פרשה ד': "תחנת ביניים עם פטריות"

סם ושליחות. פרודו מתעניין בדעתו של סם על בני הלילית לאחר הפגישה מאמש (וסם כה רצה לראותם!). אנו מקבלים בתגובה סם שאליו אנו לא מורגלים (מהורהר וכו'). וסם מזכיר בהרהוריו את "חוט השני הטולקינאי" (ששר הטבעות הוא רק פיסה ממנו, כחלק מהלגנדאריום) – חוט הגורל והשליחות. נראה לו שהוא רואה קדימה, שיש לו דבר מה לעשות. שאין הוא יכול לשהות עוד במקומו. לסם יש שליחות. ומתוך כך צצות שתי שאלות, שאולי יש לשים עליהן את הדעת (והנה אני כבר שם עליהן את דעתי): האחת, היא באשר לנביטת תחושה זו – האם הייתה ? זרועה כבר מקודם, או שמא הפגישה עם בני הלילית היא שנטעה את זרע השליחות? השנייה, באשר למילואה של שליחות זו. האם אכן נתמלאה לבסוף? נעסוק בהן בנפרד. סם ושליחות א' "פתאום קם הוביט בבוקר, הוא מחליט שיש לו שליחות, הוא מתחיל ללכת." האם אכן זה כך? בשלה בסם תחושת יעוד. והרי אמרו לו בני הלילית לא לעזוב את אדונו ולו לרגע. ואף אמר לו זאת גאנדלף כשראה שיש טעם בחבר לדרך לפרודו. ואולי בכלל אימץ לעצמו סם את התחושה הזו כצורת התמודדות עם הרוע הרב השורר מלפנים, אל מול מוחו התמים והפשוט (ההוביטי כל כך)? או שמא זאת, שזרע (גורל) שהיה נטוע היטב בסם גמג'י התעורר למשמע בני הלילית? ואני בוחר הנסתרת יותר. לא -בתשובה השנייה דווקא בגלל תגובתו של סם לאחר ליל אמש. תגובה חיצונית. אלא מהקלות בה צירף גאנדלף אותו למסע. כי זיהה בו את החיוניות, את זיק אור השמש. סם הוא נושא הרוח החיה והאור של הפלך. לפיד לנושא הטבעת בדרכו למחשכים.(ופרודו איננו הרוח החיה וכו'? לא, כי פרודו הוא העממים החופשיים שניצבים איתן אל מול הרוע, וסם "רק" הפלך וכו'). סם ושליחות ב' והאם יודע סם מהי שליחותו? והאם יידע כאשר יגשים אותה? ובכלל, הגשים אותה?! "ודאי" יאמרו אחדים – "סם עזר לפרודו ברגעיו הקשים והטבעת הושמדה וכו' ". ובדעתי עלתה אפשרות אחרת, שליחות אחרת שלא נוגעת להשמדת הטבעת. שליחותו האמיתית של סם היא הפלך. שליחותו של סם היא קימום הפלך כנגד הרוע שפשט בו לאחר מלחמת הטבעת. שליחותו של סם היא שיקום הפלך לאחר מכן. שליחותו של סם היא ללוות את הפלך כל עוד יעמוד בנטל. נראה כי בעוד שפיפין ומרי נקשרו בנפשם לרוהן ולגונדור וייצגו את רוח הפלך בנכר, וכבר אמרנו מהו פרודו וייצוגו, הרי שסם נותר כל כולו לפלך. סמוויז גמג'י, איש הפלך. פרש עילג דיבורו של הפרש אל מגוט חלוד. נוקשה. האם ידע שפה זו על בוריה? ברור כי ידע היטב את שפת האורקים של מורדור, וידע את הלשון השחורה. אך יש לשים לב כי היה צריך גם לשלוט בווסטורן (הלא היה פעם מלך בין בני אדם וכו') ואולי אף ידע סינדארין או קווניה (בתור אדם משכיל אי אז). אם כן, מדוע דיבר בצורה נוקשה וחלודה? לטעמי, אין זאת בגלל שלא ידע את השפה ואף לא משום שהוא נאזגול וכו'. אלא פשוט משום שלא עשה בה שימוש שנים רבות. מאות שנים. האם עוררה בו זיכרונות לימים עברו? ככל הנראה שלא במובן הרגשי (הרי כל מחשבותיו לטבעת ולאדונו וכו'). ובכל זאת, אחרי הכל, לא ראה לנכון סאורון לעשות לו קורס רענון לווסטורן?! אוקנוס הזהב אולי לא נראה עוד/ את אוקנוס הזהב/ שם נשפך השיכר/ ברעש כה רב/ אולי לא נטעם עוד/ טעמו של שיכר/ כי גורלנו/ נראה לנו מר/ אך עדיף לי גורל מר/ כשאני בחיים/ מאשר שיכר מר/ ביינות לרפאים מגוט. ניחוש. ריגול. בביתו של מגוט שומעים אנו את סיפור ביקור הפרש. מה שמעניין יותר הם ניחושיו המדויקים של האיכר באשר לפרודו וכו'. האם יש בסיס לרעיון שמגוט ידע יותר מאשר חשף? והרי מנהל הוא דין ודברים עם בומבדיל, וחריף מחשבה הוא, ונראה כי מכיר את דרכי העולם. אך מאידך, כמובן שאין הוא יודע דבר על הטבעות, הלא כן?. תשובה. על אף השורות המצומצמות בכל העניין, חושב אני שידע מעט יותר, אך לא על פרודו, כי אם על בילבו ומסעו. לא רק כי יצא למסעות משונים וחזר עם יהלומים, אלא יותר מהסיפור המלא (דרקון ואוצר), כי אחרת לא יכל להסיק את מסקנותיו הנוכחיות. וכל זאת מאיסוף שמועות. לזה נקרא "איסוף מודיעין בפלך". מגוט. תמימות. ועל אף כל הדברים, עדיין רואה אני את מגוט בזווית של תמימות. הכיצד? בכל זאת ניחש דברים וכו'. אך אינני מתכוון לעניין זה. מגוט מחליט להביא את ההוביטים אל המעבורת (ומה היה עושה אל מול רפא טבעת?!). מגוט מסלק את הפרש השחור משטחו, ומאיים לשסע בו את כלביו. ואת כל אלו אני רואה כסוג של תמימות. והלא לו ידע מגוט ממקצת הדברים, היה נופל על פניו מרוב פלצות אל מול הפרש. אך מגוט מאמין בדברים שראה עד עכשיו בעולם, בעץ, במחרשה, במשיג גבול מסוג פרודו הצעיר, ולא יכול לדמיין את האופל המגיע ממורדור במוחו. ולעומתו, באזור אחר של העולם, היה אדם הרואה פרש שחור מתכווץ במקומו. על כל אלו אני מברך, שאף אצל אחד ההוביטים ה"קשוחים", ישנה תמימות. גילדור. תובנה נכונה. גילדור סירב להגיד לפרודו יותר על הרפאים. אם בפרק הקודם לא החלטת האם עשה טוב או רע (בבחינת "מה שאתה לא יודע לא פוגע בך"), הרי שדווקא בפרק זה אני מגלה כי החלטתו היתה נכונה. ואני מתאר לעצמי את ההוביטים מתעוררים מליל אמש, והם חרדים לגורלם אל מול הרפאים אשר עומדים מולם. והם גם חרדים בהמשך דרכם, מפלסים דרכם בסבך, ואולי אף היו מסרבים לצאת בחשכה עם מגוט אל עבר המעבורת. וכל זאת מפני הפחד המשתק, מהידיעה שמולך עומדים גדולי משרתיו של האויב. וכיצד באמת היו ממשיכים להתנהל? ואילו החלטות היו לוקחים? לטעמי, היו מתעכבים רק עוד ועוד, מסרבים לעזרתו של אראגורן וכן הלאה. בסיכומו של עניין, הרי שכאשר אתה עומד במשימה מעין זו אל מול שר האופל, טובה חוסר הידיעה על פני הידיעה. (יברך ארו את חוסר הידיעה). ניווט. נקודה שחורה. "וכשאראה את פרודו, אתן לו מפת 1:50000 של הפלך ומד קורדינאטות". עלה עניין בדעתי, בעוד ההוביטים גוררים רגליהם באזור הפלך המזרחי. וההוביטים לא רק גוררים רגליים, כי אם גם הולכים לאיבוד וכו', ומוצאים את עצמם לבסוף -במזל אצל חוות מגוט. הוביטים יקרים אינכם מכירים את הפלך שלכם?! הלא חיים אתם בפלך זמן לא מעט, כל חייכם למעשה. פרודו מרבה לטייל כה וכה, מרי מגיע מאזור זה. ובכל זאת מצליחים אתם להיאבד?שמא בגלל הפחד, מזג האוויר או העונה? ובאמת, אין זה מעניין אותי האם לבאלרוג יש כנפיים או אין, או כיצד ניתן לשמוע את מחשבותיו של השועל, או מה מוצאה של גולדברי. דבר מה חדש כיצד חבורת הוביטים הגונה לא מצליחה למצוא את דרכה בתוך ביתה. טקטיקה של פרשים. הערה קטנה באשר לטקטיקה תמוהה למדי של רפאי הטבעת- מדוע לא ארבו לחבורת ההוביטים באזור חוותו של מגוט? או מדוע לא ארבו באזור המעבורת?! הלא היו יכולים כך לתפוס לבטח את ההוביטים. ובכל זאת העדיפו לחכות כמה ימים, ואף ערכו התקפה רק כאשר היו ההוביטים כבר בברי. ועוד ידוע לנו, כי הפרש שהגיע אל מגוט ידע כי פרודו יעבור בזמן הקרוב בדרך זו (בעקבות דין ודברים עם מגוט באותה פגישה נמהרת). יהיו סיבותיו של המלך המכשף עמו, אך טעויות טקטיות שלו בתחילת המערכה הן הקריטיות היו לו את כל היתרונות, הן מבחינת -ביותר מודיעין והן מבחינת כוח. ועל עניין זה אינני יכול לענות. אם למי מהקוראים יש רעיון, אשמח לשמוע. צוויחה. פיל. השפעה. מתוך דממת הסיפור וקולות הרקע הנעימים של הפלך בוקעת לראשונה צווחת הנאזגול. וצווחה זו כרגע אינה אלא הד עמום לצווחה הנוראית ליד מינאס טירית. זו אשר מקדירה את השמיים. אשר מקפיאה את הדם. אך עדיין כוחה אתה. וישאל: האחת- "האם באמת דברים יש בתוך הקריאה -האחת הזו?". ואני טוען, דווקא בניגוד לפרודו, שאין מילים בצווחה הזו, כי משמשת היא לפחד ולאיתור האחד את השני ותו לא (והרי הנאזגול ממש כקריאתו של הפיל. וישאל -יודעים לדבר) "ומדוע כעת היא לא בשיא עצמתה?". ושנית -שתי הסיבות הנראות לעין הן, שמחד, אין לנאזגול אישור עדיין להיחשף במלוא כוחם וכו', ומאידך, רחוקים הם עד מאוד מארצם, וכוחם חלש יותר באזור וזמן זה של העולם.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות