פרשה ו': "היער העתיק"

 עצים. שפה?!
"אין לי כוונה לעשות דבר" וכו'. פיפין. ובכלל, יודעים העצים לדבר ווסטורן?! הרי נראה כי הבינו פחות או יותר את דבריו וכו'. דעה. אולי לא "הבינו" את פשר הדברים, אך ודאי הבינו את ההקשר והטון שבהם נאמרו, וההקשר והטון מספיקים בהחלט במקרים אלו.
 

משוכה. גבול. 

וכבר יוצאים ההוביטים את המשוכה, ועוברים את שער הברזל. השער נטרק בנקישה. עתה אין ההוביטים מוגנים יותר מפני כל עוד היו בתוך הפלך, -דבר. וזהו עניין שיש לשים עליו דגש הרי שהיו מוגנים בצורה כלשהי מפאת הכירות עם האזור ואורח חייו. ואולי אף יכלו להיטמע ולהסתתר טוב יותר, מפני פרשים או משאר מרעין בישין שהיו יכולים לטרוד אותם. כעת, גם אם לא יהיו נרדפים, הריהם זרים לחלוטין בכל הליכה מהליכות העולם הגדול. משמע, לא עוד היטמעות בקהלך, אלא זרות וניכור, ופחד תמידי. המשוכה הגדולה לא רק מגינה ממוזרותו של היער העתיק, אלא מעניקה הגנה מפני מוזרותו של העולם הסובב את הפלך. והיער העתיק מבחן ראשון "חזק" מספיק על זרותו של העולם.
  
 טום. הופעה ראשונה.

"מרתקות הליכותיו של טום בומבדיל צהובות מגפיו וכחול המעיל".
אם יש דמות המעניינת ומסקרנת מבין דמויות המשנה בשר הטבעות, הנה היא הופיעה כעת, בשעטתה כפרה אל השוקת. ואף על פי שכבר עסקו ועוד יעסקו בשאלת זהותו וכו', הרי ש – א. יש לתמוה על יד המקרה שהובילה אותו לאזור (ואנו כבר כרוכים היטב בכל עניין המזל, הגורל, וחוט השערה עליה תלויות מרבית תקוותינו). ו – ב. לברך את הדמות המוזרה, החיצונית, שהכניסה שמחה וחיות לעלילה.
 
עץ הערבה (או : מה באמת חשב עץ הערבה).
א
עץ ערבה
זקן, בודד
עמד לו סתם בים ירוק,
ומכיוון קצת לא ברור,
שמע היטב קולות של
צחוק.
"אזמין אותם אלי, לכאן"
הרהר מעט בחביבות,
ממש בודד לי פה ביער,
האילנות משרים עצבות.

ב
ניגן ניגון של עץ בודד,
בלחן שאותו חיבר,
ההוביטים קרבו אליו,
לישון רוצים (להישאר!).
רינה שטפה את זה העץ,
מאמירו עד שורשיו,
"כיצד אראה אהבתי?"
איך ישמח ידידיו?

ג
אחבקם, החליט בסוף,
חיבוק עצי, כורך, אוהב,
כדי שהם יראו מייד,
מה עליהם אני חושב.
ואכן אותם חבק,
שניים מהם בו נבלעו,
והאחר, על שורשיו,
נפל למים שזרמו.

ד
את ההמשך הלא תכירו,
ומוסר השכל מכאן יוצא,
להבא כשתקראו הצילו,
נסו לבדוק מה העץ רוצה.
 

רשע של אילנות. (פונדמנטליזם א'). 
מדוע כה רעים העצים כלפי ההוביטים? פעם אף ניסו להרוס את המשוכה, ובחיות גדולה עשו זאת, כמלחמה במשוכה ובמה שהיא מייצגת (שליטה של ההוביטים). והרי חוץ מאותו מקרה ושריפה המונית לאחר מכן אין סיבה לרוע שכזה. והעצים כלל לא מסביריפנים ובכלל, מאוד סגורים ועצורים. ולי נראה כל העניין כמקרה ברור של שמרנות קיצונית. העצים (גזע עתיק ותוסס) מתקשים לקבל דבר מה חדש (בקנה מידה "עצי") כגון ההולכים על שניים, ועושים כל שביכולתם בכדי להדוף את החדש והזר הזה, ודרך כך הופכים לקרירים ולא מזמינים. ואולי אין הם ממש שונאים אותנו, אלא רק את אשר אנו מייצגים, ובשביל עצים אנחנו זה קידמה.(כל אחד לומד להתמודד עם דברים חדשים בצורה שונה). ומעניין האם קיים בנמצא עץ ליבראלי.
  
 עצים ואנטים. (פונדמנטליזם ב').
חיוניות (חיים) גדולה יש ביער העתיק. עצים נעים ממקום למקום, מניעים עליהם, משנים והופכים את פני הקרקע. יער עתיק מזכיר לי חבורה של פוחחים המנסים להרעיש ולהפריע לכל עובר דרך. בשל זאת, נראה לי כי יהלום מאוד את המקום אנט, שירסן את רוחו, ומכיוון שאינני יכול לזמן אנט האם אין כבר אנטים ביער העתיק? וטום לא מזכיר -וכו', הרי נותרה התהייה אנטים, וזקן עץ לא מרבה במילים עד כדי כך על טיב היער הזה. וכל שנותר לי להעלות השערה כי אכן, לא רק שהיה קיים אי אז אנט באזור, אלא עדיין קיים. ואנטים אלו הריהם כאלו שהפכו סופית לעצים. וכל זאת שוב מוסבר ברמת החיות והיוזמה הגדולה של העצים. ותוספת למה שנאמר בקטע אחר, אנטים אלו שמרניים מאוד, ולא נוטים חיבה יתרה ל"חדשים" (הולכים על שתיים). בסיכומו של עניין רצוי להוסיף, כי גם אם קיים אנט ואם לאו, הרי עדיין צריך לזמן אנט כלשהו ליער העתיק, או לפחות לתת לטום יד חופשית בחינוך העצים למוטב (אם כי טום לא נראה לי רואה איתי עין בעין באשר לדרכים פדגוגיות).
 

 יער נגד פרשים.
רגע! ומה בדבר הפרשים השחורים, ועניין הטבעת, וגאנדאלף. כל אלו נשכחו אל מול היער?. בצורה אחרת – האם גדולה סכנת היער העתיק מסכנת הפרשים, אם אפשר, באופן "אובייקטיבי". ואענה בצורה כזו – עדיף לו היה היער "תופס" את ההוביטים (ובכך אולי הייתה הטבעת נעלמת וכו') לעומת מצב בו הפרשים תופסים את ההוביטים (וההסבר מובן). משמע, 1:0 לפרשים. אך אם השאלה היא על "סכנה ולא על "כדאיות", הרי שהיער מסוכן פי כמה, בשל יכולתו לאפוף אותך ולהקיף אותך, לשחק בך כרצונו ולהתישך. (1:1). ומה בכלל יעזור לי לדעת מי מסוכן או חזק יותר?! אולי לא יעזור, אך יתרום לתובנה החשובה, כי יש כוחות רוחשים ונוספים בארדה, מלבד "העלילות הגדולות" (ולא רק כעת, אלא מאז ולתמיד), וגם לאלו מקום ומחשבות, וגם אלו מסוכנים וידידותיים, ולמעשה טובה פרשת היער העתיק רק לשם תובנה זו, ואולי אף לא יותר.
  
 זקן עץ וטום. טום וזקן עץ.
אני משוכנע ככל שקראתי יותר כי יש קשר בין טום לבין זקן עץ. הן בכיוון מחשבתם (הטבע וכו'), הן בניתוקם מהעולם הגדול (אם כי ידוע שזקן עץ עוד יצא מניתוקו וכו', וטום מנסה ללקט ידיעות ממאגוט). ובכלל, משהו בתבנית דיבורם מזכיר מאוד אחד את השני. ולי קפץ במיוחד המשפט הראשון הלא מושר שאומר להוביטים בומבדיל – "הו-הא, הו-הא, אל נא תחפזו". ואם זהו אינו משפט של זקן עץ, מהו? ואולי בכלל טעיתי בהנחה שביער העתיק אין רועה (אנט) אמיתי וחי, וטום בומבדיל הוא כאנט (אנושי?) ליער העתיק. (אך טום מכחיש
אדנות על דבר מה וכו', והתשובה יכולה להיות כי בכדי להשגיח ולטפח דבר מה אין הוא צריך להיות שלך).
 

שירה, ניגון, קסם. 
קסם אחר נסוך ביער העתיק, הן אצל טום והן אצל עץ הערבה, וזהו קסם הלחן והשירה. משמע, טום, בצהלותיו, בדיבורו החרוזי המתנגן ובשיריו המילוליים המתפרצים, אך גם עץ הערבה, בניגונו ניגון שינה ללא מילים, ברשע או עצבות. ולפי מה שראיתי עד כה, אני מניח כי יש תבניתיות בסוג זה של קסם. אומר כך – בעוד שלילדי ארו יש את הטבעות המנתבות את כוחם, או את החפצים הפיזיים, ולאיסטארי יש את המילה ככוחם העיקרי לשליטה על האמצעים השונים, הרי שקסם השירה שמור במיוחד לצמיחה (ולצומח), לטבע וליסודותיה של ארדה. החל משירת האיינור שהצמיחה את העולם, דרך שירה של יאבאנה שהצמיחה את העצים וכלה בשיריו של טום בומבדיל ועץ הערבה. ואם ברור לנו ההבדל בין קסם השליטה (טבעות, אביזרים, מילה) לבין קסם הצמיחה (ניגון), השאלה העולה היא מדוע החלוקה היא כזו וכו'. ואני חושב שעל הקסם שיש בו ניגון יש לשים חשיבות גדולה יותר, מפאת היות המוזיקה והנגינה דבר מה חובק כל, אוניברסאלי. בסופו של דבר, על אף ניגודיותם, בומבדיל ועץ הערבה "מדברים" באותה "שפה" וטון (אם כי נשגבים משהו מאתנו).
 

 הולכים עם בומבדיל. 

ונתקלים אנו שוב במצב בו אין ההוביטים משערים עד הסוף מה עלול להיקרא בדרכם. הסבר. היער העתיק, על מגוון מוזרויותיו, היה כבר אמור לנטוע חשדנות וספקנות מספקת בלבבות. אך גם כעת, כשמוצע להם על ידי טום לבוא לביתו (או שמא הם מתוודעים לכך ללא ברירה "הרי הוא הציל -אמיתית), אין הם חוששים או תוהים, אלא מייד באים אחריו. ויאמרו אחדים את חייהם כרגע!", אך בכל זאת, מרוב חוסר היכולת להבין את המתרחש ביער, רואי היה שהיו מנסים לחשוב שוב על הנושא וכו'. אולי טום הוא יצור הקשור לפרשים? ואולי כל עניין העץ זוהי מזימה שלו?!. לסיכום רק אוסיף שני דברים. האחד, שלמעשה לא הייתה להם ברירה בסופו של עניין, ואולי אף ראו את עצמם אנוסים ללכת עם האיש המוזר לאחר המקרה. השני, שמשהו בגוון קולו המרגיע, ובהתנהגותו המשוחררת, אישר להם שיכולים ללכת אחריו בבטחה. (אך להבא הישמרו יותר, הוביטים!).
  
 ערני-סם
ואם נזכיר במילה שתיים עניינים של כוח רצון, ראוי להזכיר את סם. בעוד ניגון השינה מתנגן וההוביטים שוקעים אט אט בתרדמה, נותר סם היחיד שמבין את מוזרות המצב. ועוד מוסיף על כך וקורע את קורי השינה הנטווים סביב עיניו במיומנות. ויש גם לשים את הדעת על התעוררותו המוחלטת מרגע שאדונו בסכנה. אם כן, נודה לסם על כוח רצונו האיתן, שאילולי הוא היו ההוביטים לבטח מסיימים את מסעם.
  
   
 ויתיוינדל – נחל נושא מוזרות?
כבר בתחילת הפרשה (פרק) מוזכר נהר הויתיוינדל, כמקור כל מוזרות היער וכו'. ההוביטים מוכוונים ללכת בו, כי דרכיהם מוכתבות כנגד רצונם אל עץ הערבה הזקן. האם למעשה נובעת "מוזרות" הנהר מעץ הערבה? ונניח לרגע לתהייה זו ונמשיך יחד עם הנהר, שעובר יחד עם ההוביטים בעודם מתלווים לטום בעודו הולך לביתו, והנהר עובר גם ליד ביתו של טום וכו'. ואולי ביתו של טום בעמק הויתיוינדל, שממנו בוקעת כל מוזרות היער. אז אולי באה בעצם שונות הנהר מטום? אם כך, מספר גורמים שונים טוענים ל"השפעה" על הנהר. ומהו הנכון, בסופו של עניין?. אני טוען כי כל העניין כולו מוזר, אך בוקע מטום, שלדעתי הוא הגורם המרכזי להשרות חיות גדולה על היער ועציו, ושומר על ערנותם ועל השפעתם הגדולה, וטום מקרין זאת מאזור
מושבו, ובכל מקום שהוא עובר (על אזור הנהר בעיקר) גדלה החיות (שבעיני ההוביטים נמשלת למוזרות) עוד יותר. ועץ הערבה עצמו חי כל כך גם כן עקב טום (אם כי למעשה טום לא חפץ בכך וכו', אך הדבר לא בשליטתו). אם כן, מוזרות הנהר = חיות היער = טום בומבדיל, שהכל מתחיל (וכנראה גם נגמר) בו.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות