פרשה ז': "בביתו של טום בומבדיל"

הרמוניה ואהבה. 

טום מברך את גולדברי בשמחה כשהוא מגיע הביתה.
טום וגולדברי עורכים את השולחן.
טום וגולדברי שוטפים את הכלים.
אהבה בלגנדריום בין שני בני זוג הוא חזיון לא נפרץ. אין כוונתי לסיפור האהבה האפי בין ברן ללותיין. כוונתי
לתיאור חיים של בני זוג. חיים משותפים, מערכת יחסים מובנת, דבר מה הקרוב אלינו. ודווקא בביתו של טום
בומבדיל קיימת מערכת יחסים כזו, ואנו לא הבחנו כלל בכך. אם משום האפלתה של שאלת הזהות הבומבדילית, המטילה עצמה כצל על הפרשה, ואם מתוך חוסר התבוננות מספקת, הרי שברמיזות אנו רואים כאן תשובה למערכת יחסים שרבים מקוראי שר הטבעות טוענים כי לא קיימת
כלל. ואני מדבר כמובן על טום בומבדיל וגולדברי. ובכל תנועותיהם (המשלימות זו את זו וכו') ישנו דבר מה שקט, מרגיע, ארצי. והנה נסתבר לנו שאולי מערכת היחסים שאליה עלינו לכוון אליה כאידיאל היא לא אראגורן וארוון, לא אאווין ופארמיר, לא גלדריאל וקלבורן. עלינו לכוון לריקוד הרגוע והתזזיתי, המשלים את עצמו, של טום בומבדיל וגולדברי.
  
 ציפינו. שיערנו. (מנותק/לא מנותק).
מתברר כי טום שיער כי יגיעו ההוביטים אל היער ואל ביתו בדרך זו או אחרת. שתי שאלות עלו בי בעניין זה. הראשונה, בביטחון שמפגין טום בעניין ההובטים המגיעים אליו. השנייה דווקא בצורת הצגתו את הדברים.
א. כיצד ידע טום בכלל שיעברו ביער העתיק וכו'?! הרי דבר לפני כן לא העיד על כך שאפילו נתכוונו ללכת בדרך זו. (לאיש לא נגלה דבר, ורק על הכיוון לריבנדל ידעו מעטים). בעניין זה עלי להסתמך דווקא על אופיו של טום, ולא על ידיעותיו. ידע יותר על "יד המקרה" ולא על הבנות ברורות. כי שיער שלא ילכו בדרך הראשית וסמך על המזל שיגרום להם להגיע אל הנחל, אך אף על פי זאת לא עשה מאמצים גדולים בעצמו לצאת ולחפשם. (ובכלל, אופיו של טום מכוון אותו בדרך כלל לניתוק מהסובב אותו, במובן הנפשי, ובהתרכזות בענייניו הפנימיים, והגיוני הדבר שאכן לא יחכה להם).
ב. טום מדבר בלשון רבים. ציפינו. שיערנו. שמענו. ידענו. ומי הנסתרים בדבריו? גולדברי אולי, או גילדור, או אולי אף מאגוט. אך גם אם עניין זה נראה סמנטי לכאורה, הרי שהוא מעיד על שיחה. דיון. טום התדיין עם אדם אחר על ההוביטים, משמע דווקא חשב עליהם, והרהר במעשיהם, והתווכח על כיוון דרכם וכו'. על אף שאמר אחרת והראה עצמו כמנותק וכו'. (סתירה עצמית שלי? לאו דווקא. סתירה עצמית של טום. כבר לא כל כך מנותק?!).
 
שיר. הצלה. (הנוסח של גיא  דואר).

הי טום חביבי,
בוא נא והציל,
מרשע, מאופל,
אתה כבר רגיל.
מעץ ערבה שאותי חונק,
מצלם שחור שאותי חובק,
מיער עתיק שבו נעים השבילים,
נחלים שאותי מבלבלים,
מכל חי צומח או דומם,
הי טום הצילנו,
כל אני עוד נושם.
  
   
 חלום (מרי, פיפין). רגישות.

מרי ופיפין חולמים חלום בלהות. תחושתם מתעצמת ככל שחלומם מתקרב לשיאו. שניהם מתעוררים. את שניהם מנחמת אותה ברכה. ברכת גולדברי. ושני עניינים מסקרנים אותי. האם ידעה גולדברי כי יש צורך בברכתה? (משמע, על סמך הכרותה את היער העתיק והרוחש בו ובלבבות עובריו). ובכלל, האם עצם ברכתה הוא ש"גירש" את החלום. ושתי התשובות נשזרות זו בזו. אינני חושב שבידיה של גולדברי להשפיע אם טוב אם רע על חלומות. למעשה, כל עניין הברכה והחלומות מעיד על ארציות/אנושיות גדולה מצד גולדברי. ובעצם, כל כוחה של ברכתה לפני הלילה היא ככוחה של ברכתה של אימא, או של דמות אהובה אחרת. אם כן, מובן שהברכה באה מתוך הבנתה (או רגשותיה) של גולדברי באשר למצבם הנפשי של ההוביטים, והם מפוחדים במקום זר ומוזר. ואם באמת כל אלו נכונים, מדוע לי לדון במעגל ולהגיע למסקנה כי ברכת גולדברי היא רק ברכה ותו לא? עניין זה מצביע לנו על דבר מה חשוב, מכיוון שלהבנתי, גולדברי מכירה את נפשם של ההוביטים, ומבינה אותה, הבנה שיכולה לבוא מתוך הזדהות (בניגוד, למשל, מתוך הבנה שיכולה להגיע מחשיבה לוגית/רציונאלית). משמע, ישנה שפיכת אור מסוימת על דמותה של גולדברי, המזכירה יותר אישה בת תמותה מאשר דמות מרוחקת ובלתי מושגת (כפי שהיא נראית בהתחלה). וכבר נאמר באשר ליחס לגולדברי שהוא אמנם מופלא, אך לא זר. תמהני מהיכן מגיעה קרבה זו.
 חלום (פרודו). 
 פרודו מתגלה לנו זה מכבר כחולם חלומות "משמעותיים".וחלומו השני פרטני ומדויק מזה הראשון (ים וכו'). ומהיכן באה יכולת זו (אם עניין זה אכן יכולת של פרודו)?. החלום חושף את גאנדאלף ובריחתו מקצה אורתנאק. מתאים להשגתי ש"יכולת" זו איננה דבר מה הקשור בפרודו (כפרודו באגינס) אלא במיקומו בעלילה, ואם אחר היה נושא הטבעת, לא היה פרודו חולם חלום זה. לא משום תעצומות נפש שנוספו לו עקב תפקידו והחפץ שעמו בא חלום זה, אלא משום קשרו המסוים של גאנדאלף לחלומות (אולורין, לוריין). השגות: א. על גאנדאלף הוטלו מגבלות ידועות עם הגיעו לארץ התיכונה. (ובשל כך קשרו ללוריין לא משמעותי וכו').

 ב. החלום הגיע באיחור.

ג. פרודו לא הבין את פשר החלום, כך שלא יצא דבר ממנו למעשה.

ועל אלו נענה:

 א. אמנם על גאנדאלף הוטלו מגבלות, אך בעתות מצוקה נחשף משהו מגדולתו האמיתית, וכאן גאנדאלף
מתאר כי זוהי סכנה שעוד לא התנסה בה, וקיצונית מאוד, ועל כן אני חושב שמצוקה זו היא שייצרה קשר מסוים למודעות של פרודו (חלום).

ב. משום שעניין זה לא היה בכוונה מלאה, ככל הנראה לא הגיע בזמן, וחוץ מזה, גאנדאלף הוא תחנת שידור?!

ג. גם אם עזר וגם אם לא, אין זה משנה, החלום "הגיע", בסופו של עניין. פרודו אשר לא מפרשו נכונה תלוי גם בכוונת האדם שעליו החלום דובר, גם במרחק ובזמן, וגם בעובדה כי פרודו מעולם לא נתקל באורתנאק ואייזנגרד.
 
 טום ועינו.

טום לוקח את הטבעת. טום משתעשע עמה מעט. ואז עושה דבר מה מוזר – הוא מציץ עם עינו דרך חור הטבעת. ומיד קופצת לעיננו תמונה, מחרידה מעט אך מוכרת, של עין אחרת, לא כחולה כשל טום, המציצה מתוך הטבעת האחת. וזוהי עינו של סאורון וכו', והציור מוכר לכל טולקינאי ולא טולקינאי אשר נתקל בשר הטבעות. מה חשב לעצמו טום? תחילה, האם בכלל הכיר את האסוציאציה? לדעתי כן. אינני חושב שהציור הנודע הוא פרי עטו של טולקין עצמו. גם מבחינת המאמין וגם מבחינת הלא מאמין, השרטוט המדובר לקוח הישר מעולם שר הטבעות, וכמוהו כציור השער המערבי של מוריה. משמע, שרטוט "פנים" ולא שרטוט חוץ (כגון ציוריו של טולקין המתארים נופים וכו', הלקוחים מדמיונו). אם כן, ובאמת הכיר טום את ההרמז, מדוע עשה זאת? ובלבי עלתה מחשבה אחרת, שלא נוגעת להשתעשעותו של טום בטבעת. לטעמי, לרגע קט, התנסה טום במחשבה של אדונות על הטבעת, אך עניין זה כה רחוק ממנו, והשפעתה של הטבעת כה
קטנה, עד כי עברה מחשבה זו עליו במהירות ונעלמה במהירות. וכיצד ביטא טום את רצונו זה? לא בענידה (משום שענידתו את הטבעת, ללא קבלתו את מערכת את האדונות והשליטה שבאה עם הטבעת, עדיין לא תיצור את מערכת היחסים שהייתה נוצרת עם כל יצור חי אחר, משום מעמדו המיוחד של בומבדיל וכו'), אלא בניסיון בהידמות לשר הטבעות המקורי, ועניין זה התבטא בלקיחת הטבעת והצצה דרכה, גם במובן הפיזי ( של הרמז לאותו ציור מפורסם), וגם במובן המשמעות – טום מסתכל דרך הטבעת, רואה את העולם דרך הטבעת, ובוחן כיצד יראה אם אכן הוא יהיה זה אשר יאחז בטבעת. אולי ראה את אותו עולם, אולי דמיין במוחו דבר מה אחר, אך בסופו של דבר אחרי מעשה ההצצה עשה מעשה נוסף – הוא ענד את הטבעת. שוב, איננו יכולים לדעת אם משום התרסה כנגד כוחה של הטבעת, אולי לשם בחינה עצמית, ואולי אף משום התפתות רגעית ואמיתית להיות שליט בעל נתינים, ולא אדון כשהוא עכשיו. אם כך ואם כך,
הרי שבסופו של דבר ויתר על כל העניין, ופתר עצמו בצחוק ובהינף יד, ללא אזכור על המחשבות הסוערות שתקפו אותו באותו הזמן. ולנו רק נותר לנחש מה באמת עבר במוחו באותם רגעים, ומה היה קורה אילו, ולשוב להסתכל על התופעה הבומבדילית בסקרנות ובהערצה מסוימת.
 
 טום וחבצלות.
"לא, בכלל לא דאגתי לכם, הוביטים-קטנים-חסרי-ישע-הנרדפים-על-ידי- משרתיו-הנוראים-ביותר-של-האויב-ונושאים-את-המפתח-לחיסול-הצל. פשוט יצאתי בשליחות חשובה יותר, רמת מעלה, שאין להשהותה.

לחפש חבצלות מים לגולדברי!". טום מפגין טאקט בומבדילי מובהק. (איכשהו כשהוא אומר את זה בחרוזים זה נשמע יותר טוב.).
   
 טום, אדון, חופש.

"הוא אדון היער, המים והגבעה".
תשובת גולדברי. ומה חובק בחובו דו שיח קצרצר ונמהר זה? ("אדון"). ואני נזהר מלעסוק בשאלת "מיהו טום בומבדיל", כי שאלה זו מכוונת אל סוג של שאלת ידע. ואותי מעניינת מהותו של טום בומבדיל. אך בכל זאת?! אדון לטענת גולדברי, אין כוונתה לשליט, כי אם לעצמאות. אם כן, מוביל אותי הכתוב למסקנה חדשה כי לטום אין כוח שליטה ישיר של שייכות (אתה שייך לי ועל כן תציית), כי אם כוח של אדונות (השפעה) ואולי אף
אדונות מתוך בחירה (של המושפע, לא של המשפיע). וההוביטים, המגיעים מעולם מעמדי, מנסחים
ושואלים בשנית האם כל הארץ שייכת לו (משום שהוא אדון וכו'). גולדברי מסתייגת מייד ומצביעה על כך שכל צמח והחי שייכים לעצמם. ובעצם נוצר החי -כאן דגם מנהיגותי מהפכני בארץ התיכונה והצומח חופשיים הם, טום הוא אדונם, אך מכוח הבנתו את עצמאותם. והנטל על כתפיו בשייכו אותם אליו יהיה כבד יתר על המידה. משמע, בעברו במים, בלכתו ביער, בדלגו על ראשי הגבעות, טום חופשי וללא נטל, הסובב אותו חופשי וללא נטל, אך מכוח הדדיות כלשהי נשמעים היצורים והצמחים לטום. ואולי כאן רואים אנו דוגמה ראשונה למצב אוטופי, של שליט שהוא ראשון בין שווים, שסומך על נתיניו, שאינו רוצה בהם כ"חפצים השייכים לו", אלא כיצורים חופשיים השייכים כל אחד לעצמו. ולי לא אמרו בכלל שבלגנדריום יש ליבראליזם.
 

טום. משתתק? 
טום מפליג בדיבורו על ימים עברו, וחותר עוד ועוד אחורה בזמן. והנה כבר מדבר על עולם ללא שמש וירח, ועל אבותיהם של בני הלילית, ולפתע משתתק ומשתררת דממה. ודממה זו פתאומית, מוזרה לעין ולאוזן. למה פסק טום מסיפורו? עניין זה נראה לי מעניין במיוחד. כי הרי מצב שכזה, מאדם (?) שמדבר ומזמר כטום תשתרר פתאום שתיקה מעיקה מעט מעין זו. רעיון. האם טום, בהגיע זכרונו לאותם מחוזות רחוקים מאוד של זיכרון, מאבד את הקשר לסובבים אותו? לא מתוך שכחה או "סניליות" חלילה, אלא מתוך הגעה לדברים שעליהם אין הוא מדבר מחוסר יכולת? ובכלל, האם יש כאן רמז על גילו של טום? כל הדברים נ"ל מתקשרים אחד לשני. תחילה, אציין כי הסיפור שהולך אחורה עוד ועוד מזכיר לי קלטת שמריצים לאחרו במהירות גדולה, עד כי המהירות מגיעה לשיא וכל הפרטים מטשטשים. ואולי כך גם אצל טום (מרוב זיכרונות שאצורים בו). אך אני באמת ובתמים חושב ששתיקה זו מראה משהו מגילו של טום. בכלל, נראה כאילו זכרונו לא משיג אל מעט מעבר להיווצרות הכוכבים. האם, אם כן, לא היה קיים טום לפני זמן זה? לא ניתן להגיד. אולי נשער כי לפני זמן זה טום היה חסר את יכולת הזיכרון וההבנה, ולא לבש את צורתו העכשווית.
אולי היה קיים טום, רק בצורה אחרת כלשהי. אולי לא היה קיים כלל. אולי ואולי. מה המסקנה? בשלב זה אינני יכול להחליט. אך בכל זאת, אין ספק כי בשלב הסיפור הזה של טום הגיע האדון הישיש מהיער לאזור זמן וזיכרון עליו לא יכל לדבר או לא רצה לדבר מחמת אירוע כלשהו. ולנו רק נותר לתהות מהו אותו אירוע, או פרק זמן, שעליו אפילו בומבדיל לא יכול לחרוז חרוז קצבי ומשעשע.
 
  
 טום ומאגוט.
יפה בעיני הערכתו של טום בומבדיל את האיכר מאגוט. ומתיאור העניין כי האיכר נראה בעיני טום אדם בעל חשיבות רבה, ניתן ללמוד מספר דברים. הראשון, הבסיסי ביותר, הוא שמאגוט, בתור מקור מלקט מודיעין, הוא מקור מתוחכם מאוד. משמע, מאגוט, בכל אשר נוגע לאסיפת מודיעין בפלך, הוא המרגל המושלם. הוא הוביט, הוא מכיר את הליכות המקום, מיקומו די מרוחק ומבודד, איש לא יחשוד בו, ובעיקר, שאר ההוביטים לא יתעניינו בדברים "מוזרים" שהוא עושה, משום המקומיות (פרובינציאליות) שלהם. הדבר השני, שמאגוט לא רק מלקט מודיעין (ולעניין זה תמיד תמצא הערכה), אלא טום גם מעריך את שכלו החריף, ואת יכולת הניתוח והתחקור שלו. עניין זה לא קיים אצל כל מביא מידע, ונראה כאילו טום גם יקבל את דעותיו של מאגוט בעניינים מסוימים, מתוך הכרה ביכולותיו של מאגוט. הדבר השלישי, הכללי ביותר, הוא באשר ליחס של טום למאגוט כהוביט. כוונתי היא, שטום לא מקפח את מאגוט מבחינת יחס והערכה, אף על פי שהוא איכר צדדי
וחסר חשיבות בדברי העולם. משמע, אף על פי שטום מכיר גדולים ושועי עולם, ועלילות גדולות, ומעשים דגולים, אין הוא מבטל את מאגוט. טום מתייחס למאגוט כשווה, בתחומו שלו, לבני לילית או לבני אדם בתחומיהם שלהם, דבר זה מעיד לדעתי על אופיו של טום, על הבנתו כי היצורים, בתחומים שונים, שווים זה לזה מבחינת יחס ומעמד (לעומת, למשל, גדולים אחרים אשר יבטלו את ההוביט מולם, וייחסו אותו לילד או דבר מה מעין זה). עניין זה מזכיר גם את גאנדאלף, שלמד להעריך את ההוביטים כפרטים בעלי חשיבות. ובאופן כללי עוד יותר ניתן להעיד כי גם טום גם גאנדאלף ראו מאות שנים לפני שאר העממים את גדולתם ותכונתם הטובה של ההוביטים. אשרי המתבונן על המהות, ולא על הצורה והמקום.
  
 תשוקה וטבעת.
אעסוק בעניין הטבעת וטום בקצרה בקטע זה (ועניין זה יכול להוות מאמר או מחקר שלם). על סמך כל הדברים שנאמרו בקטעים אחרים בפרשה זו, אין אפשרות להתעלם מהשאלה מדוע באמת לא
השפיעה (בתחום הנראה והמורגש) הטבעת על טום, ומדוע לא הייתה בו תשוקה (ידועה, לפחות) לשליטה בה. וכל התשובה נעוצה באותה תשובה של גולדברי והכינוי בה היא מכנה את בומבדיל – אדון. ובאמת, טום הוא אדון לעצמו ולסובב אותו, חופשי ממגבלות ונטל, נהנה מאדונות טבעית, שלא קשורה בחפצים קסומים, ברדיפה ובדיכוי, או בשלטון ושררה. מכל אלו אסיק, כי אין כאן עניין של חוסר צורך בטבעת במובן הבסיסי (לשם שליטה) אלא משום עובדה לטום אין תשוקה לאדונות. משמע, כל הוויתו היא כזו, -אחרת והוא רואה עצמו ככזה, ועל כן, בניגוד לסאורון בזמנו או בני אדם או יצורים אחרים, אין הוא צריך "הוכחה" פיזית או נפשית לאדנותו זו. והטבעת זקוקה בתחילה לתשוקה שלך לשליטה, מעין דבר מה חסר אשר יש צורך למלא, ואותו היא ממלאת הן בשליטה והן ברשע. אך אזור זה בנפשו של טום מלא, ואין הוא זקוק לדבר מה
נוסף. ואולי בכלל מציג כאן טום דוגמה של אדם המסופק ממעשיו ומעצמו, ואין הוא רואה צורך בדברים נוספים שייוחסו אליו, ומתוך תחושה זו הוא חש את אדנותו על עצמו ועל הסובב אותו. אם כן,
אין אולי דבר מה ייחודי בעצמיותו של בומבדיל אשר מנע ממנו את התשוקה לטבעת או את הרצון לשליטה, אלא מה שמנע זאת היא הבנתו והוויתו, המסרבת לשלוט או להישלט, ואיננה מקבלת מרות
כלשהי, גם אם מקבלת בתמורה כוח עצום ורב. (ומעט מזכיר לי העניין את סם והטבעת לאחר מערת שילוב, וסם גם כן לוקח את הטבעת אך מסרב לקבל אדונות עליה בנפשו, ועל כן גם מוותר עליה בקלות שכזו לאחר מכן).
 

"מי אתה, האדון?" 
ואף על פי שכבר הבהרתי כי שאלת זהותו של טום איננה בראש מעיניי (ואותי מעניינת יותר מהותו
ואמירתו מאשר זהותו וההיסטוריה הוודאית שלו), ואף על פי שרבים וטובים עסקו בשאלה זו מלפנים
ומאחור, מלמעלה ומלמטה, ומכל צד אחר אפשרי, ואף על פי שטום עצמו אמר מיהו (הוא טום בומבדיל), לא אוכל להתעלם מעניין זה לחלוטין.
א. בכל זאת אציין כי לפנינו לאן עומדת אחת השאלות המדוברות ביותר בשר הטבעות ובלגנדריום.

 ב. אוסיף דבר מה קטן משלי לקלחת הזו, ודווקא מתוך דבריו של טום עצמו – "מי אתה, לעצמך, באין לך שם?". משמע, טום מכנה את עצמו בשם, ובכך פותר את עצמו מהמשך השאלה. ומכפי שנראה, טום מכנה את עצמו בשם שבחר לעצמו, ולא מכפי שכינוהו אחרים, והוא חסר אב ואם (כנראה). ומתוך כך עלי להסיק, שללא שם, לא יכול היה טום בומבדיל "לתחום" את עצמו ב"מסגרת" כלשהי, ולא היה יודע בעצמו מהו
מהותו האמיתית, ולמעשה, כך נראה, משום שהוא בחר שם לעצמו, כנראה גם טום בומבדיל הדמות
לא יודע באמת ובמלוא הוודאות את כל אשר יש לדעת על עצמו (טום בומבדיל התופעה). ומחשבה
שכזו כבר מניחה יותר את הדעת (אנחנו בחברה טובה). ובעצם, מי מאתנו בטוח שהוא מכיר את
עצמו במאת האחוזים?
  
  
 רוחות. אזכור.
"אין אני אדון לרוחות, כמוני ככל ההולכים על שתיים".
טום אומר משפט זה, שנראה סתום להוביטים, ככל הנראה, כי לא מכירים הם את הולאר ואת המלך הקדום במערב. אך אנו מכירים, ואזכורו של מנווה סולימו מצביע על שני דברים. האחד הוא, שטום מודע לעובדה שאכן קיים כוח כזה, אשר שולט ברוחות, והוא בעל שם וגוף והגדרה. השני הוא, שטום הוא הולך על שתיים. ומה מיוחד בכך שטום הולך על שתיים?!
המיוחד בכך הוא, שישנה כאן עדות קלושה לכך שטום אינו יכול שלא ללכת על שתיים, ואינו יכול לשנות את צורתו. אם נגזר עליו ואם זוהי מהותו, טום הוא ארצי, ללא קשר נראה לכוחות ואלינור (וגאנדאלף או סאורומאן לעולם לא יאמרו שהם בני תמותה, או הולכים על שתיים, ולפחות ירמזו על כך שהם אינם הולכים על שתיים "רגילים"). ועניין זה מוזר מעט – אם טום הוא אכן הולך על שתיים תמידי, הרי שהוא איננו ממן האינור, או שאיננו חושף זאת, ובכל זאת מכיר הוא את מנווה. וזאת יכול להיות מתוך סיפוריהם של בני הלילית. האם יכול להיות שטום קשור לאץ התיכונה, ומעולם לא ביקר ולא יבקר במערב ובואלינור? דבר זה משפיע מעט על התפיסה של טום בומבדיל ככוח היכול לעשות כרצונו, והנה, גם טום מכיר במגבלותיו (שליטה ברוחות, הליכה על שתיים). ועל כל מהות טום וכו' ניתן לכתוב אין ספור קטעים, ואני אסתפק במה שרשמתי עד עתה, ושאר הדברים יישארו חסרי דיון בזמן זה. באופן כללי ופרטי, ולסיכום קטן, הרי שכנראה לעולם לא נדע די
על בומבדיל, גולדברי וביתם, וכל ניחוש ותהייה כמוהם כנעיצת סיכה ביריעת בד שחורה, שמאחוריה מקור אור גדול וחזק.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות