פרשה ג': "החוט המשולש"

למהר ולצאת?
בסופו של דבר, יצא פרודו את ביתו בתאריך המיועד (23לספטמבר). משמע, לא "התמהמה", אך גם לא "מיהר". עניין הגורל והמזל משתלב היטב בעניין זה.
מדוע? לו היה יוצא פרודו את ביתו מייד (יום, שבוע, מקסימום חודש) עם התוודעותו לטבעת ומהותה, יכולות היו התוצאות להיות גרועות יותר, ואף לסיים את העניין לצמיתות. גנדלף לא היה מספיק לעדכן את בארלימן (מכתב), פרודו לא היה שם את מבטחו בארגורן (אם היה פוגש אותו בכלל). פרודו היה ממשיך על דרך המלך, מבלי להיות מודע לצל הפרשים השחורים, אשר דיונים הישר לכיוונו. וכך, חסר הגנה והבנה את גודל הסכנה, יכול היה אף להיתפס. וכבר אמר מישהו "קיצור דרך – סופו השהיה"…
   
   
פספוס של רגע (או עניין של מזל)
 

גזע ההוביטים התברך במזל. פרודו ניצל בזכות מזל זה. אילולא היה גמג'י הקשיש משלח בתמימות את הפרש השחור, העלילה הייתה מסתיימת. יאמר קורא הטור "נו? מדוע להזכיר את המובן מאליו?!?" ואני אומר, שעניין מזל מעין זה אין הוא מובן מאליו, ויש לשים עליו את הדעת כמה פעמים. זהו איננו (כנראה) סתם "מזל". לפרודו גורל ויעוד. גורלו וייעודו הם אלו שמביאים את המזל (ואולי בעצם לכל גזע ההוביטים גורל ויעוד ועל כן המזל לגזע כולו וכו'). ומה גם, שכל האירוע הזה נראה לי כנגזרת של העלילה כולה – התחמקות החלש בזכות המזל כשכל זה תלוי על חוט השערה.

ריבנדל – בדרך לשם. 

גנדלף יועץ (אומר) לפרודו לשים פעמיו לריבנדל. ריבנדל מקום מבטחים, ריבנדל מקום מושבו של אלרונד. על אף שהדברים הסתדרו על הצד הטוב, לא בטוח שגנדלף חשב "עד הסוף" על הדרך לריבנדל. הסיכון
המחושב שלו היה עלול לעלות באסון (פרשים שחורים). תמהני אם גנדלף היה בוחר בדרך לריבנדל אם היה מעלה בדעתו שילוב של פרשים שחורים והיעדרותו. ואולי בעצם בחר בחירה נכונה – ההסתננות היחידה של הוביטים על דרך המלך (או ביערות) בעלת סיכויים גדולים יותר להצלחה מאשר צעידתם עם קוסם (קוסם כ"מושך אש"). האם היה טמון פה סיכון ביודעין? כן. ומדברים אלו נראה לי שאני למד יותר ויותר, שגנדלף הוא למעשה אופטימיסט.
  
   
 שיר הפרשה

 התמהמהות גנדלף 
"לאן זה הלכת
גנדלף?
מדוע
התמהמהת? האם את ההוביטים
כבר ושכחת?
חזור, שוב, הגע לכאן,
עלינו למהר
ולצאת
בזמן".
ובאמת, גנדלף לא הגיע. אם לעוץ עצה לפרודו, אני במקומו לא הייתי יוצא. ללא גנדלף, אינך יודע כלל את כיוונך, את הסכנות, כיצד תשרוד בדרך, ממי להיזהר, באילו דרכים ללכת, כיצד להלחם… למה לעזאזל לצאת ללא גנדלף?! (ככה).
  
אלן סילה לומן אומנטילבו

המשפט הראשון בקווניה ב"שר הטבעות". ומלבד הרצון להזכיר ולשמוח על עניין פעוט זה, רק רציתי לחשוב. לא "אני שמח לפגוש אותך", לא "טוב לראותך בעת צרה", לא "שאורה של אלברת יאיר עליך". כי אם ברכה
הקשורה בכוכב. והרי עניין זה ידוע לכל – בני הלילית יחשיבו את הכוכבים יותר מהשמש, יותר מהירח. חשיבות הכוכב אצל בני הלילית ידועה ומובנת. מי ייתן ויזרחו על ראש כולכם כוכבים לרוב.
 

 החלטת גילדור
הפרש השחור נמלט מפני בני הלילית אשר מופיעים ביער. למעשה, פרודו ניצל בזכותם. גילדור, מרגע ששמע על עניין הפרשים השחורים וכו', מחליט לאסוף את פרודו וחבריו אליהם, להתלוות לחבורה. גילדור לקח את פרודו תחת חסותו, אך האם חשב על התוצאות? והרי ידוע לו כי הפרש השחור הוא אחד הנאזגול בכבודו ובעצמו. ואין לגילדור נשק רב או כבד, אלא כמה חרבות (כך ניתן להניח). וצצה בי השאלה, מה היה קורה אילו היה הפרש אוסף עוד מחבריו, ואלו היו מנסים ותוקפים את חבורת גילדור. ההיו יכולים להתגונן? הגדול כוחם מספיק? לטעמי לא. אך בכל זאת, לקח גילדור את הסיכון. אם כן, כיצד עשה זאת? (אולי) ידע משהו על כך שהפרשים חפצים בזמן זה לא להיחשף, על כן, לא ייתקפו. ואולי ניחש משהו מעם פרודו, והבין שההוביט נמצא במצוקה גדולה. אם כך ואם כך, החלטתו האמיצה של גילדור (וגילדור עצמו) נדחקת הצידה בהמשך העלילה, ועל כן אומר כאן כעת – תנו לה כבוד ויקר!
 

פרודו/בילבו/דומה/שונה
אעמוד על ההבדל בפרק בין פרודו ובילבו. פסעו הם את אותן הפסיעות בעזיבת מעון באג (דומה – זהה). מה אומר עניין זה? לטעמי, בא הוא הן לקשר והן להפריד. מבחינת הקישור. פרודו כממשיך דרכו של בילבו (משפיע על עממי הארץ התיכונה, הוביט קטן שמתעסק עם עלילות גדולות וכו'). מבחינת ההפרדה. צורם לעיניי השוני העצום בין יציאתו של בילבו באותן פסיעות ממש ובאותה צורה אל הרפתקאתו האחרונה, בלב קל ושמח, אל מול כובד העול שנושא עליו פרודו. משמע, ההבדל העצום באותן תנועות של ממש. המשמעות השונה שיכולה להסתתר בתנועות זהות, ברקע, במשמעות. ומה גם, שעניין זה מודגש – "אצעד בצעד קל וטוב" אומר בילבו לעצמו, בעודו יוצא לדרך עם הגמדים, לעומת "יכבד כל צעד במכאוב" של פרודו. ושוב מודגש כאן, למעשה, "יוצא לאבד…" וכו' (ראו בטור הבא).
 
 "יוצא לאבד…"

פרודו מדגיש שההרפתקה שלו היא למעשה "אנטי-הרפתקה" (?Antiquest). יוצא לא כדי למצוא אוצר, אלא כדי לאבדו. אך פה טעותו. מלכתחילה אין עליו לראות מסע זה כהרפתקה. עליו לראות זאת כשליחות. פרודו, גולה, בודד, מורחק, נחבא, מוקרב. פרודו מוקרב למען חופשיות הארץ התיכונה. פרודו מקריב את עצמו למען הכלל.
האם הוא מבין את הגדולה שבמעשהו? ככל הנראה הוא מנסה שלא לחשוב על זה. הדחקה. ומשום כך בחר ב"הרפתקה", כבריחה מפני הגורל שרודף אחריו.
 

רחרוח 
מהו עניין הרחרוח הזה? מדוע לו לפרש לרחרח? בזה כוחו?. ואני אומר כי יש קשר הדוק בין הרחרוח לבן כל השאר. ביאור והסבר. הטבעת מתקשרת לתשוקה, תשוקה קמאית, חייתית. לפרש השחור תשוקה חייתית לטבעת. הטבעת שולטת בו, מניעה את צעדיו, מושכת אותו בכוח בלתי נמנע. הרחרוח הוא אקט חייתי ויצרי, המדגיש את השליטה של הטבעת ברגש, בלא מודע. ולאו דווקא במודע ובחשיבה. משמע, בכדי למצוא כוח חייתי (הטבעת) שאתה מזדהה עמו באופן מוחלט (פרש) עליך ללכת כפי שהכוח פועל. או במילים פשוטות יותר – כל מין מושך את מינו בדרך הטובה לו. הטבעת מושכת את הפרש בכוח יצרי וחייתי אשר מתאימים לשניהם. ולי בסופו של דבר מזכיר כל עניין היצריות את הייחום אצל יונקים – שיחרר ריח למשיכה וכו'. האם הפרש השחור מיוחם על הטבעת?…
  
   
פרש. תשוקה.

הפרש השחור מעורר תשוקה לטבעת. הפרש השחור הוא משרת הטבעת האולטימטיבי עלי אדמות. מה גורם לטבעת "להתעורר" בקרבת הפרש? לטעמי, זהו עניין פשוט של "ידיעה" – הטבעת חפצה בסאורון (לא בפרודו). הפרש ייקח אותה אל סאורון במהירות האפשרית. הטבעת בעלת מודעות. על כן, הטבעת מנסה בכל כוחה להודיע לפרש על כך שהיא נוכחת. ואיך תעשה זאת טבעת מסכנה וקטנה אחת? תכריח אותך לענוד אותה. וכך היא עושה. ואני משתדל בכל כוחי שלא להיכנס לנושא "מודעות הטבעת" וכו', בכדי לא לערבב חוסר ידיעה ומיסטיקה עם אירועים הקשורים בטבעות. אך כנראה שאין לי מנוס.
"ענוד אותי, ענוד אותי!" דרשה הטבעת. "מחר", ענה פרודו. "מבטיח?", שאלה הטבעת בחנפנות. "כן", הבטיח פרודו. "תזכור" אמרה הטבעת וכיבתה את האור. סוף.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות