פרשה י': "הצעדן"

פרשים. לא מבחינים? ואז אומר הצעדן כי הלילה לא ילונו בחדריהם, כי אם בטרקלין, וזאת משום הזהירות. וכמו כן מוסיף הצעדן כי הפרשים השחורים לא יתקפו את הפונדק, כי אינם בשיא מספרם, וכמו כן הטקטיקה שלהם היא אחרת מאשר תקיפת פונדקים, והם אינם נואשים כלל. ואם אתעלם לרגע מהקורה אותם לאחר מכן (וכל מי שהציץ בפרקים הבאים לבטח יודע), ולא אנסה האם יחשוב -להיות חכם לאחר מעשה, אנסה בכל זאת להבין מדוע חשב אראגורן שהפרשים חסרי בינה הם. ואפרש: אראגורן שהפרשים אינם מסוגלים להבחין בין סחבת סמרטוטים לבין פרודו וחבריו? האם חשב אראגורן שכוחה של הטבעת גדול דיו בכדי למשוך אותם לניסיון שאיננו דורש מאמץ ניכר מצדם? אעדיף להאשים את אראגורן בחוסר זהירות הנה לפניכם הזדמנות קלה לתפוס את -מסוים. ואם כיליתי את שאלותיי בו, אכלה אותם בפרשים השחורים עצמם ההוביטים על נקלה, בבניין סגור, לפני שהם נעלמים אל מרחבי אריאדור. מדוע לא לנצל הזדמנות זו? מדוע להמתין? ועל פניותיי לשני הצדדים אשיב בדבר השערה. טענתי כאן היא, שלו היו יודעים הפרשים כי הצעדן עם ההוביטים, ויצר עמם קשר וכו', היו ממהרים להתקיף, משום שהיו מנחשים כי בעזרתו של אראגורן עוד עלול הגלגל להתהפך, ואילולי הוא, הרי ההוביטים הם כילדים אובדים, ללא מורה דרך בשממה הנפרשת לעינם. וכיצד לא ידעו? הלא ביל בן שרך מסר להם דין ודברים וכו'. ובכן, לשמחתנו הצעדן לא היה דמות שראוי להזכירה, סתם עובר אורח מזיק אך לא בעל חשיבות. ולו היה מחליט ביל בן שרך שיש צורך באזכור הצעדן, הדברים היו עלולים להתגלגל לכיוון הלא רצוי. ושוב אנו רואים כיצד ניצלים בעזרת חוט השערה, הגורל והמזל. מרי. טביעה. משהו קצר. "חשבתי שאני צולל במים עמוקים". וכבר פגשנו בפרודו החולם חלום שמנבא את העתיד (או ההווה. גאנדאלף). ודווקא אצל מרי אין ניבוי מדויק של העתיד, אלא ניבוי מדויק של תחושה. משמע, מרי בבית בומבדיל ניבא את תחושתו לכשייפגש בנשימה השחורה (ולא אדבר על ההולך לקרות אותו ועל "הטביעה" שיספוג בשנית מהצל). חלום הטביעה אצל בומבדיל שב ולובש ממשות. ויחד עם זאת, עוד בחלומו בבית בומבדיל מודע מרי לכך שהוא איננו טובע מעצמו, כי אם מישהו חפץ להטביעו, והוא נוקט בלשון סביל. אם כן, ניבוי מדויק של תחושה, ניבוי לא מדויק של דרך. ועל הכל גובר הפלא בכך שאכן חלום מעין זה התרחש. ואני לא ידעתי כי אולורה מאלה (נתיב החלומות) משתרג בחוזקה ב"שר הטבעות". תמהני מה יש לאולורין לומר על כך. מה היה קורה אילו… גאנדאלף עזב את הסוסון המרקד. עוד באותו הרגע, לוקח בארלימן את המכתב, נותן אותו לנוב, ונוב יוצא אל הפלך. המכתב מתגלגל תוך יום אל מפתן דלת מעון באג. פרודו מקבל את המסר ויוצא בבהילות. ומה אז? השערתי היא שפרודו, גם אם יצא את ביתו שלושה חודשים לפני הזמן האמור, היה נתקל בקשיים אחרים. האם ידע לבטח היכן ריבנדל? האם יכול היה ללא עזרה חיצונית לעמוד במצב הקשה? ואולי אף היה טועה ומתבלבל (וכבר ראינו מקרים שכאלו עם חבורת ההוביטים), ואובד, ומי שהיה מוצא אותו היו הפרשים? אך במקום בלעסוק ב"מה היה קורה אילו", אשמח על הקיים. הסבר. יש דבר מה מנחם בכך שצירוף המקרים הוביל את ההוביטים להיפגש בצעדן, ובכך שמכתבו של גאנדאלף הופיע ברגע המכריע. לטעמי, ההישענות על הגורל ועל המקרים שהוא מזמן היו יכולים במעט להרגיע את חבורת ההוביטים, ולהבין כי דברים שלעיתים נראים סתמיים, אין הם כאלו בכלל. כפי שהתנחם גאנדאלף בכך שאולי הייתה מיועדת הטבעת לנחות אצל פרודו וכו', כך אתנחם לעת עתה (מבלי שאני יודע את העלילה קדימה) בכך שההוביטים מצטרפים כעת אל הצעדן, שנראה בעיני טיפוס רב ערך. אראגורן. טבעת? יפה אמר הצעדן באשר לכך שאם היה רוצה, היה לוקח בכוח הזרוע את הטבעת ופוטר את העולם מנוכחות ההוביטים כהרף עין. אני מסכים עמו בהחלט. אך שאלה אחרת צצה מדבריו – מדוע באראגורן לא מתעוררת תשקוה לטבעת? והוא הרי מעורב בסוד העניינים (אם כי ב"תמיהה. תעלול" ישנו ספק קל, שאולי מסיר את עניין זה), ואולי אף יודע דבר או שניים יותר מההוביטים באשר לטבעת וכוחה. וכמה תועיל הטבעת למטרותיו! אך בכל זאת, איננו חושק בה. אם כן, השערתי לשלב זה מתבססת על עניין המודעות של אראגורן. פירוש. אראגורן דורש את המלכות על רוב רובה של א"ת. מתוקף כך, רצון השליטה שלו עז ומכוון בשנים רבות של ייסורים וציפייה. האם אפילו הטבעת לא מצליחה להסיט את דעתו מייעודו? ואולי דווקא משום שיודע אראגורן שבדין מגיעה לו המלכות איננו רואה צורך בטבעת? בכל מקרה, הוא איננו שת ליבו לכך שברגע אחד למעשה עמד מולו דבר מה היכול לקדם את מטרותיו מאוד, וגם אם שם ליבו, מסתיר הוא זאת היטב (וראו את הברכה לאראגורן בפרשה זו כהקדמה לקטע זה). גאנדאלף. סדר עדיפויות. גאנדאלף היקר, למה לך לסמוך על פונדקאי שכזה, שמוחו משול למחסן עצים? ועוד בעניין בעל חשיבות שכזו?! ואולי היית צריך לתת את המכתב לאראגורן, או לשלוח הוביט אחר מברי, או לדהור בעצמך למעון באג? סדר עדיפויות גאנדאלף, פשוט סדר עדיפויות. [מתוך "מנהיגות, פו"ש וניהול בארץ התיכונה", מאת ק. רוניר]. צעדן הייתי רוצה, אם אוכל יום אחד, ולפתע אני אלך ואצעד, לא סתם לצעוד, בגמיעת מרחקים, הייתי רוצה גם כינוי גנאי, משכנים. להיות צעדן, להיות מסתורי, להגיח מצל אפלולי ושולי, לרמוז רמיזות, לחייך חיוכים, עם חרב שבורה ובגדים מרוחים, ובסוף כל יום לנוח על צד, ולחשוב לאן מחר עוד, אצעד. מורדור-בארלימן. דעתו של בארלימן איננה נחה, בלשון המעטה, משימוש בשם "מורדור" בפונדקו. ומייד אף מנפיק לבשורה המצמררת את התואר "הבשורה הגרועה ביותר". (וראו קטע "ידיעות. מדרוג"). ואני תוהה על הפחד המיידי שמעורר שם זה, בפי אדם שחי כ 660 קילומטר לערך מבאראד-דור (ואזכיר במילה כי מרחקים בעידן השלישי היו "ארוכים" יותר, משום חוסר התקשורת והתחבורה של ימינו). מובן כי הפונדקאי, מכל הבריות באזור, שמע שמועות רבות באשר לארץ השחורה, ואולי אף ידע פרטי היסטוריה שונים. אך בכל זאת נראית לי תגובתו מרתקת משום ההתעוררות שבה, משום האסוציאציה המיידית. דומה כי גדולתו של סאורון איננה רק בהטלת הפחד המיידי, אלא שימור הצללים בנפשות בני האדם זמן רב לאחר שאכן פחד זה היה בו ממש (לאנשי הצפון). ואומר כי סאורון לא היה רק אחת מהתגלמויות הרשע הנוראות בהיסטוריה, אלא היה קופירייטר ומנהל שיווק לא רע בכלל. פרודו – לבטוח. ובכן פרודו, הטבת דרכך (לאחר שהטפתי כה רבות לך ולהוביטים!) וכעת אתה "זהיר". אך עדיין לא מספיק, באופן אובייקטיבי. ההוביטים נופלים לחיקו של האדם הכמו-אמין הראשון שנקרה לדרכם, ואני כבר מבולבל. האם חושבים ההוביטים שאין ביכולתו של האויב לטוות תוכנית רצינית יותר מפרשים הרודפים אחריהם? רק חושיו של סאם נותרו חדים, עד לשלב בו אראגורן מקהה אותם בהצגת התכלית המאירה שלו ("הייתי יכול להרוג אתכם – עכשיו" וכו'). לו הייתי במקומם, לא הייתי נותן את אמוני כל כך מהר, ואולי אף בכלל לא. ולאויב אורך רוח רב בכדי לנטוע את כל הסיפור כתרמית מלכתחילה. ואולי אף היה עולה בדעתי כי מוזר הוא שלאחר השיחה עם הצעדן בערבו של היום ועידודו את פרודו להפסיק את חבריו מלספר על תקרית יום ההולדת, החליקה לפתע הטבעת על אצבעו של פרודו וכו'. ובכל זאת אמרתי "באופן אובייקטיבי". ואפרש. מנקודת מבטם של ההוביטים אין יכולים הם לגמרי לשנות את טבעם, ולהפוך באחת לפרנואידים מחפשי מזימות, ועדין בסיסם הפנימי מושתת על ביטחון ואמון בזולת, במיוחד בעתות מצוקה. ואראגורן כנראה ידע זאת, ועל כן פנה לכיוון זה. ופרק זה, כמדומני, יותר משעוסק באראגורן, או בניסיונו לרכישת אמון ההוביטים, מרמז דווקא על אופיים, ומגלה דבר מה על תפיסתם את הטוב הפנימי באנשים ובנתינת אמון. ובכל זאת לא היה פרודו זהיר דיו. תאונה. תעלול. הצעדן תמה על התעלול הקטן שפרודו ביצע בסוף שירו. פרודו קופץ מייד להגנה. שלושה עניינים: א. עצם בהילותו של פרודו הוא עניין האומר דרשני, משום שמי שמעורב בסוד העניין יגלה רבות מכך שההגדרה למקרה הטבעת היא "תאונה" ולא "תעלול". משמע, דבר מה שלא ניזום על ידי פרודו (ועל עניין יזימת הטבעת ראה פרשה קודמת), ודבר מה שיש בו מן הסכנה. לשונו של פרודו חשפה יותר מאשר נתכוון להסתיר. ב. לאראגורן, מצד שני, עניין זה עוזר מאוד להבין מי מולו. ואכן, הוא הודיע להוביטים שהיה צריך לדעת האם הוא יוכל לבטוח בהם, ולא להפך. אראגורן יכול להסיק כי אכן נמצא לפניו דבר מה שפרודו לא שלט עליו, ומה גם כבר ברור הוא שזה דבר הגרם להיעלמותו. ועוד, לו היה רוצה האויב ללכוד את אראגורן, היה מייד מגלה כי אכן יש בידיו דבר מה קסום, במקום לחשוף בצורה יותר ישירה את הנעשה. ג. ועולה עניין אחרון, והוא באשר להיכרותו של אראגורן עם הטבעת. העליתי כאן ("אראגורן. טבעת?") תהייה באשר לכך שלאראגורן לא קיימת תשוקה וכו'. ולא עלה בדעתי שכל אשר גאנדאלף חשף לפניו הוא שהטבעת היא חפץ מסוכן, ומתוך זהירות לא אמר יותר. את זאת לא נוכל לדעת. צעדן. דקירה? "ואז עשה הצעדן, משהו שאת פשרו, נפרש כדבר נורא, שהתרחש בעברו" (מתוך "הפואמה לצעדן" של גיא דואר). דמותו של הצעדן מתגלה כיודעת סוד, ולא סתם סוד, כי אם מכירה במידת מה את הפרשים השחורים ואת טיבם. אך הדבר שהצעדן הפתיע אותי בו הן תגובותיו הפיזיות לשיחו על הפרשים. הוא מהדק את אצבעותיו למסעד הכסא, פניו נעווים מתוך כאב רחוק, ולאחר רגע ארוך הוא יוצא מסבלו. מתעוררת בי השאלה, האם מלבד לחימה בפרשים (עניין ברור מאליו) גם נפגע אראגורן כשם שנפגע פרודו. משמע, האם נדקר הצעדן מלהב מורגול. יאמרו אחדים "הכיצד? פגיעת להב זו קשה, ופרודו יצא בשן ועין, וכמעט שנעלם גם הוא לעולם הרפאים". ואני טוען כי אראגורן, על חוזקו שעוד יתגלה ועל תשוקותיו, על פירוש שמו, ובכל סממניו, ממלא יפה אחר השם "צור בני לילית". וגם אם לא נפגע פגיעה אנושה, בכל זאת תגובות שכאלו לא היו נותרות לו מפגיעה רגילה. ומכל ידיעותינו עליו, וכיצד יודע הוא להתייחס ולרפא פצועים שנפגעו מהנשימה השחורה או מהלהב עצמו, אין מנוס מהמסקנה שאראגורן חווה על בשרו את טעמו של להב זה, ויצא בחיים. וכל כוחו מרוכז בכך שבהעברת יד על מצחו זיכרון האירוע חלף. ידיעות. מדרוג. דמות אפלולית התקדמה אל פונדק "הסוסון המרקד" אשר בברי. בנקישה כבדה על הדלת, ובמלמול מספר הברות לא ברורות, נכנסה פנימה. "כן?" שאל הפונדקאי. הדמות זרקה לעברו פיסת קלף מגולגלת ונעלמה כלעומת שבאה. וזו לשון המגילה: "שלום רב! נבחרת להשתתף בסקר שעורכת חברת הסטטיסטיקה "דור את מורגול בע"מ". אנא דרג את ההודעות הבאות מ 1 עד 10, כאשר 1 מציין את התואר "ההודעה הטובה ביותר ששמעתי בימי חלדי" ובעוד 10 מייצגת את התואר "ההודעה הגרועה ביותר ששמעתי בימי חלדי". 1. הפרשים השחורים מגיעים ממורדור. 2. הצעדן הוא למעשה יורש הכתר של ממלכת הצפון והדרום. 3. בעוד כשנה תיהפך התנועה לערה יותר והעסקים יפרחו. 4. בגיל 21 תגיע לירח. המגילה היא מגילת גוביינא, כך שאינך משלם דבר על השליחה חזרה. בתודה על שיתוף הפעולה ולימים אפלים יותר". וחוץ מזה שסאורון הוא קופירייטר לא רע, כבר דיברת על פילוח המגזרים שלו?! אראגורן. אסטל – ביאור. הצעדן לא מקל עלינו כלל וכלל בהכרות עמו, וזאת משום שהוא מבין שדמות נחמדה מידי תעלה ספקות רבות הרבה יותר מדמות שאיננה חביבה. ומלבד זאת שאני עדיין חושב שאם לא מכתבו של גאנדאלף כל העניין היה הולך על הצד הרע, אינני יכול שלא לנטוש רגע את הסיפור הפנימי ולהזכיר כי לראשונה נחשף בפנינו שמו האמיתי של הצעדן, והא אראגורן בן אראתורן. זאת ועוד, מתגלה בפנינו מקצת מהאור הבוקע ממנו, ומהדברים הנכרכים אחריו. ולעצם האירוע של חשיפת השם אני חורג ממנהגי ומביא ביאור מ"ההיסטוריה של הארץ התיכונה" לשמו המקורי של אראגורן, אסטל, וזאת לא בכדי להביא מידע גרידא, אלא להראות ולהורות על דרכו של אראגורן מעתה, ולמעשה מאז עולם, ואולי להעניק לנו חומר נוסף למחשבה. והביאור מובא מתוך "מלחמת אבני היקר" (ספר 11). אסטל, מפורש גם כ"מקובע על מטרתו" וגם כ"אדם שקשה להניאו ולא בנקל ייפול לייאוש או ייטוש את ייעודו", וכל אלו בנוסף לפירוש המקובל "תקווה". ורק נותר לי לייחל כי שם זה צופן בחובו עוד הרבה מתקווה סמויה לאופיו של הצעדן, ואני מקווה כי אכן לא ייפול לייאוש, ולא ינטוש את ייעודו. וודאי ידע בילבו כל זאת היטב, הן מידיעותיו בקווניה והן מהיכרותו עם הדונאדן וסיכם זאת ממני טוב בהרבה בשורתו "לא כל טועה דרך יאבד".

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות