פרשה יא' : "סכין בחשכה"

 קרן באקלנד (א). ומה יעשו?

"עורו! אש! אויב! אימה! עורו נא!" פאטי בולג'ר פעל בקור רוח. הוא ידע כי עליו להזעיק את בני הפלך להתעורר אל מול האימה מהמזרח. אין שאלה באשר לצורך בעניין זה. עם זאת, עולה בי השאלה המתבקשת – ומה יעשו?. משמע, אנשי הפלך חסרי נשק ככל הנראה, ובוודאי לא מצוידים במשמר רציני אשר יטפל בפרשים. ואם לא בפרשים, כמעט בכל פולש שאכן יגיע. האם היו ערוכים בני הפלך להגנה ממשית על אזורם? מסופקני. לטעמי, אנשי הפלך נקראים בקרן בכדי להיות מודעים כי אכן קרה דבר מה, ולדעת כי המצב לא כשהיה. משמע, הקריאה איננה כהקפצה של כוח משמר דרך לפעולה. היא הקפצה לאמהות ולעולליהן שיוותרו בבית, ולאבות שיצאו לעיסוקיהם בזהירות. ואחרי הכל מה יש בידי ההוביטים להתגונן מפני אויבים מסוג זה. קרן באקלנד – הקפצה אזרחית, לא צבאית.

קרן באקלנד (ב). מודעות לסביבה.

מתמיהה אותי המחשבה על עצם קיומה של קרן באקלנד. הסבר. הפלך, על אף קרבתו ליער העתיק ולדרך המלך וכו', איננו מקום שחווה סכנות גדולות (מאז בוא הזאבים). ועם זאת, ראו ההוביטים צורך בקיומה של קרן כזו. ואולי הקרן קיימת "לכל מקרה שלא יבוא?". אינני בטוח. חדירה של דבר מה מהיער, או כל יצור מוזר אחר, הוא בבחינת אגדה להוביטים, ואין מדובר ברעיונות ממשיים. אלא אם כן. אלא אם כן מה?. אלא אם כן הפלך איננו כה רגוע ושאנן, בלתי מודע לסביבתו, כפי שניתן לתאר. והכוונה ב"פלך" היא למודעותם של ההוביטים את הסובב אותם. הסבר. העולם אינו מושלם ומלא בבריות מוזרות. זה ידוע, אך הקישור בין זה לבין האפשרות שאותן בריות ויצורים יתקפו את הפלך נראה לי עד עתה כמשהו שאיננו מתרחש. קצוות התודעה "לא התחברו". והנה באה קרן באקלנד והופכת את קערתיעל פיה – ההוביטים מודעים לאפשרות כי יתקפו אותם. הפלך איננו מבצר לעד. ולצערי יזכו ההוביטים במנה גדושה ביותר של מציאות כואבת זו. לעת עתה שיתקעו נא בקרנותיהם!
   
פרשים. טקטיקה. (הגיון). 

"עתה ידעו כי ריק הבית והטבעת איננה".
רק עתה?! נראה לי כי כעת הבנתי את ההגיון שבטקטיקת הפרשים השחורים. ביאור. כבר תהיתי פעמים מספר מדוע אינם תוקפים את ההוביטים, ומדוע השתהו כל כך. וכל הנראה אכן נהגו הפרשים כאלו שזמנם בידם. תחילה פרשו את כוחותיהם, ככל הנראה, בכוח אחד שנותר בבאקלנד והשני נותר על הדרך בחיפוש אחר מיקום ההוביטים (ולבסוף התמקם בברי). לבסוף, לאחר שהיו בטוחים כי שתי הקבוצות ממוקדות על ההוביטים הנכונים תקפו באותו הזמן. אך לשמחתנו, טובה הייתה תוכנית זו רק אם לא היו נתקלים בצעדן (גורם בלתי צפוי) ואם לא היו חושבים ההוביטים על השארת בולג'ר מאחור (גורם צפוי). אם היו כל ההוביטים עוברים (משמע, לא משאירים את פאטי מאחור), היו הפרשים מתקבצים ומובילים למצב שאין ממנו בריחה. אם לא היה אראגורן, היו נמצאים חסרי הגנה בלילה בברי. לסיכום העניין שני דברים: א. אני מתנצל בפני שר הנאזגול על הזלזול בטקטיקה שלו. ב. על אף שלא ידע זאת, ולא היה מוכן לכך, היה בולג'ר גורם ישיר בהרחקת כל הנאזגול מהתקבצות, ולמעשה מתפיסת ההוביטים. האח לגיבור בעל כורחו!
 
פרשים. הכרות עם הארץ.

אראגורן מוביל את חבורת ההוביטים בדרכים לא דרכים, בביצות, בשבילים סבוכים ולא מוכרים. כל זאת, כידוע, בכדי לבלבל ולהתחמק מפני כל מעקב. והנה עניין שאראגורן לאו דווקא העלה בדעתו. כידוע, הפרשים לא משוללי עבר (וראו בפרשה זו "חרב. זכר"). הפרשים בימי גדולתם היו שועי בני אדם, שרים ומלכים. וכזכור לנו, חלקם אף הגיעו ממרחבי אריאדור. תהייה. האם היכרותם עם הארץ לא משתווה ואף עולה על הכרות אראגורן? הלא הם מכירים דרכים נשכחות רבות (הן מתוך שבימיהם היו דרכים אלה בשימוש, והן משום שזיכרונם משתרע הרחק לאחור). וודאי תרו את הארץ שנים ארוכות מאראגורן. אם כן, לטעמי, אין סיבה נראית לעין שלא ישתוו לאראגורן בכל הנוגע למרחבי ארץ השממה. ומה כוונתי בעניין זה בכלל? תחילה להזכיר כי אראגורן מתחרה עם שווים לו, והוא איננו "היחיד בדורו" בתחום זה, ואולי להצביע על כך שבמבחן התוצאה אין זה משנה באילו דרכים לקחו, הלא כולם הגיעו לבסוף לאמון סול, עם דרכים נסתרות או לא.

מלך מכשף. מפגש ראשון. 
"השלישי היה גבוה מן השאר: שערו ארוך ומבהיק, וכתר לו על קסדתו. ידו האחת מחזקת חרב, והשנייה
סכין; הסכין, וכן היד האוחזת בה, הפיצו אור חיוור". מלך מכשף (מתחיל בתנועות ריקוד כאשר מוזיקה
מתנגנת ברקע):
"הי! הי!!
הנה אני כאן!
שמח לראותך אחרי כל כך הרבה זמן!
לראשונה תראני בתפארתי,
שזוף עינך בשלמתי,
אני מלך מכשף נורא,
אותך אשסע בסערה".
פרודו (מצטרף לריקוד ופותח בשיר):
"מזהה אותך אכן,
בן בלי יעל יקירי,
הרי אתה הוא השפל,
הרוצה באוצרי,
נוס עתה במהרה,
אתה עם כל שאר הרוכבים,
ולא עכשיו אקרא בשמה,
של מציתת הכוכבים".
שניהם שרים ביחד תוך שמאחוריהם רוקדים כל שאר המשתתפים:
"כן, כן, כי רק כאן,
נוכל בפתיחות ללא מורא,
לחשוף מול שאר החברים,
את עוצמת רגשותינו בשירה,
(כולם) עוצמת רגשותינו ב-ש-י-ר-ה!"
(מתוך "שר הטבעות – המחזמר האלטרנטיבי" מאת ג.ד).

חרב. זכר.

חרבות בארדה אינן משוללות הקשר. החל מהחרב האדירה אנדוריל, וכלה בעוקץ. חרבות מלאות ביעוד, שייכות, גורל. חרבו של מרי מהכוך תשמש לביתוק גידי רגלו של רש הנאזגול, ובכך תמלא את יעודה. ולטעמי גם חרבו הנוכחית של פרודו מילאה יעוד חשוב. הסבר. ברגע שליפת חרבו, עצר פרודו את שני הנאזגול שהתלוו למלך המכשף עצמו. זכר החרב, מחשלה מקדמת מערב בימיהם כבני אדם ולא כרפאים, בעירתה באודם, כל אלו עצרו מבעדם (וודאי זיהו את החרב ומקורה, וכבר טעמו נתיניהם אי אז את טעמן של חרבות דומות, והרי הם אינם משוללי עבר וכו'). לולא חרב זו, לא מן הנמנע ששלושת הנאזגול היו עטים עליו כולם, ורע ומר היה סופו וסופם של העממים החופשיים. על כן, ראו את מימוש גורלה של החרב וזכרה, את ההתנגדות בידי נושא הטבעת, לשווים בזמנם להתנגדותו של מרי. במקרה זה, עצם המעשה גדול מתוצאותיו.
 
פרשים. צל. מכאניקה.

כשם שפרשי האויב מטילים צל עלינו, כן בני התמותה מטילים צל עליהם. ועל אף שניתן למצוא עניין רב מדוע מטילים הפרשים צל בנפשותינו, אתמה דווקא על הצד השני. ותמיהתי מגיעה משום שצללי הפרשים מגיעים עם כוונה. משמע, בעזרת הטבעות אשר להם (או היו להם), ובתעצומותיהם, מכוונים הפרשים לייאוש שבבני האדם, לפחד מהחשוך והאפל, ומשתמשים בתכונות אלו להשגת מטרתם, תהייה אשר תהייה. לעומת זאת, אין משתמשים או מכוונים בני התמותה לצל נגדי, לאור, אשר ייפול ויטריד את נפשות הפרשים. כיצד עובדת "מכאניקת הצללים", כאשר היפוך וניגודו מטילים צל זה על זה? ואני טוען שכל העניין קשור בסופו של דבר לקשר עם מהות הטבעות. ביאור. טבעות בני האדם ניתנו לשם הטלת מרות ושימור הכוח. גם בהיותם צללים, מחפשים הנאזגול אחר כפיית רצונם (או רצון אדונם) על שאר הבריות. כוונה זו, בעזרת הטבעות, היא
המתועלת לשימוש ביאוש ובפחד, להטלת הצל. ומה באשר לבני התמותה, אשר אינם מכוונים או חפצים בדבר? הנקודה תלויה היפוך הדבר הוא הנכון. בני התמותה שמודבר בהם כאן (אראגורן, -בכך שבני התמותה לא שואפים לכפות את רצונם הוביטים) רוצים בחירות משעבוד, בחופש. וככל הנראה, שאיפה זו לחופש, לחירות, שחרור מעול וכפייה, כל אלו מציקים ומטילים צל בנפשות הפרשים. הנשק כנגד הנאזגול, זה שמטיל בהם צל, היא התקווה והאמונה במחר. ולמעשה מוצגים כאן, ב"מכאניקת הצללים", הניגוד העמוק בין אדנות על אחרים ושיעבוד לבין החופש ואדנות על עצמך. ובעצם תקציר של פילוסופיית העידן השלישי כולה.
 
 אראגורן. החלטה ראשונה, החלטה שנייה.

החלטתו הממשית הראשונה של אראגורן מתגלה אל מול עיננו בעודו חוכך בדעתו על כיוון הליכתם. אם מתוך קושי הבחירה או לא, אראגורן מהסס. לטעמי, אין זו פגישה ראשונה טובה עם לקיחת אחריות של מנהיג. החלטתו השנייה, היא ההעפלה לגבעת הרוחות בחיפוש אחר רמז מגאנדאלף. החלטה זו, בדיעבד, התבררה כפזיזות לא אחראית. אם כן, מה אסיק משתי החלטות אלו?  א. אסיק כי אראגורן, בשלב זה, איננו מגובש דיו על צורת התנהגותו כמוביל. משמע, רגע אחד הוא
הססן (החלטה ראשונה) ואחר הוא פזיז קמעה (החלטה שנייה). אינני יכול להאשימו וכו' רק לציין עובדה ולהזכיר כי איננו מורגל כלל בדברים מעין אלו. ב. הסקתי השנייה תהיה דווקא אראגורן, בשתי החלטות אלו -לעניין שעומד מאחורי הקלעים בוחר בדרך המובילה כמה שיותר מהר לגאנדאלף. משמע, ההגעה לגבעת הרוחות וההעפלה עליה מראות כי בתוך תוכו מחפש אראגורן את משענתו של גאנדאלף, שיוריד לעת עתה
את עול המנהיגות הזר והמוזר הזה מכתפיו של שומר היער.
לטעמי, בצורה לא מודעת גרמה תחושה זו לצרות רבות יותר מכפי שניחש הצעדן (איתורם על ידי הפרשים, פרודו ולהב המורגול). ואולי בנפשו של הטוען לכתר דווקא שתי מכות אלו גרמו לו להבין דבר או שניים על פיקודיות ומנהיגות.
 
ענידה. פרש/טבעת? 

פרודו חש צורך (כפייה) לענוד את הטבעת אל מול דמויות הפרשים השחורים. ולא החלטתי עדיין מי כופה עליו את עצם הענידה: 

א. טבעת. הטבעת, משחשה את משרתי אדונה, כופה עצמה על פרודו, בכדי לחשוף עצמה ולהביא אותה למשמרתם של הנאזגול. במקרה זה, הטבעת היא העצם הפעיל, החש את רפאי הטבעת, העצם הסביל, ולמעשה הזרז בתהליך.

ב. פרשים. הפרשים, משהגיעו לנושא הטבעת, חשים בנוכחות הטבעת ומשתמשים ביכלותיהם בכדי לכפות על פרודו לחשוף אותה מלפניהם, בכדי שיוכלו לקחת אותה. כשם שקרה בברי, או בנפה המזרחית בהתקלות הראשונה עם פרש שחור. במקרה זה הפרשים הם אלו שנמצאים בצד הפועל והיוזם, ואילו הטבעת משמשת כניצוד, כצד הסביל. ואולי, משום חוסר ההחלטה הברורה, אעדיף את דרך הביניים : הטבעת והפרשים כמוהם כמפתח ומנעול המתאימים זה לזה. משמע, כוח פחות מצד הטבעת לא היה מעורר בפרודו רצון לענוד אותה, ונציגים פחותים מהפרשים לא היו מעוררים בטבעת תשוקה שכזו. ואעדיף תמיד כנראה לראות יותר בטבעת כחפץ המעצים ומגביר דחפים ורגשות הקיימים גם ככה, ולא כחפץ עצמאי. ובכל מקרה, עניין זה של ענידה וכפייה מדגים בקצרה כבר כעת כי פרודו בבוא הזמן יתקשה מאוד לבצע את משימתו (השלכת הטבעת וכו').
נקודה למחשבה, לא?
  
 כושר?-בולג'ר

ואזכיר כי פאטי מבין כי חייו בסכנה. והוא נס על נפשו מפני הפרשים התוקפים את ביתו (בית פרודו). עד כאן טוב ויפה. אך הוא מגיע כשכוחותיו תשו לבית הקרוב. ובמוחי הצטייר הבית כמרוחק מיילים מספר, או כמן מסלול ארוך הדורש מאמץ וכוחות נפש. אך טעיתי. מייל אחד. מייל אחד?! קילומטר וקצת?? פאטי
בולג'ר כנראה הגיע מתנשף לא מהפחד, מהמנוסה, או מכל עניין אחר. בולג'ר פשוט לא בכושר. (ועל כל העלילה כתוכנית לפיתוח הכושר בפעם אחרת. בפרשה אחרת). 

 אראגורן. נשאר.
 
כבר קרה פעמים שהעליתי על נס החלטות קטנות שקיימת התעלמות נכרת מהן, ויש מקום רב להדגשתן (גילדור וסיעתו, פרודו והחלטתו בכוך, סאם ועץ הערבה). וכעת הגיע תורו של אראגורן. הסבר. והנה חונים בני החבורה על אמון סול, ושעת לילה מגיעה. וכבר יודע אראגורן כי אורו על ידי הפרשים או לפחות על ידי משרתיהם. אפשרות היא לנוס ולנסות למצוא אזור נוח למסתור, או שמא להישאר על גבעת הרוחות. ואראגורן, למרות שיחד עמו לא בני חיל, כי אם הוביטים שלא נלחמו ולו קרב אחד בחייהם, ולמרות שבעברו קיים צל שגרמו הפרשים לנפשו, בוחר בדרך המנהיגות ונותר עם ההוביטים על מקומם. ואולי אין מודגשת ההחלטה האמיצה משום מעצוריו הפנימיים של אראגורן ומשום שהחלטה זו היא על רקע החלטות נועזות בהרבה שיבצע בעתיד. אך בכל זאת, רואים אנו את המנהיג אסטל עולה מדמותו של הצעדן – הוא מבהיר לנושא הטבעת כי איננו בודד, כי יעמוד לצדו כמגנו, ובעיקר אומר משפט שילווה אותנו להמשך דרכו – "לא אפסה התקווה".
 
 חרב. צבע. קצר.

האם שמנו לב לעובדה שצבע החרב הוא אדום לוהט? כמובן. וצבעה של עוקץ בהתקרב האויב? כחול חיוור. וצבע חרב המורגול (לא מצוין, רק נאמר "חיוור"). ונותר לי לתמוה על קישור הצבע לחרבות, וכיצד הייתה נראית עוקץ דרך עינו של עונד טבעת כלשהו. משום שאם הייתה בוהקת לפתע באור אדום, ולא כחול כבעולם המואר (כנגד עולם הצללים שמראה הטבעת), הרי שאוכל לומר כי הטבעת משמת כמשקפיים לעולם שבו הערכים הם "הפוכים", משמע, הכחול (טוב) הופך לאדום (רע) וכו'. ואם לא, ותישאר באותו הצבע, אוכל רק לומר כי הטבעת משמשת לנו לא רק כמראה לעולם הצללים, אלא לתת הזרמים במציאות הנראית לעין, וחושפת מעט יותר מהאמת. ובכל אופן אחפש לי שבוע הבא חרב זוהרת בצבע כלשהו, לכל מקרה שלא יבוא.

רוג'ום.

בסלנג הצבאי, כאשר מנווט מגיע לנקודה רצויה, אך אין סימן מוסכם מוקדם בנקודה זו, הוא מותיר אחריו גל אבנים מוגבה ובראשו אבן המחזיקה פתק. בפתק זה נרשמים השם, המספר האישי, כמות המים ומצב הקשר של המנווט. גלעד אבנים זה נקרא "רוג'ום". פעמים רבות ניווטי צלח או נכשל תודות לרוג'ומים שכאלו, שאישרו כי הייתי בנקודה הנכונה. ולא נותר לי אלא לשמוח כי גאנדאלף הכיר היטב את תורת הניווט הצבאית, השאיר על גבעת הרוחות רוג'ום מכובד, ובכך ענה על סימני השאלה של הצעדן וההוביטים באשר לביקורו שם. אז קודם כל גאנדאלף, כל הכבוד על התושייה ועל ההקפדה בכללים. ודבר שמני רק אשאל
מדוע לא ציינת מספר אישי, מצב קשר ואת מצב המים שלך?! עשר נקודות פחות, מבחינתי.

קריאתו של פרודו.

ואז פרודו קורא בקול "אה אלברת'! גילתוניאל!". אחסוך כרגע את כל המידע על משמעות הקריאה, ועל מי דובר בה וכו'. ואבהיר להסרת הספק גם כי פרודו הכיר את הקריאה ומשמעותה [אם כי לא את תוצאותיה, וודאי לא שקריאה זו תפגע יותר בפרשים מאשר חרבו (ועל כך בפרשה הבאה)]. אתפנה, אם כן, לתהות על רגעי הקריאה עצמה. לטעמי, מוצגות לפנינו שתי התנגדויות המתגלמות בפרודו בעת הקריאה וההלימה ברגלי אויביו. התנגדות של פרודו עצמו, והתנגדות הלימה ברגל האוייב, וזאת משום שלא -נוספת לא מודעת. פירוש. מעשה אחד באותה התנגדות היה כולו של פרודו " וכו' או כל צורה פסיבית אחרת : הוא עצמו "הלם" בה. לעומת זאת אני טוען כי קיים גורם ?מצויין "וראה עצמו הולם נוסף. בלתי רצוני. חיצוני. הגורם הבלתי רצוני הוא הקריאה בשם אלברת', וזאת משום שלא נאמר (כפי שנאמר בעניין ההלימה) כי "פרודו קרא בקול", אלא "פרודו שמע עצמו קורא בקול". משמע, פרודו לא שלט על הקריאה. לשבריר שנייה השליטה במעשיו הייתה נתונה לגורם נוסף. אם כן, מה אוכל להסיק מחלוקה זו לגורם עצמי וחיצוני?
א. שגם ללא הקריאה, בפרודו היה הניצוץ המאפשר לו להתנגד לאימה, וההתנגדות לא הייתה לשווא.
ב. אך אסיק גם כי פרודו מונע על ידי כוחות שלא מעורבים ישירות בעלילה, וברגע קיצוני זה לא הייתה ברירה (או שמא התגלה רצון לשם הבהרה על ידי החכמים) לכוח זה אלא להגיע ולחשוף מעט מעצמו. ואולי בכלל זה אחד הרגעים היחידים שאגדיר אותם כ"נס" במלוא מובן המילה – התערבות כוחות שלא כדרך הטבע. אל לנו לזלזל בקריאתו של פרודו (ועל זהות הגורם החיצוני לא אוכל להגיד מילה).

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות