמורה לבוא כאשר מדובר בעולם המהיר והמשתנה הרגיל, ולא בעולם השינויים האיטיים, שאמור לטעת בנו תחושת חיות רבה יותר. ומכך עולה בי התשובה כי בני הלילית אינם נלאים מהשינויים האיטיים, ובהם הם חפצים, בעוד בני האדם יתעייפו דווקא משינויים איטיים ולא מהירים (עד שיתרגלו לכך). אם כן, שתי מסקנות. האחת היא שעניין זה היא הוכחה לכך שהשימור שגורמת טבעת אלרונד נועד בראש ובראשונה לבני הלילית ולאופיים, ולאו דווקא לטבע הסובב אותם, משמע, יותר לזיכרון הטבע שהיה ולא לדרכי העולם בהווה (ואולי זה הדבר הקרוב ביותר ל"זמן ואלינור" ולזרימת הזמן שם. והשנייה היא שלריבנדל, וכנגזרת מכך גם ללותלוריין "זמן" משלהן, כמו מעבר משעון חורף לקיץ, או מאזור זמן זה לאחר, ולהוביטים, לבני התמותה ולטבע בכלל פשוט יש ג'ט-לג. פינת הנשר. "השירה והנגינה סביבם כמו נקטעה, ודממה נפלה. בילבו שלח מבט מהיר בפניו של פרודו והעביר ידו על עיניו. 'הסר אותה מנגד עיני! צר לי. צר לי שעליך נפל המשא הזה. צר לי על הכול. כלום אין להרפתקאות תכלה וקץ? מסתבר שאין. תמיד יימצא אחר שעליו להמשיך בסיפור. כך נגזר, כפי הנראה. תמה אני אם יש טעם לטרוח ולסיים את ספרי?'. לפתע שמע קול גדול קורא, קולו של גאנדאלף, ועיניו לוחשות תחת גבותיו העבותות. 'אל ייאוש, בילבו לבית באגינס!' וכל פני המסובים סבו על עבר החלון הגדול, משם נשמע משק כנפיים אדירות. 'הנשרים באים! הנה הנשרים באו להושיע!'. כך קרה שבאותו היום הגיע לריבנדל תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, והוא קטף את פרודו מכיסאו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם."

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות