פרשה יב' : "הבריחה אל המעבורת"

פרשים. שוב להמתין? הפרשים יודעים כי ההוביטים אינם נעים לבד, זאת לבטח הבינו ממרגליהם השונים. ולא בלבד שאינם נעים סתם כך, יחד עמם נמצא אראגורן וכו'. ואני חשבתי שהפרשים וראשם הכינו תוכנית מורכבת, והם מחכים לשעת כושר לתקוף את חבורת ההוביטים ואראגורן בראשם. אולי טעיתי? כי אם צודק הייתי, הרי שהיו אמורים מראש להבין כי תהייה התנגדות, ואף התנגדות עזה מצד כל הנוגעים בדבר, ואראגורן אומר שסיבת מנוסתם היתה דווקא זו. ובמקום שייתקפו במלוא העוצמה, כשאראגורן מבולבל וההוביטים מבועתים (ופרודו פצוע), הם נסוגו אל הצללים. ומכל זאת אני דווקא למד (ומאמין) שאין שום מקריות. לטעמי, מטרת הפרשים הייתה אך ורק תקיפת פרודו ודקירתו, ולא מלחמה שערה כנגד החבורה. כל זאת, משום שלפרשים היתרון בכל הנוגע למרדף, והם הציידים ולא הניצודים. וכנראה מאמין ראש הנאזגול (ובצדק), כי מרגע הדקירה של פרודו אין לנושא הטבעת סיכוי כנגד רשע המורגול. על כן, יכול אני כנראה לפתור את אי הבנתו של אראגורן – הפרשים לא באו לחסל את פרודו, הם רק נתנו לו טעימה מהרעל. פגיון מורגול. א. (דבורה). אור הבוקר מפציע ולהב המורגול כלה כעשן בידי הצעדן. מדוע קרה דבר שכזה? ומדוע נותר רק הניצב?. ולי מזכיר מכל עניין זה את הדבורה. הסבר. הדבורה, לאחר שעוקצת את קורבנה, לא מסוגלת לשחרר עצמה מהעוקץ משום שזהו חלק מגופה. מרגע שניתקה עצמה, תגסוס ותמות לבסוף. פגיון המורגול, לאחר שמיצה את תפקידו, ושביב מהלהב נעוץ עמוק בקורבן, איננו מתפקד יותר ומתפוגג. אינני חושב כי אור השמש הוא זה שגרם להתמוססות אם כן, אלא מילוא תפקידו של הלהב, ואולי האור רק החיש את ההתפוגגות. והלהב וכוחו מדומים כאן לארס קטלני המוזרק לדם הקורבן. ואולי כל תיאוריה זו איננה נכונה, ולהב המורגול הלז אינו אלא חיקוי שסאורון קונה במחיר מוזל עקב קיצוצי עתק?! ואני חשבתי ששר האופל מקפיד תמיד על איכות וביטוח לכל החיים (לדוגמה הטבעת). סאורון איבד אצלי את הרושם של קונה איכותי. פגיון מורגול. ב. (מהות). וכבר הזכרתי את משל הדבורה בכל הנוגע ללהב המורגול ("פגיון מורגול. א. דבורה."), אך בכל זאת אין בו מספיק בכדי לדון בשאלה המטרידה של מהות הפגיון, ודרך פעולתו, ויצורו. תחילה אנסה לברר את מקורו. ניתן לשער רק שני "מייצרים" חזקים דיים אשר ירקחו פגיון מעין זה – סאורון עצמו, ומלך הנאזגול. ואני טוען כי לא יתכן שסאורון מעורב ביצור הפיזי, ואולי רק ב"הדרכה מלמעלה", משום שסאורון פסק מהתעסקות במישור הפיזי. משמע, על אף שהוא מפקד על כוחות ענק וכו', סאורון הוא יותר מנהיג רוחני בעל כוח רצון אדיר הכופה עצמו על פקודיו ונתיניו, מאשר מנהיג פיזי המצווה בעצמו. אם כן, הלהב בא מידיו של מלך הנאזגול (ואולי מכאן גם שם הפגיון). על יצורו ה"מדויק" איננו יכולים להעיד דבר, מחוסר הפרטים, ולו רק נוכל לומר כי הפגיון חרוט במיני פסוקי בלע, ועניין זה קשור לכוחן של המילים בארץ התיכונה וכו', ואף בטבעת חרוטות מילים, וגם בעוקץ, וגם באנדוריל שתחושל. משמע, מלך הנאזגול, המייצר, משתמש בכוחו (ובכוח המואצל מטבעתו?) ובעזרת פסוקים אלו משקע מן הרשע והזדון שבו אל תוך הפגיון. והעניין השלישי, מהות הפגיון, מתקשר לטעמי כחוליה נוספת בשרשרת שחישלתי – אם הפגיון יוצר על ידי מלך הנאזגול, ואם הוא שואב כוחו מתוקף עוצמתו ורשעותו של יוצרו, הרי גם מהותו קשורה למהות רצון המלך. הסבר. המלך המכשף, ככל החפצים בטבעות, תר אחר שליטה ואדנות (ומשום כך לקח מלכתחילה טבעת וכו'), ומשום רצון זה, והשאיפה להשליט תחת רצונו דברים אחרים, תגרום לו לייצר דבר מה שמהותו זהה לרצונותיו. ופגיון המורגול לא נועד להמית, אלא לשעבד את הקורבן לעולם הצללים של הנאזגול, ולהפכו לאחד מהם, רק פחות בכוח. אם כן,הפגיון שיוצר וחושל על ידי מלך הנאזגול מחזיק בחלק ממהותו, והיא רצון לשליטה ולהכפפת דברים, וכל זה "בדרכו שלו" (הכנסה אל עולם הצללים, זריעת חוסר תקווה מהצלה). ולסיום רק אגיד כי כל העניין מזכיר לי מאוד את הטבעת, בקנה מידה קטן בהרבה. ואולי בכלל להב המורגול הינו הטבעת בזעיר אנפין. אראגורן. גלורפינדל : מושכות. "נוח לך, בן אראתורן מהמשא שאותו לקחת, לרגע קט, ימים ספורים, את ההנהגה צלחת, אך מרגע הגיע גלורפינדל את המושכות השלכת, ומפיקוד והנהגה את עצמך הברחת. אז איך אתה מנהיג היום עם שלם ורב, האם תמסור את המושכות לו גלורפינדל יבוא עכשיו? (מתוך עיתוני קיר המשויכים למחתרת הדמוקראטית במינאס טירת, ולקבוצת ההיסטוריונים החדשים שפעלו באותה תקופה). גלורפינדל. רפואה. חום מתפשט בזרועו של פרודו לאחר שגלורפינדל מטפל בה. ולמעשה הוא איננו עושה דבר – הוא לא חובש אותו, או מחטא את פצעו, או מורח עליו מיני מרקחות, לא עלה ולא עשב. רק בנגיעה ובמישוש מביא הוא להטבתו הרגעית של פרודו. מה גורם לגלורפינדל להיות התרופה המשככת לפצע המורגול? ואני חושב שיש להתעכב במיוחד על כך שבפרודו, בנוסף לחום, נמסכת תקווה. לטעמי, וכידוע לאחר מכן, הנשק כנגד פרשי הטבעת הוא אי הכניעה, והאמונה במחר. בכל ניסיונותיהם מראים הנאזגול את הייאוש כנשקם העיקרי, ולהב המורגול ופצע שנגרם על ידו יכולים להמית ולהכניע משום כוח רצונו וזיקת החיים החלושה של הקורבן (ועל עמידתו של פרודו בפרשה זו). גלורפינדל, במכאניקה נסתרת מעיני, מצליח להדליק בפרודו מעט מהתקווה הנדרשת, ולהעניק לו מן החיות שקיימת בבן הלילית. אם הייתי מגדיר זאת יותר טוב, הרי שבנגיעה בפצע לא מנסה גלורפינדל לרפא את הפצע – הוא מנסה לרפא את הנשמה. גלורפינדל. נסים מפניו? הנה מגיע גלורפינדל, שר מבני הלילית, איש גונדולין בעידן הראשון, וטיפוס מצוין בפני עצמו, וקולו מתרונן בקריאות שמחה אל מול הדונאדן. והוא מספר כי הפרשים השחורים נסו מפניו בעודו רוכב ומחפש אחר ההוביטים התועים (כך חשב) במרחבי השממה. ולמען האמת מסקרן אותי עצם מנוסת הפרשים. "הרי זה ברור מאליו", יאמר הקורא, "הוא גלורפינדל, שר מבני לילית, איש גונדולין בעידן הראשון וכו'. הם ראו אותו בכעסו ונסו מפניו". ואותי אין זה מספק כלל וכלל. חמישה מבין משרתיו הגדולים של האוייב נסיים על נפשם אל מול בן לילית אחד, גם אם גדול הוא? הרי אפילו את גאנדאלף התקיפו בפסגת הרוחות, וגאנדאלף הוא מאיא. ואני מחפש את התשובה מתחת לפני השטח. ולמעשה, מצאתי שתיים. האחת, היא משום שאין עסקיהם נוגעים כרגע לגלורפינדל, והיא לא מהווה כרגע מכשול לגביהם. משמע, לא תהיה לתקיפתו ולהסתכנות המיותרת שום טעם (ואם היה טעם, היו תוקפים). השנייה, היא משום שלדידו של גלורפינדל כל אותה זריעת יאוש ופחד בלבבות האדם איננה מעלה או מורידה מיכולותיהם האובייקטיביות של הפרשים. גלורפינדל, כבן לילית שהיה באמאן, צריך דבר מה מטיל אימה בהרבה בכדי רגיש כי לא יוכל להתמודד עמו. שלהבתו לא תכבה בקלות על ידי פלוני נאזגול. אם כן, לא נסים מפחד מפניו אלא מכך שיודעים הם שהשפעתם לא חלה עליו כלל. סוס. קווניה. "נוסו! נוסו! האויב עלינו!" גלורפינדל זועק. הפרשים מתקרבים מאחור, הם מנוראים למראה, מי לא ינוס בפניהם??. ובכן, מסתבר שסוסו הגאה של גלורפינדל. הוא לועס במלוא יחוסו הרם בשלווה עשב ולא מתכוון לרוץ לשום מקום. "דהר הלאה! דהר הלאה!" זועק במלוא גרונו בן הלילית האציל. ועדיין, לא מבין הסוס מה רצה גלורפינדל מחייו ומענייני רוכבו (פרודו). ולפתע "נורו לים! נורו לים אספלות'!" ומייד מזנק הסוס כהרף עין ופותח בדהירה מטורפת השוות ערך למרוץ פורמולה 1. למה פשוט לא דיברת אל הסוס בקווניה?! ועל הקורא אשאיר את המשימה המביכה להחליט מי בינתו של מי גדולה יותר – זו של גלורפינדל, אשר הביען כי סוסו לא יודע את השפה המשותפת, ולכן לא יזוז גם אם צבא באלרוגים מגיע אליו, או הסוס, שבכל זאת מבין קווניה (ומתי לאחרונה פגשתם סוס המבין קווניה?!). אני את בחירתי כבר עשיתי. אבן חן. עדות. "…עוד בהיותי בבטן האדמה ייעד לי האל תפקיד מרכזי בעידן השלישי. במשך מילוני שנים התבשלתי בלב האדמה פנימה, עד שחילצו אותי בני הלילית, עיצבו והשחיזו אותי, והייתי נישאת על צוואריהם של שועי ארץ בגאווה. ועדיין ידעתי כי לא מילאתי ייעודיי. וכל אבני החן האחרות התקנאו בי על תפקידי החשוב בעלילה המכרעת. עברו עוד אלפי שנים, והעידן השלישי בא לאחר מלחמות שונות וארוכות משחר העולם, והנה עוד כמה אלפי שנים, וכבר מזדמנת עת מילוא ייעודיי. ולאחר שנים אין ספור הנה השליכוני על אדמת הבוץ. הנה הוא מתקרב! אראגורן בכבודו ובעצמו! עוד מעט ירים אותי, עוד מעט אממש את הווייתי ומהותי, הסיבה שלשמה נוצרתי! אראגורן הזהר! אראגורן,, גלורפינדל הנחני פה!…" אבן החן מתייפחת בכי תמרורים. "ומה קרה אז?" "הוא אמר… הוא אמר… 'המממ… אני צריך סימן מובהק יותר'." "את חשה אכזבה?" "אני חשה מנוצלת." (מתוך עדותה של אבן החן שמצא אראגורן ליד הגשר האחרון מהספר "אבנים מספרות בארץ התיכונה". בקרוב, סיפורה קורע הלב של האבן שהשליך פיפין במוריה לבאר.) עמידה. אראגורן. לאחר תקיפת הפרשים אראגורן מגלה עצמו שוב כמנהיג שקול וקר רוח. הוא יודע מה מצבו של פרודו, ומנתח היטב את המצב ושאת יש לעשות. באותו הזמן, הוא לא שוכח לטעת תקווה בלבו של סאם ולתת את ההרגשה שעל אף הקשיים הם יצליחו להגיע ליעדם. ומעניין זה אני רק יוצא מבולבל. תיאורי פה את אראגורן מזכיר במידת מה חוות דעת על קצין מצטיין בזמן לחימה, או משהו מעין זה. אך אנו יודעים כי התפקוד של אראגורן הוא לא כך כל הזמן, אלא רק כעת. אם כן, מה עלי לחשוב על אראגורן כעת? האם הוא מנהיג טוב רק בעיתות מצוקה? האם בתור "מנהיג שלא בחירום", אשר נדרש להחלטות מסוג אחר לגמרי, הוא עדיין לא מפגין בשלות? אין לי פתרון ברור. אך אוסיף משהו אחר שעלה בדעתי לקלחת זו – נראה לי כי כאשר אראגורן מתפקד היטב, הוא מצטייר כמתפקד "הכי טוב", ואילו כאשר ההחלטות שלו אינן כאלו, אזי הוא מצטייר "הכי גרוע", וזאת, ככל הנראה, משום הדרישות הגבוהות שאנו מציגים לו ומשום צורת התיעוד על מעלליו. אולי עלינו להפסיק ולחפש סימן ברור לכל אלו לנסות לתת לאראגורן מרחב נשימה. כנראה שאסטל הוא רק בן אדם, אחרי הכול. פרודו. ענידה. (המשך מפרשה שעברה). וכעת פרודו חש כי לא היה זה רצונו לענוד את הטבעת, כי אם רצון ששלטו בו אויביו. וב"אויביו"? מתכוון לבטח לנאזגול. משמע, בתשובה ל"ענידה.פרש/טבעת" פרודו קם וטוען "הפרשים עשו זאת!". מה אגיד ומה אומר, והפעם אאלץ שלא להסכים עם פרודו בכל הנוגע לעניין זה, ולטעון שאין בידיו מספיק ידע או זמן מחשבה בכדי להגיע למסקנה באשר "פקודה" שנתנה לו ממי. משום שלו המצב היה כך, הרי שנגזר מדבר זה כי לפרשים כוח לקרוא על הטבעת ולפקוד עליה להחיש את תשוקתו של פרודו אליה, ודבר זה מעצים יתר על המידה את יכולותיהם ומעמידם באור שונה. ואני מעדיף להישאר באמונה כי היחיד שיכול לפקוד ולנתב את הטבעת הוא אדונה סאורון. אם כן, פרודו טעה, אך אולי נוכל לנתב את תחושותיו למחשבה מחודשת? ורק אוסיף על תיאורית ה"מנעול והמפתח" מפרשה קודמת כי הפרשים הם ה"מפתח" המתאים לא בשל כוחם ומעמדם (כפי שסברתי), ולא בגלל יכולתם לצוות על הטבעת להיחשף (כפי שסבר פרודו), אלא משום שהם הייצוג הפיזי לרצונו השלוח של שר הטבעות. משמע, הרצון ש"אויביו" שלטו בו לא בוקע מכוחם הם, וההיענות של הטבעת לא נובעת ממעמדם, כי אם הכול נובע מהאצלת רצון סאורון וייצוגו על ידי משרתיו. ובכך אני חושב שהמעגל הושלם דיו, ופרודו מבלי מבין סייע לנו רבות בהבנת כל אותן פעמים שהטבעת נענתה ותיענה לנאזגול/רצון סאורון. פרודו. "עמודו!" מסיבה זו או אחרת, פרודו מתנגד. לא סתם מתנגד, אלא מניף את חרבו ככל יכולתו ומתריע בפני הפרשים השחורים לשוב אחור, לא להתקרב. עד כאן הכול טוב ויפה. אך אז מוזכר מעשהו של פרודו כדבר מה שעשה בומבדיל לפניו. וליתר דיוק, שטום בומבדיל עשה וכוחו עמד לו, בעוד שכוח פרודו פחות בהרבה מכך. ואני צלחתי את המשפט בתמיהה ובתמימות. אינני זוכר שטום חביבנו עשה דבר מה הדומה לעצירת פרשים שחורים!. אך תמימותי לא עמדה לי – ישנו מקור וביאור לעניין זה, והזדמנות זו טובה לחרוג ממנהגי, ולהביא ביאור שלא מתוך העלילה פנימה. בטיוטות שר הטבעות בסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה, כרך 6 ("שובו של הצל"), מופיע תכנונו הראשוני של טולקין לקו העלילה. והנה הקטע המדובר, מיד לאחר שטום שחרר את ההוביטים מהכוך ומרפא הכוך : "טום אומר כי ילך עמם, לאחר שסונט בהם על כך שישנו ליד האבן. במהרה מוצאים הם את הדרך הנראית קצרה. הם ממשיכים עם הדרך. [בשעטה (רפאיהכוכים מגיעים אחריהם)]. טום סובב אחורה ומניף את ידיו, הם נסים…". והנה קטע המעבורת של פרודו באותו קו עלילה קדום : "… בינגו [שמו הקדום של] פרודו מיידה אבן ומחקה את טום בומבדיל [משמע, בהנפת ידיים]. לכו אחור ודהרו מכן! הפרשים עוצרים כנדהמים… לכו אחור אומר בינגו, אך הוא איננו טום בומבדיל…" בהקשר הקדום, המשפט נשאר מקושר היטב לעלילה. פרודו מחקה את מעשי בומבדיל. אך המשפט בהקשרו הנוכחי נותר, בעוד העלילה השתנתה סביבו. ולי רק נותר לתמוה מדוע בחר טולקין להותיר את המשפט במקומו, גם ללא מתווה עלילה מתאים מסביב. ובאותה ההזדמנות גם להמליץ בחום לכל המתעניין להציץ בטיוטות אלו, ולנסות לראות את הדברים מנקודת השקפה אחרת. פרודו. התנגדות. וכשהוא עבר ברובו (כמעט בכולו, יש לדייק) את עולם הצללים, והוא על סף דעיכה, מוצא פרודו ממעמקי נפשו את הכוח להתנגד לפרשים, ולנסות להניסם אחרוה. ומה הסיבה לכך? האם פרודו הוא גדול נפש עד כדי כך? וברשותכם אנטוש לרגע את התיאוריה השלטת והסבירה יותר, באשר לגרעין החופש בנפש ההוביט, ולדבקותו בשליחות וכו', וארצה לקחת כיוון אחר. אני טוען כי כוחה של התנגדות ההוביט לא נבעה הפעם מהמניעים הנ"ל. אני טוען כי פרודו הושפע מכוח הטבעת. הסבר. ובעתיד נראה כיצד מדרבן סאם את פרודו במורדור בעזרת "הצעת עזרה", ובכך מאלץ את אדונו להגיב בקשיחות, לסרב להעניק את הטבעת ולהמשיך הלאה. ולהבדיל ראינו את תגובתו העזה של בילבו לבקשת גאנדאלף להניח לטבעת, ורק במאמצים גדולים התרצה. אם כן, אינני רואה סיבה שההתנגדות העזה שפרודו מפגין באה משום רצון פנימי ונסתר להמשך בעלות על הטבעת האחת. משמע, פרודו, משראה את דעיכתו והסכנה שבאדנותו לטבעת, מוציא מקרבו את אחרון כוחותיו בכדי להשאיר את האצור, משום התשוקה. כלומר, תוצאה חיובית (התנגדות) מתוך כוונה פנימית שלילית (התשוקה הקיימת לטבעת). ועוד לא עסקנו באופציה שכל ענידה של הטבעת איננה רק הענות לפרשים, אלא קריאת תגר בלתי מודעת ורצון להכריז כי עונד הטבעת יהיה בהכרח גם אדונה. עמידות. פרודו. הוביטים. צדק אראגורן באומרו כי פרודו קורץ מחומר מוצק משחשב, על אף רמיזות גאנדאלף בעניין. ואני משוכנע כי היה נדהם יותר לו היה יודע (ולמעשה עוד ייווכח בכך עם מרי) כי פרודו איננו יוצא מן הכלל. משמע, סביר להניח שכל הוביט במצב כזה היה מצליח לעמוד, מי יותר ומי פחות, בדקירת להב המורגול. ועל שאלת עצם העמידות וה"מוצקות" עצמה כבר רמזתי והזכרתי מספר פעמים. בעם ההוביטים טבועה החירות, ועליזות הנפש והתקווה. ודברים אלו מגיעים עם כל הוביט סטנדרטי "ביילת – אין", ומועשרים משום החיים שיחייה בפלך, עם הוביטים כמוהו, בסביבה נפלאה ונטולת דאגות קיומיות כמעט. וככל שההוביט גדל כן יצר זה משתרש עוד ועוד פנימה, כחלק בלתי נפרד מהמהות וכו'. ועל כן יהיה כל הוביט עמיד בפני רצונות הרשע וכו', וזוהי גדולת ההוביטים (שלא במכוון על ידם וללא יודעין). וכבר הזכרתי פעם כי אותו ניצוץ תקווה וחופש תמידיים הם אלו שמשכו את עינו ולבבו של אולורין לפלך, והפלך וההוביטים שמשו לבטח רבות לאולורין כנחמה וכמשענת אל מול צוק העיתים. אולי ראוי יהיה להגיד כי עם ההוביטים יחזיק במוצקותו גם כמשענת לכל העמים החופשיים תחת הצל ואחריו. פינת הנשר ומעתה פינה חדשה! זוהי פינת הנשר, שתתן את זווית הראייה המעמיקה של אלו החפצים בכך שהנשרים יופיעו מאי שם ויגאלו את הסיפור כולו. והפעם על פי פרשה זו. "…המנהיג, שעמד באמצע הנהר, התרומם באוכפו בתנועת איום ונשא ידו. פרודו נאלם דום. לשונו דבקה לחכו, לבו הלם בחוזקה. חרבו התנפצה ונשרה מידו הרועדת. סוסם של בני-לילית צנף ועמד על רגליו האחוריות. עוד מעט וראשון הסוסים השחורים יציג פרסתו על החוף. וברגע זה התגעשה הארץ. במעומעם שמע פרודו זעקות סביבו – 'הנשרים באים! הנשרים באים!' והנה הגיע תורונדור מלך הנשרים, והוא קטף את פרודו מגב הסוס, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם."

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות